$
2.2.12

דיפלומטיית בנקים

קארן רוס, פעם דיפלומט בריטי בכיר, הוא היום אחד מקודקודי המחאה הגלובלית, בדרך להמצאת הבנקים החדשים

טלי שמיר, ניו יורק 10:4102.02.12

תיק דיפלומטי, קארן רוס

 

גויס למשרד החוץ הבריטי בגיל 23 ושירת 15 שנה כדיפלומט בכיר

 

חיבר נאומים לשר החוץ, שימש כמומחה למזרח התיכון ושירת במשלחת לאו"ם

 

הוצב בקוסובו, באפגניסטן ובעיראק, ומילא תפקידי מפתח בהתפתחות הסכסוכים שם

 

בצעד דרמטי חשף שהוא ועמיתיו שיקרו כדי להצדיק את הפלישה לעיראק

 

התפטר והקים את "אינדיפנדנט דיפלומט", גוף הדיפלומטיה העצמאי הראשון בעולם

 

חזה את גל המחאות החברתיות בספרו "מהפכה ללא מנהיג", שהפך לרב־מכר

 

הפך לאחד הדוברים המרכזיים של תנועת Occupy Wall Street

 

רוצה לשנות את הדרך שבה הבנקים פועלים ולחולל מהפכה כלכלית אדירה

 

יום אחד ב־2004 קָארן רוס נפל מצוק. לא פיזית. הוא פשוט הרגיש ככה: "זו היתה תחושה מאוד לא נעימה ומאוד לא נוחה. התחלתי ליפול, ואני נופל עד היום", סיפר בהרצאה לפני שנתיים. "במובן מסוים התרגלתי לתחושה הזאת, ואני די נהנה ממנה. זה עדיף על התקופה שבה עמדתי על הצוק ותהיתי מה לעשות".

 

בפגישה עמו בניו יורק, רוס (45) עדיין נראה קצת כמו אדם בנפילה או בצניחה חופשית, מישהו שנמצא בין פה לשם - אבל מתוך בחירה. אנחנו נפגשים במשרדו המרווח והחדש במנהטן, אבל הוא מבקש שנעבור לבית קפה כי הוא הפעיל את האזעקה בטעות, והוא מפחד שהשוטרים בדרך. הוא חסר מנוחה, מתקשה להיישיר מבט, ובכל זאת עונה על כל שאלה בסבלנות מהוקצעת. הוא מציץ בבלקברי שלו כל חמש דקות (גם בגלל ענייני עבודה, אבל גם כי הוא והמשפחה שלו בדיוק עוברים דירה), אבל נוהג בנימוס ומקפיד להתנצל בערך פעם ברבע שעה.

 

רוס טוען שהוא מאמין באקראיות, לא בנרטיבים ישירים, אבל סיפור החיים המדהים שלו יכול להיות אחלה בסיס לשובר קופות, סרט שיש בו כל מה שנרטיב הוליוודי צריך: מתח, פעולה, מסעות בכל העולם, נקודת שבירה - ושינוי חיים מן הקצה אל הקצה. התקציר ילך פחות או יותר כך: דיפלומט בריטי צעיר ומצליח חושף יום אחד סודות מדיניים, ומספר לעולם שהמלחמה בעיראק מבוססת על שקר אחד גדול. הוא מתפטר והופך לאקטיביסט־אנרכיסט, שבספר רב־השפעה חוזה את ההתקוממויות העממיות של 2011, שואף למוטט את המערכת, ומחליט להקים בנק אלטרנטיבי שיחליף את מערכת הבנקאות הקיימת. מבוסס על סיפור אמיתי. טה־דאם.

 

קארן רוס. "שלחתי את העדות, ופתאום המוח שלי נעשה צלול" קארן רוס. "שלחתי את העדות, ופתאום המוח שלי נעשה צלול" צילום: טלי שמיר

 

ועכשיו לגרסה המלאה. קארן רוס גדל בבריטניה, וכילד חלם להיות טייס קרב. כיוון שנולד עיוור צבעים, הוא נאלץ להסתפק בתוכנית החלופית שלו: להיות דיפלומט. "כשהייתי ילד קטן קראתי עיתונים באדיקות", הוא מספר בראיון ל"מוסף כלכליסט", "תמיד התעניינתי ביחסים בין מדינות". בגיל 23 הוא הצטרף למשרד החוץ הבריטי, ואחרי מבדקים קפדניים התקבל לאליטה היוקרתית של המסלול הדיפלומטי.

 

זה היה חלום שהתגשם: "זה כל מה שרציתי", הוא אומר היום, "חשבתי שאשאר בזה במשך כל חיי". במסגרת התפקידים הרבים שמילא במשך 15 שנות שירות דיפלומטי הוא היה אחראי מטעם הבריטים על המזרח התיכון ועל הליך השלום הישראלי־פלסטיני (שבמסגרתו נפגש עם ערפאת וביקר בעזה); היה כותב הנאומים של שר החוץ הבריטי; הוצב במטה האו"ם בניו יורק והתגורר בפנטהאוז מעל כיכר יוניון; שירת בקאבול בזמן המלחמה באפגניסטן; היה הדיפלומט הבריטי הבכיר ביותר במשא ומתן בנושא הנשק להשמדה המונית של עיראק והסנקציות עליה; ונהנה מכל רגע במרכז העניינים. "זה היה מרגש", הוא מודה, "היה כיף".

 

אבל מתחת לפני השטח משהו התחיל להיסדק. ב־2002 רוס הרגיש מותש ויצא לשנת שבתון. "הייתי מבולבל", הוא מספר, "ידעתי שמשהו לא בסדר, אבל לא הצליח לשים על זה את האצבע". הבלבול נמשך עד ליום ההוא, ב־2004, שבו זומן להעיד בפני ועדת החקירה הבריטית על המודיעין שהוביל לפלישה לעיראק. "ביקשו ממני להעיד בכתב. איכשהו, זה שכתבתי את הכל הפך את מה שקרה למאוד ברור: שלחתי את העדות - ופתאום המוח שלי נעשה צלול".

 

"הפוליטיקה איבדה קשר עם החיים שלנו"

 

העדות של רוס לא השתמעה לשתי פנים: הוא הודה שהוא והקולגות שלו ניפחו בכוונה את הראיות על הנשק להשמדה המונית, כדי להצדיק את הפלישה לעיראק. הוא חשף גם שהיו אלטרנטיבות למלחמה, ושהממשלה הבריטית התעלמה מהן.

 

"מעולם לא האמנו שהיה איום משמעותי מצד עיראק", הוא אומר עכשיו. "אחרי העדות הזאת לא יכולתי להישאר בשירות הציבורי. לא יכולתי לשבת מחויך ליד ראש הממשלה ולעשות מה שצריך לעשות. הרגשתי שאני לא יכול לחזור לעבוד עם הקולגות שלי, ששיחקו עם האמת והונו את העולם כולו. החלטתי להתפטר". הוא היה אחד משני דיפלומטים בריטים בלבד שהתפטרו בעקבות מחדלי המלחמה. כשאני אומרת שזה מעשה אמיץ, הוא מסתייג. "זו תהיה טעות לתאר את זה כאקט של עמידה על עקרונות, כי כשהפלישה קרתה עדיין הייתי דיפלומט בריטי".

 

ועד העדות לא היתה בעיה? חיית בהכחשה?

"כן. כן. הייתי מקצועי לגמרי. עשיתי את העבודה שלי, והעבודה שלי היתה להגן על הסנקציות. זו היתה סביבה דיפלומטית מאוד אגרסיבית ורעילה, עם משא ומתן מאוד אגרסיבי, ואני הייתי אחד האגרסיביים ביותר. היו סדקים, אבל אני חושב שהייתי שמח להתעלם מהם למשך שאר הקריירה שלי. זו לא היתה התפטרות הרואית על סמך איזו ביקורת שיטתית שהיתה לי על דיפלומטיה. זה הגיע אחר כך".

 

הפגנה בפארק זוקוטי, שבו יזם רוס את קבוצת הבנקאות האלטרנטיבית. בין 293 החברים יש גם בנקאים ורגולטורים הפגנה בפארק זוקוטי, שבו יזם רוס את קבוצת הבנקאות האלטרנטיבית. בין 293 החברים יש גם בנקאים ורגולטורים צילום: רויטרס

 

מה שקרה אחר כך הפך את עולמו. במשך 15 שנה רוס היה חייל נאמן ששירת את הממסד בלב שלם - ואז, בבת אחת, הוא דחף את עצמו אל מחוץ לעולם שהכיר. זו היתה, לדבריו, "נפילה מרה וקשה", אבל הנפילה הזאת גם הובילה אותו לראות את העולם אחרת. מבחינתו עיראק לא היתה מחדל יחיד. זו היתה נקודת עובש שהעידה על ריקבון המערכת. "מאז שעזבתי את הדיפלומטיה חשבתי הרבה על יחסים בינלאומיים ועל איך הם עובדים בעולם הגלובלי של היום, והשתכנעתי שהיכולת של ממשלות להשפיע על תהליכים הולכת ופוחתת", הוא אומר. "ממשלות טוענות שהן שולטות בעניינים, אבל למעשה הן לא. אם את מסתכלת על מגמות כגון האי־יציבות הכלכלית ושינויי האקלים, ניכר שהקהילה הבינלאומית והמדינות נכשלו במאבק בבעיות האלה. הדמוקרטיה הייצוגית, במקומות רבים ובעיקר פה בארצות הברית, הושחתה על ידי בעלי כוח וכבר לא באמת מייצגת את האינטרסים של האנשים הפשוטים.

 

"המערכת הזאת לא תתקן את עצמה, ולכן אני מאמין במערכות חדשות שיחליפו את הישנות, לא בן לילה אלא בשינוי תרבותי אבולוציוני. אין לנו ברירה אלא לפעול בעצמנו. אנחנו צריכים לגלם את הרעיונות הפוליטיים שלנו במה שאנחנו עושים: המקומות שבהם אנחנו עובדים, הדברים שאנחנו קונים, הבנקים שבהם אנחנו שמים את הכסף שלנו. המקומות האלה צריכים לגלם את השאיפות הפוליטיות שלנו. כרגע זה לא קורה. הפוליטיקה שלנו לא קשורה לחיים שלנו. היא קמה לתחייה רק כשאנחנו הולכים לקלפי".

 

"בוושינגטון שולטים אינטרסנטים. היא לא תשנה את המערכת"

 

רוס לא רק מדבר - הוא גם עושה בעצמו. תפיסת העולם החדשה שלו הובילה אותו לשלוש התחנות המשמעותיות הבאות בחייו. התחנה הראשונה היתה להקים את "אינדיפנדנט דיפלומט", גוף הדיפלומטיה העצמאי הראשון בעולם שאינו למטרות רווח, שהיום מחזיק סניפים בחמש מדינות ומייעץ בחינם לישויות דמוקרטיות שמודרות מהתהליכים הדיפלומטיים המוסדיים, כמו דרום סודן ואנשי סהרה המערבית (שמאז 1975 נמצאים תחת כיבוש מרוקאי). באמתחתו של הארגון כבר כמה הצלחות, כמו הדיאלוג הראשון בעולם בין מועצת הביטחון של האו"ם לקוסובו, וביטול של העסקה שבמסגרתה מכרה מרוקו את רישיון הדיג במערב סהרה לאיחוד האירופי.

 

התחנה השנייה היתה לכתוב את הספר "מהפכה ללא מנהיג" ("The Leaderless Revolution") שיצא בספטמבר האחרון באנגלית, זכה למחמאות מ"הגרדיאן", ונכנס לרשימת ספרי השנה של "הדיילי טלגרף". הספר, שרוס החל לכתוב ב־2007, מנבא את המהפכות המחאות החברתיות בעולם ב־2011 ופורסם במקביל אליהן. כותרת המשנה שלו היא: "כך האנשים הפשוטים ייקחו את הכוח לידיים וישנו את הפוליטיקה של המאה ה־21".

 

והמחאות, התגשמות הנבואה של רוס מתחת לחלון שלו, היו התחנה השלישית. האנשים הפשוטים אכן לקחו את הכוח לידיים והשתלטו על פארק זוקוטי, גן־כיכר קטנטן ברובע העסקים של מנהטן, במסגרת תנועת כיבוש וול סטריט, בבואה ניו־יורקית המונית וסוערת של המחאות שהתחוללו בספרד, וגם בשדרות רוטשילד. "כמו רבים בניו יורק התחלתי ללכת לפארק זוקוטי בשבועות הראשונים של אוֹקיוּפַּאי ולהשתתף באסיפה הכללית", הוא מספר. "אחרי כמה שבועות, באופן די ספונטני, נעמדתי ואמרתי שאני מקים קבוצה שתבחן בנייה של מערכת בנקאות אלטרנטיבית".

 

למה דווקא המערכת הבנקאית?

"הבנקים, ללא ספק, הם שהובילו אותנו למשבר: הם לא שירתו את העניים כמו שצריך, הפרקטיקות שלהם חשפו את כלכלת העולם לסיכון שיטתי, והם מחפשים רווח ולא ערך. הם התגלמות התכונות הגרועות ביותר בכלכלה הנוכחית. והבעיה אינה הבנקאים, אלא המערכת. ואני לא מאמין שוושינגטון תשנה את המערכת כי וושינגטון נשלטת בידי אינטרסנטים. לבנקים יש מעמד מיוחס בפוליטיקה, כך שהדרך האפשרית היחידה לשינוי היא להחליף את הבנקים הקיימים. זו המטרה. אני יודע שזו מטרה יומרנית, אבל מי יודע מה יהיה? התחלתי את הקבוצה מדף שהשארתי בכיכר זוקוטי עם האימייל שלי עליו, ומספר מטורף של אנשים נרשמו".

 

קבוצת "בנקאות אלטרנטיבית" היא אחת הדוגמאות לכך שלמרות הפינויים והירידה במורל, השמועות על מותה של תנועת אוקיופאי היו מוקדמות: נכון להיום הקבוצה של רוס מונה 293 חברים, ובהם פרופסורים לחוק פיננסי, רגולטורים לשעבר, בנקאים וסוחרי נגזרים. כמו כל קבוצות העבודה של אוקיופאי, גם הקבוצה הזאת עובדת בצורה דמוקרטית ושקופה, וכל אדם מוזמן להשתתף בה ולהשפיע. "אנחנו נפגשים פעם בשבוע", הוא מספר, "יש לנו 20–30 אנשים קבועים, ובכל שבוע מגיעים אנשים חדשים, שחלקם נשארים וחלקם עוזבים. אנחנו דנים לפרטים בשאלה איך ייראה הבנק האידאלי".

 

ואיך הוא ייראה?

"יהיו לו חמישה עקרונות. הוא חייב להיות דמוקרטי, הוא חייב להיות בבעלות העובדים והלקוחות, הוא חייב להיות שקוף, הוא חייב להיות נגיש לעניים, והוא חייב להימנע מנטילת סיכונים משמעותיים.

 

"זה לא רעיון מגוחך - בנקים בבעלות העובדים והלקוחות התקיימו בעבר. העובדה שהבנק יהיה ללא מטרת רווח תעזור לו להתחרות בבנקים אחרים. כרגע אנחנו בוחנים רכישה של בנק קיים, שיהפוך לבנק האידאלי הזה".

 

עד כמה זה ריאלי?

"המשבר הביא לכך שהרבה בנקים זולים לקנייה. לא זולים לי ולך, כמובן, אבל זולים במונחים של בנקאים, כך שזה לא בלתי אפשרי לגייס כסף לקנות אחד. ואולי אחד מהם ירצה לחבור לתנועת כיבוש וול סטריט. מותג ה'אוקיופאי' חזק מאוד עכשיו; עובדה שאנחנו זוכים להמון חשיפה רק כי אנחנו חלק מהתנועה, מ'הפייננשל טיימס' ו'האפינגטון פוסט', דרך עיתונים צרפתיים ועד 'מוסף כלכליסט'".

 

"אנשים מצפים לפוליטיקאי שיסדר את הכל. זה אבסורד"

 

כמו רבים, רוס סבור שהמשבר שאנחנו שרויים בו איננו רק משבר כלכלי, אלא משבר פוליטי, ולכן החלפת המערכת הבנקאית היא רק פן אחד בתוכנית השאפתנית שלו. הוא מאמין שהפתרון לבעיות הגדולות של העולם מצוי בהשתתפות של כל אחד מאיתנו בתהליכי השינוי. במילים אחרות, הוא דוגל במעבר מדמוקרטיה ייצוגית לדמוקרטיה ישירה — נושא שהוא בוחן לעומק בספרו.

 

"בעיקרון, דמוקרטיה ישירה היא השתתפות המונית בקבלת החלטות", הוא מסביר. "יש כמה דוגמאות לכך שזה עובד. בברזיל, למשל, יש עיר בשם פורטו אלגרה, שבה אלפי אנשים לוקחים חלק בדיונים כדי להחליט לאן ילך התקציב. אפילו פה בניו יורק התחילו לעשות את זה בקנה מידה קטן, משהו כמו מיליון דולר, בשני רבעים: ברוקלין וקווינס. נכון, זו לא כל האוכלוסייה, אבל זו קבוצה מייצגת של האוכלוסייה, בניגוד לפוליטיקאי נבחר. מה שהדוגמאות האלה מראות הוא שכאשר יש לך השתתפות מאסיבית בקבלת החלטות, התוצאות הרבה יותר הוגנות, כי ההחלטות מייצגות את האינטרסים של כולם - לא רק את האליטה המקושרת שיש לה גישה לפוליטיקה. זה הוגן יותר, ואנשים הרבה יותר מחויבים להחלטות האלה, כי הם לוקחים בהן חלק. יש בזה גם הרבה יותר שקיפות, כך שזה מייצר הרבה פחות שחיתות. מחקרים מראים שזה מייצר תוצאות הרבה יותר טובות לטווח הארוך. תקציבים מגיעים לעניים לא פחות מלעשירים".

 

ולמה זה צריך להיות נטול הנהגה?

"הרעיון שאנחנו צריכים לחפש איזה מושיע, איזה אינדיבידואל גאון שיסדר בשבילנו את הכל, הוא אבסורדי. זה אבסורד מצד כל פוליטיקאי לטעון שהוא יכול להבין ולהנהיג מערכת כל כך מורכבת לבדו. יש פה מיליארדי אנשים שנמצאים באינטראקציה תמידית, והרעיון שאפשר לייצר אנליזה יחידנית של זה הוא מגוחך. במערכות מורכבות, הדרך להביא לשינוי היא להעצים סוכנים אינדיבידואליים, שיכולים לייצר שינוי בדרך הרבה יותר אפקטיבית מאשר סמכות שיושבת מעל הכל. זוהי למעשה הפוליטיקה של המערכות המורכבות.

 

"אנשים חיים בתחושה שלממשלות יש איזו הבנה עמוקה של העולם. לפי הניסיון שלי, אף על פי שיש הרבה אנשים אינטליגנטים וטובים בממשלה, בסך הכל התוצאה היא הפוכה מאינטליגנציה, כי ממשלות חייבות לשטח כל בעיה מורכבת, וכך הן מאבדות את האמת. במקום לנתח את העולם, הן רואות אותו באמצעות מודלים קיימים. במובן הזה, החוויה שלי כדיפלומט היתה פוקחת עיניים: כולנו, כל הדיפלומטים שעבדו באפגניסטן, היינו מאוד לא מנוסים במקום, אף אחד מאיתנו לא עבד שם קודם, לא דיבר את השפה - ובכל זאת העמדנו פנים סמכותיות כשבעצם ידענו מעט מאוד. הסתירה הזאת בין מה שידענו למה שהעמדנו פנים שאנחנו יודעים הפריעה לי מאוד כבר אז".

 

מפגין בוול סטריט מפגין בוול סטריט צילום: איי אף פי

 

"אנרכיזם יביא שקט. דווקא הפוליטיקה העכשווית היא כאוס"

 

הרבה מהרעיונות של רוס שאובים מתפיסת העולם האנרכיסטית שמצא אצל כמה מהכותבים האהובים עליו, כמו אורוול וטולסטוי. כמו רבים מהמעורבים בתנועת אוקיופאי, גם רוס החליט להחזיר את האנרכיזם למרכז הבמה אחרי שנים שבהן נרקב בפח האשפה של ההיסטוריה. למעשה, כותרת העבודה של הספר של רוס היתה "אנרכיסט קוסמופוליטי", "אבל שוכנעתי לרדת מהכותרת הזאת על ידי כמה אנשים שמבינים בספרים הרבה יותר ממני. הם אמרו בשום אופן לא לקרוא לספר ככה", הוא מספר. "זמנו של האנרכיזם הגיע. אני חושב שזו התיאוריה הפוליטית הכי מתאימה למאה ה־21, כי היא מדברת על התארגנות עצמאית ועל שיתוף פעולה".

 

מצד שני, אנשים מזהים אנרכיזם עם כאוס.

"אני מבין את חוסר הנוחות של מי שנתקל ברעיון הזה לראשונה. לתפיסתי, השיטה הנוכחית מובילה לכאוס, בעוד שאנרכיה היא משהו שלֵו שבו אנחנו באים במשא ומתן ישיר עם אנשים, באופן לא אלים. הפילוסוף מקס וובר הגדיר את המדינה כבעלת המונופול על אלימות, וזה נכון כיום לגבי הרבה מדינות, כמו ישראל וארצות הברית: רק למדינה מותר להשתמש בכוח בצורה לגיטימית.

 

"בעבודתי כדיפלומט הבחנתי שהמדינה מעניקה לפקידיה תחושה של חסינות מוסרית. כדיפלומט בריטי סייעתי במו ידיי להטיל את הסנקציות על עיראק, אבל לא הרגשתי אחראי לזה. וזה קורה לכמעט כל שליח של מדינה. אני לא אומר שחיילים או דיפלומטים אינם מוסריים, אבל כשהמעסיק הוא מדינה נוצר ניתוק מסוכן בינך לבין השלכות מעשיך".

 

בספר רוס מדגים את טענתו כשהוא כותב ש"השערוריות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית לא קרו בגלל היעדר הסמכות והממשלה, אלא למעשה הונצחו על ידי ממשלות שטענו שהן פועלות בשם הכלל, כמו בגרמניה הנאצית, ברית המועצות הסטליניסטית והחמאר רוז' בקמבודיה".

 

אתה חושב שאין צורך בחוקים ובמשטרה?

"אני לא טוען שצריך להחליף את הדברים האלה. כמו שאמרתי, השינוי הוא אבולוציוני, אבל בסופו של דבר במערכות האלה חברות יתנהלו באמצעות נורמות חברתיות ולא חוקים. ואנחנו יודעים שנורמות מווסתות התנהגות טוב מחוקים. הרבה מחקרים מדעיים מראים שיותר סביר שאנשים יחקו את סביבתם מאשר שיצייתו לחוק. נורמות גם מתייחסות לאנשים כבני אדם, לא כאל סתם נתינים".

 

אתה מציג שאיפות גדולות. איך לדעתך ייראה העולם בעוד חמש או עשר שנים?

"אני חושב שהוא יהיה הרבה פחות מסודר, עם הרבה שחקנים שמשפיעים על הרבה אירועים, ואני מקווה שזה ייתן לאנשים תחושת כוח, בניגוד לתחושת חוסר האונים שיש היום. כי כשממשלות טוענות שהן שולטות בעניינים, זה נותן תחושה מאוד לא טובה. זה נותן לאנשים הרגשה שהם הילדים והממשלה היא המבוגרים. מאז ומעולם זה היה בולשיט - והיום זה בולשיט באופן מיוחד".  

בטל שלח
    לכל התגובות
    x