$
22.3.12

ההסדרניק של הקיבוצים

במשך שני עשורים אחראי ישראל עוז ליישום הסדרי החוב של הקיבוצים. הוא האיש שנכנס כמנהל למשקים, השתתף באסיפות הסוערות, והיה בעצם אחד האחראים הישירים לתהליך ההפרטה המואץ שעברו הקיבוצים. בספר חדש הוא חושף את חוסר היעילות המשווע שהתגלה לו שם, את הכוחנות של השכבה השלטת, ואת הדרת הנשים דווקא במקום שהתהדר כל כך בשוויון

עמיר קורץ 10:1022.03.12

את המקרה שאירע בלילה ההוא בקיבוץ נאות מרדכי, אי שם בסוף שנות התשעים, נצר ישראל עוז בלבו במשך שנים. זה לא היה סוד גדול, מסוג אלה שחשיפתו עשויה להביא לטלטול אישי או מערכתי, אלא פשוט תקרית שהוא בחר להצניע. כי בקיבוץ, הוא למד כבר אז, נהוג להשתיק דברים לא נעימים.

 

עוז (62), המזוהה אולי יותר מכל אדם אחר עם הסדרי הקיבוצים - תחילה כראש מטה שר האוצר ובהמשך כיו"ר המטה לביצוע הסדר הקיבוצים, תפקיד שהוא ממלא עד היום - מונה אז על ידי קיבוץ נאות מרדכי שבאצבע הגליל לשמש כמנהל הקיבוץ ולהוביל בו תהליכי שינוי והבראה. אסיפות סוערות שבהן נדרשו החברים להצביע ולאשר את התוכניות שלו היו חלק מהתפריט הקבוע. גם באותו ערב הרוחות סערו: צעקות, הנפות ידיים, ניצני אלימות באוויר. הכל במסגרת ויכוח לוהט שבטבורו עמדה ההבנה שעל הקיבוץ להתייעל ולשנות את התנהלותו אם הוא חפץ חיים. לא כולם אהבו את זה. היו כאלה שהשינויים איימו עליהם, על אורחות חייהם. "המוטו המרכזי של השינוי - שאתה בא ואומר לאדם: 'אתה עכשיו תחזיק את עצמך, תדאג שתהיה לך הכנסה שמכסה את ההוצאות שלך' - ברור שיפגע במי שעד היום ניהל משהו בעולם משל עצמו. עכשיו אתה אומר לו תתחיל לדווח, ותעשה ככה וככה, מה שלא אמרו לו עד היום. ופתאום אתה רואה יד מונפת באוויר ואתה מילימטר מלחטוף אגרוף", משחזר עוז את החוויה.

 

באותו ערב הבריונות עלתה מדרגה. בתום האסיפה הסוערת צעד עוז אל עבר מכוניתו. כמה מטרים מהרכב כבר הבחין במה שאירע. "האוטו היה שרוט לגמרי מכל הכיוונים. מישהו ממש עבר עליו עם כלי חד, ושאלתי את עצמי: למה זה מגיע לי? המחשבה השנייה שעלתה לי בראש היא: מה יקרה אם מישהו פה יעשה עוד צעד קדימה? אבל נסעתי הביתה ולא סיפרתי על זה לאף אחד".

 

רק עכשיו, עם צאת הרומן שחיבר, "האסיפה האחרונה", חושף עוז את המקרה הזה. בספר, זה בדיוק מה שקורה ליועץ החיצוני שמובא לקיבוץ לקדם את ה"שינוי" - ההגדרה האמורפית שעוברת כחוט השני לאורך הספר וכל כך מאיימת על רבים מחברי הקיבוץ עלום השם, אי שם בעמק החולה. גדעון, מנהיג הקיבוץ המוביל את ההתנגדות לשינוי, מכנה את היועץ הזר "שליח מסוכן, סוכן סמוי בשירות הקפיטליזם וההפרטה", וחברת הקיבוץ עופרה, שהביאה אותו, זוכה לכינוי "בוגדת, נוטשת הבית". בתום אחת האסיפות בקיבוץ גם היועץ הזה מוצא את מכוניתו חרוצה בכלי חד לכל אורכה משני צדדיה. "היום אני מבינה את ההלם, את השיתוק שאחז בו", אומרת עופרה בספר.

 

אבל למרות ההלם, עוז נשאר לנהל את נאות מרדכי, וביצע בו את תהליכי ההבראה, שלדבריו הצליחו למחוק גירעון של 130 מיליון שקל ואף לחלק 60 מיליון לחברים ממכירת אחוזים במפעל טבע נאות. באותה תקופה הוא ניהל שני קיבוצים נוספים באזור, עמיר וגינוסר, וגם שם הוביל תהליכי הבראה. עוז נרתע משימוש במונח "הפרטה", אף שזוהי משמעות "תהליכי השינוי", כהגדרתו, שהוביל כיועץ חיצוני בעוד כתריסר קיבוצים, בעיקר בגליל העליון. מודל השינוי שיצר הונחל אחר כך לקיבוצים נוספים.

 

אלה היו שנים רוויות אמוציות, שבהן צלל עוז העירוני לקרביים האינטימיים ביותר של התנועה הקיבוצית. "לעבוד במערכת הקיבוצית זאת חוויה רגשית יוצאת דופן בגלל הטוטאליות של החיים שם, של קהילה שהיחסים בה הם אינסופיים ואין לה גבולות", הוא אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "כשאתה נכנס לתוך זה אתה פתאום מוצא את עצמך בתוך סערת רגשות של מערכות יחסים טעונות, חשבונות שלא נגמרים, ויכוחים על כל דבר. וכשאתה מנהל תהליכי הבראה ומגבש הסדרים אתה מנהל נוקשה, חד, אתה לא יכול למצמץ. אבל אז אתה מגיע הביתה מוטרד, כואב, בוכה מבפנים. הספר הוא למעשה עיבוד של החוויה המאוד עמוקה הזאת".

 

את העיבוד הרגשי הזה עשה עוז בהיחבא. אחרי שחזר לפני חמש שנים מחופשה בתאילנד עם 30 עמודים המתארים את הדמויות הראשיות בסיפור, הסתגר בעליית הגג בביתו ביישוב עצמון, "בחדר עם חלון קטן, ומחשב שלא מחובר לאינטרנט", לכמה סשנים אינטנסיביים של כתיבה מבוקר עד ליל, שארכו שבועיים־שלושה כל אחד. "בכל פעם הייתי מודיע לכולם שאני נוסע לחופש ושאי אפשר לתפוס אותי", הוא מספר. "נו, עכשיו התרגיל נחשף".

 

ישראל עוז. "מצאתי את עצמי בתוך סערת רגשות של מערכות יחסים טעונות, חשבונות שלא נגמרים, ויכוחים על כל דבר" ישראל עוז. "מצאתי את עצמי בתוך סערת רגשות של מערכות יחסים טעונות, חשבונות שלא נגמרים, ויכוחים על כל דבר" צילום: אבישג שאר ישוב

 

"הקיבוצניקים חיו בבועה"

 

עלילתו של הספר "האסיפה האחרונה", שיצא בחודש שעבר בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מתרחשת במהלך שבוע השבעה על מותו של "זקן השבט" בקיבוץ, שהופכת לזירת מאבק בין תומכי ומתנגדי השינוי הדרמטי. אט אט נחשפות באופן נוקב וביקורתי מערכות היחסים המורכבות והטעונות בין גברים לנשים בקיבוץ, בין הורים לילדים, בין ילידי הארץ לניצולי השואה. הסיפור מסופר מנקודת מבט נשית, באמצעות מונולוגים ודיאלוגים של חמש נשים, שמתארים את מלחמתן ארוכת השנים כנגד הדרתן בקיבוץ על ידי הגברים שאחזו ברסן הכוח והשלטון, וברגע המשבר והקושי נטשו וברחו.

 

מאז יצא עורר הספר הדים בתנועה הקיבוצית. "התמונה שלכם על תהליכי השינוי שעברו הקיבוצים לא תהיה מלאה אם לא תקראו את ספרו של ישראל עוז", אמר למשל יונתן בשיא, כיום יו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית, במפגש של ראשי התנועה שנערך לאחרונה בקיבוץ דגניה א'. עוז עצמו מספר שקיבל עשרות תגובות מקיבוצניקים - מזדהים, כועסים, מתרגשים, מביטים במראה. "הדמות שאתה כותב עליה זו בדיוק אמא שלי", כתבה אחת, "הקיבוץ שאתה מתאר זה ממש הקיבוץ שלי", אמרה אחרת. רוב המגיבים התקשו להאמין שהמחבר איננו בן קיבוץ. אפילו יו"ר הוצאת הקיבוץ המאוחד גרשון וילן (אחיו של ח"כ לשעבר אבשלום וילן), לא האמין שעוז אינו קיבוצניק. "זה לא יכול להיות", אמר לעורך הספר דן שביט, "תברר באיזה קיבוץ הוא חי".

 

עוז, שכיום מחלק את זמנו בין תל אביב לעצמון, מעולם לא היה קיבוצניק, אבל את נתיב חייו הוא סולל כבר קרוב ל־40 שנה במקביל לשבילי הקיבוצים. הוא נולד ב־1950 בקריית אונו להורים פליטי שואה, שכל אחד מהם עשה את דרכו מגטו לודז' לארץ בצורה אחרת - אביו ברח מהגטו לרוסיה והצטרף לצבא האדום, אמו שרדה את ברגן בלזן ואושוויץ. הוא גדל על גבול בני ברק־רמת גן, שירת כקצין הנדסה קרבית בתקופת המרדפים בבקעה, ואחרי שחרורו למד כלכלה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. בתום הלימודים עבר לקריית שמונה לנהל בה את המתנ"ס העירוני, וניסה לגייס מתנדבים מקיבוצי האזור לפעילות קהילתית בעיר שהיתה שרויה אז תחת מטחי קטיושות. זה היה המפגש הראשון שלו עם התנועה הקיבוצית. "אז חוויתי לראשונה את הבועתיות של הקיבוצים, חיים בעולם מבודד משלהם, מנותקים ולא מבינים מה קורה מטרים ספורים מעבר לגדר", הוא מספר.

 

מפעל שמיר אופטיקה בקיבוץ שמיר מפעל שמיר אופטיקה בקיבוץ שמיר צילום: ערן הרדוף

 

עוז גם חזה מקרוב כיצד יורדת קרנם של הקיבוצים, תהליך ששיאו היה במהפך ב־1977, "שסימל את הבעיטה שחטפו הקיבוצניקים". הוא נזכר בחגיגות השמחה הסוערות של תושבי קריית שמונה, אנשים קשי יום, נציגי ישראל השנייה, במה שהם ראו כניצחונם על ישראל הוותיקה שסימלו הקיבוצניקים האשכנזים. "המתנדבים מקיבוצי האזור שאיישו את הקלפיות בעיר היו בשוק", נזכר עוז, "הם פשוט ברחו משם על נפשם בחזרה לקיבוצים".

 

המפגש הבא של עוז עם התנועה הקיבוצית התרחש בשנות השמונים, כאשר הציע את שירותי חברת הייעוץ הארגוני הפרטית שהקים, "תמורות", לקיבוצים, בעיקר בגליל. אלה היו טרום ימי ההפרטה של הקיבוצים, "שעשו אז את הצעדים הראשונים בכיוון". שירותיו נשכרו על ידי מנהיגי הקיבוצים - מזכירים, גזברים, מרכזי המשק - אלא שלדבריו, "זו היתה רק פסיאודו־הפרטה ולא באמת תרמתי לקידום הנושא, כי הקיבוצים לא השכילו לבצע שינויים אמיתיים. היה המון כאילו, זה היה הרבה לפני שהם הבינו שהם באמת צריכים להשתנות.

 

"נדהמתי לגלות עד כמה הקיבוץ לא כלכלי, לא יעיל וחבריו אינם מפרנסים את עצמם", הוא מספר. "הכלכלה הקיבוצית היתה מנותקת מהמציאות. בנו שם מודל כלכלי שהיה לו קיום רק בגבולות הקיבוץ. פגשתי ציבור שלם של פרזיטים, מעטים שנשאו על גבם את הרבים. היה ריבוי של משרות תחזוקה, שירותים וטיפולים, שלא יכלו להחזיק את עצמן והתקיימו למעשה מהכסף שניתן לגורמי הייצור - התעשייה והחקלאות - ושזלג אל תוך המערכת השירותית משום שהכל בקיבוצים היה מעורבב, ולא היו גבולות או חומות. הכסף הזה אפשר מידה גדולה מאוד של אי־יעילות ורמת שירותים גבוהה, כאשר במקביל גורמי הייצור התעשייתיים והחקלאיים נשחקו. והבועה הזאת רק הלכה והתנפחה, כי כולם כיסו עליה והבנקים העמידו אשראי כי היו בטוחים שהמדינה תדאג לכסות את זה. עד שהכל התפוצץ והגיע המשבר הגדול של סוף שנות השמונים".

 

הקיבוצים צברו אז חובות של מיליארדי שקלים לבנקים והפכו לחדלי פירעון עד שהן המערכת הבנקאית והן ההתיישבות הקיבוצית עמדו בפני סכנה קיומית. מנכ"לית בנק לאומי לשעבר גליה מאור תיארה בכנס ב־2007 את המצב ששרר אז בקיבוצים כבור שחור גדול "עם גירעון תמידי, הולך וגדל", ו"מערכת בנקאית שאפשרה לחוב לגדול לממדים לא סבירים". באותו כנס סיפר מנכ"ל בנק הפועלים דאז צבי זיו כי חובות הקיבוצים לבנק היו פי שניים וחצי מההון העצמי של הבנק. "המידע הזה לשמחתנו לא היה גלוי לציבור", אמר זיו. "אין ספק שכותרות מהסוג הזה היו יכולות להפיל את הבנק מהיום למחר".

 

היקף החובות העצום מתגלה

 

ב־1989, אחרי שההבנה שצריך להציל את הקיבוצים מקריסה ואת המערכת הבנקאית מפשיטת רגל חלחלה לכל הגורמים, יזמה המדינה את הסדר הקיבוצים הראשון. במסגרתו העמידה המדינה לבנקים פיקדונות כדי לכסות את מחיקת החובות לקיבוצים והסדירה את מבנה ההון של הבנקים. מאור, עוד לפני תקופתה בלאומי, מונתה אז ליו"ר המטה הראשון לביצוע הסדר הקיבוצים. אבל למעט הסדרת החוב בקיבוצים החזקים, ההסדר הראשון לא הספיק, ובראשית שנות התשעים התברר שהשבר הפיננסי במערכת הקיבוצית עמוק כל כך שיש צורך למצוא פתרון פרטני לכל קיבוץ. כך נולד ההסדר המשלים, שמלאכת גיבוש המתווה שלו הוטלה ב־1995 על ישראל עוז, אז ראש מטה שר האוצר בייגה שוחט.

 

במסגרת ההסדר, שכלל 135 קיבוצים, נקבע לכל קיבוץ כושר החזר שנפרס לתשלומים עד 2013. יתרת החוב - שהגיעה לסכום כולל של יותר מ־18 מיליארד שקל - נמחקה, במימון 35% של המדינה ו־65% של הבנקים. קיבוצים שנמחקו להם חובות והחזיקו במלאי עצום של קרקעות נדרשו להחזירן למדינה, ואלה הועברו למינהל לצורך שיווק. אלא שעד היום, אומר עוז, מתוך 20 אלף דונם, שווקו בקושי אלף לקבלנים, ו"המדינה לא עשתה עם זה כמעט כלום". בחודשים הקרובים, אחרי תשע שנים כיו"ר מטה הסדר הקיבוצים, צפוי עוז לכבות את האור במטה, בסיום ביצוע שלב נוסף של הסדרים פרטניים ל־45 קיבוצים, שהאחרון בהם מבוצע בימים אלה בקיבוץ אושה.

 

"בתחילת הטיפול בהסדר המשלים למדתי עד כמה גדול השבר הכלכלי, שמנהיגי התנועה הקיבוצית לא היו מודעים להיקפו המפלצתי או לא רצו לחשוף אותו", נזכר עוז בימיו באוצר. "הם היו עדיין שבויים בתפיסה שהמדינה חייבת להם ושבאחריותה לפתור את המשבר בעבורם. איש מהם לא תפס אז שהתנועה הקיבוצית לא באמת עניינה יותר את הממשלה".

 

מפעל טבע נאות בנאות מרדכי. "הקיבוץ קיבל הרבה כסף מהכנסת קרן שמרוק למפעל, אבל היא לא הביאה ערך ניהולי משמעותי" מפעל טבע נאות בנאות מרדכי. "הקיבוץ קיבל הרבה כסף מהכנסת קרן שמרוק למפעל, אבל היא לא הביאה ערך ניהולי משמעותי" צילום: אפי שריר

 

עוז מאמין שביצוע הסדר הקיבוצים הוא מעשה ייחודי וחריג במהותו, בהיקפו ובתרומתו למשק. לדבריו, ההסדר אפשר לא רק להעמיד בקיבוצים תשתית כלכלית סבירה וראויה, אלא גם את הצלתה וצמיחתה של התעשייה בנגב ובגליל, ואת הבטחת איתנותם הפיננסית והפרטתם של הבנקים, שלא היתה אפשרית עם עול החובות הכבד שרבץ עליהם. "אני חושב שהסדר הקיבוצים הציל גם את הבנקים וגם את הפריפריה", אומר עוז. "למעשה זו היתה ההחלטה המהותית האחרונה שקיבלה המדינה לטובת הפריפריה. האם היום יש שלטון שמסוגל לקבל החלטה כזאת וליישם כזאת תוכנית? לא. היום אף אחד לא באמת משתין לכיוון הפריפריה".

 

בשנים שחלפו בין גיבוש ההסדר המשלים, שנחתם ב־1996, למינויו ב־2003 ליו"ר המטה לביצוע ההסדר, עסק עוז בניהול תהליכי הבראה ושינוי בקיבוצי הגליל ובמפעלי תעשייה קיבוציים. "התקופה הזאת היתה עבורי המפגש הקשה והמטלטל מכולם עם התנועה הקיבוצית", הוא מספר. ההסדרים המשמעותיים שנכנסו אז לתוקף חייבו את הקיבוצים להשתנות, להתייעל. "כל 135 הקיבוצים שהיו בהסדר התנהלו למעשה באופן פרזיטי, עד שאמרו להם שסוגרים את הברז, שהם חייבים להשתנות", אומר עוז. "ואז מהמחצית השנייה של שנות התשעים התחיל עידן ההפרטה האינטנסיבית של הקיבוצים, שנמשך באופן מאסיבי עד 2005 ובאופן מואט עד היום".

 

עוז היה שם בכל התקופה הסוערת הזאת, אמון על גיבוש, ביצוע והנחלת השינויים הנדרשים. הוא לא אוהב לקרוא לזה "הפרטה", כי אם "שינוי אורחות החיים". לדבריו, "הפרטה הוא מונח כלכלי שכולם מדברים עליו, אבל לא מבינים שהמהות בקיבוץ היא שינוי אורחות החיים של האדם - מלהיות תלוי בקיבוץ ומנוהל על ידו לאדם עצמאי, שמנהל את חייו ואת החלטותיו".

 

כמה שווה מטפלת, כמה נגר

 

עוז הוליך את השינוי הזה בכובע של מנהל קיבוץ, מעין יו"ר־על, בנאות מרדכי, בגינוסר ובעמיר - תפקיד שקיבל על עצמו לבקשת הקיבוצים עצמם. בקיבוצים אלה ביצע בפועל את תהליכי השינוי וההפרטה, חובש את כובע "האיש הרע" שאחראי לחיתוך בבשר החי. ב־12 קיבוצים אחרים - בהם שמיר, שדה נחמיה, יקום, שער העמקים וחולתה - עשה זאת בכובע של יועץ, מורה דרך ומלווה חיצוני.

 

"כתבתי חוברת בת כמה עשרות עמודים, והייתי בא לקיבוץ, מציג תוכנית שינוי ומלמד אותם איך לבצע אותה. הייתי מסביר להם מה משמעות השינוי ואיך ייראו החיים אחריו, נפגש עם החברים באסיפות קיבוץ, משכנע. אחרי שלושה־שישה שבועות הנושא היה עולה להצבעה באסיפה, וכדי לאשר את השינויים היה צריך רוב של 75%. בכל המקומות שבהם הנחיתי את השינויים - הם עברו".

 

הספר מתאר קיבוץ רגע לפני הצבעה על "השינוי" הגדול, אבל אתה לא מפרט מה זה כולל.

"כי זה לא משנה מה בדיוק כולל השינוי, מה שעניין אותי הוא היחסים בתוך הקיבוץ. בעיקרון מדובר בהפרדה של העסק מהקהילה, כך שהעסק יחזיק את עצמו, והמשפחה תחזיק את עצמה, והפרט יקבל החלטות בשביל עצמו, לא עוד יחליטו בשבילו. למעשה, המשמעות של השינוי היא די לפרזיטיות".

 

בנאות מרדכי, למשל, קידם עוז את ההפרדה המוחלטת בין העסקים - החקלאות, מפעל הנעליים טבע נאות ומפעל הפלסטיק פלריג - לבין הקהילה. בגינוסר הביא להפרדה בין בית המלון של הקיבוץ נוף גינוסר שעל חוף הכנרת ועסקי החקלאות לבין הקהילה, וכך גם בעמיר, שהחזיק במפעל טפנוקים ובעסקי חקלאות. "מאותו רגע הקהילה צריכה היתה לחיות רק מהמקורות שלה ולהתייעל, והמשמעות של זה היא שאתה בא להרבה אנשים ואומר להם שהתפקיד שהם ביצעו עד היום בקיבוץ לא יהיה קיים יותר כי אין לו זכות קיום. היו אנשים שעבדו בחדר האוכל, במכבסה, בגינון, באחזקה או במערכת החינוך של הקיבוץ, והלכו הביתה והיו צריכים למצוא עבודה אחרת. הרבה מצאו עבודה מחוץ לקיבוץ, והיו כאלה שעברו לעבוד במפעלים של הקיבוץ".

 

במסגרת המהלך הזה גם היה צריך לקבוע לראשונה את גובה השכר עבור כל משרה בתוך הקיבוץ. "התנהל משא ומתן - כמה תקבל מטפלת וכמה החשמלאי של הקיבוץ, ופתאום הוא שואל למה החשמלאי של המפעל מקבל יותר. ואם קודם השיקול איפה לעבוד היה רק שאלת הנוחות, עכשיו המשכורת מתחילה לשחק תפקיד". הונהגו גם מנגנוני מס חדשים בקיבוצים, שעליהם החליטו החברים. "בכל הקיבוצים שעשיתי בהם את השינוי הוחלט על מס פרוגרסיבי כדי לשמר באמצעותו את המחויבות לערכים המשותפים - חינוך, דאגה לקשישים, סולידריות", אומר עוז. "יש קיבוצים שזה מתקיים בהם עד היום ויש אחרים שרמת המיסוי בהם פחתה, שהסולידריות הלכה ונשחקה. אבל עדיין הקיבוץ יודע לספק סולידריות חברתית. אמנם לא כמו הפנטזיה של העירוניים, שרואים בקיבוץ מעין שמורת טבע של סוציאליזם וקואופרטיביות, אבל עדיין הרבה יותר ממה שנהוג בשאר המדינה".

 

מפעל טפנוקים בקיבוץ עמיר מפעל טפנוקים בקיבוץ עמיר צילום: אריאל שרוסטר

 

פצען של האמהות לא נרפא

 

בספרו מיטיב עוז לתאר דווקא את העידן שלפני השינויים - עידן של תלות חזקה במנהיגי הקיבוץ, אלה שהחליטו בעבור כולם מה לעשות, איך להתנהג ומה לחשוב. הוא משרטט מציאות שבה הגברים תמיד היו חזקים מהנשים, החליטו בעבורן והדירו אותן מכל תפקיד משמעותי, והצברים הדירו את פליטי השואה - אך לא את כספי הפיצויים שלהם. עולם של מקורבים ומורחקים, של אנשים שעובדים ואחרים שחיים על חשבונם. אותם מנהיגים היו, כמובן, אלה שניסו יותר מכולם לשמר את הקיים ולהתנגד לשינוי, או כמו שמגדירה זאת בספר לאה: "הם תמיד נאבקים ונלחמים על מעמדם, על הזכות לקבוע מי לומד ומי נשאר פלאח, מי עבד במשרד ממוזג ומי יקבל מלנומה בשמש ששורפת את העור והעצמות. הם קבעו מי ילך לרופא מומחה, מי קיבל טיפול נפשי ומי לא, מי קיבל תקציב מיוחד ומי הסתפק במה שיש, מי ילמד כינור ומי לא. חבורה אריסטוקרטית של אבות ובנים שתמיד דחפה הצידה את מי שלא היה משלהם, ניצולי שואה, חברת נוער, עולים מדרום אמריקה, מרוקאים ועיראקים שהגיעו בטעות לקיבוץ" (עמ' 169).

 

לאה היא גם אשה וגם פליטת שואה, וככזאת היא חוותה תהליכי הדרה בכמה כובעים. דמותה מתבססת לא מעט על אמו של עוז, ניצולת שואה שהגיעה לקיבוץ בצפון ב־1946, לא מצאה בו את מקומה ועזבה כעבור שנתיים. "היא דיברה איתי רבות על התחושה של להיות איש שוליים בקיבוץ", מספר עוז. "היחס שפליטי השואה קיבלו בקיבוץ נצרב בה לכל החיים. עד כדי כך שכאשר הצעתי לה כמה פעמים לקחת אותה לבקר בקיבוץ, היא סירבה".

 

גם שאר הדמויות הנשיות בספר חוו תהליך של הדרה מתמשכת על ידי הגברים בקיבוץ. "במפגשים עם חברות הקיבוצים קילפתי את הקליפה מעל נושא הדרת הנשים", הוא מספר, "גיליתי המון נשים קטועות ידיים ורגליים תעסוקתיות, שעבדו בעבודות שהיו פיקציה חסרת צידוק כלכלי, והן נעדרו כלים להתמודד עם מציאות השינוי.

 

"כשבוחנים מאיפה באה ההדרה הזאת, מגלים שהדירו את הנשים, היסטורית, מתפקידן הבסיסי כאמהות והמשיכו בהדרתן מלימודים גבוהים ומתפקידים משמעותיים. הן היו המטפלות, הכובסות, הטבחיות, ומעולם לא זכו לתפקידים ניהוליים".

 

על פצעם של הילדים שגדלו בבתי הילדים הרחק מהוריהם דובר רבות בעשורים האחרונים, אבל עוז נובר בפצע הזה דווקא מנקודת מבטן של האמהות, שמבכות את השנים הקשות שבהן לא יכלו לקיים את הקשר הבסיסי ביותר, זה שבין תינוק לאמו. אחד הקטעים בספר מתאר את התמודדותה של אם עם מטלה קיבוצית אכזרית - להיניק תינוק אחר לפני הנקת בתה שלה. "הבנתי שהלינה המשותפת וחוויית ההדרה שלהן כאמהות זה פצע עמוק מאוד בנשים רבות. אני זוכר שפעם ישבתי עם מישהי מהקיבוץ, עוד כשהייתי בקריית שמונה, ופתאום היא קמה בלחץ ואמרה שהיא חייבת ללכת כדי להגיע בזמן לבית הילדים כי אם היא תאחר לא ייתנו לה להיכנס".

 

מפגש אחר שהשפיע על עוז ולימד אותו עוד פרק בהיסטוריית הדרת הנשים בקיבוץ היה עם אשה בשנות ה־50 לחייה בקיבוץ עמיר. "ישבתי מולה במפגש אינטימי וטעון", הוא משחזר, "ואמרתי לה שמקום העבודה שלה בקיבוץ לא יהיה יותר כי הוא מיותר, ושהיא צריכה למצוא עבודה חדשה שתפרנס אותה. היא פרצה בבכי ואמרה לי: 'מה אני אעשה עכשיו? איך אמצא עבודה? כשרציתי ללמוד לא שלחו אותי, כשרציתי להתנסות בתפקיד חשוב יותר לא נתנו לי, לא העניקו לי את הבסיס'. היא פשוט היתה אומללה, כי היא היתה בטוחה שהקיבוץ זו רשת ביטחון לכל החיים. היא הלכה עם הנוחות של הקיבוץ, עם התפקידים הנחותים. בשביל ללכת לתפקידים משמעותיים ומכניסים יותר היא היתה צריכה להילחם במערכת, כמו שהנשים בספר נלחמות ומורדות בגברים, אבל לא לכולן היה כוח להילחם".

 

והגברים כן היו מוכנים לרגע הזה שבו תשב מולם?

"להם היה יותר בסיס. גברים למדו יותר, לקחו את כל תפקידי הניהול בקיבוץ, הם היו הראשונים לצאת לעבוד בחוץ בעבודות שסידרו להם פנסיה אישית על שמם, כלי רכב אישיים. הנשים הודרו הדרה מאוד מסרסת, לא מאפשרת. הגברים גם תמיד היו אלה שחילקו - את הזכות ללינה בדירה של הקיבוץ בתל אביב, יציאה ללימודים, העבודות הטובות וכו'. הם אלה שהחליטו מי יקבל ומי לא, ולעולם הקריטריונים אינם אובייקטיביים".

 

רשת ביטחון מלאת חורים

 

במשך שנים הסכימו הקיבוצניקים, נשים וגברים כאחד, להפקיד את האחריות ואת זכות ההחלטה בידיים של אחרים, כי הם סיפקו להם ביטחון קיומי כלכלי, מסביר עוז. עד שיום אחד גילו החברים שמדובר ברשת ביטחון מדומה מלאת חורים. "אותה מנהיגות גברית, כוחנית ומיליטריסטית, שאני קורא לה מנהיגות חלולה משום שהיא ידעה במשך שנים שיש משבר והסתירה אותו, נטשה וברחה ורצה לעשות לביתה. היו כאלה שאמרו לי: 'לא מעניין אותי כלום, מצאתי ג'וב חדש', יצאו מהקיבוץ בבוקר וחזרו בערב, בעוד שהחלשים יותר, ובראשם הנשים, נדפקו. במקומות אחרים המנהיגות הישנה נבעטה החוצה, נשחטה. כי כך זה בקיבוץ - מעלים אותך ושוחטים אותך. לכן, לצד הביקורת שלי כלפי אותם מנהיגים אני גם מגן עליהם, כי זה לא אנושי לנהל בקיבוץ".

 

התמונה הכללית שעוז מציג היא על אף הכל אופטימית: "הקיבוץ לא התרסק, הוא יצא מהמשבר בעקבות ההסדרים והשינויים. נכון, זה כבר לא הקיבוץ של פעם, אבל עצם השינוי הוא דווקא ביטוי לעוצמה, לכוח, לנורמליות, ליכולת להבריא את עצמך. הבעיה העיקרית כיום היא שמאז שאותה מנהיגות ותיקה נעלמה, לא קמה בקיבוץ מנהיגות עצמית, פנימית, וזאת בעיה. החלל הזה מביא לתוכו מנהלים חיצוניים - יושבי ראש כלכליים, מרכזי משק, מנהלי קהילות - שלא חיים בקיבוץ והראייה שלהם היא אחרת, והם לא תמיד נוהגים בנכסי הקיבוץ כמנהג בעלים. כשאתה מונע משיקולים של טווח קצר, תזרים מזומנים - ההחלטות שאתה מקבל לאו דווקא תואמות את האינטרסים והצרכים של הקיבוץ".

 

בהקשר זה, מה דעתך על מכירת מפעלים קיבוציים ונתחים מהם לגורמים פרטיים?

"מכירת המפעלים היא לא תמיד סיפור הצלחה, ובחלק מהמקרים היא מבטאת חשיבה לטווח קצר. הסיבה להכנסת שותפים חיצוניים, קרנות השקעה, היא לא רק מצוקה כספית אלא בעיקר רצון להכניס לעסק אנשי מקצוע, לכאורה. אלא שהקרנות האלה רוצות לעשות אקזיט בתוך חמש־שבע שנים. האם המדיניות הזאת משרתת את האינטרסים ארוכי הטווח של המפעל ושל בעליו, או של עושי האקזיט? אם מישהו בא ומכניס משקיע אסטרטגי, כמו שנעשה בקיבוץ שמיר, זה דבר אחד. אבל מה התרומות הניהוליות שנתנו קרנות הפרייבט אקוויטי בחלק מהמפעלים שאליהם הן נכנסו? על זה יש סימן שאלה.

 

"אני הייתי שותף להכנסת קרן שמרוק לטבע נאות. הקיבוץ קיבל הרבה כסף, אבל אני לא חושב שהקרן הביאה ערך ניהולי משמעותי למפעל שלא היה שם קודם, אולי להפך. מי שבא עם ראייה קצרת טווח - התרומה הניהולית שלו עשויה בחלק מהמקרים להיות מוטית ולגרום נזק ארוך טווח. לכן, לדעתי, חשוב שהקיבוצים ישאירו את הבעלות על המפעלים בידיהם וינהלו אותם כבעלים. הבעיה היא ששחיטת המנהיגות יצרה חלל - ונכון להיום בחלק מהמקומות הריק המנהיגותי הזה לא התמלא, מה שמגדיל את האיום על איבוד הנכסים היצרניים של הקיבוץ. אני חושב שזה ייפתר רק כשהפרדיגמה בקיבוצים תשתנה. יש קיבוצים שמתחילים לתת לצעירים מתוך הקיבוץ לחזור ולנהל, אבל לא מספיק".

 

וזה עדיין שמור רק לגברים?

"לא, אתה רואה גם נשים שנכנסות לתפקידי ניהול, יש כאן שינוי. הנשים שהודרו כל השנים היו בהרבה קיבוצים אלו שהובילו את השינוי הדרמטי באורח החיים הקיבוצי, בדיוק כמו בספר".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x