גֶבֶרְמָן
טים לדרמן לא נראה כמו שאפשר היה לצפות מהממציא של האולר המבריק בהיסטוריה, שתיקן את האגו של המוני גברים. אבל אז הוא פותח את המזוודה השחורה, שולף את הכלים הסודיים של העתיד והופך גם את יער בן שמן לסט של "תעצרו את העיר"
לפעמים לבעיות הגדולות ביותר שלנו יש פתרונות פשוטים, אבל לפנינו עומד מקרה הפוך לחלוטין - בן אדם שמצא פתרון סבוך ומתוחכם לבעיה קטנה, ועל הדרך יצר את הכלי המושלם לפתרון בעיות. קוראים לו טים לדרמן והוא האיש שהמציא, ובכן, את הלדרמן - אותו אולר רב־פעלים שטומן בתוכו שלל כלי עבודה ונהפך כבר מזמן לפריט חובה וסמל סטטוס על חגורתם של אנשי שטח, חיילים, מטיילים, מכונאים, רוכבי אופניים, דייגים, אסטרונאוטים וסתם אנשים שאוהבים לפתור בעיות בעצמם.
חמוש במזוודה שחורה עמוסת כלי משחית, שעברה את בדיקות הביטחון בנמל התעופה בקלות מטרידה, נחת לדרמן בישראל בשבוע שעבר, לביקור ראשון. לפני שנתיים הוא פינה את כיסא מנכ"ל החברה, ומאז הוא מגדיר את עצמו "80% פנסיונר" - קצת טניס, קצת דיג, פה ושם ישיבות דירקטוריון במטה החברה בפורטלנד, אורגון, קבלת החלטות לגבי דגמים חדשים, ובעיקר סיבובים בעולם עם המזוודה השחורה שבה מקופלים עבר הווה ועתיד, אבות־טיפוס ראשוניים לצד דגמים שישוחררו לשוק רק בעוד כמה חודשים.
אנחנו יושבים על שרפרפי עץ במרכז מחצלת גדולה ביער בן שמן. זה יום אפור, רוח דרומית מציירת גלים במרחבי החיטה הירוקים בעמק הפרוס תחתינו, קפה שחור נמזג מהפינג'אן ולדרמן מפליג בסיפוריו. האיש שיושב מולי לא מזכיר בשום פנים ואופן את הגברמן שציפיתי לפגוש. הוא לא מרלבורו מן עם זיפים קשים כמברשת פלדה וקול מחוספס, לא מכונאי היל בילי באוברול ג'ינס עם כתמי שמן ולא רד נק עם רובה קצוץ קנה מתחת לבית השחי. הוא נראה יותר כמו הכלאה בין סטיבן הוקינג לביל גייטס. חיוור, רזה, שיערו מסורק בקפידה הצידה, עיניו ניבטות מבעד לעדשות צילינדר ענקיות וקולו שקט ונינוח, כמעט ביישני. הסיפור שלו מתחיל כאמור בבעיה קטנה, שצצה כשיצא למסע של תשעה חודשים ברחבי אירופה בפיאט 600 חבוטה. השנה היתה 1975, ולדרמן שכח לקחת פלייר. אדם אחר היה עוצר בחנות לכלי עבודה, משלם כמה זוזים, קונה פלייר וסוגר עניין, אבל המהנדס בן ה־27 שחרש עם אשתו את היבשת כל כך עמוק עד שיום אחד הם יצאו מהפיאט בטהראן - הוא בחר דווקא בדרך הקשה.
לדרמן והלדרמן ביער בן שמן. טס לחלל, אובד בנמלי תעופה, מציל מטיילים, ואפילו חילץ פעם את ביבי ממעלית צילום: מיקי אלון
ההשראה באה מהאולר שהחזיק דרך קבע בכיסו, והתגלה כאמצעי די יעיל לפריסת לחם או לתיקון תקלות קטנות במכונית. אם כבר צריך פלייר, חשב לדרמן, אז שיבוא בילט־אין בתוך אולר. כשהגיע לחדר המלון הזול בטהראן אסף כמה קרטונים ובנה מודל ראשוני. "זה היה הרעיון ה־11 מתוך 17 שרשמתי על פתק קטן שסחבתי איתי לכל מקום", הוא מספר, "אני לא יודע להסביר למה דבקתי דווקא בו, כי היו שם עוד כמה המצאות לא רעות". כשחזר לארצות הברית החליט להקדיש חודש לייצור בן הכלאיים הזה בבית. אשתו יצאה לעבוד כדי שיהיה אוכל במקרר, והוא בילה את ימיו בגראז', לומד את אומנות החריטה, הכיפוף והריתוך, מפרק פליירים לגורמים ומרכיב אותם מחדש בבטן האולר שהמציא. במקום חודש, העניין נמשך שלוש שנים. בסוף היה אב־טיפוס - שכלל סכין, שני מברגים, כלי שיוף, מרצע, פותחן קופסאות וכמובן שפיץ פלייר - וב־1980 נרשם הפטנט. מיד אחר כך התחיל המרדף אחרי החלום האמריקאי.
התוכנית היתה למצוא חברה גדולה שתרצה לקנות ולייצר את ההמצאה, ולפנות את הגראז' מכל כלי העבודה בשביל הערימות של הכסף. אבל אף אחד לא רצה את הכלי של לדרמן. "פניתי לחברות האולרים והסכינים ושם הסבירו לי באדיבות שפלייר זה כלי עבודה. כשנפגשתי עם נציגי חברות כלי העבודה הם טענו בתוקף שזה בכלל לא כלי עבודה אלא גאדג'ט". ואלה היו הימים האפלים של שנות השמונים, שבהם, בין השאר, גאדג'ט היתה קללה שאף אחד לא רצה לשמוע. הלדרמן נפל בין החגורות ולממציא הצעיר נדרשו עוד ארבע שנים כדי להרים אותו משם, להכניס חבר מהקולג' כשותף ולעבור לייצור עצמי. "עשינו חישוב שאם נייצר ונמכור 4,000 יחידות של הכלי בשנה הראשונה נכסה את ההשקעה. באותה שנה מכרנו 30 אלף, ובשנה שאחריה 69 אלף". בתוך פחות מעשר שנים עמדו נתוני המכירות של החברה על יותר ממיליון חתיכות בשנה. כיום הם מוכרים כ־2 מיליון אולרים בשנה, וסך ההכנסות השנתי שלהם עומד על כ־80 מיליון דולר. לא פלייר בכלל הלדרמן הזה.
גשם מתחיל לטפטף כשהמזוודה השחורה נפתחת והוד לדרמניותו מתחיל לשלוף ממנה, אחד אחד, את עשרות הכלים שהחברה ייצרה לאורך השנים. הוא מבקש לא להפסיק את הראיון כי יש לו המון דברים שהוא הביא במיוחד. אין מה לדאוג, הוא מרגיע אותי, אנחנו לא עשויים מסוכר, וכל הכלים עשויים מפלדת אל־חלד. המחצלת מתחילה להתמלא במוצרים, ומסביב לאיש ולמזוודה נוצרת התגודדות קטנה, גברית בעיקרה. לדרמן משחק בכל אחד מהכלים, זוכר ומדגים איפה נמצא מברג הפיליפס של זה ולמה המספריים של ההוא נפתחים הפוך, קוצץ מסמר ומעודד את כולם להחזיק בכלים, לנסות.
אני אוסף אל היד את הדגם שממנו התחיל הסיפור, ה־PST- Personal Survival Tool, מוצר ספרטני למדי שהוא כל התורה על רגל אחת - 14 כלים באולר אחד ובראשם שפיץ פלייר שצבתותיו מתקפלות אל תוך זרועותיו. כמו שאר מוצרי החברה, גם הרובוטריק הזה בא עם אחריות ל־25 שנה ונמכר בנרתיק עור מרובע שהפך לסימן היכר. "כשהתחלנו את העסק ידענו שיש לנו כלי טוב ורצינו לתת אחריות לכל החיים, אבל בפרסומות שהופיעו בעמודים האחוריים של המגזינים היו כל מיני סכינים מזויפים שעלו 2.95 דולרים וצורפה להם אחריות לכל החיים, סירים ומחבתות עם אחריות לכל החיים, והיתה לנו תחושה שהביטוי נשחק. רצינו לתת אחריות מוצקה, מספר שאפשר להתחייב עליו, משהו ארוך. החלטנו על 25 שנה. אז זה נשמע לנו כמו הרבה זמן". עברו מאז 28 שנה, ואנשים שבדקו את גבולות האחריות מספרים לי שגם לדרמנים מהדורות הראשונים זוכים לטיפול החברה.
לדרמן. 2 מיליון אולרים נמכרים מדי שנה צילום: דיוויד בל
לדרמן מספר שעם ההצלחה באו כמובן גם הזיופים. ה־PST היה כל כך שונה מהפטנט המקורי, ששום חוק לשמירה על זכויות יוצרים לא הגן עליו, בטח לא החוק הסיני. ההעתק הראשון הגיע לחנויות כעבור שלוש שנים, ובהמשך עוד ועוד חברות סכינים וכלי עבודה נכנסו לתחרות בפלח השוק שהולידה המצאת הלדרמן, המולטי־טולס. הוא לא מתרגש מהחיקויים, "במובן מסוים זה אפילו לטובתנו. מי שבוחר לקנות את הכלי שעולה 4 דולרים חוזר הביתה ומבין שאיכות החומרים וההרכבה לא שווה אפילו את מעט הכסף שהשקיע, ושהרעיון פשוט גאוני".
כדי לשמור על עליונות בשוק עשתה החברה את כל התמרונים הנכונים. הם פיתחו קו מוצרים קטנים, צבעוניים ומעוצבים, שפנו לגברים שקונים מתנות יום נישואים בחנות לכלי עבודה, הוסיפו קטגוריית מוצרים במחיר תחרותי, קנו חברה גרמנית שמתמחה בפנסי לד ובשנים האחרונות גם פנו לשווקים ממוקדים, כמו חיילים וכוחות הצלה. זה לא שהכלים שלהם לא נמצאים ממילא בשימוש הצבא, כולל צה"ל כמובן - אני מכיר אישית מישהי שהיתה חתומה לאורך כל השירות על לא פחות משני לדרמנים ואפילו עלתה למשפט כשאיבדה אחד מהם; זה פשוט חלק מהראש הלדרמני שאומר שאין דבר טוב שאי אפשר להפוך לעוד יותר טוב.
בראש קטגוריית הכלים הייעודיים לכוחות הביטחון נמצא ה־MUT, שנולד לפני שנתיים. זהו כלי טקטי פרקטי שמשמש לטיפול בנשק, תפעול מהיר של מעצורי ירי, הרכבה של כוונות ואמצעי ראיית לילה ואפילו גירוש פילים מהקנה. הפלייר ערוך ומוכן לרגע שבו החבלן צריך להחליט אם לחתוך את החוט האדום או הכחול, ובין הלהבים מסתתר גם כלי מיוחד לשמירה על קודש הקודשים של ה־M16, הפין הפציל - אותו רכיב מיניאטורי שהעונש הצפוי על היעלמותו העוד יותר צפויה בעת ניקוי הנשק בטירונות הקנתה לו את הכינוי פין שבת. אם זה לא מספיק כדי לסחוט מכם את המשפט "אין, הם חשבו על הכל", אז הטבעת שבאמצעותה אמור הלוחם לאבטח את הכלי לאפוד שלו משמשת גם כפותחן לבקבוקי בירה. מזל שיורד גשם, כי אני נשבע שלמראה הכלי הזה היו כמה גברים על המחצלת שלא יכלו להתאפק והזילו דמעה.
MUT צילום: leatherman.com
לגברים על המחצלת מול שדה החיטה יש גם רעיונות. לדרמן עוצר את השיחה בכל פעם שהוא שומע רעיון חדש, או שעולה צורך שלא שמע עליו בעבר, ורושם הכל בכתב יד זערורי על פתק שהוא שולף מכיס החולצה. ככה זה עובד: את הרעיונות לכלים החדשים הם מלקטים מבקשות של קהל הלקוחות שלהם, ואז חושבים על כל פרט, על כל יישום אפשרי, וגם על אלו שנמצאים על סף גבול האפשר.
אני מנסה לשאול על עתיד החברה בעידן שבו הכלי המושלם לפתרון בעיות הוא אייפון. במקום לענות, לדרמן ממשיך להוציא לנו את העיניים עם כמה גיזמואים שיגיעו לשוק רק במחצית השנייה של 2012. הזי־רקס, למשל, הוא עוד אחד מהאמצעים שמיועדים לכוחות ההצלה, עם דגש על חילוץ נפגעי תאונות דרכים. זה הכלי היחיד במזוודה שבכלל לא מזכיר לדרמן או אולר, ורמת ההתלהבות של מזילי הריר שמסביב יורדת בהתאם. הוא עשוי פלסטיק שחור, ויש לו להב בצורת Z שחותך באבחה אחת חגורות בטיחות או רתמות ילדים, מפתח ייעודי למכלי חמצן ושפיץ זערורי של קרביד, סגסוגת המכילה סיבי פחם - חומר כל כך צפוף שמספיק מגע עדין שלו בשמשת מכונית כדי לנפץ אותה לרסיסים.
גידי שפרוט ולדרמן. אין, הם חשבו על הכל צילום: מיקי אלון
גולת הכותרת של מוצרי העתיד היא ה־OHT - One Hand Tool, כלי לשימוש ביד אחת, למי שצריך את הפלייר שלו זמין לשליפה מהירה. תנועה חטופה של פרק כף היד משחררת את ראש הפלייר, קפיץ נסתר פושק את זרועותיו ברכות אל תוך כף היד והכלי מוכן לעבודה. כל אחד מהלהבים השונים מתופעל ביד אחת, ותבליט על מעטפת הכלי מאפשר למשש את הדרך אל הלהב שבו אתה חפץ גם באפילה מוחלטת. קולות של עונג מתחילים להישמע ביער בן שמן כשאנחנו מנסים, כל אחד בתורו, את הפלייר־סכין־קפיצית הזה, ומישהו ממליץ ללדרמן להחזיר אותו מהר למזוודה לפני שהוא פותח בנוהל השלמת ציוד.
באופן טבעי השיחה מתגלגלת משם לסיפורים על לדרמנים שנגנבו, טבעו, נפלו ללוע של הרי געש או הלכו לעולם שכולו טוב בשלל דרכים משונות. השיא הוא סיפור על אסטרונאוט של נאס"א ששכח את הלדרמן שלו בתחנת החלל הבינלאומית וחיכה חודשים ארוכים עד למעבורת הבאה שחזרה משם. מתברר, אגב, שהמקום שבו הכי הרבה אנשים מאבדים את הלדרמן שלהם הוא דווקא דלפק הביטחון בנמל התעופה. "מי שרגיל לסחוב את הכלי הזה עליו פשוט שוכח שמבחינת רשויות התעופה מדובר בכלי נשק לכל דבר. ההמלצה שלנו היא כמובן לארוז אותו במזוודה שנשלחת לבטן המטוס, אבל כבר נמצאו לעניין כמה פתרונות יצירתיים, כמו מישהו שקבר את הלדרמן בתוך עציץ בנמל התעופה וחזר לקחת אותו כמה ימים אחרי".
הסיפור הזה גורר אחריו אנקדוטה על שניים שהטיסו מטוס קל וגילו לחרדתם תקלה חמורה במערכת שפותחת את גלגלי הנחיתה. הכבל שאמור היה לשחרר את מנגנון הפתיחה נקרע, ורק הודות ללדרמן הם הצליחו להבריג את דרכם אליו, למשוך אותו ולהפוך תאונה ודאית לנחיתה רכה. כן, לפעמים פלייר יכול לעשות את ההבדל בין חיים למוות. באתר החברה מופיעים מאות סיפורים מהסוג הזה, מבעלי חיים שחולצו מסבך חוטי תיל ועד מטיילים שאלתרו באמצעותו מחסה מתנאי אקלים קיצוניים. אחד הסיפורים הטריים ברשימת ה"דברים שלא היו נגמרים טוב אם לא היה לדרמן בסביבה" אפילו מגיע מישראל: לפני כחודשיים נתקע ראש הממשלה למשך דקות ארוכות במעלית של מלון באילת, ולפי כמה סיפורים, היה זה לדרמן ששלף אחד המאבטחים שפתח את דלתות המעלית וחילץ אותו משם. מדהים לאן יכולות להגיע המצאות שנולדות באיראן.
כשאני שואל את לדרמן מה הכלי המועדף עליו מבין 30 הדגמים שהחברה מוכרת כיום, הוא שולף מנדנו את הבייבי הפרטי שלו - ה־Charge, כליל השלמות, 19 כלים שונים עם אפשרות לחבר עוד כ־40 ראשים עם כלים נוספים, שעולה בארץ 900-800 שקל, תלוי בדגם. אם באולרים של פעם היה צריך לשבור ציפורן כדי לשלוף להב, כאן האגודל רק מחליק בתנועה רכה על ידיות הטיטניום האפורות ושולף את הלהבים השונים, סכין מפלדת אל־חלד מחוזקת ביסוד ונדיום (תוצר לוואי של כריית אורניום), סכין משונן עם קרס לחיתוך חוטים, כלי שיוף מצופה יהלום ומסור שמופיע בסיוטים של יערות גשם.
לדרמן נהנה מתשומת הלב שמושכים הכלים והסיפורים שלו, אבל הרוח מתחילה להקפיא אותנו והגשם מתחזק. הכלים נארזים, המזוודה נסגרת ואנחנו מקפלים את המחצלת. בדרך אל המכונית אני תוהה למה אין לדרמן נגד קור, אבל שואל דווקא מה הוא היה מייעץ לכל אותם מוחות יהודיים שממציאים לנו פטנטים. "אני מכיר כל כך הרבה אנשים מוכשרים שממציאים דברים גאוניים אבל לא מסוגלים לעבוד עליהם במשך יותר משבוע, עד שתוקף אותם רעיון חדש שמחזיק לעוד שבוע", הוא אומר. "צריך לבחור אחד מכל הרעיונות ולדבוק בו. במקביל אתה חייב לזכור שיש קו דק בין התמדה לחוסר יכולת להכיר במציאות. ראיתי כבר מספיק המצאות שאפשר להגיד מראש שהן בזבוז משווע של זמן ויצירתיות". הקו הדק הזה עלול היה לסמן גם את תשע השנים שלדרמן הקדיש לאולר שלו כבזבוז משווע של זמן. בסוף זה נגמר ב־300 עובדים שמייצרים מדי יום 8,000 כלים שנמכרים ביותר מ־70 מדינות, ממקסיקו ועד מונגוליה, מאוסטרליה ועד תימן. ולחשוב שכל זה לא היה קורה אם הוא רק היה קונה פלייר.
