הפצצה הפוליטית תחזיר את בכירי המשק לבונקר

לא מעט אנשים קמו אתמול בבוקר למציאות חדשה, חלום ביעותים שבשיאו הם ראו את חיוכה של דפני ליף מתנוסס מכל עבר. "אוי לא", הם ודאי אמרו לעצמם, "הנה היא שוב חוזרת".

ראשונים להתעורר לסיוט ששמו דפני ליף היו חבריה מהקיץ האחרון, אלה שגילו כי החלטה שלא להיכנס לביצה הפוליטית

מאבדים את החסינות

הקיץ הנוכחי אמור היה להעביר את מחאת הקיץ שעבר לזירה הפוליטית. האויב המסומן היה ראש הממשלה בנימין נתניהו ולא הקוטג'. אלא שעכשיו ברור שזה כבר לא יקרה, ואימת דפני שבה לרחף גם מעל המגזר העסקי.

בעולם העסקים כבר ראו את תקופת השפע חוזרת. הם הניחו שכאשר באוויר ריח בחירות, זה עיתוי מצוין לשלוף מהמגירות את התוכניות העסקיות שנדחקו תחת אילוצי המחאה, ולהפיג את הפחדים מרחשי לבו של הציבור הזועם. הסטת תשומת הלב לזירה הפוליטית היוותה הזדמנות מבחינת המגזר העסקי להחזיר לחיים תוכניות להעלאת מחירים שהוקפאו עמוק בפריזר.

המנכ"לים ידעו שהם צפויים לחסינות לתקופה של ארבעה חודשים, שבה לא ישמשו יעד ראשון להתקפה. ובאמת, בשבועות האחרונים כבר היינו עדים לגל ראשון של עליות מחירים, בעיקר מצד יבואנים ויצרנים בחו"ל. וזה לא מקרי. בסופו של יום, לליימן שליסל, לפרוקטר אנד גמבל ולשסטוביץ אין את אותו סקס אפיל שיש לגביע קוטג' או לפסק זמן, אין להם זהות ישראלית מובהקת, והאנשים העומדים מאחוריהם אינם מוכרים. הם לא עופרה שטראוס או אילן בן־דב.

הגל הבא של העלאות המחירים אמור היה להיות של התעשיות היצרניות המקומיות. יצרניות אלה פגיעות יותר תדמיתית, רגישים יותר לשינויים בביקושים המקומיים, ומוכרות יותר לקהל הרחב. הם החומר שממנו אפשר להצמיח מחאה.

בכל מקרה, הקלפים כבר נטרפו מחדש. בעלי העסקים הגדולים שוב איבדו את החסינות, והם אלה שישלמו את המחיר המיידי של ביטול הקדמת הבחירות.

כבר לא חייבים למלא כיכרות

בהיעדר זירה פוליטית, המאבק החברתי עשוי למצוא את עצמו שוב מרוכז בירי חצים לעבר הזירה העסקית. מבחינה מעשית, שנה אחרי קיץ קשה במיוחד, עולם העסקים הישראלי שוב עומד לבלות את הקיץ בבונקרים. דפני ליף בטח כבר לא תמלא כיכרות, ומהטייקונים כבר נשאר הרבה פחות בהשוואה לקיץ שעבר. אבל נראה מי יעז להעלות עכשיו את מחיר הקולה או הגבינה הלבנה.