איפה אתם עושים את איראן?

חרדה משתלטת פתאום, ללא הכנה. זה יכול לקרות בכל מקום: בתור לקופה בסופרמרקט, כשהעיניים נחות על הכותרות המאיימות בשער העיתון; בזפזופ תמים בטלוויזיה, שמעלה על המסך את הפוליטיקאי התורן שמקשקש על תקיפה באיראן; במפגש אקראי בחדר המדרגות עם השכן ששואל מתי מנקים סוף סוף את המקלט; או בשיחה בגן השעשועים עם הורים שמשוחחים בקול על תוכניותיהם להתפנות מכאן עם הילדים ברגע שהטילים יתחילו להתעופף. אט אט מתבהר כי בימים אביביים אלה, שבהם הכי בנאלי לשאול ישראלים "איפה אתם בסדר?", השאלה המתבקשת השנה היא דווקא "איפה אתם עושים את איראן?". בשיחות שניהל "מוסף כלכליסט" בשבועות האחרונים עם ישראלים מכל שדרות החיים הצטיירה תמונה ברורה: אף אחד לא הופתע מהשאלה. בגלוי או בסתר, בחרדה מוחצנת או בחשש מודחק - כולם חושבים על זה.

נאום הברווזים של נתניהו בחודש שעבר ואיומי הנגד של איראן העלו את הנושא לסדר היום במלוא עוצמתו. קודם טופלו בהרחבה נימוקי הבעד והנגד כבדי הראש, ואז הגיע תורן של הבדיחות. HOT מיהרה להעלות פרסומת עם גיבורי הסדרה "עספור" שמציגה את הפצצת הכור האיראני, ב"ארץ נהדרת" יצרו את צמד עובדי הכור החביבים, וגם יוזמת הפייסבוק "אנחנו אוהבים אותך איראן" הצטרפה לחגיגה. במידה מסוימת נוצרה התחושה שהאיום נהפך בעבור ישראלים רבים לסוג של רעש לבן, כזה שמפתחים אליו קהות ולומדים להדחיק אותו. אבל כשבודקים את עצמנו לעומק, קשה להתעלם מהזליגה המתמדת שלו אל תוך המחשבות, מהעננה שמרחפת מעל תוכניות עתידיות כמו טיסות, פתיחת עסקים, קניית דירה, שיפוצים.

בארוחת שישי האחרונה עם חברים הפטיר אחד הנוכחים, בעל עסק שמנהל עשרות עובדים בתחום תובעני, כי הוא מתלבט מה לעשות עם טיסה לארצות הברית שתוכננה כבר לפני חצי שנה. "אני שואל את עצמי אם הסיפור האיראני עלול לתפוס את אשתי והבנות בלעדיי", אמר לפתע בנימה עגומה, בין הסלטים למנה העיקרית. ובמפגש חברות בבית קפה לאחרונה הודיעה אחת היושבות, עצמאית ללא ילדים שמתגוררת במרכז תל אביב, כי ברגע שתפרוץ מלחמה היא תיסע להתארח אצל ידידים בברלין. "אין לי כוח להיות כאן בעוד מלחמה", הפטירה בפשטות.

בתור מחוץ לשגרירות ארצות הברית ביום חמישי שעבר לא נמצאו ישראלים שיצהירו בריש גלי כי הם מוציאים ויזה בגלל החשש ממלחמה עם איראן, אבל אשה שהגיעה לשגרירות עם בעלה הבהירה איך זה עובד אצל כולם: "אנחנו נוסעים לארצות הברית בכל שנה ונותרו לנו כמה חודשים עד לנסיעה, אבל פתאום אמרתי לעצמי: 'מה אם במקרה יקדים אותי איראן?'. עדיף להוציא את הוויזה עכשיו כדי שאהיה מוכנה". המאזינים לשיחה מהנהנים. "גם אתה בורח?", הם שואלים זה את זה בבדיחות מרירה בזמן ההמתנה.

ערכת מגן ביד אחת, מתנות חג ביד השנייה. "האורגניזם האנושי מצויד במנגנוני הישרדות. איסוף המסיכות ובדיקת המקלט הם בדיוק בפער בין זהירות לחרדה" צילום: תומי הרפז

יורים וקונים

לוקח שנייה לעכל את התמונה הסוריאליסטית שבפתח סניף חנות אייס בדרום תל אביב, שבו פועלת תחנה לחלוקת ערכות מגן. מפתח החנות מגיחים בזה אחר זה קונים שנושאים שקיות עמוסות כלי בית ומתנות מקושטות לחג הפסח, לצד כאלה שמכתפיהם משתלשלות הרצועות השחורות המוכרות של קרטוני ערכות המגן. המהדרים משלימים את שתי משימות האביב הנוכחי יחד, ויוצאים מהחנות עם מתנה לחמות ביד אחת, ערכת מגן ביד השנייה.

ראשונה יוצאת ז'ניה מיכלין (60), שנענתה לקריאה הבהולה של פיקוד העורף להצטייד בערכות לפני שחלוקתן בחינם תופסק. מיכלין, לשעבר תושבת אזור צ'רנוביל, עלתה לישראל שנה לאחר התפוצצות הכור ב־1986. את המלחמה עם איראן היא מתכוונת לעשות בירושלים או בשטחים. "לברוח מהארץ לא בא בחשבון, אבל אף שיש לי דירה בדרום תל אביב, בפועל אני גרה בנעלה ליד מודיעין, מה שנקרא התנחלות. והאמת היא ששם, בין הכפרים הערביים, אני מרגישה די בטוחה. אם זאת תהיה מתקפה גרעינית גם ככה שום דבר לא יעזור".

אחריה יוצאת יסמין, ערבייה מיפו, עוטה רעלה שחורה, אוחזת בכמה ערכות מגן. "אנחנו פה לא בשבילנו, אלא כי אנחנו פוחדים על הילדים. אבל מה שאלוהים רוצה זה מה שיהיה", היא אומרת ונעלמת ברכב שבו ממתין לה בעלה. אחריהן יוצאת ויקטוריה אורן (45), פיליפינית שהתגיירה ושבניה התאומים, בני 18, מתגייסים בקרוב לצבא. "הם לא לקחו ערכות אז אני עושה את זה בשבילם. נקווה שזה לא יקרה בעזרת השם, אבל אם כן, שיתפוס אותנו ביחד. לא להיות ליד הילדים במצב כזה זה המצב הכי קשה שיכול לקרות לאמא".

ויקטוריה אורן: "לקחתי ערכות בשביל הילדים. אם זה יקרה, שיתפוס אותנו ביחד. לא להיות ליד הילדים במצב כזה זה המצב הכי קשה שיכול לקרות לאמא" צילום: תומי הרפז

עבור שלומי סלע (49), מציל בבריכת מלון דן תל אביב, זהו ניסיון שלישי לעמוד בתור הארוך להחלפת ערכת מגן בתחנה העמוסה של פיקוד העורף. בניגוד לאחרים, סלע גרוש ללא ילדים והגיע בשביל עצמו. "אני תמיד אומר שמחשבה יוצרת מציאות. ברגע שמדברים על זה, זה נוכח במחשבות שלך, מכרסם. יש לי גם אזרחות זרה, גרתי עשר שנים בקנדה, אבל אני לא בהכרח אשתמש בה. דווקא אני אשאר. יש לי חבר פרנואיד, שיש לו דרכון בלגי, שאמר לי שברגע שנופל הטיל הראשון הוא עולה על מטוס לאילת ובורח. אמרתי לו: 'נראה לך שמעקבה יהיה לך מטוס? יש כל כך הרבה אנשים שיברחו'. אחר כך הצטערתי שאמרתי לו את זה, כי ראיתי שלחץ הדם שלו עלה".

גם מיכל, גרושה עם ילדים מתל אביב, מאוד לא רגועה. "הדיבורים על המלחמה בהחלט מלחיצים. בקצה הראש יש לי מחשבה לברוח לידידי משפחה באירופה, אבל אני יודעת שזה לא ריאלי. נראה לי שלגרושים יותר מסובך פשוט לקחת את הילדים ולנסוע. ניסיתי לדבר עם שכנים על פינוי המקלט, אבל הם אמרו בתגובה שתהיה כאן רעידת אדמה לפני מלחמה. ככה זה, לכל אחד יש את החרדה הגדולה שלו - מלחמה, רעידת אדמה, קריסה כלכלית. כל אחד מנתב את החרדה הקיומית לתירוץ המזדמן שהוא בוחר. כנראה אם לא היה האיום האיראני, גם אצלי זה היה משהו אחר. אבל הרבה מהחברים שלי עושים את מה שהוא כנראה הדרך היחידה לשרוד בארץ הזאת: שוקעים בשאננות. אז אני משתדלת לזרום איתם".

אמיר ימטוביץ' ותום שוהם, בעליה של חומוסיית "שייקלה" בראשון לציון, מעידים על עצמם שהם לוקחים את החיים בקלות, אבל שוהם מודה שיש לו כבר תוכנית מגירה לנסוע עם האשה והילדה להודו כאשר המצב כאן לא יאפשר לעבוד. "זה מוסכם עם אשתי. בהודו צורכים מעט ומוציאים מעט. במצב כזה אני מצטער שלא כל הכסף שלי זמין, שהוא לא שמור מתחת לבלטות, או בטבעות יהלומים על היד". גם ימטוביץ' הגדיר לעצמו רשת ביטחון: "עם המקצוע שלי, עם החומוס, אני יודע שאני יכול לגור בכל מקום בעולם. בסך הכל אנחנו די מתעלמים מהאיום האיראני, אבל זאת לא הדחקה. זה חוסר אמונה באנשים שמספקים לך את המידע. אני מרגיש שהאיום האיראני הוא פיקציה. איך השתיקו את המחאה החברתית? תמיד מנסים להפחיד, לפמפם לך משהו שיעסיק אותך. כשאין פיגועים ובעיות טרור מצמיחים דברים מטרידים אחרים".

יוצאים עם מסיכות מחנות אייס בדרום תל אביב. "זה לא בשבילנו, זה בשביל הילדים" צילום: אוראל כהן

"מה שמזין את החרדה היא מדיניות ההחצנה של הדיבור על הסכנה והתקיפה האפשרית", אומר פרופ' דן זכאי, פסיכולוג ומומחה לתהליכי קבלת החלטות. "הסיבה לחרדה היא ממשית ויש מי שדואג שנחשוב שהדאגה היא ממשית, וזה ראש הממשלה. זהו שינוי מדיניות מוחלט לעומת העבר. פעם המדיניות היתה לא לדבר, היום מדברים כל הזמן. ייתכן שהמדיניות של 'תחזיקו אותי' מכוונת כלפי חוץ, אבל אי אפשר לחשוב שהיא לא תעשה כלום כלפי פנים. במידה מסוימת בדיקת דרכונים, יצירת תרחישי הימלטות, מחשבה על מקלטים הם שלב לפני פעולה, סוג של דרך התמודדות. גם אם לא חושבים על זה כל הזמן, זה בפירוש מעסיק את האנשים. זה דבר שמטריד יותר ויותר".

אסטרטגים מטעם עצמם

כמעט כל אחד, גם אם לא יודה בזה, נהפך בימים אלה לסוג של אסטרטג מטעם עצמו שמהרהר בדרכי מילוט בתרחישי קיצון. מאור גנון (30), ספר מתל אביב, מרגיש לפעמים כאילו הוא חי בסרט: "לפעמים כשאני הולך ברחוב אני מדמיין איך פתאום מתקרב אליי גל מטורף של אש בין הבניינים, כמו בסרט 'היום השלישי' עם וויל סמית', ואני שואל את עצמי מה אעשה במקרה כזה. בסרט האשה התחבאה באחד הבניינים וזה עזר לה, השאלה אם זה יעזור גם לי", הוא מספר. "פעם בחודש עולה לי לראש תמונה של אחמדינג'אד אומר כמה הוא רוצה להשמיד אותנו ושיש לו את האמצעים לכך. זה נראה לי גם אמיתי וגם הזוי. אחרי כמה שניות של פחד אני אומר יש את ביבי, יש את אובמה, כל העולם סביב זה, הם כנראה יכולים לעשות הרבה יותר ממה שאני יכול לעשות.

מאור גנון: "לפעמים אני מדמיין שמתקרב אליי גל של אש בין הבניינים, כמו בסרט 'היום השלישי'. שם האשה התחבאה בבניין וזה עזר לה, השאלה אם זה יעזור גם לי" צילום: תומי הרפז

"נראה לי שאני רוצה לעשות את האיום האיראני עם אבא שלי, כי הוא גר בבניין ישן עם קירות בטון, ובשעת חירום יוצאים לחדר המדרגות ולא צריך לרדת למקלט. החדר שלי שם הוא דרומית־מזרחית, שזה הכיוונים הכי טובים לחטוף, זה לא בקו אווירי ישיר צפונה. אני מנסה להבין מאיפה הם יכולים לירות וחושב לפעמים להתחבא מאחורי הבניין, או להיות בכיוון הים, לא נראה לי שהם יסתכנו בלירות לים. דרום־מערב נראה לי הכיוון הכי טוב.

"שותף שלי במספרה אוהב לעשות מכל העניין בדיחה. כשלקוחה מתלוננת שצבע השיער שלה יצא בהיר או כהה מדי, הוא מגיב: 'דמייני שאחמדינג'אד יורה עכשיו נשק להשמדה המונית ומכוון אותו עלייך. נכון שהכל נראה ורוד פתאום?'".

"נראה לי שאני עושה את האיום האיראני אצל ההורים שלי בירושלים", אומר אודי גלילי (34), תושב נס ציונה. "אנחנו קרובים למרכז, שזה לא להיט גדול, ואני חושב שבירושלים יותר בטוח, עם אל־אקצה וכל הערבים. אני מודה שעוד לא העזתי אפילו לחשוב על איפה יהיו הילדים שלי כשזה יקרה. אתה לא מעז לקחת את זה עד הסוף ולחשוב אם באמת נופלים טילים גרעיניים על תל אביב מה אני עושה. כן שאלתי את עצמי אם להכין את הילדים מראש או לתת להם לחיות בגן העדן התמים שלהם. הם כבר יודעים על הקסאמים ואני מנסה לשמור על התמימות שלהם, כי אני לא בטוח שלהכין אותם יעזור.

"לא דיברתי על המצב עם חברים, ולא ידוע לי שמישהו עשה משהו או שינה תוכניות, מה שדי לא מובן. אם יקרה משהו וינתחו לאחור מה היה כאן, יגידו שהכל היה באוויר, מולנו כל הזמן. דיברו על זה, צחקו על זה, אבל מרוב שזה גדול העדפנו להתעלם. אולי כי קשה לנו לתפוס את זה בכלל, אולי כי אנחנו רוצים להמשיך לחיות עם חיוך על הפנים. כשבכל יום מאיימים עליך במשהו, אתה אומר: כשיהיה - נתמודד. זה פחות גרוע מלחיות בחרדה כל הזמן".

אודי גלילי. "שאלתי את עצמי אם להכין את הילדים מראש או לתת להם לחיות בגן העדן התמים שלהם" צילום: תומי הרפז

את ההתמודדות, או חוסר ההתמודדות הזאת, מסביר פרופ' יאיר בר חיים, פסיכולוג קליני מאוניברסיטת תל אביב: "עבור רוב האנשים בישראל האיום האיראני הוא איום שאין להם מה לעשות לגביו. לאגור קופסאות שימורים, לנקות את המקלט, לוודא שהדרכון בתוקף, לחדש קשרים עם הדודה בירושלים, להתפלל, להשיג ערכת מגן - זהו פחות או יותר. להחליט שכאשר הטיל הראשון ייפול אני עולה על מטוס זה לא ריאלי לרוב הישראלים. אז הרוב בוחרים להדחיק או לא להתעסק עם זה, או לומר לעצמם שיש אנשים כמו אובמה ונתניהו, שיודעים את המצב טוב מהם ושיש להם יכולת להשפיע על הסיטואציה.

"באופן כללי, בכל מצב, יש שתי צורות התמודדות. אחת היא באמצעות 'שליטה ראשונית', ניסיון לפעול על המציאות. נניח שהלכתי למסעדה וקיבלתי מרק קר, אז אדרוש להחליף אותו. המישור השני הוא של התמודדות במישור הפסיכולוגי, להגיד: המרק קר אבל זה טעים לי גם ככה. אנשים שחשים שאין להם דרך להשפיע על המציאות מתמודדים איתה כך, בצורה שניונית. אומרים שהאיום לא קיים, או שהוא לא באמת מסוכן, או שהאיראנים בסך הכל מאוד הגיוניים ולא יתקפו, או שמישהו אחר כבר יטפל בזה. אלה כולן התמודדויות ברמה הפסיכולוגית ולא ברמת פעולה על המציאות, וזה מה שרוב האוכלוסייה עושה".

ההכחשה מאפשרת להמשיך

גישה כזאת מייצגים היטב ליאת בביוב (28) ויורן דוידי (30), שאותם פגשנו מדוושים על אופניים ברחוב בן יהודה בתל אביב. "בשבילי האיום האיראני זה מחירי הדלק", אומרת בביוב, ודוידי מודה שהוא בוחר לשמור על גישה נאיבית. "אני מעדיף להישאר בבועתיות שלי ולא לחשוב. אני לא מוצא בזה טעם, זה נראה לי כל כך רחוק. זאת הדחקה בריש גלי. אני פשוט מרגיש מאוד קטן בכל הסיטואציה הזאת. נולדתי בתל אביב, אני חי פה, וזאת המהות של התל־אביביות, לחיות את הרגע ולהתעלם מהמצב עד שהוא דופק לך בדלת. יש לנו ממשלה, בשביל זה אני משלם מסים, שהם ישברו את הראש".

יורן דוידי צילום: תומי הרפז

רו"ח איל הורביץ, מנכ"ל פירמת בייקר טילי, מספר שהיה מעורב לאחרונה כרואה חשבון מלווה בשתי עסקאות שהתפוצצו בגלל המתיחות עם איראן: "האמריקאים מדירים את רגליהם מכאן בגלל הסכנה. עסקה אחת היתה של רכישת קומה במגדל מגורים במתחם ידוע בתל אביב. היינו במשא ומתן מתקדם אבל לפני חודש וחצי המיליארדר האמריקאי התחיל לגמגם, ולפני שלושה שבועות הוא אמר לי: 'אני רוצה להמתין עד נובמבר לראות לאן העניינים הולכים'. העסקה השנייה היתה בפרויקט יוקרתי בהרצליה שמכוון רק לזרים, אבל כל שוק הנדל"ן מושפע. יש ירידה דרמטית במכירת דירות בחודשים הראשונים של השנה. גם בכובע שלי כיו"ר אירופה אינטרנשיונל אני שומע מראשי משרדים באירופה על התעניינות פוחתת בישראל. כולם שואלים את עצמם אם האזור עומד להתלקח, והבריחה מעסקאות מהירה מאוד".

לאיום האיראני יש פוטנציאל לייצר הדחקה המונית, סבור פרופ' מריו מיקולניסר, ראש בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה. "זה בעצם מה שנקרא תיאוריית ניהול האימה. לפי התיאוריה הזאת התפתחות התרבות כולה היא תולדה של ניסיון להכחיש את המוות. הרי בסוף הדרך מחכה לכולנו המוות, שהוא דבר בלתי צפוי שיכול לקרות בכל רגע, אבל אם היינו מודעים לזה כל הזמן היינו משותקים. לכן אנחנו מכחישים את זה וגם עושים דברים כדי לתמוך בהכחשה. האיום האיראני נוגע בפחד המוות שלנו, ולכן יש לו פוטנציאל לייצר הכחשה המונית. אם אחשוב כל הזמן על האיום האיראני ועל מה יקרה לילדים שלי כשאני לא לידם אני לא אוכל לחיות. ההכחשה מאפשרת לנו להמשיך".

הפסיכולוג ד"ר גלעד הירשברגר מהמרכז הבינתחומי מסביר מדוע ניהול האימה הופך לקשה יותר כשאנחנו חושבים על הילדים שלנו: "לכולנו יש איזושהי רמה לא מודעת של פחד מהמוות, שבדרך כלל מצליחים לשמור אותו מתחת לסף המודעות. מכיוון שהמוות עצמו הוא לא פתיר, אנחנו מוצאים לכך איזשהו פתרון סימבולי בהתחברות לאנשים קרובים וביצירת המשכיות על ידי הבאת צאצאים. אבל כאן בדיוק טמון הפרדוקס. מצד אחד אנחנו מעמידים צאצאים ומתחברים לאנשים קרובים וזה עוזר לנו לנהל את האימה, ומצד שני ככל שיש יותר אנשים קרובים לנו ואנשים שתלויים בנו, כך החשיפה שלנו לאימה היא קונקרטית יותר, גדולה יותר. אם היינו לבד והיה רק אקדח מכוון לרקה שלנו היינו אומרים לעצמנו: כשזה יקרה גמרנו. אבל העובדה שיש אנשים מאוד קרובים אלינו, שתלויים בנו, הילדים שלנו, חושפת אותנו בעוצמות גדולות יותר לחרדת המוות".

הורים דואגים יותר

ד"ר גלעד הירשברגר. ילדים מקשים על ניהול האימה

ואמנם, מחקר שערך אחרי מלחמת המפרץ ב־1991 פרופ' עמירם רביב, דקאן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה, העיד שהורים ביטאו דאגה רבה יותר מ"לא הורים". מעבר לכך נמצא שמבוגרים דאגו פחות מצעירים. "אחד ההסברים לכך הוא שלמבוגרים יש פחות מה להפסיד", מסביר רביב. "מלחמת המפרץ הראשונה היתה בעלת איום מעורפל, עם דגש על גז", הוא מוסיף עוד נקודה מעניינת. "ברגע שראו שזה 'רק' טילים קונבציונליים, אנשים התחילו לעלות על הגגות לראות איך הם עפים. החרדה עברה טרסנפורמציה למצב של לקיחת סיכון.

"נוכח מצבים שאין לנו שליטה עליהם, אחת הטכניקות, וכנראה לא הבלתי יעילה שבהן, היא ההדחקה. להדחקה יש יתרונות וחסרונות. כי כמו דברים שמטאטאים מתחת לשטיח, זה בסוף יוצא באיזשהו מקום, בחלומות, באסוציאציות. אבל הדחקה במצבים שאינך יכול לעשות בהם דבר נתפסת כמנגנון לא בהכרח רע. יש עת לסגור ועת לפתוח. זה דואלי. יש מצבים שבהם צריך לחשוף ולהעלות, אבל במצבים שאין הרבה מה לעשות ההשתקה וההדחקה מועילות יותר. ההגדרה של אדם נורמלי היא היכולת להדחיק את דבר מותו. כך גם בעניין האיום האיראני: אם אין לי יכולת להקטין את האיום, להתגונן כנגדו, שומה עליי לנסות לא לעסוק בו. מה נעשה, נשב בבית ונרעד כל הזמן? ומה יותר מאיים, שישראל תתקוף את איראן תקיפה מונעת וכתוצאה מזה יעופו עלינו 200 אלף טילים, או שאולי עדיף שתהיה להם פצצת אטום שהם יבחרו לא להשתמש בה?

"כל אורגניזם אנושי ערוך להשיב מלחמה או לברוח. שאלה כמו איפה המקלט שלי היא בדיוק בפער בין זהירות לחרדה. האורגניזם האנושי אמור להיות מצויד במנגנוני הישרדות, לזהות סכנות ולנסות להימנע מהן. חלק מזה הוא השאלה מה אני עושה כשיש עליי איום כזה. מה הניע יהודים מסוימים לעזוב את אירופה? הוריי עלו לארץ בשנות העשרים מפולין, אף אחד לא הבין מדוע אבל היה להם את האינסטינקט, אף שהוריהם סירבו לבוא. השאלה היא באיזה שלב אתה מחליט לנטוש את הספינה. אני מכיר אישית אנשים שעזבו את הארץ בגלל כל מיני איומים. הם לא חיכו לראות אם הדרכון שלהם בתוקף, הם הגיבו לחרדה בצורה שלדעתם מגינה עליהם. פוטנציאלית האיום הוא קבוע. מהחיים האלה בכל מקרה לא יוצאים בחיים. רובנו מקווים לטוב ופחות או יותר מדחיקים, וזה מה שעושה אותנו נורמלים. לכן רובנו פשוט נישאר פה, ונחכה לטוב".

איך אתה מסביר את העובדה שכל אחד נהפך לתיאורטיקן ואסטרטג כשהוא מנסה לתכנן את המקום הנכון לשהות בו, את הביטחון שמקנה לנו ויזה או ערכת מגן?

"במלחמת המפרץ נתנו לנו לשים סמרטוטים ואקונומיקה, אבל הפעולה הזאת הוציאה אנשים מאין־אונים, מהתחושה שאין להם מה לעשות. מספרים שכאשר ראו אצל אופנהיימר, ממציא פצצת האטום, פרסה בבית הוא הסביר: 'שמעתי שזה עוזר גם למי שלא מאמין'. כך גם ערכות המגן. מי שלוקח קרטונים עם ערכות אומר לעצמו: 'יש דברים שאני צריך לעשות ואני עושה בלי לדעת כמה זה שווה, אבל זה יותר שווה מלא כלום'".

אז איפה אתה תעשה את האיום האיראני?

"השאלה שלך מצרפת אותך מיד למנגנון ההדחקה. בהומור יש קורטוב של הכחשה והוא כלי טוב מאוד של הדחקה. חלק מהדרך להכחיש את המוות הוא לעשות ממנו בדיחה. אם זה לא היה כל כך עצוב הייתי צוחק".