עוד יום עצוב בירושלים

השכונה שבה אני גר בירושלים זה שמונה שנים - הגבעה הצרפתית - מתחרדת. הבנתי את זה היטב כשערב אחד הטלפון בבית צלצל, ומעברו השני של הקו נשמע קולו של גבר שסיפר לי שהוא עורך סקר בקרב המגזר החרדי. בפעם השנייה, השלישית, ובפעמים שבאו עד שניתקתי את קו הטלפון, כבר אי אפשר היה לטעות – מישהו במנגנון ההתחרדות קטלג את השכונה שלי, את הבית שלי, אפילו את הדירה שלי, כאזור חרדי.

מנגנון ההתחרדות עובד כה מהר שעד שהספקתי להבין מה קורה סביבי, המרקם של השכונה כבר השתנה. זה התחיל בדיוק בשבוע שנולד בני, בסוף פברואר 2010. כשחזרנו מבית החולים הביתה, גילינו שאת הדירה בקומה מעלינו רכשה משפחה חרדית. היום, שנתיים ושלושה חודשים לאחר מכן, מתגוררות בבניין שלנו ובבניין הסמוך לפחות ארבע משפחות חרדיות.

חרדים במרכז ירושלים צילום: בלומברג

אולי הבעיה היא בעצם בך?

קשה לכתוב על החיים בשכונה מתחרדת מבלי להרגיש אשם, מבלי להרגיש אנטישמי. הדימויים שעולים בראש לוקחים אותך למקומות אחרים, לא נעימים כלל. כי כשאתה מנסה לזקק את הבעייתיות בכך שהשכונה שלך מתחרדת, את הבעייתיות בכך שפלטת הצבעים שמרכיבה את היומיום שלך מצטמצמת לגוני שחור ולבן, האמת העירומה היא שאתה פשוט לא רוצה לגור עם אנשים שונים ממך. רק במקרה מדובר בחרדים. לו השכונה היתה מתמלאת לאט בעובדים זרים, בפליטים מאפריקה, בערבים מהשכונות הסמוכות, במשפרי דיור ממעלה אדומים, גם אז לא היית מרוצה כל כך. גם אז היית מרגיש שמישהו משתלט על המעוז האחרון שלך. אז אולי הבעיה היא בעצם בך, לא בהם.

למה זה כל כך מפריע לך שכשאתה משאיר בבוקר את הילד בגן ונוסע לעבודה, אבא של מאיר, שגר שתי קומות מעליך, הולך לישיבה? ומה זה מפריע לך שאשתו כבר בהיריון עם הילד השלישי? ומה זה חשוב שבשבת כולם הולכים ברחוב בטליתות, שבראש השנה עובר אורח מציע לך לתקוע בשופר ושבפסח האוויר מלא בריח שריפת חמץ?

כשנפגשנו במערכת לפני כמה חודשים עם סגן ראש עיריית ירושלים יוסי דייטש, איש יהדות התורה, וסיפרתי על הקושי לחיות כחילוני בשכונה מתחרדת, הוא לגמרי לא הבין מה הבעיה. מבחינתו, מדובר בתהליך טבעי לחלוטין. כשנגמר המקום בשכונות מסביב, עוברים לשכונה הבאה. זה רק היה עניין של זמן עד שיגיע תורה של הגבעה הצרפתית. למה אני לא יכול לקבל את זה ופשוט לחיות בהרמוניה עם השכנים החדשים?

לבנות אסטרטגיית יציאה

התשובה היחידה שיש לי לשאלות האלה, היא שתחושת הבטן שלי אומרת לי שלאורך זמן המצב הזה לא יהיה בר־קיימא. האוכלוסייה החרדית משקפת סל ערכים שלם שאינו הסל שלי, ולהפך. מתישהו, אני חושש, הקהילה החרדית תאלץ אותי להצטמצם. לצמצם את חופש התנועה בשבת, לצמצם את חופש הלבוש, לצמצם את החופש להשמיע מוזיקה בשבת, או לא לשמור כשרות בפסח. זה מה שקרה ברוממה, ברמת אשכול, ובכל שכונה שהתחרדה. לכן מבחינתי, האפשרות היחידה היא לבנות אסטרטגיית יציאה מכאן.

מדי שנה, יום ירושלים הוא יום עצוב מאוד עבורי. הפוליטיקאים מדברים גבוהה גבוהה על ירושלים, ועל תקציבי העתק שמופנים לחידוש העיר ולהתפתחותה. הפער בין הדיבורים האלה לחיי היומיום יכול להוציא מהדעת. זה כלל לא חשוב כמה כסף העירייה שופכת על חידוש מרכז העיר, על אירועים תרבותיים ועל משיכת צעירים לירושלים, כשהשכונה שאתה מגדל בה את הילד שלך נשמטת לך מהידיים.