$
15.3.12

פרופ' טיילר קוואן: "הצמיחה הסתיימה כי נגמרו ההמצאות הגדולות"

קוואן, "הכלכלן הלוהט בעולם" ובעל אחד הבלוגים הכלכליים הנקראים ביותר, מספק בראיון ל"מוסף כלכליסט" הסבר מפתיע למיתון העולמי

אורי פסובסקי 11:2315.03.12

לכלכלן טיילר קוׂואן יש הסבר פשוט לבעיות הכלכליות של המערב. "אנחנו לא עשירים כמו שחשבנו. בזבזנו, לווינו וחיינו על סמך ציפיות שהצמיחה הכלכלית תימשך באותו הקצב", הוא אומר, "אלא שכבר 40 שנה, בלי שאף אחד שם לב, הכלכלה המערבית צומחת לאט מהצפוי. היה נתק בסיסי בין הציפיות שלנו לבין המציאות. והתברר שהמציאות פחות ורודה משחשבנו".

 

קוואן הוא כלכלן שמתעניין ביצירתיות. למעשה, הוא בילה חלק גדול מהקריירה שלו בניסיון להבין יצירתיות. בתחילה הוא התמקד בתרבות - אמנות, מוזיקה וקולנוע - בניסיון להבין מה מביא לתקופות של פריחה תרבותית. אבל בהדרגה נדדה תשומת הלב שלו ליצירתיות בעולם הטכנולוגיה. ואז היכתה בו תובנה: עידן הזהב של החדשנות הטכנולוגית נגמר מזמן.

 

"שמתי לב", מספר קוואן, "שבארצות הברית ובמערב אירופה הרבה מההישגים הטכנולוגיים היצירתיים מרוכזים בתקופה היסטורית אחת, שמתחילה במאה ה־19 ונמשכת עד לאחר מלחמת העולם השנייה. בשנים האלה כמעט כל היבט של החיים האנושיים השתנה. בתקופה הזאת הופיע החשמל, הופיעו שירותים עם מים זורמים, הופיעו הרדיו, המכוניות, הטלוויזיה. כמעט כולם התחילו ללמוד בתיכון. האנטיביוטיקה הופיעה. אבל כשמסתכלים על 40 השנים האחרונות", ממשיך קוואן, "אתה מגלה שלא היו שום שינויים דומים ברמת החיים של אדם טיפוסי, חוץ מהמחשב. ולמעשה גם המחשב הומצא לפני יותר מ־40 שנה".

 

פרופ' טיילר קוואן פרופ' טיילר קוואן צילום: CC By Politics and Prose Booksto

 

התובנה הזאת הביאה את קוואן (Cowen), פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון בוושינגטון, לפרסם לפני כשנה את "הקיפאון הגדול", ספר שנהפך בן לילה לאחד הספרים המדוברים של השנים האחרונות. הספר הקצר ופורץ הדרך, שבתחילה היה זמין רק בגירסה אלקטרונית, מציג רעיון מרכזי ופרובוקטיבי: כמעט את כל בעיות הכלכלה העולמית, מהמשבר ועד לאי־שוויון הגובר, אפשר להסביר באמצעות הקיפאון בחדשנות. בסיפור של קוואן החדשנות שהניעה את הכלכלה המערבית גוועה, אבל המערב המשיך לחגוג כאילו כלום לא השתנה. ועכשיו הוא משלם את המחיר.

 

הפירות הנמוכים כבר נקטפו

 

לטיילר קוואן (50) יש הספק מדהים. ב־25 השנים מאז סיים לכתוב את הדוקטורט שלו באוניברסיטת הרווארד, בהנחייתו של זוכה פרס הנובל תומס שלינג, הוא הספיק לפרסם 15 ספרים ועשרות מאמרים. הבלוג שלו, marginal revolution, מתמודד על תואר הבלוג הכלכלי הנקרא ביותר בעולם, עם מאות אלפי קוראים. על הדרך הוא גם מפרסם טורי דעה ב"ניו יורק טיימס", ב"וול סטריט ג'ורנל" ובעוד שורה ארוכה של פרסומים, ובנוסף מתחזק מדריך אינטרנטי למסעדות אתניות בעיר מגוריו, וושינגטון. השבועון "ביזנסוויק" אף הכתיר את קוואן בשנה שעברה "הכלכלן החם ביותר באמריקה".

 

קוואן הוא גם כלכלן שנוי במחלוקת. המחלקה לכלכלה של אוניברסיטת ג'ורג' מייסון, שבה הוא מלמד, נודעת כמעוז של כלכלת השוק החופשי, וכאחד המרכזים הבולטים שמשמרים את רוחה של האסכולה האוסטרית, זרם מחוץ למיינסטרים שמתנגד נחרצות לכל התערבות ממשלתית. קוואן עצמו עומד גם בראש מכון המחקר מרקטוס, שמתמקד בשאלה "כיצד שווקים יכולים לפתור בעיות" והמימון שלו מגיע בחלקו הגדול מהאחים קוך, צמד מיליארדרים אמריקאים ימניים שנחשבים לכוח מניע משמעותי מאחורי תנועת מפלגת התה ולמכחישי ההתחממות הגלובלית. אבל קוואן עצמו מפגין ראש פתוח יחסית, ובעבר אפילו חרג מן השורה והביע תמיכה בחבילות תמריצים א־לה קיינס והודה שלא רק שקיים סיכוי טוב שההתחממות הגלובלית אכן מתרחשת, אלא שייתכן שהיא גם דורשת התערבות ממשלתית.

 

עובדים בגוגל עובדים בגוגל צילום: בלומברג

 

בראיון ל"מוסף כלכליסט" מגדיר קוואן את הגישה שמנחה אותו כשאיפה לאובייקטיביות. וכאשר הוא בוחן את המספרים, התמונה בעיניו ברורה. "אם אתה מסתכל על הנתונים", הוא מפרט, "העלייה ברמת החיים של משק הבית הממוצע האטה בבירור אחרי 1973. זה קרה בארצות הברית ובמערב אירופה, וגם ביפן, ב־20 השנים האחרונות, לא היתה הרבה צמיחה כלכלית. מצבם של אנשים ברמות שכר גבוהות היה טוב מאוד, אבל באופן ממוצע רמת החיים דרכה במקום. וכל זה הוא במידה רבה תוצאה של ההאטה בחדשנות הטכנולוגית. בעשורים האחרונים עשינו הרבה שיפורים קטנים. המכוניות שלנו בטוחות יותר. הצמיגים טובים יותר, המושבים נוחים יותר ומערכת הסאונד מוצלחת יותר. כל אלה הם שיפורים אמיתיים שאי אפשר לזלזל בהם, אבל זה כלום לעומת התקופה המוקדמת יותר, שבה התקדמנו מחיים שהם לא כל כך טובים לחיי רווחה".

 

ויש עוד אלמנטים בתמונה שקוואן מצייר, עוד גורמים שתרמו לצמיחה המהירה שהמערב חווה בעבר. ארצות הברית, למשל, נהנתה במאות שחלפו משפע אדמות חדשות שיכלה לנצל לצרכיה (תוך נישול האינדיאנים), ונוסף על כך היה לה משאב אנושי לא מנוצל: אנשים חכמים אבל חסרי השכלה. ב־1900 רק 6% מהאמריקאים סיימו תיכון. ב־1960 המספר זינק ל־60%. כאשר האנשים האלה נכנסו אל מערכת החינוך במהלך המאה ה־20, הם הזניקו את הכלכלה קדימה. את הגורמים האלה - חדשנות, אדמות, חינוך - קוואן מכנה פירות שתלויים נמוך, פירות שצריך רק להושיט את היד וליהנות מהם, בלא הרבה מאמץ.

 

הבעיה היא שבמערב כל הפירות שתלויים נמוך כבר נקטפו. אין יותר אדמות חדשות, וכמעט שלא נותרו עוד ילדים שעובדים בחווה ולא נקלטים במערכת החינוך. אם כבר, נרשמת בארצות הברית ירידה בהישגי מערכת החינוך. והחשוב מכל: פרץ החדשנות של המאה שעברה, והצמיחה שבאה בעקבותיו, נגמרו, ובינתיים הם לא חוזרים. יש מקומות אחרים בעולם שצומחים מהר, כמובן, וקוואן טוען שהם נהנים מאותם פירות נמוכים שהמערב כבר קטף.

 

כולנו חיים מעבר ליכולתנו

 

בנקודה הזאת קוואן גם מאתר שגיאה קריטית בהבנת ההיסטוריה. אנחנו נוטים לחשוב על הטכנולוגיה כמשהו שמתפתח באופן רציף, כאשר למעשה הטכנולוגיה מתקדמת בזינוקים, שמלווים בישורות. כפועל יוצא, גם הצמיחה הכלכלית מתקדמת באופן דומה. "לאורך ההיסטוריה תמיד ראינו קצת צמיחה, כמובן. אבל זו היתה צמיחה של משהו כמו 1% בשנה", מסביר קוואן. להבדיל, את תקופת החדשנות הגדולה שחוו ילידי תחילת המאה ה־20 הוא מגדיר "תקופה מיוחדת בהיסטוריה האנושית. הבעיה היא שאנשים טעו לחשוב שזה המצב הרגיל. הם חשבו שאנחנו נראה צמיחה של 2%–3% בשנה מעכשיו ועד קץ הימים, וזה פשוט לא עומד לקרות". 

 

עובדי קומראנט חוגגים את הרכישה על ידי רד האט עובדי קומראנט חוגגים את הרכישה על ידי רד האט צילום: עמית שעל

 

לשגיאה הזאת בהבנת המצב היו, כאמור, השלכות חמורות. "התוכניות שלנו התבססו על הנחה שנקבל 3% צמיחה, ובפועל קיבלנו צמיחה שקרובה יותר ל־1%. וזה מסביר לדעתי את המשבר הפיננסי שלנו".

 

אתה מדבר על טעויות "שלנו". יש הרבה אנשים שחושבים שהבעיה היתה בהחלטות שקיבלו מספר מצומצם של אנשים בכמה בנקי השקעות בוול סטריט.

"תראה, כמעט כולם חיו מעבר ליכולתם. אנשים שקנו בתים, אנשים שלוו כסף, או סתם אנשים שניהלו עסקים רגילים ותכננו קדימה באורח אופטימי מדי. מגזר הבנקאות היה במובן מסוים קצה הקרחון. הוא היה הכי פגיע כיוון שהוא המגזר הכי ממונף, אבל הוא לא גרם לכל זה. לבנקאות היה חלק גדול במשבר, אבל בבסיסו של המשבר עמד נתק הרבה יותר עמוק בין הציפיות שלנו למציאות. אתה יודע, אף אחד לא הכריח את האנשים האלה ללוות כסף. אנשים מדברים על מלווים טורפניים, אבל אנשים לוו כסף מרצונם החופשי. הם עשו טעות".

 

ומה לגבי המכשירים הפיננסיים שהמציאו בוול סטריט כדי להחביא סיכונים?

"כמובן שזאת היתה בעיה אמיתית. אין ספק שעולם הפיננסים לא מספיק שקוף בנוגע לרמות המינוף שלו, ויש שם מידה מסוימת של שחיתות והרבה בעיות אחרות, ואין לי שום כוונה להכחיש את זה. ומנגד צריך גם לציין שאם היינו מצליחים לשמור על צמיחה בקצב גבוה, המכשירים המורכבים האלה לא היו מתפוצצים".

 

קוואן מדגיש שאפשר לזהות גרסאות שונות של אותו ניתוק מהמציאות גם מחוץ לארצות הברית. ביסוד המשבר בגוש היורו, לדבריו, עמדה האשליה שלפיה יוון תצמח במהירות ותיהפך לדומה לגרמניה. "עכשיו אף אחד לא חושב כך יותר", הוא אומר. "יוון תהיה בסופו של דבר עשירה בחצי מהצפוי. זה עוד מקרה שבו אנחנו מגלים שאנחנו לא עשירים כמו שחשבנו".

 

מאושרים יותר, לא עשירים יותר

 

יש כמובן טענה מתבקשת אחת נגד תמונת הקיפאון הטכנולוגי שקוואן משרטט: רשת האינטרנט. קוואן אינו מכחיש את החדשנות של האינטרנט, שאותו הוא מגדיר המצאה נפלאה, אבל מציין שעלייתו חלה בעשור הכלכלי הגרוע ביותר מאז שנות השלושים, ובעצם עדיין לא ניתן לקבוע שהוא הביא לתרומה משמעותית לצמיחה.

 

"תחשוב על גוגל ועל פייסבוק", הוא אומר. "עם גוגל אתה יכול ללמוד כל כך הרבה ובחינם, וזה כיף. זה כלי שמחנך את מי שמשתמש בו כראוי. ופייסבוק היא דרך לשמור על קשר עם החברים שלך וליצור את הזהות שלך. אלה כלים מאוד שימושיים ומאוד מהנים, ופחות או יותר כולנו משתמשים בהם. אבל הם לא יוצרים כל כך הרבה הכנסות או משרות. ואני לא מתכוון לזה כביקורת. זה לא התפקיד שלהם לפתור את הבעיות שלנו. ועדיין, החידושים האלה הם כאלה שחוסכים עבודה, ולא יוצרים הרבה משרות או הכנסות". כדי להבין למה קוואן מתכוון, כדאי לבחון את המספרים: בגוגל, שמתיימרת לאפשר בסופו של דבר גישה לכל המידע בעולם, עובדים 32 אלף איש. בפייסבוק, שמשרתת יותר מ־800 מיליון משתמשים, יש 3,000 ומשהו עובדים. ג'נרל מוטורס, לצורך השוואה, העסיקה בתחילת שנות השמונים 350 אלף איש.

 

את סוג ההמצאות של עידן האינטרנט מכנה קוואן המצאות שיוצרות "צמיחה פנימית לתודעה". זהו סוג צמיחה שמעשיר אותנו מנטלית, אבל לא חומרית. מהסיבה הזאת, קוואן אומר, הוא מגדיר את עצמו בתור אופטימי לגבי תועלת, אבל פסימי לגבי הכנסות. "היו לנו הרבה תחומים שבהם נרשמה התקדמות שהפכה אנשים למאושרים יותר, לסובלנים ולמבינים יותר. אבל כשאתה מסתכל על משרות והכנסות ותנאי מחיה חומריים, אני לא חושב שאתה רואה התקדמות דומה".

 

באופן כללי, קוואן ממשיך, "יש כל כך הרבה תחומים שבהם החברה שלנו נחמדה יותר מבעבר. למשל זכויות האזרח והאפליה. אם מישהו נולד הומו, למשל, וצריך להתמודד עם קונפורמיות, מצבו היום טוב בהרבה מלפני 20 שנה, וללא ספק טוב יותר מלפני 40 שנה. אני רואה הרבה התקדמות מהסוג הזה. וזה נהדר, והופך אנשים למאושרים יותר. אבל אנחנו לא צריכים לבלבל את זה עם משרות והכנסות".

 

הקיפאון אחראי גם לאי־שוויון

 

ומה עם הצמיחה שכן היתה במערב בעשורים האחרונים? הצמיחה הזאת זרמה, בחלק ניכר מהמקרים, לכיסו של חלק קטן והולך של האוכלוסייה: האחוזון העליון ואפילו האלפיון העליון. כך שבעוד שההכנסה החציונית, שבה קוואן מתמקד בספרו, דרכה במקום, הרי שבאחוזונים העליונים נרשם זינוק עוצר נשימה. קוואן אינו מתכחש לפערים שנרשמו בעשורים האחרונים, אבל הוא מעדיף להבין אותם בראי הקיפאון בחדשנות.

 

"זה נכון שהיתה עלייה באי־שוויון", הוא אומר. "אבל צריך לזכור שהקיפאון בהכנסה החציונית קדם לעלייה באי־שוויון. אפשר לחשוב על זה בצורה הבאה: אין אף חברה שבה אתה יכול לצפות שהעובד הרגיל ייצור משהו כל כך פנטסטי ופלאי שהוא ירוויח מיליוני דולרים. האופן שבו רמת החיים של אנשים עולה הוא על ידי זה שלתוך החיים שלהם נוחתות המצאות חדשות שלא היה להם שום חלק בהן. ואם היו לנו יותר המצאות כאלה, אז רמת החיים החציונית היתה עולה בהרבה.

 

"בעיקרון", קוואן ממשיך לפרט את התיאוריה האלטרנטיבית שלו למקורות האי־שוויון, "יש לנו חברה שבה מספר ההמצאות האלה, או החשיבות שלהן, הם די קטנים. ואז יש לך כמה אנשים מאוד חכמים שמכשירים את עצמם טוב יותר, ממנפים את המאמצים שלהם עם האינטרנט, ומרוויחים הרבה יותר. הם לא הגורם לקיפאון. הקיפאון בא קודם".

מה שאתה אומר בעצם הוא שזה עניין של ביקוש והיצע. יש ביקוש לחדשנות, אבל רק מעט אנשים מסוגלים לספק אותה, ולכן הם מתוגמלים משמעותית ומרוויחים הרבה יותר.

 

"בהחלט. אבל חלק מהאנשים האלה הם אנשים שרק מנסים לחלץ רנטות. וזה משהו שאנחנו רואים בחלקים של המגזר הפיננסי, העולם המשפטי והרפואה. אלה אנשים שמנקזים משאבים מאחרים. אין ספק שזה משהו שקורה הרבה, ואפשר לחשוב על זה בתור עוד צורה של קיפאון. החדשנות שיש לנו היא בהרבה מקרים חדשנות שמתמקדת באיך להפיק עושר מאחרים, ולא חדשנות מהסוג של תומס אדיסון או של איינשטיין.

 

"אם אתה מסתכל על משפטים, רפואה, פיננסים, וגם על הממשלה - אלה מגזרים חשובים וצומחים, שנוטים להיות מגזרים עם רמות שכר גבוהות. ואף שמאוד קשה להוכיח את זה, לכולנו יש חשד שהולך וגדל, שהרבה ממה שהולך בתחומים האלה הוא לא מאוד יעיל ולא מאוד יצרני. במשפטים למשל יש הרבה מאבקים על עושר, ולא על שיפור התמריצים. ובפיננסים יש חוסר שקיפות ויותר מדי נטילת סיכונים, במקום הקצאה טובה יותר של הון סיכון. והרבה מהרפואה היא טיפול יתר וגביית יתר, והיא לא תמיד הופכת אנשים לבריאים יותר, במיוחד בארצות הברית. כך שהרבה מההכנסות הגבוהות מיוצרות על ידי פעילויות שאמנם מופיעות כחלק מהתוצר הלאומי הגולמי, אבל למעשה אין להן פריון גבוה. והמשמעות של זה היא שאנשים בצמרת מתקדמים לעומת החציון".

 

בישראל אתם מאוד חדשנים

 

אז מה עושים? איך נחלצים מהקיפאון בחדשנות? קוואן אומר שהוא מוצא תקווה מסוימת דווקא בישראל. "ישראל היא מקרה מאוד מעניין", הוא אומר. "יש לכם מספר קטן של אנשים, ויצרתם תרבות מאוד חזקה של חדשנות. ועשיתם את זה לא באמצעות משאבי טבע, אלא באמצעות סט של נורמות חברתיות וציפיות לגבי מה אנשים יכולים לעשות. זה הצליח לכם. זה לא שמישהו אחר יכול בהכרח לשכפל את הנוסחה הזאת, אבל מאוד מעודד לראות שתרבות חדשה של חדשנות יכולה לשגשג באופן מהיר ואינטנסיבי".

 

אגב, יש חלקים בספר שלך שמעודדים לגבי ישראל. יש לנו חלקים גדולים מהאוכלוסייה שלא ממש משתתפים בכוח העבודה, ואולי אפשר להתייחס אליהם בתור "פירות שתלויים נמוך", או משאב בלתי מנוצל.

"גם לנושא השגת שלום אפשר להתייחס כך. אני לא חוזה בהכרח שיושג שלום, אבל יש סיכוי שזה יקרה. שלום יביא לשינוי אדיר במונחים של השקעות, סחר והגירה. הייתי קורה לזה פרי תלוי - לא בטוח אם הוא תלוי גבוה או נמוך".

בספר אתה לא מציע יותר מדי פתרונות מעבר להמלצה כללית לשפר את מעמדם של המדענים בחברה. זאת יכולה להישמע עמדה די פסיבית, כאילו אנחנו פשוט צריכים לחכות להמצאה הגדולה הבאה.

 

"אני לא יודע אם הייתי מגדיר את ההמלצה הזאת כדבר פסיבי. תרבות היא דבר שמשפיע באופן מאוד אקטיבי על מה שאנשים עושים ועל איך שהם מבינים את העולם שלהם, ולהעלות את הסטטוס החברתי של המדע הוא דבר שמאוד קשה לעשות, במיוחד בתקופה שבה המדע לא נראה מרשים כל כך. נכון שאם אתה מבקר לדוגמה בעמק הסיליקון אתה חש סביבך תרבות של הישגיות ואפשרויות ואמביציה. ואני חושב שאנחנו צריכים עוד מזה".

 

קוואן אף מוסיף כי לא רצה להיכנס לפתרונות בספרו כדי לא להסיט את תשומת הלב מהטיעון העיקרי שלו. "הרבה אנשים כותבים ספרים עם המלצות", הוא אומר, "ואז כולם מתווכחים על ההמלצות ולא על מה שכתוב בספר, ולא רציתי שזה מה שיקרה עם הספר שלי. רציתי שאנשים יתמקדו ברעיון של קיפאון". לבסוף הוא נעתר לתת בכל זאת כמה המלצות לשיפור בתחום החדשנות.

 

"הממשלה צריכה לתמוך יותר במדע טהור", הוא אומר. "ובארצות הברית אני חושב שצריכה להיות לנו מדיניות הגירה טובה יותר. ואני חושב שיש כמויות אדירות של רגולציה שצריך להיפטר ממנה. הייתי מנסה לטפל נכון בכמה נושאים גדולים, כמו פיננסים ושינוי אקלים, אבל באופן כללי להגיע למצב שבו יש הרבה פחות רגולציה של עסקים. ובנוסף, אני חושב שחוקי הקניין הרוחני הגיעו למצב שבו הם חונקים חדשנות במקום לתמוך בה. כך שהייתי משנה גם את חוקי הפטנטים.

 

"פטנטים נהפכו לדבר מאוד טורפני. אנשים קונים פטנטים כדי למנוע מאחרים לחדש, כדי לתבוע אותם או כדי להכריח אותם לקנות את הפטנט, וזה רחוק מאוד מהייעוד המקורי של הפטנטים. הפטנטים נועדו לעודד ממציאים, שזה דבר נהדר. אבל אם אתה מגיע למצב שבו אתה מפחד להוציא משהו לשוק כי אתה חושש שהוא עומד להפר 78 פטנטים שונים וכולם מוכנים לתבוע אותך, זה סימן שפטנטים נהפכו למכשול. המצב שבו יש כל כך הרבה תביעות חייב להשתנות".

 

אשריי, אוטיסט אני

 

טיילר קוואן היה פנומן צעיר. בגיל 15 הוא זכה באליפות השח של מדינת ניו ג'רזי. לא הרבה אחר כך הוא גילה את עולם הכלכלה, ובגיל 19 הוא כבר פרסם שני מאמרים בכתבי עת מקצועיים. הוא מתאר את עצמו כמי שקורא המון עוד מגיל 3, ונראה שגם היום הוא לא מאט את הקצב. רשימת המלצות הקריאה שהוא מפרסם באתר שלו כוללת את כל הקלאסיקות של העולם המערבי, מ"האודיסיאה" דרך פאוסט ועד כל מחזות איבסן, עם עצירה להתרעננות בכתבי סלמן רושדי ואמילי דיקנסון. ובנוסף יש את האינטרנט: כפי שהמגזין "טיים" הגדיר זאת, קוואן הוא אדם שקורא את כל הרשת בכל יום.

 

"הייתי אומר שיש לי 'פרופיל קוגניטיבי אוטיסטי''', אומר קוואן, אף שמעולם לא עבר אבחון רשמי. "אני טוב מאוד בקליטה, הרכבה וסידור של מידע. אני חושב שזה מה שאני עושה בבלוג, למשל. אני קורא מהר מאוד, ואני מרגיש בבית בעולם הזה של צריכה מאוד מהירה של אינפורמציה", מסביר קוואן, שבמהלך הראיון מתנסח בסגנון שמחזק את הדיאגנוזה הפרטית שלו, במשפטים קצרים ומונוטוניים למדי. לפני כשנתיים הוא פרסם ספר בשם "עידן האינפובור: כיצד להצליח בכלכלת המידע", שבו הוא מדבר בשבחם של דפוסי החשיבה האוטיסטיים. בין היתר, הוא אומר בראיון, אוטיסטים נוטים לפחות הטיות קוגנטיות ושואפים לאובייקטיביות גדולה יותר.

 

זו גם הרוח הכללית שעולה מדבריו כאשר אני שואל אותו אם אנחנו זקוקים היום למודלים כלכליים חדשים. "לא הייתי אומר שאנחנו צריכים בהכרח מודלים חדשים", הוא אומר. "אם אתה מסתכל על ההיסטוריה הכלכלית, אתה רואה ששוב ושוב אנשים אומרים: 'הפעם זה שונה, הפעם זה בטוח', ופעם אחר פעם הם טועים. כך שאני הייתי פשוט מתמקד בלהקדיש תשומת לב לעבר הפשוט. אני לא יודע אם הייתי קורא לזה מודל חדש או אם אנחנו בכלל צריכים לנסות לבנות עכשיו מודל מאפס. מה שאנחנו צריכים הוא יותר זהירות, יותר שכל ישר, ויותר תשומת לב להיסטוריה. גם אם נגיע למודל חדש, שיעבוד למשך תקופה מסוימת, אנחנו עשויים להגיע למצב שאנחנו מאמינים בו יותר מדי, ואז שוב נחזור לאותה סיטואציה. זה אולי משהו שלישראלים יש יותר מאשר לאמריקאים, בגלל ההיסטוריה שלהם - תחושה של פגיעות. למדינה שלי אין את זה יותר מדי. כשדברים גדולים קורים, כמו פרל הארבור, פיגועי 11 בספטמבר, המשבר הפיננסי, אנחנו מזועזעים יותר מדי. וזה מדאיג אותי.

 

"מדאיג אותי גם ששרדנו את המשבר הנוכחי בקלות יחסית. מובן שאני שמח על כך, אבל אני חושש גם שלא ממש למדנו את הלקח. ואותו הדבר נכון גם לגבי 11 בספטמבר. 3,000 הרוגים זו טרגדיה ענקית, אבל עכשיו אנשים שוב חושבים שהכל בסדר, וזה מדאיג אותי. יכול להיות שהם צודקים, אבל זה לא בטוח, ואנחנו חזרנו מהר מדי לאותם דפוסי חשיבה, של תחושת חוסר פגיעות ושאננות. אמריקאים חושבים 'אנחנו תמיד נהיה מספר אחת, אנחנו תמיד נהיה בלתי פגיעים'. אבל כדי שזה יהיה נכון צריך שלא נניח את זה מראש".

 

אנשים באמת חושבים כך? הרי כולם מדברים על שקיעתה של אמריקה.

"אנחנו מדברים על שקיעה כבר הרבה מאוד זמן, אבל זאת בעצם הדרך שלנו להיות במצב של הכחשה. למרות כל הדיבורים על שקיעה, אנחנו לא ממש רואים יריבים זרים רציניים. אולי היה לנו יריב כזה לזמן קצר בתקופת ברית המועצות, וזה דרבן אותנו לעשות דברים גדולים. אבל עכשיו אין לנו יריב ראוי, ובאופנים מסוימים זה הופך אותנו לאומה פחות חדשנית.

 

"אל תבין אותי לא נכון", ממשיך קוואן. "אני שמח שאין לנו יריב ראוי. אבל יש לזה גם מחיר. ואף שסין היא סוג של יריב כלכלי, אף אחד לא חושב שהיא מתכננת מהלכים צבאיים נגד ארצות הברית, אירופה או העולם החופשי".

 

זה לא נשמע מצב כל כך רע.

"כמובן. והמצב פה עדיין טוב מאוד, עם קצב צמיחה שנתי של 1%. יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. ועדיין, אם אנחנו בהכחשה, אם יש לנו עדיין נתק בין המציאות לבין הציפיות, ההוצאות והחובות שלנו, זה ידחוף אותנו למשבר פיננסי נוסף די מהר".

 

היזהרו ממספרי סיפורים

 

זהו אם כן הסיפור שקוואן מספר. הוא מתומצת בכותרת המלאה של ספרו: "הקיפאון הגדול: איך אמריקה אכלה את כל הפירות שהיו תלויים נמוך, נהייתה חולה ובסופו של דבר תרגיש יותר טוב". יש לא מעט מבקרים שמוצאים פגמים בסיפור הזה. יש מי שחושב שכלל לא ניתן להוכיח שהיתה האטה בקצב החדשנות. אחרים חושבים שקוואן ממעיט בחשיבות האינטרנט. ויש גם מי שמאשים אותו בכך שההתמקדות שלו בקיפאון הטכנולוגי מסיטה את תשומת הלב מהאי־שוויון הגובר, ומאחריות המדיניות הכלכלית הניאו־ליברלית למצב הזה. אבל יש עוד בעיה אחת בסיפור שהוא מספר: קוואן עצמו חושב שאנחנו צריכים להיזהר מסיפורים.

 

"אנשים לא יכולים להימנע מחשיבה בסיפורים", הוא אומר, "אבל סיפורים מפשטים את המציאות יתר על המידה. הם מכניסים דברים לתבניות מוכרות של טוב נגד רע. וזה מונע מאיתנו לחשוב באופן ביקורתי ושומר אותנו בתוך דפוסים צפויים מראש. זה סוג של חשיבה שגורם לנו להרגיש טוב לגבי עצמנו. אני חושב שאנחנו צריכים להיות הרבה יותר

חשדניים לגבי חשיבה שמתבססת על סיפורים, אבל אני לא חושב שאנחנו יכולים להימנע ממנה. פשוט צריך להיות יותר מודעים לזה". קוואן מוסיף שאוטיסטים נוטים פחות לחשוב בסיפורים, ונוטים פחות לסדר את המציאות בתבניות.

 

איך אתה מיישב את החשדנות שלך כלפי סיפורים עם הסיפור שאתה מציג ב"קיפאון הגדול"?

"אולי אני טועה, אבל אני אוהב לחשוב שאני מודע למגבלות של הסיפור שלי, ושכאשר פריצת הדרך הבאה תגיע, אני אוכל לזהות אותה ולא להכחיש אותה. למשל, אני חושב שיש סיכוי טוב שבינה מלאכותית תהיה הפריצה הבאה, והיא תהיה דבר גדול. אני לא בטוח לגבי זה. כשאנשים מספרים לעצמם אותו סיפור יותר מדי פעמים, הם לא מצליחים לזהות את השינוי. זאת הבעיה, ועוד נראה אם גם אני אפול בזה או לא".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x