סוף העולם מתחיל בוונג'ואו
טייקונים בגוצ'י קופצים מהגגות. מפעלים נסגרים בשרשרת. המוני פועלים נותרים ללא שכר. ברוכים הבאים לוונג'ואו, העיר הסינית הראשונה שאימצה את הקפיטליזם והפכה לסמל למצליחנות, ואז ניפחה בועת ספקולציות וקרסה תחת חובות פרטיים בעשרות מיליארדי דולרים
"המצב לא נורא כמו שמתארים בתקשורת", וואנג שיאויין אומרת תוך שהיא מנווטת את הב.מ.וו שלה ברחובות דלילים בתנועה ונטולי הולכי רגל. "בשבוע שעבר, ביום אחד שלושה בעלי עסקים ידועים בעיר התאבדו בקפיצה מהגג", היא מספרת רגע אחר כך, "אבל בסך הכל המצב כאן לא רע. למשבר האשראי לא היתה השפעה על רבים מאיתנו, והעיר עוד לא פושטת רגל". בחברה שבה היא עובדת כמנהלת חשבונות ראשית, עם זאת, לא הסכימו לאשר ראיון עם הבעלים או ביקור, וגם היא מעדיפה שלא לדבר על ענייני החברה מעבר לאמירה הבלתי מחייבת שמצבה "יציב".
ברוכים הבאים לוֵונג'ואו (Wenzhou), ערש הקפיטליזם הסיני: העיר הראשונה במדינה שאימצה את היוזמה הפרטית ואחת הערים עם התמ"ג לנפש הגבוה בסין. בין תושביה יש מיליונרים רבים וגם כמה וכמה מיליארדרים. הרחובות מלאים במכוניות יוקרה והקניונים מציגים מותגים כמו גוצ'י ופראדה. תושבי וונג'ואו הם מושא לקנאה ומכונים על ידי אזרחים בערים אחרות - ולא תמיד באהדה - "היהודים של סין", אנשים חכמים במיוחד, או אולי פשוט סוחרים מצטיינים. וונג'ואו, יותר מכל מקום אחר, היא התגשמות החלום הסיני. או לפחות היתה עד לא מזמן.
אבל משהו חורק כאן. וואנג היא לא היחידה שמסגירה אווירת שפל גדול בניסיון לשדר עסקים כרגיל. הבעיות של וונג'ואו התחילו לצוץ ביולי, כשכמה יזמים בולטים מהעיר נעלמו לפתע, נמלטו לערים אחרות או אל מחוץ למדינה והשאירו אחריהם הרים של חובות. עד תחילת אוקטובר מספר הבורחים כבר עבר את ה־80, ומפעלים בעיר החלו להיסגר בזה אחר זה. הממשל המקומי גילה שגן העדן הקפיטליסטי שקוע בחובות עצומים, ששמיטת החובות ופשיטות הרגל אינם מקרים יחידים אלא חוליה בשרשרת שמחברת כמעט את כל תושבי וונג'ואו, ושמגדל הקלפים מתמוטט במהירות. על פי הבנק המרכזי של סין, 89% ממשקי הבית בעיר ו־60% מהעסקים הפרטיים קשורים זה לזה דרך תעשיית ההלוואות החוץ־בנקאיות, כלווים או כמלווים. עכשיו, עוד ועוד חוליות בשרשרת הזאת מתחילות להישבר, וגוררות את העיר מטה איתן. וואנג, למשל, מספרת שאביה הפנסיונר לווה כסף ממכר כדי לקנות דירה נוספת להשקעה. עכשיו הוא מוכר אותה בהפסד קטן, "ולו יש מזל. אחרים הסתבכו הרבה יותר", היא מוסיפה.
ביום שבו הגעתי לוונג'ואו, בסוף אוקטובר, העירייה המקומית הורתה לבנקים להיות "רכים יותר" באספקת אשראי לעסקים מקומיים, ובמקביל החלה במבצע משטרתי לחיסול עסקי ההלוואות בשוק האפור. ראש ממשלת סין וון ג'יה־באו ביקר בעיר ב־12 באוקטובר וביקש מהבנקים למחוק חלק מהחובות. הדאגה של הממשל המרכזי עכשיו היא למנוע מהמשבר להתפשט לחלקים נוספים של המדינה.
השורשים של המשבר בוונג'ואו נעוצים בחלקם במשבר האשראי העולמי ובמדיניות שנקטה סין כדי להתמודד עמו, בחלקם ברגולציה הבעייתית של המערכת הבנקאית בסין, ובחלקם באופי של העיר עצמה ואנשיה: היזמות המפורסמת של וונג'ואו, כך נראה, יצאה משליטה בשנים האחרונות - וכמו בהרבה מקומות אחרים, הבעיה היא קודם כל תאוות בצע ונטייה לספקולציות. הסיפור על מה שקרה בוונג'ואו יכול להיקרא כמשל מרתק על האיזון החמקמק בין יוזמה חופשית לרגולציה, ובין המגזר הפרטי לציבורי.
"אנשים פה הלכו לכיוונים לא הגיוניים", מספר ג'ואו, בעליו של מפעל מקומי קטן שמייצר מכונות לתעשייה קלה. "בעלים של מפעל לא גדול ברחוב כאן חייב 20 מיליון דולר. אנשים לוו כסף והשקיעו אותו בנדל"ן ובכיוונים עסקיים שהם לא מבינים בהם, או שרפו אותו על מכוניות והוצאות אישיות. הם לא הסתפקו בבעלות על עסק קטן או בינוני ומצליח: הם רצו להפוך לטייקונים, ומהר".
על היקף החובות הפרטיים של עסקים בוונג'ואו יש מחלוקת קשה. וו גואוליאן, ראש הסניף המקומי של הבנק המרכזי של סין, העריך כי הם מסתכמים ב־100 מיליארד יואן (17.2 מיליארד דולר), כ־20% מסכום ההלוואות הרשמיות שנתנו הבנקים המקומיים. לפי הערכות אחרות מדובר בחובות כבדים בהרבה, של 505 טריליון יואן (79 מיליארד דולר) ויותר. כיוון שתעשיית ההלוואות התקיימה בצל הכלכלה הרשמית וללא רגולציה, אי אפשר לדעת את היקפה המדויק. טאו וואנג, כלכלן בבנק UBS, העריך בדו"ח שהוציא בספטמבר כי היקף ההלוואות החוץ־בנקאיות בסין כולה מגיע ל־2–4 טריליון יואן (314–628 מיליארד דולר), או 5%–10% מהתמ"ג של סין. לחשש של הממשל מהתפשטות משבר החוב, אם כן, יש על מה להסתמך.
אשרי המצית
סיור קצר באחד מאזורי התעשייה בעיר מגלה מפעלים רבים שעומדים נטושים ונעולים. כמה מהבניינים הישנים ברחוב, שאכלסו מפעלים קטנים, מיועדים כעת להריסה. איש אבטחה צץ משום מקום ודורש לדעת מה אני והמצלמה מחפשות שם. "אסור לצלם בתוך הסדנה הזאת", הוא רוטן ונסוג לביתן ליד שער של מפעל כפתורים. המפעלים כאן אינם אולמות הייצור הענקיים שמככבים בדיווחים על חברות אלקטרוניקה כמו פוקסקון: אלה סדנאות קטנות ובינוניות, שמתמחות בקו ייצור ספציפי מאוד ומעסיקות כמה מאות עובדים - או במקרה של עסקים גדולים במיוחד, כמה אלפים.
המפעל של חואנג קה־דה, למשל, מייצר מכונות לייצור נעליים. הוא עובד עבור כמה חברות בווייטנאם, לשם עבר בשנים האחרונות חלק גדול מתעשיית ההנעלה, אבל גם בגרמניה ובהודו. 120 העובדים שלו מרכיבים מכונות שמיועדות למשימות ספציפיות מאוד, כמו הברקת עור או חירור חורים לשרוכים. "יש לזה ביקוש קטן, אבל די יציב", הוא אומר. כאלה הם אנשי וונג'ואו: כמעט כל יזם כאן - ויש בעיר בת 3 מיליון התושבים לא פחות מ־450 אלף עסקי ייצור בבעלות פרטית - מצא לעצמו נישה משלו.
הכל התחיל ב־1978, כשסין, מרוששת מעידן מאו ומוכת טראומת מהפכת התרבות, החלה במסעה לכיוון כלכלת השוק. וונג'ואו היתה העיר הראשונה במדינה שאפשרה הקמת עסקים פרטיים - רעיון מהפכני וחתרני אז, אחרי שלושה עשורים של קומוניזם נוקשה. היא היתה העיר הראשונה שאימצה מנגנון של חברות בעלי מניות, והראשונה שערכה רפורמות כלכליות ויישמה מנגנונים של כלכלת שוק באזורים הכפריים שלה. התמ"ג של העיר גדל מאז פי 200 בערך, והתמ"ג לנפש בה הוא השלישי מבין כל הערים בסין.
חלק מההסבר לתופעת היזמות התוססת נעוץ במיקום של וונג'ואו: העיר מופרדת משאר מחוז ג'ה־ג'יאנג, מדרום לשנגחאי, על ידי רכס הרים שהופך אותה לאזור מבודד. כיוון שכך, השפה של הוונג'ואים שונה מאד מדיאלקטים אחרים באזור, ואינה מובנת לסינים מאזורים אחרים. השונות הזאת, עוד תכונה "יהודית" של וונג'ואו, הפכה גם את ההגירה לאופציה מועדפת: רבים מהמהגרים הסינים בארצות הברית ובאירופה הם יוצאי וונג'ואו, וגם שם הם מפורסמים ביזמות.
בשנות השמונים הפכה וונג'ואו למרכז ייצור המציתים העולמי, וכמה מעשירי העיר עשו את הונם ממציתי הפלסטיק הזולים, שהפכו בזכות העיר למוצר הצריכה ההמוני והמתכלה שאנו מכירים היום. אחר כך קמו מאות אלפי מפעלים נוספים, שמייצרים כמעט כל דבר. בניגוד למצב ברוב חלקי סין, שבהם הצמיחה מבוססת על השקעות ממשלתיות גדולות, בוונג'ואו צמחה בשלושה העשורים האחרונים כלכלת שוק אמיתית - קפיטליזם קלאסי ויזמי שמבוסס על בני המקום בעלי החוש העסקי המפותח, על המיקום המוצלח על חוף הים, על כוח אדם זול שמגיע מהכפרים, ועל הקרבה היחסית הן לשנגחאי והן להונג קונג. כל אלה הפכו אותה לסיפור הצלחה מסחרר. עד שבאה הנפילה.
קח הלוואה, קנה 300 בתים
שורשי המשבר הנוכחי בוונג'ואו נעוצים במשבר אחר, שגם מזכיר את מה שקורה כאן עכשיו: משבר הסאב־פריים האמריקאי, שתפח לכדי צונאמי פיננסי גלובלי. בסוף 2008, כדי לחסן את סין בפני השפעות הקריסה העולמית, הממשל בבייג'ינג השיק תוכנית תמריצים של כמעט חצי טריליון דולר, הורה לבנקים להיות נדיבים במיוחד בהלוואות, והזניק את המשק הסיני קדימה, כשהוא גורר אחריו את הכלכלה העולמית כולה. תוכנית ההצלה הזאת עבדה, ובטווח המיידי סין צלחה את המשבר בשלום, אבל השוק המקומי הוצף בכסף זול, נוצר עודף נזילות, והאינפלציה החלה להרים ראש.
בתחילת 2010 המנהיגים הבינו שצריך לחזור ללחוץ על הבלמים: הם הורו לבנקים להתחיל לעצור הלוואות, והעלו את דרישות הלימות ההון שלהם ואת הדרישות לעירבונות על הלוואות. היזמים הממולחים של וונג'ואו נתפסו לא מוכנים: הם ראו הזדמנויות בשוק, בעיקר בשוק הנדל"ן, שהמחירים בו עלו בקצב רצחני, ורצו לנצל אותן, אבל קווי האשראי התייבשו.
הוונג'ואים הם לא אנשים שיפספסו הזדמנויות, והם החלו לחפש מקורות מימון חלופיים; אלה, כמובן, נמצאו, ובעיר צמח שוק אפור ענקי להלוואות חוץ־בנקאיות. יצרני נעליים עם עודפי מזומנים הלוו ליצרני משקפיים שביקשו לכאורה להרחיב את העסק, ולמעשה גלגלו את ההלוואות הלאה בריבית גבוהה יותר, ליצרני ציוד ספורט שהשקיעו את הכסף בבורסה או בפרויקטים של נדל"ן. כל אלה מצאו עצמם עוסקים בפיננסים, בנדל"ן או בחומרי גלם, שבהם לא היה להם שום ניסיון. אבל היה ברור שיהיה בסדר, שבתוך כמה חודשים האשראי הבנקאי ישוב לזרום, ההלוואות יוחזרו עם ריבית, ההשקעות ישתלמו והחגיגה תימשך.
זה לא קרה. הדאגה מאינפלציה בסין לא שככה, והחשש מעליית מחירים שתוביל לסחרור מדאיג את בייג'ינג יותר מכל תרחיש אחר. במדינה שרוב אוכלוסייתה עדיין נאבקת על תנאי קיום בסיסיים, עליות חדות במחירים הן אסון כלכלי עבור השכבות החלשות, וסכנה מוחשית מאוד ליציבות המשטר. לכן הייבוש המשיך. חברות ממשלתיות גדולות אמנם המשיכו לקבל הלוואות בנקאיות בלי בעיות - אחרי הכל הן בעצם זרועות של השלטון - אבל העסקים הפרטיים הלכו ונחנקו.
ההלוואות שבעלי עסקים בוונג'ואו לקחו בשוק האפור הגיעו לעתים קרובות מבכירים בחברות ממשלתיות או בממשל עצמו, שהיתה להם גישה לאשראי בנקאי ושמחו לגלגל את הכסף הלאה ולגבות ריבית גבוהה בהרבה, שהגיעה ל־60% בשנה. הטייקונים של וונג'ואו, שמחזיקים בנכסים בשווי המוערך ביותר מ־126 מיליארד דולר, פנו יותר ויותר להשקעות ספקולטיביות בנדל"ן ובחומרי גלם כמו פחם. "נהיה כאן מצב מטורף", מספר חואנג. "אני מכיר בעל חברה שקנה 300 בתים חדשים עם כסף שלווה. במקום להשקיע בעסק שלהם, אנשים ניפחו בועה".
ואז, סוף סוף, בחודשים האחרונים, מאמצי ההידוק של בייג'ינג נשאו פרי, ושוק הנדל"ן במדינה החל להראות סימני האטה. הספקולנטים בוונג'ואו מצאו עצמם לפתע עם חובות שצריך להחזיר, בעלי חוב שהתחילו ללחוץ ונכסים שערכם יורד במקום לעלות, ושקשה למכור. הם התחילו לברוח. ההתחמקות מחובות הפכה לנטישה המונית, אחרי ששמועות נפוצו בעיר על גובי חובות שחטפו חייבים ודרשו כופר מהמשפחות. המשטרה המקומית חוקרת כעת כמה מהאירועים האלה.
הקרקע בבייג'ינג כבר רועדת
חו פולין היה אחד הטייקונים הגדולים של וונג'ואו. בתחילת שנות התשעים הוא הקים את ג'ה־ג'יאנג סנטר גרופ, שהפכה לחברת ייצור המשקפיים הגדולה בסין. בתחילת ספטמבר הוא נסע לארצות הברית וסירב לחזור. מהר מאוד התברר שהוא השאיר מאחוריו חובות של 2 מיליארד יואן (312 מיליון דולר) לבנקים ולמלווים פרטיים. הנטישה של שחקן גדול כל כך בשוק הבהירה לממשל המקומי והמרכזי את ממדי הבעיה; מאז, הם בעיקר מנסים להוריד את וונג'ואו מהכותרות ולהבטיח שיהיה בסדר.
חו חזר לעיר באמצע אוקטובר והבטיח שיסדיר את חובותיו, אבל ג'ה־ג'יאנג סנטר הגישה בקשה לחדלות פירעון, ו־3,000 העובדים המפוטרים שלה עדיין מחכים לפיצויי הפיטורין. אין להם הרבה ברירה: לא מעט בעלי עסקים אחרים בוונג'ואו מודים שהם מעכבים את שכר העובדים כבר חודש או חודשיים, מחוסר יכולת לשלם. ספקולנטים אחרים מוונג'ואו מוכרים עכשיו נכסים במהירות ומתחת למחיר השוק, כדי לייצר לעצמם נזילות ולהחזיר חובות - והמכירות האלה מתחילות מגמה של ירידה במחירי הנדל"ן גם בערים אחרות, כמו שנגחאי, שם רבים מהם קנו נכסים. לפחות חברה אחת שבעליה הלווה כסף לחו פשטה גם היא את הרגל.
הדאגה העיקרית של הממשל - והסיבה לכך שראש הממשלה וון התערב בעצמו במשבר - היא מגלישה של משבר החוב העירוני הזה אל כלל הכלכלה הלאומית, וממה שמשבר במעוז הקפיטליזם יעשה למצב הרוח ולביטחון של משקיעים וצרכנים. המגזר הפרטי בסין נאבק במגזר ממשלתי חזק שזוכה לעדיפות בכל תחום, אבל הוא עדיין אחראי לכ־80% מהמשרות במשק. כך, אספקת משרות לפועלים עניים ושמירה על מחירים נמוכים הם המפתח לשמירת היציבות, שהיא הערך העליון בעיני בייג'ינג היום. בינתיים, העיר אורדוס שבמונגוליה הפנימית דיווחה באוקטובר על בעיות דומות לאלה של וונג'ואו, והחשש מאפקט דומינו כלל־ארצי הולך וגובר.
אבל לא כולם חושבים שהממשל צריך לחלץ את וונג'ואו. אנדי שיה, כלכלן עצמאי ויועץ לחברות בשנגחאי, סבור שלממשלה לא צריך להיות תפקיד בפתרון המשבר הזה. שיה, בעבר ראש חטיבת אסיה־פסיפיק במורגן סטנלי, מבקר באופן קבוע ובחריפות את המדיניות הכלכלית של סין. בספטמבר הוא הגיע לוונג'ואו כדי לחקור את שורשי המשבר וכינה את מה שקרה שם "הונאת פונזי ענקית".
"אין משהו שהממשלה יכולה לעשות כדי לפתור את בעיית החובות של האנשים האלה, והיא גם לא צריכה לעשות כלום", הוא אומר בשיחת טלפון עם "מוסף כלכליסט". "בועת הנדל"ן הסינית כבר פקעה, ואלה חדשות מצוינות לציבור, שייהנה ממחירים נמוכים יותר. חברות הנדל"ן הגדולות יסבלו מעט, אבל ישרדו וימשיכו לקבל אשראי, והספקולנטים מוונג'ואו שניסו להפוך לנדל"ניסטים גדולים פשוט ייצאו מהמשחק. לנסות להציל אותם רק יערער את האמון בשוק. צריך לתת למנגנוני השוק החופשי לעבוד".
מחיר הצמיחה המהירה מדי
בינתיים הממשל לא מעביר סיוע ישיר לעסקים פרטיים, אבל הממשלה המקומית בוונג'ואו הורתה לבנקים להקל את תנאי האשראי כדי להתניע מחדש את הכלכלה. לא כולם בעיר מרוצים מהסיכוי שכספי ציבור ישמשו לחילוץ הטייקונים: "אני מקווה שזה לא יקרה", אומרת לי נונואו, מפיקת טלוויזיה צעירה ובת העיר. "הציבור לא צריך לשלם על ההפקרות שלהם".
לי היא בת לבעל חברה ולבעלת מסעדה גדולה, תוצר ההתעשרות המהירה של וונג'ואו. אף שהיא חיה בדירת יוקרה ששייכת לאביה, עם אחיה ועם עוזרת ומבשלת צמודה, היא מציירת תמונה של העיר שאיננה ורודה במיוחד: "אין פה חיי תרבות. אחרי שסיימתי ללמוד באוניברסיטת התקשורת בבייג'ינג, עבדתי שם בערוץ טלוויזיה. ההורים לחצו עליי לחזור ורוצים שאכנס לעסקים, אבל בכל התחום של תעשיות יצירתיות, תרבות או בידור, אין כאן כמעט כלום".
וואנג שיאויין מביעה אי־נחת דומה ממצב העיר. היא אמנם נוהגת במכונית יוקרה ומתגוררת בפנטהאוז, אבל היא אינה מרוצה ממראה העיר שלה, ולא ממערכת החינוך שבנה לומד בה. וונג'ואו מייבאת מורים רבים מאזורים אחרים בסין, כי במעוז היזמים קשה למצוא מי שיבחרו בקריירה בהוראה. אפילו התשתיות בוונג'ואו נראות במצב רעוע במקצת: בכבישים הראשיים נוסעות המון מכוניות יוקרה, אבל הכבישים עצמם מלאים מהמורות, התחבורה הציבורית מיושנת ולקויה, וישנו מחסור חמור בפארקים ובשטחים פתוחים.
עידן הייצור הזול נגמר
כן, הבעיות של וונג'ואו קשורות לוויכוח הסוער בעולם על האיזון הנכון בין תפקידי השוק הפרטי לאלה של הממשלות, וזה לא הלקח היחיד שהסיפור של וונג'ואו יכול ללמד את הכלכלה הגלובלית, כי כשמביטים מעבר לערימת החובות שצברו הטייקונים, מתגלה בעיה הרבה יותר בסיסית: עידן הייצור הזול שעליו נבנה העושר של וונג'ואו, ורמת החיים הגבוהה שלנו, עומד בפני סיום.
ג'ואו למשל, בעל מפעל החלפים, מספר שהמשכורת של 300 עובדיו עלתה ב־14% בממוצע מאז תחילת השנה, אחרי עלייה דומה בשנה שעברה. גם חואנג מדווח על עלייה חדה בשכר פועלי הייצור, ולו דה־ווי, בעל מפעל למזרקים ולציוד רפואי אחר בעיר, מספר שהעלה משכורות בכמעט 20% בשנה האחרונה. במקביל, גם מחירי חומרי הגלם הדרושים לייצור הולכים ועולים. אם מחפשים את הסיבה שדחפה את ברוני השוק החופשי של וונג'ואו מייצור להשקעות ספקולטיביות, היא נמצאת כאן. שולי הרווח של המפעלים הבינוניים האלה הולכים ונשחקים. חואנג אומר כי כבר צמצם את מצבת כוח האדם במפעל בשליש, מ־200 ל־120, והוא עדיין מתקשה להרוויח למרות מכירות יציבות. יאנג גואנגחואה, בעל מפעל ללוחות אלקטרוניים בוונג'ואו, היה בוטה הרבה יותר בראיון לסוכנות אי.פי: "מה שלא תעשו, אל תייצרו בסין", אמר. אבל אין ממש אלטרנטיבה לסין: מפעלים רבים עוברים לווייטנאם, אינדונזיה או בנגלדש, אבל אפילו שם שכר העובדים כבר עולה, והתשתיות שחיוניות לשרשרת הייצור גרועות בהרבה מאשר בסין.
הצמיחה המהירה של סין ב־30 השנים האחרונות, שבה וונג'ואו מילאה חלק חשוב, היתה אחד המפתחות ליצירת האשליה הכלכלית של מעמד הביניים במערב: בעוד ההכנסות שלנו נשחקו במונחים ריאליים, מפעלים כמו אלה של וונג'ואו, שהשתמשו בחומרי גלם זולים ובמיליוני הסינים הכפריים שזרמו אליהם בחיפוש אחר פרנסה, אפשרו לנו ליהנות משפע אדיר של מוצרים במחיר שווה לכל כיס ומאשליה של רמת חיים גבוהה. אבל המשאבים שעליהם המבנה הזה נוצר הולכים ונעלמים: חומרי הגלם מתייקרים, עלויות ההובלה נוסקות, אוכלוסיית סין מצטמצמת, והפועלים העניים דורשים להשתתף בחגיגה העולמית. וונג'ואו לא פיתחה בזמן אלטרנטיבה למפעלי הייצור, שהופכים כעת ללא משתלמים, ולא ניסתה לעבור לתעשיות מתוחכמות או לפתח מגזרים אחרים. באותו אופן, גם הכלכלה הגלובלית, אחרי משבר חמור אחד ובפתחו של השני, עדיין מחפשת מודל נכון ובר קיימא.
