• תפריט
1.3.12

אמנות ההתנגדות

איי ווייוויי, מהאמנים החשובים בעולם, הופך את החיים שלו בסין ליצירות קוראות תיגר וכבר שילם על זה בעינויים ומעצר. עכשיו, עטוף תמיכה בינלאומית אדירה, הוא מספר למוסף כלכליסט על השבריריות של תחושת החופש, בכל חברה. מסמך פוקח עיניים

רחל בית אריה, בייג'ינג 10:3801.03.12

"זה לא שאני לא מפחד", איי ווייוויי אומר כבר בראשית פגישתנו בשבוע שעבר, בסטודיו שתכנן ובנה לעצמו בבייג'ינג, כשאני תוהה איך הוא ממשיך להתראיין אחרי מעצר ארוך וקשה ואחרי שהוזהר לנתק מגע עם התקשורת. "אני יודע שאני פגיע ושביר, חשוף לסיכון של מעצר ואולי מוות, אבל כל כך הרבה אנשים תולים בי תקוות ותומכים בי. אני מרגיש שמוטלת עליי אחריות להמשיך לדבר".

 

השנה שחלפה היתה אחת הסוערות בחייו הסוערים של איי (54), האמן הסיני הידוע בעולם. היא נגמרה בהוד והדר - בנובמבר בחר בו "ArtReview", אחד המגזינים לאמנות הנחשבים בעולם, לאמן החשוב ביותר בעולם כיום, ו"טיים" כלל אותו ברשימת מאה האנשים המשפיעים בעולם. לא בגלל האמנות שלו, או לפחות לא רק בגללה, כי אם בגלל היותו הלוחם הרועש ביותר נגד המשטר הסיני, ואחד הקולות הבולטים בעולם נגד כרסום בחופש המחשבה.

 

איי ווייוויי. "סין נהפכה לחזקה כל כך, אז תנו קצת מהכוח הזה לאנשים, לעם הסיני" איי ווייוויי. "סין נהפכה לחזקה כל כך, אז תנו קצת מהכוח הזה לאנשים, לעם הסיני" צילום: בלומברג

 

אבל השנה הזאת בכלל החלה במעצר. בינואר, כשהשלטונות החליטו במפתיע להרוס את הסטודיו שלו בשנגחאי, איי הזמין את תומכיו לסעודת סרטני נהר (בסינית: משחק מילים על המושג "חברה הרמונית" וכינוי לצנזורים). מיד לאחר ההזמנה הוא הושם במעצר בית, והסעודה נערכה בלעדיו. באפריל 2011, בדרך לפתיחת תערוכה שלו בטייוואן, הוא נעצר בנמל התעופה בבייג'ינג, ראשו כוסה בשק שחור והוא הועבר למקום בלתי ידוע, בלי אפשרות לדבר עם עורך דין ובלי שמשפחתו קיבלה הודעה מה עלה בגורלו. הוא הגיח משם רק כעבור 81 יום ו־15 ק"ג פחות, בלי הכרס המפורסמת שלו, חיוור ומותש.

 

בחקירה הארוכה ההיא האשימו אותו השלטונות ב"חתירה תחת סמכות המדינה", וכן בהפצת פורנוגרפיה והעלמת מס. פרטי המעצר ואישומי המס דווחו בהרחבה כמעט בכל כלי תקשורת בעולם, ואיי פורס אותם בפניי שוב, בפירוט רב, כמעט באובססיביות. החוויות הקשות שעבר ניכרות בו, ונדמה שהעלימו את הקלילות שאפיינה פעם את מי ש"הניו יורק טיימס" כינה בחיבה "ליצן אמנותי". עד לא מזמן נראה היה כי הוא פותר כל דילמה בניבול פה או באצבע משולשת, בפרובוקציה אמנותית או ברעש תקשורתי. עכשיו הארסנל הזה פינה את מקומו לזעם כבד ראש. פחות יהירות, יותר תובנות. פחות ביטחון עצמי, יותר צעדים מדודים. כנראה השנה היתה הרגע שבו קורה לו מה שקורה בסוף תמיד לכל המורדים: הם מתבגרים.

 

גשם של שטרות־אווירון יורד על עבריין המס

 

גם המשטר הסיני מתבגר ומתחכם: מכל האישומים הכבדים נגד איי כמי שחותר תחת האימפריה, רק אישום העלמת המס התממש לבסוף. בנובמבר קיבלה חברת העיצוב של איי, Fake (שבהיגוי סיני זהה למילה fuck, ורשומה בכלל על שם אשתו לו צ'ינג), חיוב מס וקנסות שמסתכם ב־2.3 מיליון דולר. "אפילו עכשיו, כשאני אומר שוב את הסכום הזה, זה נשמע לי מטורף לגמרי", הוא אומר בראיון ראשון אי פעם לכלי תקשורת ישראלי.

 

זה אולי קרב אידאולוגי פחות, אבל המשטר הסיני בעצם הטיל על איי מצור פיננסי. אבל איי הצליח להמציא את הבעיטה שלו מחדש, והטיפול שלו בבעיה הפתיע את סין, את העולם ואפילו אותו עצמו. "היו אנשים שהציעו לעזור כלכלית, וכיוון שבסין כאשר מגייסים כסף צריך להודיע על כך רשמית, יצאנו בהודעה שאנחנו מקבלים תרומות", הוא מספר, ומתקשה לעצור את הלחלוחית בעיניים.

 

כרזה הקוראת לשחרור איי מונחת על העבודה הנודעת שלו "זרעי החמנייה" בטייט מודרן, לונדון כרזה הקוראת לשחרור איי מונחת על העבודה הנודעת שלו "זרעי החמנייה" בטייט מודרן, לונדון צילום: רויטרס

 

הכרזת ההלוואות התרחשה בנובמבר, ובתוך שבוע כבר היו בקופה לא פחות מ־1.5 מיליון דולר (9 מיליון יואן). ההמחאות ומעטפות המזומנים נשלחו מכל רחבי מדינת הענק, מ־30 אלף סטודנטים ותלמידים, עורכי דין ואקדמאים ואנשי עסקים, מעשירים ומעניים, ממתנגדי משטר מוכרים ומסלבריטאים שהתחמקו תמיד מלעסוק בפוליטיקה. "אנשים אמרו לי: אנחנו איתך, אנחנו סומכים עליך, לא מאמינים להאשמות נגדך, ורוצים להראות לשלטון שאתה לא לבד".

 

כמה מהתרומות היו אנונימיות. שטרי כסף שקופלו כמטוסים ונזרקו מעל החומה שמקיפה את הבית והסטודיו של איי. באחד הימים חנתה מכונית ב.מ.וו מחוץ לסטודיו, אחד העוזרים של איי נקרא אל השער, ומהמכונית יצאו בני משפחה שנתנו לו מעטפה עם 40 אלף יואן (כ־20 אלף שקל), בלי להזדהות. תרומות אחרות עמדו על יואנים אחדים, וברבות מההמחאות נרשם הסכום 512 יואן, לציון 12 במאי 2008, היום שבו היכתה רעידת אדמה במחוז סצ'ואן שבסין - ונושא מרכזי בעבודה, בהתבטאויות ובמחאה של איי.

 

איי ולו אספו את הכסף, יואן ליואן, ושילמו את העירבון שהושג כפשרה על חשבון החוב שלהם. הדיונים עם רשויות המס אמנם עדיין לא הסתיימו, ערעור מצדו הוגש, אבל השלטונות הזהירו שאם איי לא ישלם מיד - הוא ייעצר מיד. ונראה שהוא כבר עייף ממעצרים. "חוקי המס שלנו מאוד שימושיים", הוא מסביר באירוניה, "רשות המסים עושה יד אחת עם המשרד לביטחון הציבור, ואישומים בהעלמות מס נהפכו למכשיר שנועד להשתיק ולמחוץ את מי שמבקר את המשטר. אם חייבו אותך במס ובקנסות על העלמה אתה חייב על פי החוק קודם כל לשלם, ורק אחר כך תוכל לערער. אחרת תלך לכלא. זה סידור יעיל מאוד נגד מי שמביע התנגדות".

 

איי על רקע "זרעי החמנייה" בטייט מודרן איי על רקע "זרעי החמנייה" בטייט מודרן צילום: אימג'בנק / Gettyimages

 

ואתה מאמין שיש טעם לערער? שתוכל לזכות?

"לא, אבל בדעת הקהל כבר ניצחתי. חשפתי את ההליך הלא חוקי ולא מוסרי הזה".

 

גם אתה הופתעת מהיקף התמיכה בך, ובכל זאת - בדיעבד איך אתה יכול להסביר אותו? למה כל כך הרבה אנשים התגייסו לעזור לך?

"מכמה סיבות. אני חושב שיש אנשים שמכבדים אותי כאמן. אחרים זוכרים את אבא שלי, המשורר איי צ'ינג, שהיה אהוב מאוד וסבל מרדיפות. אבל יותר מכל, אנשים מבינים שאני לא פועל למען עצמי אלא למען חברה טובה יותר. אני עושה הכל באופן פתוח וגלוי. אני נמצא אונליין שמונה־עשר שעות ביום, כותב כל הזמן, חושף הכל, ולכן אנשים מרגישים שהם מכירים אותי ומזדהים איתי. צעירים רואים בי דוגמה לכוחו של היחיד. לפני כן הם חשבו שהמנגנון חזק מדי ושאין טעם להתנגד, עכשיו הם אומרים: 'אם הוא מצליח לבקר, להשפיע, להוציא את המסר החוצה - אולי גם אנחנו יכולים'".

 

ואולי חלקם פשוט נסחפו בהערצה לסלבריטי.

"אני לא חושב. סלבריטי הוא מישהו בעל השפעה, זוהר, מקובל. אני מוגדר פושע פלילי. השם שלי לא יכול אפילו להופיע באתרים בסין, וכשהוא כבר כן מופיע זה יהיה בהקשרים שמדביקים לי לכלוך. התמיכה בי קשורה יותר מכל לעובדה שאנשים לא סומכים על הממשלה, לא מאמינים בה, וזאת הדרך שלהם להביע ביקורת".

 

בסוף זה העירום שמכופף את השלטון

 

זה לא יכול להיות ההסבר המלא. בסיפור של איי, החריג כל כך בסין, יש אבק כוכבים שחורג מעבר למה שיכולה לספק פעילות פוליטית. גיוס כסף למען תומכי דמוקרטיה, מתנגדי משטר ובני משפחותיהם, שלעתים מגיעים לחרפת רעב ממש, הוא מנהג נפוץ בסין; רק שלמעט במקרה של איי, הוא תמיד נגמר בסכומים זעומים שנאספים במעגל מצומצם של פעילים. איי, אמן ומעצב אמיד שעבודותיו נמכרות ברחבי העולם במיליוני דולרים - ב־2011 עבודה שמורכבת מערימת שרפרפים ישנים נמכרה ב־575 אלף דולר, ונברשת שלו נמכרה ב־600 אלף דולר, למשל - פרץ את המעגל הזה. כשאני שואלת על כך שוב, הוא כבר נוגע במהות העניין. "זה קרה משום שאני לא חלק מהתנועה הדמוקרטית, והפתעתי אותם כמו שהפתעתי את השלטונות. אני קודם כל אינדיבידואל, והמלחמה שלי היא על החופש: חופש ליצור, חופש ביטוי, חופש להיות עצמך. זה מה שאנשים מתחברים אליו".

 

ואמנם, לא פחות משהיא נסובה על הדעות שלו, סערת איי מתחוללת לאור סגנון החיים שלו. הוא מעורר השראה בתומכיו, חלחלה במתנגדיו ורעד ביסודות המדינה השמרנית, שמקדשת את ערכי המשפחה והסדר הישן. איי נודע בדיבור הוולגרי שלו, במסיבות הפרועות, בחיבה לבלק ג'ק, ברומנים גלויים מחוץ לנישואים (מאחד מהם נולד לו ילד) ובתמונות העירום שהוא מעלה לבלוג (עילה לאישום בהפצת פורנוגרפיה). באחת מהן, שפרסם בשיאה של פרשת המס, הטלת הקנס וגיוס התרומות, איי יושב עירום על כיסא עץ סיני מסורתי וסביבו ארבע תומכות, עירומות גם הן. הגולשים הדביקו ליצירה את הכינוי "טיגריס ושמונה שדיים", והתקשורת המגויסת של סין קראה להאשים את איי שוב בהפצת פורנוגרפיה. תומכיו מיהרו לשחרר תגובה משלהם לקריאה הזאת: מאות סינים העלו לרשתות החברתיות תמונות עירום של עצמם. הפעם העירום ניצח את השלטון, והאשמות הפורנוגרפיה התמוססו.

 

מתוך סדרת האצבע המשולשת מתוך סדרת האצבע המשולשת צילום: בלומברג

 

קמפיין העירום הזה הוא לא רק התגייסות למען לוחם חופש, כמובן. זאת התרסה בוטה נגד כל מה שמקובל על השלטון וגם על ההורים, החברים והחברה, וקריאת תיגר על גבולות הטעם הטוב. האיש הזה, שבקרוב יהיה בן 55, מוביל את מרד הנעורים הסיני הגדול של העשורים האחרונים. וככזה, הוא מעורר אי־נוחות גדולה אפילו בקרב צעירים.

 

שמעתי מלא מעט צעירים, שחלקם תומכים בך ותרמו לך, שהם אמביוולנטיים לגביך ולא תמיד אוהבים את הפרובוקטיביות שלך. יש אנשים שמכנים אותך "ליידי גאגא של סין".

"אני לא יודע מי זאת", הוא עונה, קצת בכעס. "היא זמרת, לא? היא לעולם לא תהיה בסיטואציה שאני חי בה. היא לא עושה מה שאני עושה. נעצרתי, הוכיתי, כמעט נהרגתי, וקיבלתי חיוב מס שלא היה בהיסטוריה של סין. זה הופך אותי לליידי גאגא? אנחנו מדברים על סיכון אמיתי".

 

האל איי מתעקש לתפוס את כל החלל

 

איי נתון בסיכון האמיתי הזה למעשה כבר מגיל שנה. הוא נולד בבייג'ינג ב־1957, בתקופת השיא של הקומוניזם הסיני ותקופת האימים של אזרחי המדינה, המכונה "מהפכת התרבות". אביו, המשורר הקומוניסט הנערץ איי צ'ינג, מתח ביקורת על מאו דזה טונג, וב־1958 המשפחה כולה הוגלתה למחנה צבאי במחוז המרוחק שינג'יאנג. איי גדל שם, במחנה, ורק בגיל 17 הורשה לחזור לבייג'ינג וללמוד קולנוע. זה היה חלון הזדמנויות צר של היפתחות למערב ורוח אוונגרד שנשבה בבירה בסוף שנות השבעים, ואיי נישא עליה עד ניו יורק, שם למד אמנות בבית הספר הנחשב פרסונס. רק ב־1993, כשאביו חלה, חזר לחיות בסין, והביא איתו קריירה בינלאומית פורחת ותשומת לב צמודה לדיווחים שלו מהאימפריה.

 

"טיגריס ושמונה שדיים" כפי שכונתה היצירה ברשת. צילום של איי עם תומכות שגרר דישה להאשימו בהפצת פורנוגרפיה "טיגריס ושמונה שדיים" כפי שכונתה היצירה ברשת. צילום של איי עם תומכות שגרר דישה להאשימו בהפצת פורנוגרפיה צילום: Ai Weiwei

 

העבודות המוקדמות של איי שאבו השראה מתרבות סין העתיקה - והתריסו נגדה, כמו גם נגד תרבות ההווה. ביצירה ידועה אחת הוא הטביע את המותג קוקה־קולה על כד יקר ערך מתקופת שושלת חאן, בן אלפי שנים. בסדרת צילומים שנויה במחלוקת תיעד את עצמו מנתץ כד עתיק אחר לרסיסים, לחרדתם של ארכיאולוגים ואוצרי עתיקות. הוא מצייר, מפסל, מצלם, מפרק ובונה מחדש רהיטים עתיקים בחיבורי אבסורד, מפיק סרטים דוקומנטריים, מעצב, אוצר תערוכות של אחרים ועובד כארכיטקט של בתים פרטיים ומבנים ציבור. את הסטודיו שלו הקים בצאוצ'אנגדי, פרבר מרוחק של בייג'ינג שאליו הגיע כשחיפש סביבה כפרית ושקטה. אבל הסטודיו נהפך לאבן שואבת לאמנים נוספים, והאזור כולו נמלא חללי סטודיו, גלריות וסוחרי אמנות. איי עצמו תכנן יותר מ־20 מבנים במקום, ובעצם בנה סביבו כפר אמנים שלם.

 

ככה הוא עובד: תמיד בגדול, בענק. הוא רחוק מלהזכיר את הטיפוס הצנוע, המלומד הנחבא אל הכלים, כמו רוב הדיסידנטים של סין. הוא צבעוני ורועש ומקפיד להשתמש במילה fuck לעתים קרובות ככל האפשר. כמו העבודות שלו, הוא תופס מקום בחלל, עם גוף גדול ופנים שהן שילוב מרתק של תינוקיות וחוכמת הדורות: לחיים שמנמנות, זקן של חכם סיני קשיש ועיניים חודרות, צרות במיוחד, שנבלעות בקמטים וקפלי שומן. "פאנ־זי", שמן, מכנים אותו בחיבה תומכיו. מעריצים אחרים מרחיקים לכת וקוראים לו "איי שן" - "האל איי".

 

דווקא בשיא התהילה, כשנגע בפסגת האמנות הבינלאומית, באו המעצר, הבידוד והעינויים. ב־2010 איי הציג בטייט מודרן בלונדון את עבודת הענק "זרעי החמנייה". "מעטים האמנים שמסוגלים למלא בסמכותיות את החלל המרכזי הענק של הטייט מודרן, ואיי הוא אחד מהם", כתב עליו סלמן רושדי, אבל היו מבקרים שהסתייגו: "היצירות שלו מרשימות ונמנעות מבנאליות, אבל נוטות להיות חד־ממדיות וחוזרות על עצמן מבחינת התוכן", כתב למשל אליסטייר סמארט ב"גרדיאן". זרעי החמנייה הם 100 מיליון חתיכות פורצלן קטנות, מעוצבות כמו גרעינים שחורים. כל אחת נצבעה ביד בעזרת צבא קטן של אומנים. המבקרים בתערוכה הוזמנו ללכת על הזרעים, לרמוס אותם תחת רגליהם, במה שהובן כמשל על מצבם של ההמונים הסינים. האפקט הכולל הזכיר גם עיי חורבות, ושלח את הצופים ביצירה חזרה אל סצ'ואן 2008, אסון הטבע ששינה את סין כולה, וגם את חייו של איי.

 

"מות מארה" בגרמניה - פסל של איי כאיש מת "מות מארה" בגרמניה - פסל של איי כאיש מת צילום: אי פי אי

 

לכל איש יש שם, גם באסון סצ'ואן

 

רעידת האדמה בסצ'ואן טלטלה את סין שלושה חודשים לפני יריית הפתיחה של האולימפיאדה הגדולה בבייג'ינג, עוד פסגה שסין סימנה בדרך לתבוע את מקומה כמעצמת־העל החדשה. מעמדו של איי היה אז יציב: הוא אמנם ביקר את המשטר מדי פעם, אבל לא היה מעורב במיוחד בנושאים חברתיים ואפילו חובק לעתים על ידי השלטון. הוא היה חלק מהצוות שעיצב את האצטדיון האולימפי, קן הציפור, אחד המבנים האיקוניים של בייג'ינג החדשה ואולי האצטדיון המרשים בעולם.

 

אבל כשהמשחקים נפתחו וזיקוקים הופרחו מעל האצטדיון, איי הוקיע את המבנה הזה. בשלושת החודשים שקדמו לטקס החגיגי הוא כבר היה למתנגד משטר מוכר ובולט. הרעש שהרס את חייהן של מיליוני משפחות זעזע גם אותו, ובמיוחד הרעיש אותו מותם של אלפי ילדים שנקברו בהריסות בתי הספר שלהם. מיד לאחר האסון, בקרב התושבים החלו להישמע טענות שבתי הספר נבנו באופן מושחת ומופקר, בניגוד לנוהלי בטיחות. ומיד לאחר האסון, השלטונות החלו במבצעי הסוואה שנועדו לטשטש את השחיתות והשקיעו לא מעט אנרגיה בהשתקת הביקורת, בעודם מנהלים מבצע חילוץ ושיקום שלא היה כמותו. איי עקב אחר העניינים מרחוק, ונשאב.

 

כד משושלת חאן עם הלוגו של קוקה קולה, 1994 כד משושלת חאן עם הלוגו של קוקה קולה, 1994 צילום: Ai Weiwei

 

"הרעש בסצ'ואן היה נקודת מפנה עבורי", הוא מספר. "הייתי קורבן של נסיבות פוליטיות מאז שנולדתי, אבל שם מצאתי את הקול שלי ואת הדרך הנכונה לבטא את עצמי. היה לי בלוג - אני רואה את השימוש בבלוג ובטוויטר כחלק מהאמנות שלי - שבו התחלתי לחקור את מה שקרה בסצ'ואן. ככל שחיפשתי יותר מידע התברר שהשלטונות רק מסתירים מידע ומנסים להגן על עצמם. הם לא נתנו שום מידע אמיתי, ובעזרת מתנדבים שמימנתי ושלחתי לשטח התחלנו לחקור את נסיבות המוות ובעיקר לתעד את המוות של הילדים, כדי שיישאר זיכרון. המטרה שלי היתה פשוטה: לאסוף את כל השמות של כל הילדים שנספו. זה היה פשוט מאוד ולכן גם עוצמתי ומוצלח - ולכן השלטונות גם הגיבו קשה כל כך. הם התחילו להגיד בכל מקום ש'איי ווייוויי משוגע'. מבחינתם עשיתי משהו שלא הייתי אמור לעשות".

 

מה שכמובן המריץ אותו יותר. בעזרת מתנדבים אסף איי שמות ופרטים של יותר מ־5,000 ילדים הרוגים מתוך כ־90 אלף הרוגי האסון, ותכנן להקים להם מצבת זיכרון. בינתיים, הזיכרון קיים בחשבון הטוויטר שלו, שבו הוא מציין עד היום, מדי יום, את ימי ההולדת של הרוגי האסון.

 

היצירה "להפיל כד משושלת חאן", במוזיאון בשוויץ היצירה "להפיל כד משושלת חאן", במוזיאון בשוויץ צילום: איי פי

 

למה דווקא ברעש האדמה מצאת את הקול שלך?

"כי מדובר באובדן של חיי אדם, בכל כך הרבה חיים, ובהשכחה של הזיכרון. היהודים אספו את השמות של הקורבנות אחרי השואה כדי שיישאר מהם זיכרון, ולזכור כל אדם, כל אינדיבידואל, לעצמו, זאת המשמעות של מתן כבוד לחיי אדם. המתים כבר לא יכולים לזכור, אז זאת האחריות שלנו, של מי שנותרו בחיים. הטרגדיה הגדולה ביותר תהיה לא אם אנשים ימותו, אלא אם הם ימותו בלי שנחקור ונשאל ובלי שנדע את האמת. אני רוצה לעודד אנשים לחקור.

 

"בסין אין כבוד לחיי אדם, לא מצד הממשל וגם לא בחברה. לממשל אין מסורת של שקיפות ולנו אין מסורת של תביעה ממנו לגלות את האמת. זה מה שאני רוצה לשנות. השינוי לא צריך להיות רק בשלטון.

 

"האקטיביזם שלי הוא האמנות שלי", איי אומר. "אני לא מדבר על הרעיונות הגדולים, דמוקרטיה או דברים מופשטים. אני רוצה שייתנו לי לחיות, שייתנו לכולם לחיות. שאנשים יוכלו להחליף מידע באופן חופשי וליצור באופן חופשי. אנחנו לא מבקשים הרבה. סין נהפכה לחזקה כל כך, אז תנו קצת מהכוח הזה לאנשים, לעם הסיני".

 

"תבנית". מיצב שהוקם בגרמניה מחלקי מבנים סיניים עתיקים שנהרסו לצורכי פיתוח "תבנית". מיצב שהוקם בגרמניה מחלקי מבנים סיניים עתיקים שנהרסו לצורכי פיתוח צילום: בלומברג

 

אולי זה חלק מהכוח של איי בזירה הבינלאומית. כשהוא עוסק במאבק על היומיום הסיני, על האפשרות לקבל מידע וליצור ופשוט לחיות, ולהחזיק בחלק מהכוח שבידי השלטון, הוא בעצם נוגע בסוגיות מהותיות מאוד גם לאנשי המערב: שקיפות, חירות, פרטיות, הגנה על הדמוקרטיה, ריכוזיות, שוויון, הון ושלטון. הסוגיות הן אותן סוגיות, גם אם הדוגמאות בסין תמיד קיצוניות יותר, כואבות יותר.

 

גם הסנקציות בסין תמיד קיצוניות וכואבות יותר. שותפו של איי למבצע איסוף השמות, טאן זואורן מסצ'ואן, נעצר בעקבות המבצע ונשפט לחמש שנות מאסר. כשאיי הגיע להעיד במשפטו, ב־2009, הוא הותקף בידי שוטרים ונחבל בראשו. הוא טס לניתוח במינכן, שם הרופאים הוציאו מראשו קריש דם גדול שסיכן את חייו. נאמן לדרכו להפוך את החיים למיצג, איי הצטלם בבית החולים עם שקית ובה קריש הדם, ובאחד הצילומים זקף לעברה אצבע משולשת, כחלק מסדרה שבה תועד מניף אצבע בכיכר טיאנאנמן ומול סמלי עוצמה בינלאומיים כגון הבית הלבן.

 

אנחנו עבדים של המערב, והמערב שותק

 

גם אחרי התקרית הביקורת של איי על המשטר הלכה והחריפה, פעילים סינים אחרים נעצרו, אבל עד אפריל נראה היה שהוא עצמו מוגן יחסית, כנראה בגלל הפרסום הבינלאומי שלו. הוא המשיך לכתוב פוסטים חריפים, ארגן אירועים פומביים מתריסים, וקרא לצעירים למרוד, לחקור, לבקר, בבוטות שכמעט אף אחד אחר בסין לא הרשה לעצמו מעולם ושלא עברה בשתיקה כשהושמעה על ידי אחרים. ואז בא המעצר, שהיכה בתדהמה את עולם האמנות הבינלאומי והצית גל ביקורת כמעט חסר תקדים כלפי סין.

 

הפסל "אור נופל" בגלריה בניו יורק הפסל "אור נופל" בגלריה בניו יורק צילום: בלומברג

 

"מעולם לא הייתי טיפש או נאיבי מספיק לחשוב שאני מוגן", אומר איי כעת. "ראיתי איך מחצו את אבא שלי, איך אסרו אפילו מנהיגים קומוניסטים בכירים. לחיות בחברת עריצים זה לא משחק ולא בדיחה. ההגנה היחידה שלי היא העובדה שאני עושה הכל בגלוי. לכן גם לא הצליחו להאשים אותי בחתרנות ונאלצו לנקוט דרך עקיפה של אישומי העלמות מס. כל מה שאני עושה, כל החיים שלי, גלוי לעין כל". וזה כשלעצמו הוא חתירה נגד המוסכמה הסינית שמתנגדת כל כך לחשיפה והחצנה.

העולם שיתף פעולה עם לעשות הכל גלוי. בימי המעצר התנוססה על הטייט מודרן כרזת ענק שתבעה את שחרורו של איי, אמנים מפורסמים ומנהיגים עולמיים ניהלו קמפיין למענו, הפגנות תמיכה התקיימו בניו יורק, וושינגטון, לונדון, ברלין, הונג קונג וטוקיו, והסיקור התקשורתי היה נרחב ואוהד. מבחינת תומכי המשטר בבייג'ינג, כל אלו היו הוכחה ניצחת לכך שאיי הוא רק רודף פרסום, שמופעל בידי כוחות זרים שחותרים תחת סין.

 

"זאת לוגיקה מעוותת", הוא אומר בכעס. "כל כך הרבה סינים, גם אמנים, מחפשים דרך להיות עשירים ומפורסמים. אם זאת היתה הדרך, יותר אנשים היו עושים את זה, אבל הרבה אמנים מעדיפים לשקר".

 

ואתה אמנם האמן החשוב בעולם כיום?

"אני לא עוסק בשיט הזה. מחר יכול להיות שאיעלם ויעברו למישהו אחר. אבל כל עוד אני חי וחופשי, אני אדבר. אם יש לי איזושהי פופולריות בעולם היא מגיעה מהערכים שאני נלחם עבורם. כנראה כבוד אנושי, צדק וחופש הביטוי הם עדיין ערכים פופולריים".

 

ובכל זאת, גם על המערב והיחס שלו לסין הוא מותח ביקורת. "החברה המערבית חייבת לנו ואני לא מבין למה הם מתחמקים מאחריות", הוא טוען בלהט. "הם נבנים על העבודה שלנו, קונים את המוצרים שלנו, ולא אומרים כלום על זה שהסינים הם למעשה עבדים. אם אין כאן חברה חופשית עדיין, חלק מהאחריות על כך רובצת על המערב, שלא מתעקש לאכוף על סין את מערכת הערכים שהוא עצמו נהנה ממנה".

 

אחרי ההתגייסות לטובתך והמחאות האחרות שהממשל בסין נאלץ להתמודד איתן בשנה האחרונה, אתה מרגיש שהשינוי הגדול קרוב?

"ברור. לא רק בסין, יש שינוי בכל העולם: במדינות ערב, באירופה. אבל בסין זה יהיה הכי דרמטי. האם זה יהיה שינוי לטובה? אני לא יודע. אם ישנת יותר מדי זמן על צד אחד, צריך להתעורר ולשנות תנוחה, ואז אחרי זמן מסוים שוב להתעורר ולשנות תנוחה. השינוי בלתי נמנע. לחיות פירושו להשתנות".

 

אמרת פעם שאם סין תיהפך לדמוקרטית, מיד תמרוד נגד המשטר הדמוקרטי.

"זה מה שאעשה. נולדתי לבקר. להיות אמן, להיות אדם בעל כבוד אנושי, אינדיבידואליסט, פירושו לבקר. כל הזמן".

 

אתה חושב שתראה סין דמוקרטית בימי חייך?

"אני באמת לא יודע, אבל אני מקווה. החיים של כל כך הרבה אנשים תלויים בכך".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x