ישראל מתחברת לכלכלה
 

בארץ

מילון כלכליסט
האם חשבת היום על העתיד שלך?
האם חשבת היום על העתיד שלך? 
צילום: shutterstock
מניות קשורות לכתבה
    כתבות מוסף בכל סוף
    שבוע ישירות למייל שלך
     

     מאשר קבלת תוכן שיווקי

    דיוור נוסף
     

    למה אנחנו לא מסוגלים לתכנן את העתיד שלנו

    כך נקודה עיוורת קטנה במוח מובילה דור שלם של האנושות אל זִקנה ללא פנסיה

    המייל האדום | תגובה לכתבה | הדפסת כתבה | שלחו כתבה |
    שתף כתבה

    ברגע אחד אני כבר לא שומע את טרטור מכונת ה־MRI שבתוכה אני שוכב. אני רואה את אבא שלי מנסה ללמד אותי לרכוב על אופניים בחניון גדול מאחורי הבית. הוא מסיר בחשש את גלגלי העזר ודוחף אותי קלות, בדרך לדיווש הראשון שלי לגמרי לבד. פניו מטושטשות. רוב הפרטים מטושטשים. אבל משהו בתמונה צלול מאוד. אני יכול לשחזר בקלות את האוויר הקר שמילא את בית החזה שלי ואת התחושה המשחררת שבדהרת האופניים.



    כעבור דקה אני מרוח על האספלט. אני מדלג לאחד הימים הראשונים בטירונות, מפרק נשק בידיים קפואות. ואז לריח הריפוד של הסובארו הישנה של סבא שלי. ולטיול הראשון בפריז עם אשתי לעתיד. אני לא צריך להפעיל שום מאמץ בשביל לדלג מזיכרון לזיכרון. הם באים לבד, ברצף שאני מתקשה למצוא בו היגיון. ואז קוטע אותי צפצוף חד.

     

    הדוקטורנטית באוזניות מבקשת ממני לעצור. "עכשיו תחשוב בבקשה על העתיד". הפעם שום דבר לא קופץ מעצמו. אני מנסה להתרכז ולהתחיל בקטן. אני מנסה לדמיין את עצמי כותב את השורה הזאת. אני חושב על התוכניות שלי להערב. למחר. ואז מתרחק קצת. אני מנסה לדמיין חופשה בניו יורק בשנה הבאה, חתונה קרבה של חבר ואת פניו של הילד שיהיה לי יום אחד. זה קשה.

     

    אני משוחרר לצפות בתוצאות. "זה כמובן לא עונה על ההגדרה של מחקר מדעי, בשביל זה אנחנו צריכים לסרוק מאות מוחות", מבהירה פרופ' תלמה הנדלר, שבמעבדה שלה, במעמקי המרתפים של איכילוב, נערכת לי הבדיקה. הנדלר נחשבת לחלוצת תחום דימות המוח בישראל. בנדיבותה היא הסכימה לבזבז מזמנו היקר של ה־MRI שלה לטובת גחמה שקשה מאוד לומר שיש לה ערך מדעי או רפואי כלשהו. מוחי נסרק הלוך ושוב למשך יותר מ־40 דקות בשלושה מצבים אפשריים: כשניסיתי לא לחשוב על כלום, כששקעתי בזיכרונות וכשניסיתי לדמיין את העתיד. המטרה היתה לבדוק מה קורה במוחי כשאני מדמיין דברים שעוד לא התרחשו. האם יש בו חלק מיוחד שמופקד על התוכניות לעתיד? ומהיכן במוח החלק הזה לוקח את חומרי הגלם שלו, את הרעיונות?

      

    משתתף בניסוי של סטנפורד
    משתתף בניסוי של סטנפורד

     

    על מסך המחשב מוצג המוח שלי בעשרות חיתוכים שונים. אורות אדומים מופיעים באזורים הפעילים במיוחד בכל שלב בבדיקה. אור קטן דולק בקדמת המצח לאורך כל שהותי במכשיר. זהו הקורטקס הקדם־מצחי, מסבירה לי הדוקטורנטית.

     

    כשהתחלתי לחשוב על העבר, הפעילות החשמלית במוחי עברה לטורבו. כמה אזורים הקשורים בזיכרון נדלקו, אך רוב האקשן התרחש בקורטקס הוויזואלי, המשמש בדרך כלל לפענוח המידע המגיע מהעיניים ומהאזורים המוטוריים המפעילים את תנועות הגוף. זה מעט מוזר, משום שלאורך כל הבדיקה עיניי היו עצומות וגופי היה כלוא במתקן מיוחד שלא אפשר לו לזוז מילימטר. למה בתרשימים זה נראה כאילו אני משתתף בטריאתלון?

     

    "מבחינת המוח, לדמיין ולראות זה אותו הדבר", מסבירה הנדלר, "אין לנו מנגנוני חישה נפרדים לזה ולזה. זו אותה מערכת. כשאתה מדמיין שאתה רואה משהו, או מנגן בראש שיר, המוח שלך משתמש בדיוק באותם חלקים שרואים או שומעים דברים אמיתיים. כשאתה מדמיין את עצמך רוכב על אופניים החלק המוטורי במוח עושה סימולציה מלאה של רכיבה, רק בלי לעשות את זה בפועל".

     

    ומאיפה מגיעות התמונות העתידיות שדמיינתי? לפי תיעוד ה־MRI, בדיוק מאותם אזורים במוח שבהם מאוחסנים זיכרונות העבר. "המוח לא מייצר יש מאין", אומרת הנדלר. "כשאתה נע קדימה ואחורה בזמן אתה משתמש באותה מערכת מנטאלית, ובאותם חומרי גלם: הזיכרונות שלך מהעבר והאמונות שלך מההווה".

     

    מכונת הזמן האנושית

     

    "העובדה שאתה יכול לדמיין, בלי מאמץ בכלל, חופשה עתידית בניו יורק, היא בעיניי הפלא הגדול ביותר בטבע", אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט" דניאל גילברט, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת הרווארד, מבכירי חוקרי התפיסה האנושית וכותב רב־המכר "להיתקל באושר".

     

    "חשוב על זה שבמהלך מאות מיליוני שנים כל היצורים על פני כדור הארץ היו תקועים בכאן ועכשיו, ורובם המוחלט תקועים בו עד היום", הוא אומר. "אבות אבותינו, בערך לפני 3 מיליון שנה, היו הראשונים שהצליחו להימלט מההווה. הם גידלו על האונה הקדמית שלהם חתיכה נוספת של מוח, שהיום אנחנו קוראים לה הקורטקס הקדם־מצחי, ובאמצעותה התחילו לחוות את העתיד לפני שהתרחש. אין עוד בעל חיים בעולם עם יכולת דומה, וייתכן מאוד שבדיוק בגלל זה רק אנחנו הצלחנו להשתלט על העולם - פשוט כי יכולנו לדמיין את זה".

     

    החשיבה על העתיד טבעית עבורנו כמו נשימה. אנחנו משתמשים בה לצורכי הישרדות, הנאה ובניית תוכניות לעתיד. זה כלי בסיסי כל כך בחיינו עד שאנחנו כמעט לא מבחינים בקיומו.

      

    דניאל גילברט. "ילדים זו דוגמה קיצונית להשערה שגויה"
    דניאל גילברט. "ילדים זו דוגמה קיצונית להשערה שגויה" צילום: Gettyimages

     

    "הקורטקס הקדם־מצחי, עם מערכת הרגשות, הם הכלי העיקרי שלנו לקבלת החלטות", אומר גילברט. "הודות לשילוב הזה אתה לא רק רואה את העתיד, אתה יכול לנבא איך תרגיש לגביו. כשאתה בוחר מנה במסעדה אתה מדמיין את עצמך לשבריר שנייה אוכל את כל האפשרויות בתפריט, ובוחר בזו שנתנה לך את ההרגשה הכי טובה. כשאתה קונה מכונית אתה מדמיין איך תרגיש כשתנהג בה. הרדיפה שלנו אחרי אהבה, כסף וכוח מגיעה מהיכולת לדמיין איך זה ירגיש. התכונה הזאת גורמת לנו לעבוד ולהתחתן, וגם מונעת מאיתנו לעשות דברים שיזיקו לנו, כמו לבגוד ולגנוב, כי אנחנו יכולים לדמיין איך נרגיש אם יתפסו אותנו".

     

    "מה שמעניין זה שהכישרון החריג הזה התפתח אצלנו כמעט במקרה", אומרת פרופ' נירה ליברמן, מומחית לפסיכולוגיה חברתית מאוניברסיטת תל אביב, שבשנים האחרונות חוקרת את התפתחות היכולות הייחודיות של הקורטקס הקדם־מצחי. "אנחנו מעריכים שהמטרה המקורית של החלק הזה במוח לא היתה קשורה לתכנון או ראיית העתיד - אלא להתמודדות עם סיטואציות חברתיות מורכבות", מסבירה ליברמן. "כשעברנו לחיות בתוך קבוצות גדולות החיים שלנו הפכו למסובכים מאוד. היית חייב לדאוג לטובת הקבוצה שלך, אבל גם למעמד שלך בתוכה. זו עבודה מנטאלית אדירה שדורשת חישובי סטטוס אינסופיים. אתה חייב לנתח כל הזמן את מערכות היחסים בין אנשים בתוך הקבוצה שלך, ומשום שאתה לא נמצא כל הזמן בכל מקום, אתה צריך למצוא גם חברים שיעדכנו אותך.

     

    "זו אחת הסיבות שהתפתחה אצלנו, באופן חריג יחסית, יכולת לראות את המציאות מעיניהם של אחרים. משם הדרך לביקורים בעתיד קצרה. אנחנו טוענים שמדובר בשני דברים דומים שמבוססים על אותה יכולת, ויש טענות נוירולוגיות דומות, שאומרות שהחשיבה על העתיד והיכולת לקחת פרספקטיבה של הזולת יושבים באותו מקום במוח, וגם התפתחו אבולוציונית באותו זמן".

     

    למה אנו טועים: על ילדים ואושר

     

    "הדמיון הוא מכונת זמן לעניים", כותב גילברט בספרו, ומתכוון לכך שאל לנו להתבלבל: אנחנו לא באמת רואים את העתיד, רק מדמיינים אותו. מנחשים. וניחושים נוטים להיות מוגזמים, ולעתים קרובות מוטעים. "ובמיוחד כשאנחנו מנסים לדמיין את העתיד הרחוק", אומר ל"מוסף כלכליסט" פרופ' דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל לכלכלה לשנת 2002 ואחד מחוקרי הפסיכולוגיה החשובים בעולם. "אתה יכול לנבא, ולא תטעה, איך תרגיש ברגע שתמצא את עצמך בבית חולים ויגידו לך שאתה לא יכול ללכת יותר. אבל מה שלא תצליח לדמיין זה את ההסתגלות שלך לאורך זמן לעובדה שאתה לא יכול ללכת. רוב האנשים ידמיינו שבלי רגליים החיים שלהם בעתיד יהיו סבל אחד גדול, אבל הם אינם מסוגלים לדמיין שהנכות הזאת היא לא עיסוק במשרה מלאה, ויהיו להם עוד דברים טובים אחרים בחיים. המוח שלנו לא מסוגל לראות את כל זה.

     

    "דבר נוסף שאנחנו לא יודעים לחזות הוא איך ישתנה הטעם שלנו. בניסוי אחד הזמנתי סטודנטים למעבדה והגשתי להם שם מנה גדולה במיוחד של הגלידה האהובה עליהם. מדי יום הם הגיעו למעבדה באותה שעה, וקיבלו שם את אותה חוויה. בכל פעם ביקשתי מהם לדרג את מידת ההנאה שלהם מהחוויה עכשיו, וגם איך הם מעריכים שהם ייהנו ממנה בעוד כמה ימים. היו אנשים שהתמכרו לזה, והיו כאלה שממש נמאס להם. אבל אף אחד לא הצליח לחזות מראש לאיזו קבוצה הוא שייך. גם בדבר פשוט כמו לאכול גלידה במשך שבועיים, לאנשים קשה לחזות איך טעמם ישתנה, ורובם, דרך אגב, מגזימים בכך שהם חושבים שהוא לא ישתנה באופן מהותי".

     

    מה קורה בהחלטות מורכבות יותר? איך פועל הניבוי שלנו אז?

    כהנמן: "הוא נוטה ליפול לכל פח אפשרי. בניסוי שעשינו שאלנו אנשים באוהיו איך לדעתם היה מרגיש איש דומה להם אם הוא היה חי בקליפורניה, ועשינו את אותו הדבר לאנשים שגרו בקליפורניה לגבי אוהיו. התברר שרוב האנשים, משני המקומות, חשבו שהם יהיו יותר מאושרים בקליפורניה. ברור שזה ניבוי גרוע מאוד. המוח שלך הציף את ההבדל המשמעותי הראשון שעולה לראש בין קליפורניה למקום שבו אתה נמצא כרגע. וזה כמובן האקלים, והוא מוצלח יותר בקליפורניה. אבל ממתי האקלים משפיע כל כך על האושר? האם הקרבה למשפחה שלך, לעבודה, כמות הפקקים ועלות המחיה לא משנים שום דבר? כל זה לא נכנס לניבוי המיידי".

      

    דניאל כהנמן. המוח לא יודע איך נסתגל לשינויים"
    דניאל כהנמן. המוח לא יודע איך נסתגל לשינויים" צילום: בלומברג

     

    קשיי החיזוי שלנו טמונים בשיטת העבודה של הקורטקס הקדם־מצחי. "אנחנו שואלים לפעמים ילדים: 'מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?', ורובם אומרים משהו כמו כבאי או מוכר ממתקים", אומר דניאל גילברט. "הם החליפו את השאלה. במקום להשיב לשאלה מה הם רוצים להיות בעתיד, הם השיבו לשאלה מה הם רוצים להיות עכשיו.

     

    "כך החיזוי הרגשי עובד גם אצל בוגרים. כשאנחנו מנסים לדמיין איך נרגיש בעתיד בנוגע למשהו אנחנו פשוט בודקים מה אנחנו מרגישים לגביו עכשיו, ועושים קופי־פייסט לעתיד. אחרי שאני אוכל ארוחת חג ענקית ובקושי יכול לנשום, אני אומר לעצמי שאני מתכוון לא לאכול לפחות שבוע, ובאותו הרגע מאמין לזה. אני לא מסוגל לדמיין את עצמי אוכל שוב, גם אם אני מנסה. מה עשיתי? לקחתי את העכשיו והדבקתי אותו בעתיד. ואני כמובן טועה. כפי שאגלה, במקרה הספציפי הזה, ברגע שאראה את הקינוח".

     

    באילו נושאים הדמיון שלנו מטעה אותנו במיוחד?

    גילברט: "אתן לך בכוונה דוגמה פרובוקטיבית. כשאנשים מדמיינים את הילדים העתידיים שלהם, הם מעריכים שהם יביאו להם הרבה אושר. אבל כל הסטטיסטיקות אומרות משהו אחר לגמרי. שני רגעי השיא בחייהם של זוגות - מבחינת אושר לפחות - הם לפני שהם מביאים ילדים, ואחרי שהילדים עוזבים את הבית. זה נבדק במחקר: התסמין הידוע היחיד של סינדרום 'הקן הריק' הוא נטייה מוגברת לחייך. זו המציאות, והיא הפוכה למה שמוחנו מציג לנו.

     

    שלמה בן ארצי
    שלמה בן ארצי צילום: John Nelson

    "תחשוב על דוגמה אחרת, הרואין. הרבה אנשים אומרים שהרואין מביא סבל נורא. זה נכון, אבל לא לגמרי. מי שניסה יכול לספר לך שהרואין גם גורם להרגשה נפלאה. הבעיה היא שהוא כל כך נפלא עד שהוא הורג כל אושר אחר בחיים שלך. ברגע שאתה מתחיל עם הרואין, אתה תוותר על כל דבר אחר בשביל להשיג עוד ממנו. ולהבדיל אלפי הבדלות: ילדים. הם באמת מביאים לך אושר, אבל הורגים בדרך את כל סוגי האושר האחרים. אתה יוצא פחות, עושה פחות סקס, הטיולים בחו"ל עוברים שינוי רדיקלי. ברור שהרבה הורים אומרים שהילדים הם האושר הכי גדול בחיים שלהם - לא נשאר להם שום אושר אחר".

     

    ובכל זאת, אני מכיר הורים שאומרים שהילדים שלהם הביאו להם הרבה יותר אושר מכפי ששיערו.

    "הם לא משקרים - אבל זה לא אומר שהם צודקים. יש היום עדויות מחקריות יפות שמראות שהאמונה שהילדים מביאים המון אושר עוזרת להורים להצדיק את כל העבודה הקשה, והמאוד לא מהנה, שהם משקיעים בהם לאורך השנים. במחקר מעניין שנערך לאחרונה חוקרים הזמינו הורים להשתתף בניסוי, ובחדר ההמתנה השאירו עותקים משתי כתבות. אחת על זה שילדים עולים המון כסף, והשנייה על איך ילדים מטפלים בך כשאתה מזדקן. חלק מההורים קראו את המאמר הראשון וחלק את השני. הם לא ידעו שהחוקרים מתעדים את זה, ושזה בכלל קשור לניסוי. אחר כך שאלו את ההורים כמה הם נהנים להיות עם הילדים שלהם. היית מצפה שאלה שקראו על היתרונות של הילדים ירגישו כלפיהם סוג של חיבה יתרה, אבל לא - דווקא אלה שקראו כמה יקר לגדל ילדים נתנו במובהק דירוג גבוה יותר להנאה שלהם מילדיהם. הם היו חייבים להצדיק בעיני עצמם את הסכומים שהם משלמים. חוק בסיסי בכלכלה אומר שאנשים משלמים יותר על דברים שהם אוהבים. בפסיכולוגיה אנשים אוהבים דברים שהם משלמים עליהם יותר".

     

    במה עוד אנחנו מפספסים בהערכות שלנו לגבי העתיד?

    "בכל דבר שעשייתו דורשת מאמץ. כל המודל העסקי של מכוני כושר מבוסס, בעצם, על פגם בקורטקס הקדם־מצחי. כולנו נרשמנו כמה פעמים למכון כושר, הגענו בשבועיים הראשונים ואז הפסקנו. ובכל זאת - יש סיכוי לא רע שנעשה מינוי גם השנה. זה לא משום ששכחנו מה היה, אפילו להפך. אתה מנסה לכפות על עצמך בעתיד לעשות משהו שאתה לא רוצה לעשות עכשיו. לי זה מזכיר אנשים שמפעילים שעון מעורר ושמים אותו בצד השני של החדר. הם יודעים שהאני העתידי שלהם לא יקום, ואז מנסים לאלץ אותו. בגלל זה אנחנו עושים גם מינוי למכון כושר: אנחנו יודעים שאנחנו עצלנים, ואנחנו מקווים שאולי הפעם, מכיוון ששילמנו כל כך הרבה, נרגיש טיפשים ופראיירים שלא הלכנו. זה כמובן לא עובד".

     

    יש דרך לשפר את היכולת שלנו לנבא איזו בחירה תעשה אותנו מאושרים יותר?

    "מצאנו דרך מצוינת לעשות את זה, שמביאה תוצאות. נקודת המוצא היא זו: כל עתיד שאתה יכול לדמיין לעצמך, יש מישהו שכבר נמצא שם. כלומר, אתה יכול להשיג מידע טוב על איך מישהו אחר מרגיש באותה סיטואציה. הבעיה היא שאנשים חושבים שהם נורא מיוחדים ולא דומים בכלל לאף אחד אחר. בעיני רוב האנשים, אם מישהו אחר שונא את עבודתו כשותף במשרד עורכי דין, זה לא אומר שאתה תרגיש כך.

     

    "אני אומר: שטויות. אנחנו דומים מאוד. אם אתה רוצה לדעת איך זה יהיה ללמוד ראיית חשבון, תשאל מישהו שלומד את זה אם הוא מאושר מזה. אם אתה רוצה לדעת אם תלך למכון, תשאל מישהו אחר שעשה מינוי. ראינו את זה במחקר שעשינו על עולם הדייטינג. מתברר שהדרך הטובה ביותר עבור נשים לחזות אם הן יהיו מאושרות ממערכת יחסים עם בחור מסוים, זה לשאול מישהי אחרת שיצאה איתו אם היא היתה מאושרת איתו. המדד הזה מוכיח את עצמו מדויק יותר מכל דבר אחר - כולל היסטוריה אישית, תמונות ותחביבים. אני לא מציע לך לשאול זרים איך לחיות את חייך, אבל אם תדע מה מידת האושר שלהם מההחלטות שעשו, תוכל להעריך באופן טוב יותר עד כמה אתה תהיה מאושר מאותה החלטה".

      

    ביונסה. היום ובעתיד
    ביונסה. היום ובעתיד

     

    אני בעתיד? מי זה?

     

    "המקום שבו מכונת העתיד שלנו נכשלת באופן הקטסטרופלי ביותר הוא בכל מה שקשור לכסף", אומר הכלכלן ההתנהגותי פרופ' שלמה בן ארצי, שנחשב מומחה עולמי בחקר הפסיכולוגיה של התכנון הפיננסי.

     

    בן ארצי, ישראלי לשעבר, הוא ראש הקבוצה לחקר קבלת החלטות באוניברסיטת UCLA, ומייסד־שותף של הפורום הגלובלי לכלכלה התנהגותית, המסייע ליישם תובנות מהעולם האקדמי בכ־40 תאגידים פיננסיים ברחבי העולם.

    "גילינו פרדוקס מוזר בכל הקשור לחשיבה על העתיד", אומר בן ארצי. "יש לנו בעיות רציניות בכל הנוגע למשמעת עצמית, אבל הבעיה הזאת רלבנטית רק למה שקורה לנו עכשיו. אין לנו בכלל בעיה עם דחיית סיפוקים עתידיים. כשאני יושב עכשיו בבית קפה ומאחוריי יש ערימה של קרואסונים טריים, אני אזמין קרואסון. אבל אם תשאל אותי מה אזמין מחר, אשיב לך 'מים מינרליים'. במחקר מעניין אחד הניחו מול אנשים שוקולד ובננה, וביקשו מהם לרשום מה משתי האפשרויות ירצו לאכול בשבוע הבא. הרוב בחרו בבננה. כשהזמינו אותם כעבור שבוע, החוקרים אמרו להם שהדפים מהשבוע שעבר נגרסו בטעות, וביקשו מהם לקחת את מה שרשמו בדף. כולם - גם מי שכתבו שוקולד וגם מי שכתבו בננה - אכלו את השוקולד. בטווח הארוך אנחנו מדמיינים את עצמנו מבוגרים אחראים ואידאליסטים, אבל בהווה כולנו מתנהגים כמו ילדים.

     

    "הבעיות האמיתיות מתחילות כשכסף נכנס לסיפור", אומר בן ארצי. "אנחנו יודעים שצריך לחסוך, אבל מעדיפים שאני העתידי יעשה את זה. כשהוא מגיע בסוף, זה כבר מאוחר מדי".

      

    בן ארצי וצוותו מחפשים דרכים להתגבר על החולשה האנושית הזאת. "התחלנו בלבדוק אם סדנאות של חינוך פיננסי, שמסבירות למה לחסוך ואיך לעשות זאת, יגרמו לאנשים להתחיל לחסוך. זה היה כישלון מוחלט. המשתתפים הקשיבו, רשמו והודו לנו מכל הלב, אבל במעקב אחריהם התברר שמעטים מהם עשו עם זה משהו. ברידג'יט מדלין עשתה על זה מחקר יפה. היא שאלה אנשים שעברו סדנאות לחינוך פיננסי במקום העבודה אם הם מתכוונים להתחיל לחסוך מעכשיו. 100% אמרו שכן, אבל רק 14% מהם באמת עשו את זה.

     

    "כשהבנו שמשם לא תבוא הישועה, ניסינו לראות מה קורה במקומות שבהם מקבלים הטבות מס גדולות לחיסכון גדול יותר. גם שם לא היה הבדל. לא משנה מה עשינו, אנשים לא דואגים לפנסיה שלהם. זה נראה כאילו שהמוח שלנו מחווט לא לחסוך. הוא לא נותן לנו לשחרר את הכסף".

     

    כשבן ארצי החל לחשוד שמדובר בפגם נוירולוגי של ממש, הוא החל לסרוק מוחות של אנשים. "שכשאנשים חושבים על עצמם בהווה אפשר לראות דפוס מאוד מסוים במוח. אזורים מסוימים פועלים בעוצמות מסוימות, ואזורים אחרים לא פועלים בכלל", הוא מסביר. "כשאתה נותן לאנשים לחשוב על אנשים אחרים בהווה, אפשר לראות דפוס שונה לגמרי. למעשה אנחנו יכולים לדעת אם אתה חושב על עצמך או על אחרים רק באמצעות MRI.

     

    "מה שניסינו לבדוק זה אם הדפוסים האלה נשמרים גם בחשיבה על העתיד. ביקשנו מאנשים לחשוב על עצמם בעתיד, ועל אנשים אחרים שהם מכירים כפי שייראו בעתיד. המוח הציג את אותם הדפוסים בשני המקרים. כלומר, מבחינת המוח שלך, האני העתידי שלך הוא לא כמו אדם זר, הוא ממש אדם זר. וזה מסביר לא מעט. לבקש ממישהו לחסוך 30 שנה לעתיד זה בערך כמו להגיד לו 'קח את הכסף שלך היום, זרוק אותו בצד, ושמישהו שאתה לא מכיר ייהנה ממנו בעתיד'. אף על פי שזה לכאורה לא הגיוני, אנשים לא נקשרים לאני העתידי שלהם. הם לא מכירים אותו, הם לא יודעים איך הוא נראה ומה הוא רוצה, ולכן גם לא חשים כלפיו דבר. למה שישלחו אליו כסף כל החיים?".

     

    לרמות את הקורטקס

     

    שלל התובנות הללו הולידו את אחד הרעיונות המצליחים ביותר בתולדות הכלכלה ההתנהגותית. ב־1996 פרופ' ריצ'ארד תאלר ושותפו למחקר בן ארצי מצאו דרך להערים על המוח ולגרום לאנשים לחסוך יותר בלי להרגיש שהם עושים זאת. הם הציעו לאנשים הצעה פשוטה: כל עוד אתם מרוויחים את המשכורת הנוכחית שלכם, שום דבר לא ישתנה. אבל בכל פעם שתקבלו העלאה שיעור החיסכון יעלה בהתאם, אוטומטית. מי שהסכימו להשתתף בתוכנית חתמו על מסמך שהסדיר את העניין מול קרן הפנסיה והופעל מיד. סעיף במסמך אפשר לבטל את ההסדר בכל רגע.

    "לקח לנו שנתיים למצוא חברה שתסכים לנסות את זה על העובדים שלה", אומר בן ארצי, "אף אחד לא חשב שזה ישנה משהו. עד היום אנחנו בכלל לא יודעים מי החברה שהעזה לנסות את זה ראשונה. היא עשתה את זה דרך גורם שלישי כדי שלא ייצא החוצה שהיא עושה ניסויים טיפשיים כאלה בעובדים שלה".

      

    מארק צוקרברג. כיום ובזקנתו
    מארק צוקרברג. כיום ובזקנתו

     

    בסופו של דבר השתתפו בניסוי עובדיהן של שלוש חברות, ובהן פיליפס אלקטרוניקה. כשהניסוי החל, עובדי החברות חסכו בממוצע 3.5% ממשכורתם. כעבור שלוש וחצי שנים וכמה סבבי העלאות, ממוצע החיסכון של הנסיינים המתנדבים עלה ל־13.6%. תאלר ובן ארצי הצליחו להונות את מנגנוני האנטי־חיסכון של המוח. האני העכשווי של העובדים יכול להמשיך לאכול שוקולד. כשהאני העתידי יגיע, הבננה כבר תהיה לו על הצלחת.

     

    נכון לסוף 2011, 60% מהחברות באמריקה מחתימות את עובדיהם על הסכם החיסכון־העולה שהמציאו תאלר ובן ארצי. "התוצאות היו מעל ומעבר לציפיות. זה עבד משום שזה היה טריוויאלי כל כך", אומר בן ארצי.

     

    אבל זה לא מספיק. החיסכון דרך מקום העבודה, זה שגם פנסיית החובה בישראל מבוססת עליו, לא מבטיח כיום שמירה על רמת החיים בגיל השלישי. הוא אפילו לא מבטיח רמת חיים סבירה, ואת ההשלכות של זה המוח האנושי, כאמור, מתקשה לתפוס. "רבים מנהלים קופות חיסכון פרטיות נוסף על החיסכון בעבודה, אבל לרובם יש יעד חיסכון נמוך מאוד", אומר בן ארצי. "אנחנו קוראים לזה 'אשליית האושר'. נדמה לך שה־200 אלף שקל שסגרת בפק"מ בבנק הם הרבה כסף, אבל כשאתה מתרגם את זה לתזרים חודשי זה מעט מאוד. מיליון שקל בבנק לא קונים לך אפילו 4,000 שקל של הכנסה חודשית. והעניין הוא שגם אם תעשה את החשבון הזה בעצמך, זה לא יגרום לך לחסוך יותר. בשביל זה צריך משהו דרמטי בהרבה".

     

    וזה בדיוק השלב הבא בתוכנית. בשנים האחרונות קבוצה של כלכלנים, פסיכולוגים, נוירולוגים ואנשי טכנולוגיה משלל אוניברסיטאות בעולם התקבצו באוניברסיטת סטנפורד, תחת שרביטו של פרופ' דן גולדסטין, כדי לפתח את הטכנולוגיה הדיגיטלית הראשונה שתגרום לאנשים לחסוך יותר. הפעם לא באמצעות הסכמי פנסיה, אלא באמצעות מניפולציה ישירה על הקורטקס הקדם־מצחי.

     

    החוקרים אספו קבוצה גדולה של בני נוער וסטודנטים ובדקו את הרגלי החיסכון הנוכחיים שלהם. לאחר מכן הם צילמו את פניהם במצלמה בעלת טכנולוגיית תלת־ממד, ובסיוע תוכנת מחשב שפותחה במיוחד לצורך הניסוי הזקינו את פניהם המצולמות בכ־50 שנה.

     

    בהמשך, הצעירים הוזמנו שוב למעבדת המחקר. הפעם הורכבו על פניהם משקפיים מיוחדים של מציאות מדומה, שדרכם ראו את פניהם כפי שייראו בגיל 80. כל תנועה בפנים האמיתיות של הצעירים תורגמה בזמן אמת להבעות פניו של בן דמותם הקשיש.

     

    "הרעיון היה לסגור את הפער בין האני העכשווי לזה העתידי", הסביר לאחרונה בראיון לעיתון "הגרדיאן" וויליאם שארפ, כלכלן זוכה פרס נובל המעורב בפרויקט. "אם אנשים יראו בעיניים את האני בן ה־80 שלהם, אולי הם יצליחו לפתח אליו רגש כלשהו, אולי לרחם עליו, וכתוצאה מכך יתחילו לחסוך עבורו". התוצאות הראשונות מבטיחות מאוד. הצעירים שהשתתפו במחקר חסכו פי 2.5 יותר מקבוצת ביקורת שלא עברה את התהליך.

     

    "הפוטנציאל עצום", אומר בן ארצי, "המתקן הזה צריך להיות באוניברסיטאות, בנקים וסוכנויות ביטוח. זה יכול לעשות שינוי גדול".

    רוצים לקרוא עוד כתבות מהמוסף? קבלו את הניוזלטר השבועי. לחצו להרשמה

     


    77 תגובות ל ”למה אנחנו לא מסוגלים לתכנן את העתיד שלנו“

    (77 תגובות)
     
    נושאים
    בארץ רכב עסקי ספורט משפט קריירה קריקטוריסט אפליקציות נדלניסט עולם פנאי 2014 וידאו צרכנות דיגיטלית תעופה ותיירות מינויים חדשים ארכיון שערים טכנולוגי חינוך פיננסי פרסום ושיווק אינטרנט דעות אחריות וסביבה מיוחדים פוטו כלכליסט
     
    השוק
    מקור נתוני הבורסה: קו מנחה /   bizportal
     
    אודות
     
    כלים
    דיוור אלקטרוני Radware Connector Supersize - עיצוב אתרים YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציות