"אף אחד לא יודע כמעט כלום. זה כל התענוג"
חוקר מבריק ותזזיתי, יזם שרשם אקזיט ענק, ומרצה נערץ בליגה העליונה של האוניברסיטאות האמריקאיות: פרופ' שוקי ברוק מנסה לפצח איך עובדות מערכות מידע, מהמוח האנושי ועד רשתות חברתיות. בדרך הוא פיתח מחשב ביולוגי מהפכני שמסוגל לשחק משחקי מוחות
את הקריירה המדעית של שוקי ברוק אפשר לתייג תחת שורה של סופרלטיבים נוצצים, אבל דומה שהמדויק שבהם יהיה "אקסטטית": מסלול תזזיתי, מלא בעשייה ובשמחת חיים, אבל חסר מנוחה באופן כמעט כפייתי. דומה שאפילו ברוק עצמו יחתום על התיאור הזה. "זו הכללה גדולה, אבל בגדול יש שני סוגים של מדענים", הוא אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "יש כאלה שמתחילים לעבוד על נושא מסוים בדוקטורט וחוקרים אותו כל החיים ויש להם תרומות עצומות, ויש כאלה שהם חסרי מנוחה, כמוני. איכשהו הכל נראה לי נורא מעניין ואני מרגיש שאני חייב לעסוק בזה".
ברוק (55) הוא כוכב אקדמי ומרצה סופר־מבוקש בקאלטק (המכון הטכנולוגי של קליפורניה), אחד משני המוסדות האקדמיים־טכנולוגיים הטובים בארצות הברית, לצד MIT. תחום המחקר שבו הוא מתמקד, אם אפשר להגביל את ברוק למילה הזאת, הוא העקרונות המשותפים לכל סוגי מערכות המידע - מחשבים, רשתות חברתיות, מעגלים חשמליים, המוח, תאים ביולוגיים. אם יש שם מערכת שמקבלת אינפורמציה, מעבדת אותה ופועלת בהשראתה, ברוק רוצה להבין את החוקיות שלה, ובעזרתה לפצח חורים שחורים של ידע במערכות אינפורמציה אחרות.
אבל ברוק רחוק מלהיות החוקר הממוצע באקדמיה. כמה כאלה אתם מכירים שמצהירים שהם משוגעים על בורות וחוסר ידע? זה הדלק שמזין את הסקרנות של ברוק ושולח אותו ללמוד - ומאחר שהוא חסר מנוחה והכל מעניין אותו, הוא הפך לתמנון רב־זרועות שעוסק בדברים מאוד שונים ומגוונים, שאיכשהו בסוף מתחברים זה לזה: יש לו רקע עשיר במו"פ ביבמ, שם היה שותף לפיתוח המחשב המקבילי הראשון, מאחוריו אקזיט מוצלח בחברת ריינפיניטי שנמכרה ב־100 מיליון דולר, והיום הוא מעורב בסטארט־אפ הישראלי XtremIO. בזכות שלוש ההרפתקאות האלה רשומים על שמו 30 פטנטים, ויש עוד בצנרת.
ההישג המדהים האחרון של ברוק ושל שותפיו למחקר היה יצירת בינה מלאכותית משרשראות דנ"א. כשמדברים על בינה מלאכותית מתכוונים, בדרך כלל, לניסיון לחלץ תובנה מתוך מחשב מבוסס שבבים, אבל ברוק ועמיתיו בנו מכונה חושבת בעלת בסיס ביולוגי. המחקר המרתק פורסם במגזין היוקרתי "נייצ'ר" בקיץ האחרון. אם לתאר אותו בצורה פשוטה, ברוק ועמיתיו לימדו שרשרת דנ"א כפולה לזהות ארבעה מדענים לפי ארבעה מאפיינים ייחודיים של כל אחד מהם, ואז הם שיחקו עם שרשרת הדנ"א משחק מוחות: הם נתנו לה מידע - למשל, "המדען בריטי" או "המדען נולד במאה ה־20". השרשרת שלפה את המידע שהיה לה בזיכרון והשיבה מי המדען. אם המידע היה חלקי, או שהרמזים שקיבלה סתרו את מה שהיא זוכרת, היא הודיעה את זה לחוקרים. הם שיחקו עם הדנ"א את המשחק הזה ב־27 קומבינציות שונות של תשובות (מתוך 81 אפשריות), ושרשרת הדנ"א נתנה תשובה נכונה בכל פעם.
מבחינה טכנית, כל רמז שניתן הוא בעצם שרשרת דנ"א שמכילה אינפורמציה והוכנסה לתוך המבחנה, שבה שהתה שרשרת הדנ"א הכפולה (לצורך הנוחות נקרא לה "המוח"). במבחנה השרשרת החדשה יצרה אינטראקציה עם השרשרת הכפולה, ושחררה אחת משתי השרשראות או את שתיהן בתהליך שמזכיר אפקט דומינו. בסופו של התהליך הוסר מכסה מעל מין פנס שנמצא ברווח בין התאים. הצבע שזהר ממנו ייצג את התשובה של מוח הדנ"א. זה נשמע פנטסטי: מולקולות ביולוגיות תקשרו ביניהן, למדו, זכרו, שלפו מידע והיו ביקורתיות כלפי מידע לא שלם - ולמעשה, קיבלו החלטות בדיוק כמו המוח.
מה המשמעות של המחקר? לאן אפשר להמשיך עם הממצאים האלה?
"יש שני ערוצים. הראשון הוא בתחום החישוב. ביולוגיה היא משהו הסתברותי ולא דטרמיניסטי, כי מולקולות נפגשות אחת עם השנייה בצורה אקראית. אבל יש היגיון פנימי שמדריך אותן, וזו בעצם הדרך להתמודד עם זיכרון. אני אתן לך דוגמה: נניח שאנחנו צריכים לאכול שליש מהזמן עוף, שליש מהזמן סלט ושליש מהזמן לחם. אנחנו לא רוצים לזכור כמה אכלנו כבר ממה, אז כשאנחנו הולכים לאכול אנחנו בוחרים אחד משלושתם באופן אקראי, וזה מסתדר.
"הערוץ השני הוא שימושים רפואיים, שאני לא עוסק בהם אישית. הניסוי שלנו התבצע בתוך מבחנה, לא בתאים. אבל אפשר לדמיין הטמעה של הלוגיקה הזאת בתאים, כך שאפשר יהיה לזהות תאים חולים, למשל בסרטן, ולגרום להם למות. אולי אדם עם סרטן עור יוכל למרוח משחה שתזהה את התאים החולים ותגרום לתא לעשות משהו - לא להתחלק או למות. אני יודע שזה נשמע דמיוני, אבל זה התפקיד שלנו באקדמיה, למכור חלומות".
"להתרגל לחיות עם אי־הבנה"
המשרה העיקרית של ברוק היא בקאלטק, אחת האוניברסיטאות המצטיינות בעולם, שהוציאה מתוכה 31 זוכים ב־32 פרסי נובל. הוא מאוהב באוניברסיטה הזאת. כל כך מאוהב, שכאשר הגיע אליה, ב־1994, הוא החליט לקרוא לקבוצת המחקר שהקים ולאתר האינטרנט שלו "פרדייז". "ככה הרגשתי, שאני בגן עדן", הוא מספר ופניו זורחים. וכמה סמלי, לפני חמש שנים ברוק מצא ציטוט של אלברט אינשטיין ("אני מאוד אוהב אותו, חבל שלא יצא לי להכיר אותו") מהתקופה שהוא בילה בקאלטק: "כאן בפסדינה זה כמו גן עדן", אמר אינשטיין.
"קאלטק זו שמורת טבע. יש מעט מאוד מקומות כאלה", הוא מסביר. "אין שם קירות, אין דיסציפלינות. יש מחלקות, אבל זה לא מעניין אף אחד. אני מכיר את רוב הפרופסורים באוניברסיטה, מכל התחומים, ודרכם אני לומד על תחומים שונים משלי. זה כיף, ממש תענוג".
ברוק פרק בקאלטק את מטען הסקרנות שלו, החנה אותו אצל עמיתיו ובספרים, ופיתח את המחקר בתחום שמרתק אותו, פענוח החוקים שמשותפים למערכות מידע, ובאופן אינטרדיסציפלינרי. הוא לא אוהב את המילה הזאת, כי מבחינתו כל תחומי המחקר קשורים זה בזה: לא חשוב איך קוראים לזה, העיקר שחוקרים את זה. "למזלי, בקאלטק אני מציע קורסים וכולם אומרים, 'איזה יופי, תלמד את זה', אני בר מזל", הוא אומר.
הוא באמת בר מזל: בגיבוי האוניברסיטה, ברוק השיק ב־2007 את 4TSI (Information, Science and Technology), תוכנית לימודים יוצאת דופן, שהפכה לאחת הפופולריות ביותר שם. לומדים בה כשני שלישים מהסטודנטים ומלמדים בה כרבע מחברי הסגל, מתחומי התמחות שונים. יחד הם מחפשים את העקרונות המשותפים לכל מערכות המידע.
"תראי, הבסיס הוא לחשוב על המערכות האלה כמערכות שמעבדות אינפורמציה. מתקבל גירוי, והוא עובר עיבוד, שמתורגם לפעילות או לזיכרון. רואים את זה בכל מקום - במערכות פיזיקליות, ביולוגיות, כימיות, וגם במערכות סוציאליות. גם כלכלה, למשל, זו מערכת אינפורמציה. אם אנשים מסוימים קונים מוצר כלשהו, זה גורם גם לאחרים לקנות אותו. זו מערכת ביולוגית שמורכבת מהרבה אנשים, והקישוריות ביניהם יוצרת דינמיקה מאוד עשירה".
זאת אומרת שאפשר ללמוד ממערכת אחת על השנייה? נניח מטכנולוגיה על ביולוגיה?
"בוודאי. אני אתן לך דוגמה. אופי החיבורים במערכות העצבים דומה מאוד לאופי החיבור בין אנשים ברשתות חברתיות באינטרנט. ברשת חברתית כל אדם הוא צומת, ובין כל שני אנשים שמכירים זה את זה יש כביש. גם במוח כל צומת הוא עצב שמחובר לעצבים אחרים, באופן מאוד דומה".
עם כל הכבוד והזהירות, למה זה חשוב? מה המשמעות של זה?
"כעיקרון אני חייב לומר שאנחנו לא יודעים כלום", הוא אומר בחיוך רחב, "אבל אנחנו מתרגשים, כי לאט לאט אנחנו מגלים עוד דברים. יש המון דברים שהמדע לא יודע. למשל, אנחנו לא מבינים איך המוח עובד. איך זה שאני מסתכל על משהו והוא מזכיר לי דברים שקרו לפני 40 או 50 שנה? לא ברור".
וגם בביולוגיה אנחנו לא מבינים כלום?
"אני לא יכול שלא להזכיר את הבבלים, שבנו את בסיס המדע כמו שאנחנו מכירים אותו היום. מה הם עשו? הם עשו תצפיות על הכוכבים, ומדי לילה סימנו על טבליות חמר את המיקום של כל כוכב, וכך הם בנו את לוח השנה. אבל הם לא הבינו דבר בגרביטציה או בחוקיות של גרמי השמים. זה מה שאנחנו עושים היום בביולוגיה. אנחנו בשלב המיפוי, ואנחנו לא מבינים את העקרונות שמסבירים את המיפוי הזה. גם בפיזיקה אנחנו לא מבינים הכל, אבל שם המודלים יותר מדויקים. למשל, את יודעת למה שני גופים מושכים זה את זה?".
לא.
"אף אחד לא יודע", הוא משיב וצוחק, "רק שלא מגלים את זה לילדים, שלא יפחדו. אומרים להם שיש משוואה שמסבירה איך גוף אחד נמשך לשני ובגלל זה אפשר להסביר איך כל גרמי השמים מסתובבים אחד סביב השני, ולמה אנחנו הולכים על הרצפה ולא עפים. אבל למה הם נמשכים זה לזה? אף אחד לא יודע. צריך לגלות את זה, ועד אז להתרגל לחיות עם אי הבנה, בורות וסקרנות. זה כיף".
אבל המדע מאוד התקדם, יש המון דברים שאנחנו מבינים היום יותר טוב.
"בוודאי. אנחנו בונים צ'יפים עם מיליארד טרנזיסטורים, יש רפואה, אנחנו מדברים בטלפון מקצה אחד לשני בעולם, מטוסי ענק טסים. היו המון גילויים מרשימים במדע במאה השנים האחרונות, אבל אנחנו עדיין רחוקים מלהבין מה העקרונות מאחוריהם. בביולוגיה יש שלושה דברים מפתיעים מאוד: הראשון זה המוח, השני הוא ההתפתחות - איך מתא יחיד יוצא ילד או פיל או עץ ענק, שזה מדהים, והדבר השלישי הוא האבולוציה, כלומר איך מכלום נוצרו חיים שלמים ומורכבים מאוד. ואת שלושתם לא יודעים להסביר עדיין".
איפה אפשר לחפש תשובות לשאלות האלה?
"בכל הכיוונים, גם המעשיים וגם התיאורטיים. זה מין ריקוד בין הניסיון להבין עיקרון לבין הניסיון ללמוד אותו במציאות".
וגם במחשבים תחפש תובנה על הזיכרון?
"כן. מאז ומתמיד חשבנו שהמוח עובד כמו הטכנולוגיה הכי מתקדמת שהיתה לנו. פעם חשבנו שהמוח עובד כמו מערכת מים, כי ידענו להעביר מים לחקלאות. אחר כך הגיע הטלגרף, וחשבנו שהמוח הוא מערכת תקשורת. כשהגיעו המחשבים החלטנו שהמוח עובד כמו צ'יפ, ועכשיו אנחנו חושבים שהמוח הוא יותר כמו האינטרנט או ויקיפדיה. אז האנליזה של המוח מאוד מסובכת, ולצידה אנחנו מציעים לתכנן דברים חדשים, כי אולי תוך כדי הבנייה שלהם נגלה עיקרון שיסביר לנו משהו על הדרך שבה פועל המוח".
העתיד: איחסון מידע כמו במוח
ברוק הוא מסוג האנשים שצולחים את החיים עם חיוך. בדיחות ושעשוע הם כלי העבודה שלו, את הסטודנטים הוא מזהיר מראש שהוא לא מקפיד על תקינות פוליטית, וגם כשהוא מדבר על נושאים נורא רציניים הוא תמיד מגיש אותם על מצע של צחוק. למכשיר לבחירות אלקטרוניות אמינות, שפיתח עם חוקרים מ־MIT על בסיס מחקרים שנצברו במשך שני עשורים, הוא בחר בשם Frog (צפרדע), כי הוא מושג ניטרלי שייראה נהדר במצגות. בהרצאה על רשתות ביולוגיות, כשרצה להסביר איך מולקולות נפגשות במרחב, הוא העלה שקף עם ארבעה פרצופי סמיילי: לבחור הקוּלי היו משקפי שמש, השמח דילג עם חיוך ענק, המשוגע נראה עצבני, והעצוב, בגלל לבו השבור, נע במרחב בצורת לב.
אתה משתעשע.
"בוודאי. הילדים (הסטודנטים בשפת ברוק - קצ"ה) מאוד אוהבים את השקף עם הסמיילי. אבל זה מה שיש לי בראש כשאני חושב על כימיה. זה מה שאני רואה במוח".
זו הסיבה שבילדותו בקריית חיים הוא ישב בכיתה וחייך. כשהמורה דיברה, תוכן השיעור ריחף לו בראש בצורה ויזואלית, ברוק חייך והמורה כעסה. נדרשה התערבות של אמא שלו, שהגיעה לבית ספר והסבירה שככה זה, הילד מחייך כשהוא נהנה מהלימודים.
הוא חסר מנוחה, והסקרנות מניעה אותו לעשות הרבה דברים במקביל. כשלמד הנדסת חשמל בטכניון ופתחו את המסלול להנדסת מחשבים, הוא השתלב גם בו. תואר שני בטכניון "עשיתי ככה, בשביל הכיף. אבל רציתי משהו יותר מאתגר, לא רק תואר שני", ברוק מסביר. אז הוא פנה ליבמ, שבדיוק הקימה את פעילות המו"פ שלה בארץ, ועבד שם במקביל.
כעבור שלוש שנים הוא נחת עם אשתו, ענת, והבן הבכור, תינוק בן שלושה חודשים, בסטנפורד, שם התקבל ללימודי דוקטורט. יש אנשים שעבורם זו משרה מלאה, אבל לא לברוק, שהשתלב במרכז המחקר של יבמ בסן חוזה, קליפורניה, במשרה חלקית. אחרי שסיים את הדוקטורט עבר לעבוד ביבמ במשרה מלאה, והיה חלק מאחד ההישגים הגדולים של החברה אז - תכנון ובנייה של המחשב המקבילי הראשון. המחשב מפצל משימה לכמה מטלות קטנות שמבוצעות במקביל על ידי כמה מעבדים, וכך מגיע לתוצאות מהירות יותר ממחשב שעובד בעיבוד טורי.
גם המוח עובד בעיבוד מקבילי, לא?
"נכון. מבחינתי הדברים מתחברים זה לזה, אבל עוד לא רואים את הקשרים. הקבוצה שלי ביבמ כתבה את התוכנה שקשורה לתקשורת במערכת. זה היה כמו סטארט־אפ, חוויה נהדרת, וזו היתה ראשית ההשתלטות יבמ על נושא החישוב המקבילי".
היום עיבוד מקבילי (או מבוזר - "לכאורה שני דברים שונים למרות שאין הבדל ביניהם", הוא מסביר) הוא אחד מתחומי ההתמחות של ברוק. הידע הזה משמש אותו בדילוגים בין טכנולוגיה לביולוגיה בקאלטק, אבל גם הפך לבסיס להקמת הסטארט־אפ הישראלי XtremIO, בשילוב הידע שברוק צבר בתחום זיכרונות הפלאש.
ברוק שותף להקמת החברה, שנוסדה ב־2009, ויושבת כיום בקיבוץ גליל ים. היא הובילה שני גיוסים, של 5 מיליון דולר עם הקמתה ושל 14 מיליון דולר השנה, מקרנות כמו באטרי, גיזה ו־JVP. ברוק מסרב לדבר עליה. "אנחנו עדיין תחת רשתות ההסוואה, אז אני לא יכול לומר כלום, פרט למה שאנחנו עושים וכבר פורסם: אנחנו נבנה מערכת אחסון גדולה לא פיזית אלא ביכולת האחסנה, שתהיה מבוססת רק על פלאש, ויש בה עקרונות מדהימים וחדשים".
קראתי שאפל מתעניינת בכם. זה נכון?
"היתה סביב הביקור של אנשי אפל בארץ תעבורה עצומה של שמועות, ואני לא רוצה להגיב על זה בכלל", הוא מתעקש.
ברוק מאמין גדול בתחום האחסון (Storage). "זה הדבר הכי קריטי בטכנולוגיות המידע, ויהיה גם בעתיד", הוא טוען. "כל מה שיקרה יהיה מושפע מהשינויים בדרך שבה אנחנו מייצגים אינפורמציה, מאחסנים אותה וניגשים אליה".
ההרפתקה שלו בתחום התחילה בשנות התשעים, כשדרפ"א (סוכנות המחקר האמריקאית לפרויקטים ביטחוניים), וסוכנות החלל נאס"א מימנו בקאלטק מחקר לייצור מערכות מבוזרות ואמינות לאחסון מידע. היום זה קיים בכל מקום, אז זה היה חדשני. ב־1998 ברוק ושלושה סטודנטים הקימו בשיתוף קאלטק חברה שהתבססה על הידע והפטנטים הללו. ריינפיניטי שרדה את המשבר הטכנולוגי של 2002, וב־2005 נמכרה ל־EMC תמורת 100 מיליון דולר.
"אחרי המכירה ניסיתי להבין מה הדבר הבא בתחום האחסון, ואז התחלתי לחשוב על פלאש", משחזר ברוק. זיכרונות פלאש הם שבבי זיכרון בלתי נדיף, שאפשר לכתוב עליהם מידע, למחוק אותו, ולכתוב שוב. גודלם קטן, הם בדרך כלל עמידים פיזית ויודעים לשמור על המידע גם אם אינם מחוברים למקור חשמל.
"לא היו עבודות אקדמיות על הצד התיאורטי של הפלאש. כל הידע היה בחברות, אז פניתי להרבה חברות, התייעצתי עם אנשים רבים, והבנתי שבתחום הפלאש אנחנו לא עושים את הדבר הנכון. רוב המחקר שלי בתחום בשש השנים האחרונות התמקד בשיטות ייצוג אינפורמציה בתאים ושיטות לתיקון שגיאות חדשות, כדי שהעבודה של שבבי הפלאש תהיה יותר יעילה ואמינה, ויהיה להם אורך חיים ארוך יותר".
קצת כמו המוח, גם הוא מומחה לאחסון.
"נכון. המוח הוא מכונת זיכרון, והזיכרון הוא הכישרון האנושי הגדול ביותר. אחד הדברים שאני עובד עליהם הוא היכולת האסוציאטיבית של המוח, היכולת להיזכר במשהו בקלות בגלל רמז אסוציאטיבי. אם אומר לך את המילה 'גבוה', יהיו לך כל מיני אסוציאציות. אם אומר 'גבוה וירוק', כנראה תחשבי על עץ. איך המוח עושה את זה? לא ברור. מחשבים לא יודעים לעשות את זה. כרגע אנחנו מכורים לגוגל כי אנחנו מקלידים כמה מילים ומקבלים את רשימת האסוציאציות הכי זכירות. אבל זה לא מה שאנחנו מחפשים. אנחנו רוצים מערכת הרבה יותר מדויקת, אבל עדיין אין לנו הכלים המתמטיים הנכונים לכך. אני חוקר את הנושא הזה".
סקרנות כמפתח לחיים טובים
ברוק בקלות היה יכול להמשיך במסלול של חוקר מצליח ומתוגמל במעבדות של חברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם, אם היה מדלג על ההרצאה של פרופ' ג'ון הופפילד. הופפילד, שותף להקמת התוכנית הראשונה בעולם לחקר המוח בשנות השמונים בקאלטק (המכון הטכנולוגי של קליפורניה), הגיע להרצות בפני סטודנטים בסטנפורד, שם עשה ברוק את הדוקטורט שלו בהנדסת חשמל. ההרצאה הזאת שינתה את חייו. "הוא מאוד השפיע עליי, ובהשראתו החלטתי לעשות את הדוקטורט שלי על החיבור בין חישוב במעגלים חשמליים לבין אלמנטים ביולוגיים".
הוא ידע שהוא כל כך השפיע עליך?
"הוא לא הכיר אותי אז, כמובן, אבל מאז קאלטק שכרו אותי והתיידדנו. לפני שנה הצגתי אותו בכנס שהוא הרצה בו, וסיפרתי על ילד שישב בקהל בסטנפורד מולו, ובסוף אמרתי שהילד הזה הוא אני. הוא מאוד התרגש".
בהדרגה, העיסוק המדעי־אקדמי תפס יותר ויותר מזמנו, וכיום הוא פרופסור במשרה מלאה בקאלטק. באחד האתרים שמדרגים מרצים, ברוק קיבל מהסטודנטים שלו חמישה מתוך חמישה כוכבים על תכונות שסטודנטים מעריכים, כמו נכונות לעזור ובהירות. ב־2008 הוא קיבל מקאלטק את פרס פיינמן למצוינות בהוראה, בזכות הקשר המיוחד שלו עם הסטודנטים, העומק, החום, הפתיחות, המקוריות וההומור שמאפיינים אותו. ההוראה בשבילו היא לא פרנסה או עבודה, וציונים לא מעניינים אותו, אלא סקרנות טבעית ותשוקה ללמידה, שהוא מנסה לגרות בסטודנטים שלו.
זו הסיבה שהוא ביקש שלא נזכיר פרקים מסוימים בביוגרפיה שלו, כמו השירות הצבאי. אין לו שום דבר להסתיר, להפך. האירועים האלה שופכים אור על תפיסת העולם הייחודית שלו, אבל מבחינת ברוק הם עלולים ליצור את הרושם הלא נכון. "זה לא העניין", הוא מסביר. "לא משנה מה עשיתי אלא איך אני מתנהג לאנשים אחרים, הכבוד שאני נותן להם. אני תמיד מדבר עם הסטודנטים והילדים שלי על מערכת הקואורדינטות שאני רואה בראש: יש את האישור החיצוני ויש את הסיפוק הפנימי. אנחנו יותר מדי עובדים על ההחצנה, ההישגים וההכרה בהם, אבל זו לא המטרה.
"המטרה היא לעודד את הדור הצעיר להתפתח ולהשיג את החלומות שלו. הדבר הכי חשוב שאנחנו עושים זה להוסיף נדבך קטן, שמכשיר את הדור הבא ועוזר לו לעשות את הצעד הבא. לא צריך לומר להם 'לכו למלחמות, תהיו גיבורים, תהיו פרופסורים באוניברסיטה' וכולי. דירוג לא חשוב, אקזיט לא חשוב. זה לא נכון".
אז מה כן חשוב?
"שיגלו מה הם אוהבים ויעסקו בזה. אני מאוד מאמין שצריך לעודד אותם להיות סקרנים, לנסות למצוא שפות מדעיות חדשות וכלים חדשים, ואני גם רואה את זה קורה. כיף ללכת לכנס ולראות שם מרצה שמבחינה אקדמית הוא כבר נכד, מציג זווית חדשה ויצירתיות מדהימה. יש פה חוט של המשכיות".
אגב, גם מהילדים שלו (בני 23 ו־27) ברוק ביקש למצוא מה מדליק ומשמח אותם. יצא שהבן החליט ללמוד רפואה והבת - משפטים. "הם יצאו יהודים", מתבדח אבא ברוק. "אנחנו מרוצים כי הם מרוצים. הם מצאו מה שטוב להם, וזה מסדר הכל".
לפני שבועות אחדים ברוק סיים ללמד קורס שמדגים את תפיסת העולם שלו. לקורס קוראים The Origins of Ideas, השאלה מהספר המפורסם של צ'רלס דרווין, The Origin of Species ("מוצא המינים"), "כי מתרחשים שני תהליכים אבולוציוניים: ההתפתחות האטית של החיים הפרימיטיביים לחיים שקיימים היום, והתהליך המהיר יותר, שמואץ היום, של האבולוציה של הרעיונות. והקורס הזה מראה איך הגענו מהמצאת הכתיבה לצ'יפ עם מיליארד טרנזיסטורים. זה לא הרעיון היחיד: אפשר לשאול איך קרה שפעם אכלנו בשר חי והיום יש 'מאסטר שף' בטלוויזיה".
לעשרת הסטודנטים שבקורס ברוק הודיע כבר בהתחלה: כולכם עברתם את הקורס בציון נהדר. עכשיו תשכחו מציונים, בואו נשאל שאלות ונתקדם. "עבדתי איתם כמו בגן חובה", הוא מספר עם חיוך רחב. "הסברתי להם כל מיני רעיונות, דיברנו עליהם, והבאתי להם ניירות עם כל מיני חידות קטנות ושאלות. הם עבדו ואני הלכתי מסביב לראות איך הם מתקדמים וקצת ללמוד מהם, ובכל פעם מישהו סיפר לאחרים מה הוא מצא. זה היה כיף והם מאוד נהנו. הם אמרו שבפעם הראשונה הם למדו משהו בזמן השיעור.
"מה שאני מנסה ללמד זה לא רק את התוכן אלא את התהליך, שמגביר את הסקרנות והיצירתיות. הבעיה במערכת החינוך היא שהרבה פעמים אנחנו מלמדים צילומי בזק. זה חיבור, זה חיסור, ועכשיו תחברו שני מספרים. אבל זה דבר מכני, לא ידע, ולצערי אנחנו הולכים יותר לכיוון הזה. כל המבחנים הסטנדרטיים במערכת החינוך בוחנים דברים מאוד מכניים, לא דברים שצריך להבין לעומק".
וככה הסטודנטים לא יכולים לגלות מה התשוקה שלהם, מה הם אוהבים.
"והבעיה היא שהרבה אנשים לא אוהבים את מה שהם עושים, וזה חבל. מכתיבים לנו מראש שאנחנו צריכים להיות טובים בכל, וזה לא נכון ולא חשוב. אני לא צריך להיות טוב גם בכדורסל וגם בכדורגל. אולי בכלל אני רוצה לצייר ולא לעסוק בכלל בספורט? זה בסדר גמור. בגלל זה אני אומר לסטודנטים, תעשו מה שאתם אוהבים. עוד לא פגשתי אדם לא יצירתי, השאלה היא רק אם הוא מוצא את המקום שבו הוא יצירתי. כי כשהוא מוצא אותו והוא עוסק בדברים שהוא נהנה מהם, בצורה מפתיעה זה גם מאוד מאוד טוב לכולם".
