"העשירים כאן לא תורמים מספיק"
לדעתה של יהודית יובל רקנאטי, "אנשים אמידים לא רואים את עצמם מחויבים לתרום לחברה שהם חיים בה, שהם עשו בה את הונם"
לצד פעילותה בנט"ל ותרומתה לגופים נוספים, יהודית יובל רקנאטי עוסקת בשנתיים האחרונות גם במטא־פילנתרופיה - בניסיון להגדיל את התרומות בישראל ולהרחיב את פעילותם של בעלי הון בתחום.
"אנשים אמידים לא רואים את עצמם מחויבים לתרום לחברה שהם חיים בה, שהם עשו בה את
מצד שני, כן נראה שאנשים מנופפים בתרומות, שזה נהיה בון טון.
"התאגידים תורמים ומתגאים בזה, אבל לא בשיעור סביר מיכולתם. וצריך לזכור שזה כסף תאגידי, ציבורי. צריך לצפות לתרומות משיאני השכר, לא רק מה־50 או ה־100 הראשונים, אלא כל אלפי המקומות הראשונים יכולים לתרום. אנשים מאוד עשירים קונים כרטיסים או תורמים לאירועים, זה מסתכם ב־30-20 אלף שקל בשנה, אבל זה הולך לאיבוד, טיפה קטנטנה בים הגדול. צריך שאנשים ייקחו שיעור מסוים מהרווחים על ההון שלהם, לא מההון עצמו, ויקדישו את זה לנושא שקרוב ללבם, כפרויקט, ובליווי אנשי מקצוע שיודעים לעזור ולבחור למי לתרום, כי אני נתקלת הרבה פעמים באנשים שאומרים לי: 'אני לא יודע, לא מכיר. לדעתי על כל העמותות אי אפשר לסמוך, אני משלם למשכורות נורא גבוהות ולחשמל שהן צורכות'".
חלק מהתרומות מושכות המון ביקורת, אפילו חוצות את קו האבסורד, כמו בית הספר לקיימות ע"ש כיל, בזן והחברה לישראל שהקימה משפחת עופר. זה לא מוציא שם רע לפילנתרופיה?
"אבל מה האלטרנטיבה? התעשייה של היום היא מזהמת. אז יפסיקו אותה? לא ייצרו אשלגן? לא ייצרו מלח? השאלה היא איך עושים משהו כדי לאזן את זה. אנחנו מזהמים גם כשאנחנו נוסעים ברכב לעבודה. טוב שתהיה ביקורת, אבל גם צריך שיהיה איזשהו היגיון. מי שתורם ברמה כזאת רואה את התרומה לסביבה ולחברה. זה לא אומר שאני מצדיקה את זה, אבל אני לא חושבת שאפשר לפסול בצורה גורפת נתינה משמעותית, ומפריעה לי הציניות שמתפתחת כלפי תורמים, סוג של ביקורת בכל מחיר ולמצוא פגם בכל דבר".
את לא יכולה להבין מאין צומחת הציניות הזאת, בחברה כה מקוטבת ובמצב הכלכלי הנוכחי?
"תראי, איבדנו את הענווה. אתה חייב לראות גם את הקהילה שחיה במרחק חצי שעה מהבית שלך, שם זאת ישראל אחרת לגמרי. אנחנו לא יכולים לחיות כל אחד בבועה שלו, ומהבחינה הזאת אנחנו גורמים לניכור, פוגעים בחברה שאנחנו חיים בה. אני לא מופתעת משנאת העשירים. הבעיה היא שאנשים מרגישים כאילו כל העשירים גזלו מהם. אם אדם עשה את הונו והצליח - זה לא בהכרח כי גזל ממישהו אחר, הוא הצליח כי הוא מוכשר, כי השוק אפשר לו להצליח. אבל יש לו גם מחויבות. קשה לי לראות שרבים פשוט לא נותנים, או נותנים מעט מאוד כדי להשקיט את מצפונם".
לשם כך פועלת יובל רקנאטי ב"יכולים נותנים", קבוצה שכוללת גם את אחיה ליאון, את אבי נאור, רוני דואק, נועם לאוטמן ועוד, ומנסה להרחיב את התרומות בארץ. "אנחנו נפגשים פעם בחודש, עושים תהליך עם אנשי מקצוע, כדי להכפיל את היקף הפילנתרופיה הפרטית המשמעותית, שהגדרנו כתרומה של 100 אלף שקל ומעלה מההון הפרטי. תרומה כזאת היא הזדמנות לשינוי החברה בישראל, כי עכשיו הפילנתרופיה היא אפקטיבית, ניתנת למדידה, שיש לה מדדי הצלחה".
אולי, כמו שקראו המוחים בקיץ "לא צדקה, צדק", בעצם לא צריך להגדיל את הפילנתרופיה אלא לשנות את השיטה כך שיהיו פחות נזקקים, פחות פערים, פחות משכורות עתק למנהלי חברות?
"אני קצת חסרת אונים מול השאלה הזאת כי אני לא רואה מה האלטרנטיבה, אנשים מוכשרים, שמצליחים לקדם את החברות שהם מנהלים, למה שלא ירוויחו? הייתי רוצה שיהיה צדק בעולם, זה חלום מקסים. שאלה שמרוויחים 4,000 שקל בחודש ירויחו 8,000. הדרך היחידה שאני רואה שזה אפשרי היא באמצעות מחאה חברתית של השפיץ: בואי ניקח את כל שכבת האנשים שמרוויחים יותר מ־100 אלף לחודש, וכולם יוותרו על זה יחד וירוויחו רק 80. אם השפיץ יעשה מחאה חברתית ומאבק להאצלה לשכבות הנמוכות זה יקרה, ואז יצליחו להטמיע פה נורמות חדשות. אבל שכולם יעשו את זה במקביל? זה חלום, נס. זה דורש שינוי תפיסה, גנים הרבה יותר צנועים ופחות תחרותיים, זה אפשרי רק בתיאוריה, במדינה אוטופית".
