יהודית יובל רקנאטי: "היה ברור שמכוונים את הבנים לעסקים, אותי להוראה"
אחרי ילדות כזאת לקח ליובל רקנאטי, בת לאצולות הממון רקנאטי וקרסו, 60 שנה להיכנס לעסקים. וגם אז זה קרה רק עם מותו של בעלה. בראיון ל"מוסף כלכליסט" היא מסכמת את השנה הסוערת בחייה ותוקפת את הנובורישים שכל כך מפחדים על הכסף שלהם
לילות הסדר האחרונים של יהודית יובל רקנאטי היו רכבת הרים רגשית. לפני שנתיים היא הסבה לערב החג בבית של בן דודה, אודי רקנאטי, עם שלוש בנותיה ומשפחותיהן, והדליקה את המחשב. דרך הסקייפ היא הצליחה לשתף בשמחה את בעלה, ד"ר ישראל (רולי) יובל, ששהה בבידוד בעקבות השתלת מח עצם. שנה אחר כך, שוב אצל אודי רקנאטי, יובל כבר ישב לצדה, לאחר שנראה היה שהתגבר על סרטן הדם.
"זה היה פסח שמח ונעים, יצאנו מזה בתחושה שהסכנה חלפה ושקיבלנו את החיים במתנה. לפני שנה בדיוק, מיד אחרי הסדר, חגגנו יום הולדת 60 משותף במדבר, בחאן בארותיים, עם משפחה וחברים קרובים, כתבנו זה לזה ברכות אישיות, זה היה מיוחד.
"הוא התמודד עם הלוקמיה באופן כל כך ראוי לשבח, באומץ, בישירות, בלי לנפנף בזה או לעשות מניפולציות, היה ארבעה חודשים בבידוד, בלי להשתגע, ואפילו המשיך לעבוד, הכל ברוח חיובית, באופטימיות. אז אחרי כל התקופה הזאת, כשזה נגמר, שאלתי את רולי אם הוא רוצה לשנות משהו, והוא אמר: 'אני בר מזל שיש לי אתכן, אני אוהב את מה שאני עושה, אני אוהב את החיים שלי בדיוק כמו שהם, לא רוצה לשנות כלום'. חשבנו שהכל מאחורינו, אבל החיים מתעתעים". חודשיים אחר כך יובל חלה שוב, בלימפומה אגרסיבית. בתוך כשבוע איבד את ההכרה, ובתוך שלושה שבועות הלך לעולמו. את הסדר בסוף השבוע שעבר יובל רקנאטי והמשפחה ציינו בלעדיו.
יהודית עם בעלה המנוח רולי יובל צילום: עמית שעל ועם זאת, היא מרגישה בת מזל. "השנה הזאת, שבין לבין, היתה שנה יקרה, זמן איכות של שיחות מרגשות, אפילו נסענו רק עם הבנות לשבוע בפריז. ואני בת מזל שהיתה לנו אפשרות להיפרד, אחרי 40 שנה יחד. לפני ההשתלה רולי הכין רשימה מפורטת של מה שצריך לדעת על ענייני העסקים ועם הרבה דברים אישיים, ואחרי שחלה שוב והבין שהמצב קריטי הוא עשה ממש פרידה. דיבר איתי, עם הבנות, עם אביו ניצול השואה בן ה־87, עם אחותו.
"זה נדיר מאוד, הוא יכול היה להעביר לכל אחד מאיתנו את כל הדברים החשובים שרצה להגיד. לא היו בו שום כעס או חרטה, והוא לא הפסיק לומר לי כמה הוא אוהב אותי וכמה אני יפה בעיניו. הרגשתי שקיבלתי מתנה, חיים זוגיים משמעותיים מאוד, זה לא משהו שהוא מובן מאליו, להרבה אנשים אין אותו גם עם בני זוג חיים. זכינו לפרידה משמעותית, אמרנו וכתבנו דברים זה לזו... מאוד עצוב", היא אומרת ועוצרת, בדמעות. "אני עורכת עכשיו ספר עליו, מדביקה, גוזרת, מסדרת, לנכדים שכבר יש לנו ולאלה שעוד יהיו. דרך הספר שלו, דרך החיים והתמונות, אני ממש חיה איתו, וזאת עוד מתנה ענקית, משמעותית".
החיים שאחרי: עם האוכל בא התיאבון לעסקים
ד"ר ישראל (רולי) יובל היה גינקולוג ומומחה לפוריות באיכילוב, אבל גם איש עסקים. הוא למד כלכלה, ומ־2003 ניהל את חברת ההשקעות המשפחתית גנדיר (על שם כל בני המשפחה, הבנות גילי, נעה ודריה וההורים יהודית ורולי), שמשקיעה בשגריר, בתעשייה, בנדל"ן ובסטארט־אפים, לצד קרן תרומות. גנדיר הוקמה אחרי שבני הדור השלישי במשפחת רקנאטי מכרו לנוחי דנקנר את שארית אחזקותיהם באי.די.בי, פעם החברה המשפחתית, היום קונצרן אדיר. יהודית נפרדה אז מ־4% מהמניות, והלכה הביתה עם כ־52 מיליון דולר.
יהודית יובל רקנאטי והוריה יהודית, אם כך, הביאה את הכסף והיתה הבעלים, אבל רולי ניהל את הביזנס והיא התמקדה בפילנתרופיה. עם מותו, בקיץ, רקנאטי נאלצה להיכנס לעולם העסקי, עם הבנות דריה (35), נעה (33) וגילי (28). "לניהול שותפים יונתן עירוני, לשעבר יו"ר בנק ירושלים ומנכ"ל בנק כללי, ורו"ח חיים דביר, לשעבר שותף בסומך חייקין, שעבדו עם בעלי. אני עובדת איתם ומתייעצת עם בני המשפחה שלי, מקיימת במשרד פגישות לי ולבנות, כדי ללמוד מושגי יסוד, לקבל המלצות, לראות את המפה העולמית וגם הישראלית. לפעמים אנחנו הולכות לבקר חברה מועמדת להשקעה. הבנות באות מרצון, לכולנו זה חדש, אבל כולנו רוצות ללמוד. זאת תקופה עם הרבה עניין ולמידה בלתי נגמרת. נכון שלא נמשכתי לזה קודם, אבל כשאתה לומד - עם האוכל בא התיאבון, ככה אמא שלי אמרה. האמהות יודעות".
גם בנותיה נכנסות לביזנס רק עכשיו. הן גדלו כדור רביעי לעושר, אבל יובל רקנאטי טוענת שלא חונכו על כסף כערך. "אם אבא שלך רופא ואמא שלך מקימה עמותה (נט"ל) ומתנדבת כל חייה, לא צריך לומר הרבה. הבנות שלי צנועות, בנות עם ערכים. הן גרות במושב".
באיזה מושב?
"בבני ציון".
זה לא ממש מושב רגיל.
"זה אמנם 'מושב הרצליה פיתוח', אבל זה מבטא את החיבור שלהן לטבע, לתרבות של טיולים. אין להן דרישות וצורך להראות משהו. כל אחת מצאה לעצמה עיסוק שהוא נתינה - גילי, הקטנה, תהיה רופאה. דריה, הגדולה, היא עובדת סוציאלית. נעה עסוקה בענייני חינוך וסביבה וקיימות. הן לא בטלניות, בנות חרוצות מאוד".
היומיום ב"מושב הרצליה פיתוח": מאימון פרטי עד הניצחון של קותי
גם יובל רקנאטי עצמה גרה ב"מושב", בהרצליה פיתוח, עם הקוקר ספניאליות סויה וג'ינג'ר, מוקפת ספרי טיולים, מפות, אנציקלופדיה לחי ולצומח, אלבומי אמנות וספרי פרוזה, לצד אוסף די.וי.די של מוזיקה קלאסית ואופרה, טעם נרכש מרולי. היא מתחילה שם את הבוקר באימוני כושר ושיעורי פילאטיס עם אורלי הופמן־בר, המאמנת של "לרדת בגדול".
יהודית יובל רקנאטי בונה בית במבוק לעניים במיאנמר (בורמה) בשעות הערב המאוחרות היא חוזרת לשם, אחרי יום עבודה (גיוס כספים, ארגון אירועים, קבלות פנים, ישיבות, חתימה על צ'קים) וביקור אצל הנכדים או אצל חברים. "אני לא כל כך רואה טלוויזיה, לפעמים מספיקה ל'לילה כלכלי'. לפני שנתיים ראיתי את 'הישרדות', הדינמיקה היתה מעניינת, זה היה נורא אמיתי וחי. אבל היום אנשים שנבחרים לתוכניות ריאליטי לא תמיד מעניינים, ואני לא תמיד מתחברת לשפה, לתרבות. לאחרונה הייתי אצל חברים וצפינו ב'האח הגדול'. אני מבינה שזה בילוי קל וזמין, אבל לא עניין אותי להמשיך להסתכל. שמעתי שקותי זכה, ומאוד שמחתי בשבילו. הוא בחור אינטליגנטי ואני מקווה שיצליח להשתמש בכסף בצורה אפקטיבית כדי להוציא מעצמו את המיטב".
יובל רקנאטי, שלא התראיינה בשנים האחרונות, נכנסת כעת לדיון סוער על העמותות, על המגזר השלישי שנהפך לדומיננטי כל כך, מקל על הרשויות להתנער מתפקידן ועל התאגידים למרק את המצפון, ובדרך, לטענת המבקרים, פוגע בכבודם של הנזקקים ומחורר את אחריות המדינה לאזרחיה. בקיץ, כחלק מהמחאה, קראו ההפגנות: "לא צדקה, צדק", ורק בשבוע שעבר שוב בער הוויכוח, סביב חלוקת המזון לנזקקים שנעשתה לעיני המצלמות והובילה את שר הרווחה משה כחלון להכריז על הקמת ועדה שתנסח קוד אתי לנושא. לרקנאטי יש לא מעט מה להגיד בנושא, גם לבעלי ההון (ראו מסגרת), גם לעמותות - וגם למבקרים.
"כאשר משתמשים בתמונות של נזקקים כדרך להביא תורמים חייבים לשמור על כבודם", אומרת יובל רקנאטי, "אבל גיוס התרומות קשה. כשאנחנו נפגשים עם תורמים בחו"ל הם רוצים לראות מטופלים, לשמוע אותם, להכיר את האנשים שנעזרים בשירותים שלנו - ואנחנו לא יכולים לחשוף אותם. השאלה היא איך משכנעים שוב ושוב את אותם תורמים שהתרומה שלהם ממלאת את תפקידה. העמותות רוצות לעורר רגש, ואז אין גבול ליצירתיות שנדרשת מאתנו".
ביקורת נוספת שספגו עמותות נוגעת למשכורות הגבוהות של מנהלים בעמותות. גם לך, כיו"ר וכמי שמגייסת כסף ותורמת בעצמה, יש אחריות לכך.
"האם אנחנו רוצים שינהלו את העמותות אנשים חובבנים, לא מקצועיים, שאין להם סיכוי להצליח גם בשוק הפרטי? אני לא רואה סיבה למה צריך לקפח את המנהלים האלה. צריך לתת להם משכורת שמקבילה לתפקיד דומה בשוק הפרטי. לא צריך להגזים, אבל צריך לכבד אותם ולא לבוא בביקורת גורפת על כל דבר. יש איזה ספורט לאומי לרדת על כולם, אבל תסתכלו מה האנשים האלה עושים, איזו מסירות, איזו נתינה. הגישה שמצפה מחלק מהאנשים לעבוד במשכורות שלא מכבדות אותם היא לא בריאה".
יהודית יובל רקנאטי בכנס הוקרה לאבי נאור צילום: נועם מושקוביץ
דור שלישי לעושר: איתי לא דיברו על כלכלה, רצו שאהיה מורה
הקשר בין כסף לכבוד הוא תמצית ההיסטוריה המשפחתית של יובל רקנאטי. מצד אמה מטי (מטילדה) היא בת למשפחת קרסו, מצד אביה דני (דניאל) יורשת למשפחת רקנאטי. שתי משפחות אמידות, מהמכובדות בקהילה היהודית של סלוניקי, שהצליחו להגיע לארץ ישראל לפני המלחמה וחברו כאן לעסק משותף - בנק דיסקונט, ולשלל עסקים שנוספו והתרחבו ככל שהמשפחות והונן הלכו והתרחבו.
היא נולדה בתל אביב, ב־1951, וגדלה כדור שלישי לכסף ובצל המיתולוגיה המשפחתית, בעיקר זאת של סבה ליאון רקנאטי, המייסד והמנהל הראשון של דיסקונט. "לא זכיתי להכיר אותו אבל שמעתי עליו דברים מעוררי השראה. הוא היה מוערך מאוד, חכם, מנהיג ציוני, ראש קהילה שראה את הנולד וקרא להם לעזוב בזמן, ועלה בעצמו כדי להכשיר את הקרקע. גם בארץ דיסקונט נהפך למקום עבודה בעיקר ליוצאי ארצות הבלקן. זאת היתה משפחה פטריארכלית מאוד. לסבי נולדו ארבעה בנים, אבי דניאל והאחים רפאל, יעקב והארי, וכולם השתלבו בעסקים המשפחתיים". אביה אף היה ליו"ר ומנכ"ל הבנק, והיא זוכרת שכילדה זה נראה לה משונה, "תמיד אמרתי לו 'מה אתה עושה, ללכת למשרד עם חליפה ועניבה, לדבר בטלפון ולפגוש אנשים זה עבודה? אתה לא סוחב דברים'. עבודה בשבילי היתה מלאכת כפיים, מה שהוא עשה נראה לי לבלות".
לעבודה המשונה הזאת היה מחיר. "לא היתה לי ילדות של לבלות עם אבא ואמא יותר מדי. גדלתי עם הורים עסוקים בשלהם, נוסעים וחוזרים. היתה לי מטפלת, דאגו לי מבחינת טיפול, אוכל, בגדים, אבל ההורים היו עסוקים בלארח. ולצערי הם מתו נורא מוקדם, כשהייתי בתחילת שנות ה־30 שלי, אחרי שהיו חולים כמה שנים. מסוף שנות ה־20 הייתי בסיטואציה קשה מאוד של פרידה מהם, ולכן היה לי עוד יותר עצוב כשרולי מת, הבנות שלי בדיוק בגילים האלה וזה החזיר אותי אחורה. ההליכה שלי לתחום הטיפולי באה גם מהאובדן של הוריי, ולכן חיזקה אותי".
הבחירה בתחום הטיפולי באה גם משום שעסקים לא באמת היו אופציה במשפחה הפטריארכלית של יובל רקנאטי. "היה ברור שמכוונים את הבנים לעסקים. אבי כיוון לכך את ליאון אחי, זה נאמר במילים מפורשות, וכל סדר היום כוון לזה. זה ניכר גם בהשקעה שנעשתה בבנים במשפחה לעומת ההשקעה בי. אבי, למשל, לימד את ליאון כל מיני מונחים בכלכלה ואותי לא". היא מודה שגם לה עצמה לא היה בכך עניין מיוחד, בכל זאת מדובר בילדה הצעירה מאחיה בשלוש שנים, אבל ממשיכה לתאר אפליה.
"הנפקות, מניות, שוק ההון, יו"ר, סגן - אני זוכרת את השיחות האלה במרפסת, בסלון הבית, סביב שולחן האוכל, בכל המפגשים המשפחתיים, והמושגים האלה פשוט עברו דרכי, הראש שלי קלט והדף. עולם העסקים לא משך אותי, אבל ייתכן שגם בחרתי לא להתעניין משום שהיה ברור שזה עובר מדור לדור בין הבנים, כך היה נהוג במשפחות ספרדיות".
ולמה ציפו ממך?
"משאת נפשו של אבי היתה שאהיה מתורגמנית, שאלמד שפות, או שאהיה מורה. 'אלה מקצועות נהדרים לנשים', הוא אמר לי. אמרתי לאבי שאותי מעניין לטפל באנשים ולעזור להם בדרך שלי, וזה מה שהתווה את דרכי כמעט מההתחלה".
ואמנם היא היתה קצינת ח"ן וסעד בצבא, ואחר כך למדה פסיכולוגיה ועבדה בבתי חולים שיקומיים, עד שהקימה את נט"ל, כי "העניין החברתי הוא בנפשי".
בשיחות על כלכלה לא שיתפו אותה, אבל סדר היום של הילדה הצעירה, בת לשתי משפחות אצולת הממון, היה בכל זאת כפוף למעמד ולכסף. היא זוכרת את כל הטקסים שאליהם נלקחה כבר מילדותה המוקדמת - חנוכת בית הספר רקנאטי למינהל עסקים, הנחת אבן פינה לבית אבות רקנאטי לדוברי לדינו, פתיחת אולם רקנאטי במוזיאון תל אביב, אירועי ההתרמה של אמה לארגונים שונים, ועוד ועוד.
היא היתה צריכה למצוא אפיק למרוד, ומצאה את הצופים, מפגש ראשון שלה עם החיים האמיתיים. "בילדותי לא הרגשתי צנע, לא הייתי ילדה תל־אביבית טיפוסית של שנות החמישים, גדלתי בבועה. מסביב היו ניצולי שואה חסרי כל, ולנו היתה דירה מסודרת בתל אביב ומ־1964 גם אחת לאירוח בהרצליה על הים, טסנו לחו"ל בכל קיץ, אבל רציתי להצניע את הדברים האלה ולא להבליט אותם. בגיל 12 הלכתי לצופים ונהפכתי לצופיפניקית שרופה. עבדתי, ניקיתי, סחבתי סנדות.
"זה היה מהפך - פתאום קיבלתי תחושת ערך עצמי, שאני לא רק ילדה קטנה כמו בבית אלא משפיעה, יכולה לעשות בעצמי, לצאת לטיולים, לישון ביערות, להיות על המצדה בחמש בבוקר אחרי שביל הנחש. אלה דברים שלא עשינו בבית, כמעט לא טיילנו בארץ. גיליתי את הקסם של להיות בטבע ועם ילדים בגילי, עם מדריכים נערצים, פגשתי אנשים מרמות כלכליות שונות, הכרתי את ההתיישבות העובדת ומשאת נפשי היתה להגיע לקיבוץ. זרקתי את השמלות, קניתי חולצות רוסיות רקומות ומכנסי חאקי. אמא התלוננה שאני נראית כמו בן, אבל הייתי גאה להיות טום בוי. שיחקתי כדורגל, כדורעף, הייתי חזקה. ליאון אחי עודד אותי, אמר שהוא רוצה שלא אהיה רכרוכית כמו ילדות, והיה מודד לי את השרירים. הצופים היו ממש נקודת המפנה של חיי".
לרגעים נדמה שהיא עדיין שם, בצופים. למשל בתמונות מהטיול במיאנמר (בורמה), שממנו חזרה לפני כשלושה שבועות. עם פטיש, חבלים ומסמרים, היא מתועדת בונה בית במבוק למשפחה מקומית על האגם, עם ערי סטימצקי ועוד ישראלים וקנדים. זה יכול להיראות כמו טיול ממרק מצפון לעשירים ברחבי העולם השלישי. אבל העיניים של יובל רקנאטי נדלקות והדיבור השקט והמיושב נהפך לנלהב כשהיא מדברת על הסנדות - ועל ערכים. "עשינו כפיתות חבלים של במבוק לבמבוק, חיזקנו את קורות הרצפה במסמרים לתומכות מתחת, בתוך שש שעות המשפחה קיבלה בית מתנה, כולל שק אורז וכלי בית. בצופים עשינו את אותו הדבר עם סנדות במקום במבוק, במגדלים ומתקנים שהכנו במחנות קיץ. זה היה כמו לרכוב על אופניים, דברים שלא שוכחים, וכמו לחזור למקום מוכר שאני אוהבת מאוד. את הערכים של הצופים אני עדיין מקיימת, חונכנו על לעשות מעשה טוב בכל יום, ומבחינתי מה שעשינו היה מעשה טוב".
סכסוכים משפחתיים: כסף לא קונה אינטליגנציה רגשית
המרד של יובל רקנאטי, אם כן, לא הלך ממש רחוק. היא נשארה עמוק בחיקה החם, המחבק והעשיר של המשפחה. ומדובר במשפחה חריגה: להבדיל ממשפחות אחרות באצולת ההון, הרקנאטים חפים כמעט לגמרי מסכסוכים מרים, קרעים קשים בין אחים ובני דודים, פיצולי עסקים כואבים וסכסוכי ירושות רועשים.
היא בקשר הדוק עם אחיה ליאון ועם בני הדודים אודי ומייקל (בניו של רפאל) ולני, דיוויד ואריאל (בניו של יעקב); כולם, כמוה, מנתבים כיום את הכסף המשפחתי להשקעות. "אנחנו מתראים הרבה, מבלים יחד חלק מהחופשות, זה הדבק. אתמול, למשל, היינו בארוחת ערב אצל בן דוד אחד, בקיץ אני נוסעת לחו"ל עם בן דוד אחר, פסח אנחנו עושים יחד. אנחנו המון המון יחד - זה כיף, אלה האנשים הכי קרובים לי, גדלתי איתם. גם עם משפחת קרסו אנחנו בקשר מצוין, פחות על בסיס יומיומי".
ובכל זאת, גם אצלכם היה סכסוך, ודודך הארי רקנאטי התנתק מהעסקים המשפחתיים.
"לדעתי הוא היה אדם די בודד ואומלל, שגם מת בודד, ללא משפחה. קנאת אחים היתה מחלת ילדות שהוא לא נרפא ממנה. זה תמיד תלוי מאוד בחינוך שההורים נותנים, איך הם מנתבים את חיי המשפחה. יש הורים שלא משכילים לתת לילדים כלים להתמודד עם הקנאה ואפילו משתמשים בה. הורים צריכים להיות מודעים כל הזמן למעשים שלהם ולקחת
אחריות. אני חושבת שנכון להתייחס לילדים באופן שוויוני, אבל לפעמים הורים רוצים לגמור את החשבונות שהיו להם עם הילדים, ועושים את זה בחלוקה לא שוויונית של הרכוש. זה טרגי, אבל זה קורה בהרבה משפחות".
אולי זה מחיר העושר.
"הבעיה היא שאין קשר בין היכולת העסקית שלך לאינטליגנציה הרגשית. פה צריך להבין את נפש האדם, את טבע האדם, מה זאת משפחה ואיך הדינמיקה המשפחתית פועלת, אפשר לחסוך המון סבל במודעות הזאת. עושר לא מבטיח אושר בשום אופן, הרבה פעמים הוא מקור לדאגה נוראית, לנדודי שינה. זה עול, אחריות, חרדות, המון רגשות שיש אותם בכל רמת הכנסה שלא תהיה. כשאומרים מרבה נכסים מרבה דאגה, זה בדיוק זה".
