מה עושים עכשיו?

יום רביעי של ערב שמחת תורה, שעת בין הערביים בבניין הישן והלא מרשים ברחוב נחלת בנימין 85 בתל אביב. רוב המשרדים, ששייכים לעמותת איכות הסביבה "מרכז השל" ולארגונים כגון החברה להגנת הטבע כבר ריקים. דלת המעלית נעולה.

בחדר הישיבות של הבניין, בקומה השנייה, מסתתרים חברי הגרעין הקשה של מחאת האוהלים. הם הבטיחו לא להיות שם. בחדר המדרגות ממתינה דפני ליף, הפנים של המאבק החברתי, לאיציק שמולי, לפגישת פסגה אחרי נתק שנמשך כבר כמעט חודשיים. את הפגישה תיאמו מתווכים מטעמם של שני הצעירים, והיא הוזזה כבר כמה פעמים. בחבר'ה של ליף הדביקו לפגישה את הכינוי "ועידת מנדלה־דה קלרק", על שם נלסון מנדלה ופרדריק וילם דה קלרק, הנשיא הלבן האחרון של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. ליף, לפי הז'רגון הפנימי, היא מנדלה.

הרבה דם רע זרם בין אגודת הסטודנטים למנהיגי מאהל רוטשילד. שמולי החמיא למנואל טרכטנברג, ליף קראה לו להתפטר. שמולי התבטא בעוקצנות על "קולות קיצוניים בשטח", ובשיחות פנימיות כינה את ליף וחבריה "ילדים שמפרים הסכמים". בסביבתה של ליף נפוצו שמועות על כך ששמולי מקבל תדרוכים מציפי לבני ועופר עיני. ההפגנה שתיערך במוצאי שבת הזאת, הפגנה שתוארה כ"קריאה אחרונה לראש הממשלה להיענות לדרישותינו", תהיה הראשונה שאינה בשיתוף אגודת הסטודנטים. שמולי לא ישתתף בהחלטות ולא ינאם בה, ולא יסייע למימון. אלא שלשני הצדדים המפה ברורה. המומנטום של המחאה התפוגג, והקרע הנוכחי עשוי להיות מה שיפורר אותה סופית. לליף חשוב במיוחד ששמולי ישבית את הסטודנטים ביום שלישי הקרוב, ב"שביתת העם" שעליה הכריזה.

לתיאום הפגישה נדרשו לא מעט שיחות טלפון, הודעות SMS ומעבר בין "דרגים" שונים. שלוש שעות לפני הפגישה עדיין לא הוסכם היכן תתקיים. רועי נוימן (27), מהחברים הראשונים בהנהגת האוהלים ("בסוף הישיבה הראשונה דפני נתנה לי צ'אפחה ואמרה 'יאללה, אתה הדובר'"), הצליח בכושר שכנועו לסגור על גג הבניין בנחלת בנימין, לאחר שהובטח לשמולי שלא תהיה נפש חיה בסביבה. את כושר השכנוע, הוא מספר, פיתח בארבע השנים שבהן עבד בארצות הברית כמוכר בעגלות.

שדרות רוטשילד, השבוע. מובילי המחאה מחכים לירידת האופוריה מחזרת גלעד שליט צילום: יובל חן

"כששאלו אותנו מי המנהיג אמרנו שאין, ורק שרון שחף, האסטרטגית שלנו, אמרה 'דפני'", מספר רועי, "אבל בסופו של דבר אנחנו קבוצה של אנשים, בלי מלחמות הנהגה. דפני היא יותר המצפן שלנו, הלב. כשבזמן הדיונים יש פתאום סכנה שתתקבל החלטה אסטרטגית שהיא יותר נכונה פוליטית ופחות ערכית, דפני תשים את היד על השולחן. נגיד, בפגישה עם הרב לאו. מחוסר היכרות עם המפה הפוליטית לא ידענו כמה הוא מקורב לביבי. הוא נכנס, התיישב, ובלי לומר שלום, ברוכים הבאים, התחיל לדבר על טרכטנברג. פתאום דפני חטפה את הג'ננה ואמרה לו, 'אתה הרב הכי גדול בישראל. יש פה ניצולי שואה שאין להם מה לאכול ואתה מדבר איתי על טרכטנברג?'. הוא קפא. זה הקטע שלה. פשוט לא מעניין אותה. מישהו מנסה לתכנן הישגים בדרכים פתלתלות, היא תבוא ותדאג שזה ילך ישר. היא קוראת לזה הרוקנ'רול שלה".

השבועות האחרונים שעברו על מובילי המחאה היו כולם רוקנ'רול. גרעין ההנהגה ממאהל רוטשילד חיפש בו, מדי יום ושעה, דרך לגרום לרוחות הזעם מהקיץ לשוב ולנשוב ברחובות, שעדיין מנומנמים מהאופוריה של חזרת גלעד שליט. יוזמי המחאה שרפו בו אנרגיות מסביב לשעון, ולרגעים נדמה היה שבינם לבינם הם מאמינים שהם בעיצומה של דרמת מתח עתירת חמ"לים, מבצעים ותככים.

"זו אחת הבעיות שלנו", אומרת שרון שחף (40), בעבר תחקירנית טלוויזיה ובשנים האחרונות אשת יחסי ציבור, שנהפכה ליועצת האסטרטגית לחבורה של דפני ליף. "זה הולך ונהיה יותר ויותר קשה, וזה גם נמאס. ההוצאות של אנשים מטורפות. רובם עזבו את העבודה כדי להתמסר לזה. זה אומר שלושה חודשים של נסיעות, ישיבות בבתי קפה, טלפונים. וכל תרומה אנחנו צריכים לבחון בשבע עיניים. שבוע וחצי לפני ההפגנה עוד לא היה ברור אם היא עומדת על הרגליים". "יש חשש גדול לגבי ההפגנה בשבת", יסביר לי אחר כך ברק סגל (28), סטודנט לפסיכולוגיה וקולנוע מרמת גן והאדם הקרוב ביותר לדפני ליף במטה. "זה אולי החשש הכי גדול שהיה לנו עד היום. והוא לא מירידה במספר התומכים, אלא חשש מירידת מתח".

יום שני, 17 באוקטובר

הפגנה יש, מקום אין, ואיך עושים ישיבה בשיטת "המחברת של דפני"

10:17

סתיו שפיר מגיעה למטה בנחלת בנימין ומצטרפת לישיבת העבודה. הישיבה היתה אמורה להתחיל כבר ב־9:30, אך נדחתה אחרי שחדר הישיבות היחיד בבניין הופקע על ידי אחד הארגונים הסביבתיים שבו. על הפרק מיקום ההפגנה של 29 באוקטובר. "כיכר רבין?", עולה שאלה. "חצי מהאנשים מתנגדים בגלל המשמעות הסימבולית של השמאל ורצח רבין", אומר אחד, ומישהו מתבדח: "חוששים שמירי אלוני תפרוץ לבמה". עוד בעיה היא התעריף. "זה עולה 16 אלף שקל", אומר אלון־לי גרין, בן 23 בסך הכל. "אני אומר הולכים על כיכר רבין, ומסרבים לשלם לעירייה 16 אלף שקל".

אלון־לי, צעיר החבורה, הוא גם אחת הדמויות הבולטות בה. הוא התפרסם לפני ארבע שנים וזכה לכינוי "רובין הוד של הקופי בין", לאחר שניסה להקים איגוד עובדים ברשת בתי הקפה, פוטר, תבע את החברה וזכה. "והוא המפשר הפנימי אצלנו", אומר רועי נוימן. "בכל פעם שיש מחלוקת, גם אם זה אישי, גרין נכנס פנימה ופותר את זה. אי אפשר להתעצבן עליו, והוא סיבה מאוד גדולה לזה שהקבוצה הזו מתפקדת".

מימין: אלון־לי גרין, דפני ליף וברק סגל בישיבת מטה לקראת "שבוע הזעם". ככל שהכוחות אוזלים המתח גובר צילום: יובל חן

שמות הדוברים שעל הפרק: דורון צברי ("הוא כבר כתב נאום מהפעם הקודמת"), דן שכטמן ("הוא בדיוק התחיל לעקוב אחריי בטוויטר", אומרת סתיו), דויד גרוסמן (סתיו: "לא נעים לי, כבר דיברתי איתו אז"), מאיר שלו (סתיו: "הוא לא מוכן. הוא אומר שאם הוא יעלה לבמה הוא יגרום לנו נזק"), ונציג מהמגזר הערבי. "אולי גם טרכטנברג?", היא מתבדחת. "שיגיד 'התאכזבתי מביבי כי לא נתנו לי מנדט. אני מצטרף לספיבק ויונה'". גם שמו של ביבי נזרק לחלל החדר. "תכלס להזמין אותו לנאום זה לא רעיון רע", היא מצחקקת, "אני רצינית. נתקשר, 'שלום ביבי, עדיין לא אמרת שום דבר. אולי אחרי שלושה חודשים תגיד משהו?'".

"העובדה שזה בלי הסטודנטים מאוד משחררת. גם לא צריך את איציק", אומרת שפיר, וגרין מתבדח: "איך נעשה הפגנה בלי איציק?". "אפשר לשיר את שחקי שחקי", שפיר עונה. "שחקי שחקי" הוא כינוי לשיר "אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי, שהיה ההמנון המאחד של התנועות הסוציאליסטיות, ונהפך בקרבן סמל לממלכתיות, לפעמים רשמית בלבד.

דפני וברק מצטרפים. הוא מתיישב על השולחן, היא על הרצפה. חוזרים לזרוק שמות של מיקומים אפשריים, במה שהולך ונדמה למשחק ארץ־עיר. הישיבה הולכת ומתבלגנת מדקה לדקה, אבל איכשהו נדמה שבזגזוג הבלתי פוסק בין הנושאים יש איזה סדר. כמו במחברת של דפני: המון קשקושים, אבל איכשהו היא יודעת לקרוא את זה. "בהפקות קולנוע יש לפעמים יותר מדי דברים שצריך לדאוג להם בו זמנית, ומחוסר הארגון הזה יכול לצאת בסוף משהו נפלא שלא תוכנן", היא מסבירה אחר כך.

12:00

הישיבה מתפזרת. דפני וסתיו הולכות לבית קפה לעבוד על מסמכים, ובחדר הישיבות חוזרים לעבוד על "קול קורא – שביתת העם", מסמך שאחרי שיעבור שוב ושוב ידיים, אישורים ותיקונים, יופץ לתקשורת ויתפרסם באתר הרשמי של המחאה, j14.org.il. במסמך מופיעה קריאה לציבור להשתתף בהפגנה במוצאי שבת, ובשביתה כללית, היסטורית וראשונה מסוגה, של כל המשק הישראלי ביום שלישי הבא. ברק ויונתן לוי מתווכחים. ברק טוען שהטקסט בינוני. "עדיף טקסט בינוני שעף מאשר טקסט שלא עף", משיב יונתן.

יונתן לוי, מוזיקאי ועיתונאי, הוא קול פסימי כמעט יחיד בתוך ערב רב האופטימיסטים בגרעין הנהגת המחאה. הוא, למשל, טען שמהכנסת עיתונאית שתלווה אותם לשבוע יכול לצאת רק רע. הוא נפגש עם דפני ליף בדירתה, עשרה ימים לפני "העלייה לקרקע", ומאז הוא בחבורה. "עד עכשיו היתה אנרכיה מופלאה שעבדה מצוין ואנחנו סמכנו עליה", הוא מנתח את מצב המאבק החברתי. "כעת אנחנו כל הזמן על התפר בין לרצות לפתח מנגנון מסודר לבין הפחד ממנגנון כזה, שבסופו של דבר תוקע ומחניק יוזמות במקום לעודד אותן. חוסר המסגרת היחסי אפשר לדברים לפרוח. כולם עושים הכל, אבל אנשים לקחו אחריות, ובאופן פלאי, גם בלי לחכות להסכמה של כולם, עד עכשיו אנחנו די באותו הראש".

17:25

"היתה לי שיחה עם עובדת סוציאלית. מסתבר שהפוליטיקה שלהם יותר מסובכת מפוליטיקת האוהלים", מספר יונתן. "פוליטיקת האוהלים" היא מונח רב־משמעות בגרעין ההנהגה, והביטוי "צריך להוריד למאהלים" הוא מטבע לשון בהומור הפנימי של החבורה. אף אחד מהם לא יודה בכך, אך בפירוק המאהלים היתה גם הקלה גדולה, בעיקר מעיסוק יומיומי בתהליכי קבלת ההחלטות והתמודדות עם כל אלה שחשים שקולם קופח. בישיבות, אומר אחד החברים, דיברנו 90% מהזמן על איך יגיבו באוהלים, ו־10% מהזמן על המשך הצעדים.

אחרי סבב התעסקויות נוסף, מסמך ה"קול קורא" נשלח. כעבור רבע שעה מתחילה ישיבה בהשתתפות כ־20 פעילים בנושא "שביתת העם", הקריאה השאפתנית לכל אזרחי ישראל לשבות ב־1 בנובמבר. "חלק מהאנשים קיבלו רשימת אנשי עסקים. נשמח לקבל עוד הלילה סטטוסים", אומר יונתן. "אנחנו עובדים לא נכון", אומר ארד אקיקוס, יועץ לשיווק ברשתות חברתיות שבתקופת מחאת האוהלים התקרב לחבורה ונהפך לאיש האינטרנט של המטה. "אנחנו עדיין באווירת מלחמה פה. אני לא יכול להכין תוכניות כי אני לא יודע מה יהיה. כל פעם מטילים פצצה ממקום אחר", הוא אומר.

בערב נערכת ישיבה מצומצמת של סתיו, רועי, יונתן ואלון־לי בנושא ההפגנה שמתוכננת ליום שבת. שיר נוסצקי, שאחראית על גיוס האמנים, נמצאת בחו"ל עם בן זוגה רגב קונטס. השניים יצאו לקשור קשרים עם מאהלי מחאה אחרים בעולם. "אם שיר חוזרת בשישי יהיה לה שבוע".

התוכנית היא להחזיר את המחאה לכותרות על ידי הפיכת השבוע שלפני ההפגנה ל"שבוע זעם". כמה פעילים מציעים לחסום בנקים או את הכניסה לבניין הבורסה. "אני לא אעשה את זה", אומר רועי, "הבנקים הם לא הבעיה אלא הרגולטור, הממשלה". "הממשלה מופעלת על ידי לוביסטים", משיבה סתיו. "לחסום את קריית הממשלה זה משהו שאני יכול לקדם תקשורתית. בנקים וטייקונים לא", הוא אומר.

מימין: יובל אלטשולר, ממובילי מאבק העגלות, דפני ליף וניצולת השואה רות קריגר במסיבת העיתונאים שערכו שלשום בכיכר רבין צילום: אריאל בשור

יום שלישי, 18 באוקטובר

גלעד שליט בא, איציק שמולי עוד לא, והוריקן תקשורתי בשם סתיו שפיר

הודעת SMS שהגיעה ביום שני בערב: "לוז מחר: 10־7 פגישות מחוץ למטה. 11־10:15 אמילי סילברמן, יו"ר ועדת דיור בנחלת בנימין. 12:30־11:30 שיחה עם ציונים צעירים מחו"ל בבית העם. 13:30־12:45 ראיון עם נער מצחיק מפורטל הנוער, בנחלת בנימין. 13:30־14:30 צוות תעסוקה. 14:30 ספיבק יונה בירקון. מ־5 איתכם. אשרי קבלה (: סתיו שפיר".

9:00

שרון שחף לבדה בחדר הישיבות, מרפרשת את אתר ynet, שעוקב אחרי ביצוע עסקת שליט. כמה דקות לפני עשר בבוקר מגיעה רונה אורובנו, ראש צוות הלובינג בהנהגת המחאה. אורובנו היא יו"ר איגוד הסטודנטים בבית הספר לאמנות בצלאל וחברה בהתאחדות הסטודנטים של איציק שמולי – זה "דיסוננס כל הזמן", היא אומרת. היא לא מתביישת לומר ששתדלנות פוליטית מעניינת אותה כעיסוק, ומספרת שבהתחלה זה לא התקבל בברכה: "די נלחמתי. שרון רצתה שיעשו את זה מקצוענים, אבל אף אחד פה לא מקצוען. אין דובר מקצועי, וגם דפני לא הוכשרה להיות נואמת כיכרות". היא מודעת לכך שהבלגן היחסי במחנה של ליף העניק לה הזדמנות שאצל שמולי היא לא היתה מקבלת. "יש שם יו"רים שהיו לוקחים את התפקיד הזה. פה זה לא היררכי. יש שדה שכולם פועלים בו וכולם שווים".

איציק שמולי. נעתר צילום: עמית שעל

10:26

שרון אומרת את ארבע המילים שקוטעות את הדיון, ולמעשה מאיימות לקטוע את הניסיון להחיות את המחאה: "תמונות ראשונות של גלעד". כולם מזנקים אל הלפטופ. "קרנית דיברה נפלא היום, לא?", אומר רועי, ושרון מפרשנת: "הוא בעיצומו של קמפיין פה. הוא מריץ אותה לרשימת הנואמים בהפגנה". רועי שומע ומשיב: "אם אין רונה רמון אז קרנית".

בחדר צדדי במטה סתיו נפגשת עם אמילי סילברמן, דוקטור בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון ויו"ר "הקואליציה לדיור בר השגה", עמותה שתומכת בשינוי מדיניות הקרקעות והדיור. הפגישה היא לקראת ישיבת המומחים עם צוות ספיבק־יונה שתיערך בצהריים. התבוננות מהצד בשיחה מגלה משהו על התרומה של סתיו לקידום המאבק: ברגע הראשון משהו נראה לא טבעי בישיבה צפופה של נערה מתולתלת ודוקטור אנגלו־סכסית. אבל במהרה פערי הגיל נמסים: סתיו בקיאה, מתנסחת במדויק ובחדות, יודעת להקשיב ולא חוששת להביע דעה גם בניתוח מצבי השכונות באזורים שונים בארץ. "עוד חצי שעה יש לי הרצאה מול בני נוער של בני עקיבא מהעולם", היא אומרת לפתע. "אני רוצה להגיד להם שמהפכה זה ציוני וניאו־ליברליזם הוא אנטי־ציוני. ציונות כסולידריות. אולי תבואי לחצי שעה?".

כעבור שעה סתיו כבר קושרת את האופניים מחוץ לבית העם, המטה השני של צוות המחאה, שנמצא ברוטשילד. בסלון הריק בקומה השנייה, בין צינורות שבולטים מהקירות, ממתינים כ־70 בני נוער מדרום אפריקה, בריטניה והולנד. באנגלית קולחת ומלוטשת היא שוטחת את נרטיב המחאה, מתחושת חוסר האונים שקדמה ליציאה לרחוב, דרך תיאור חיי השגרה במאהלים, סיפורים מהמטבח ועד מעגלי הדיון.

עוד לא אחת בצהריים, וסתיו מתראיינת לאתר "פורטל הנוער", no-r.co.il, שקועה בבני שיחה כאילו לכבודם קמה היום. היא שואלת מאיפה הם בארץ, מסתכלת בעיניים וזוכרת את השמות. "כשהייתי בת תשע היה עיתון ילדים שנקרא 'כולנו', שאם נבחרת היית יכול לכתוב בו בהתנדבות. הייתי עיתונאית צעירה", היא פותחת בסמול טוק, ומשם מזרימה את השיחה לאיך הבינה שבית הספר זה רק ציונים, איך ראתה, כשהיתה מורה בעיירת פיתוח בשנת שירות, שהמערכת הרימה ידיים, ולבסוף, באופן מעט אירוני, היא ממרום גילה "מעבירה את השרביט" אליהם, לדור הבא. "אנחנו בני 26-25. הדור שבאמת ישפיע זה הדור שלכם, אנשים שמתגייסים". המראיינים מוקסמים. לעתים נדמה שגם בעולם "הקפיטליסטים החזירי", כפי שהיא מגדירה אותו, כישוריה התקשורתיים של סתיו היו יכולים לארגן לה דירה של ממש מעל האוהל שהעמידה בשעתו בשדרה.

"אם את רוצה להיות ממש צינית, את יכולה לומר שעכשיו היא מכינה את עצמה", יעיר אחר כך בשקט פרופ' אביה ספיבק, בלי לסיים את המשפט, ולומר למה, לדעתו, אפשר לומר שהיא מכינה את עצמה.

סתיו שפיר ואיליה מרשק משוחחים עם עוברי אורח שעלו מהרחוב למרפסת בבית העם ברחוב רוטשילד. בעל בית הקפה למטה: "הבאתם לפה נרקומנים" צילום: יובל חן

14:03

בבית דניאל, בקצה השני של העיר, נערך מפגש עם "הספיבקייה", כפי שהם מכונים בז'רגון ההנהגה. פרופ' אביה ספיבק מדבר ראשון ואומר שהמחאה היא שגרמה לנתניהו לשחרר את שליט. אחריו מדבר פרופ' יוסי יונה, אחר כך שרון שחף, ובסוף סתיו שפיר.

אחר כך מתחלקים לצוותים, ובינתיים דפני וברק מגיעים אחרי שנפגשו בחיפה עם מורים לקולנוע ותקשורת, ועוברים בין המעגלים. אחד הנוכחים המבוגרים קורא אל סתיו: "היי, אמרת לי להפסיק לעשן ואת מעשנת בעצמך?". "כן, חזרתי. קטע חברתי".

17:39

במטה בנחלת בנימין מתקדמים המגעים החשאיים לקראת פגישת ליף ושמולי. "שמולי רוצה ארבע עיניים", רועי מעדכן את דפני. "ארבע עיניים פה", היא פוסקת. - "הוא רוצה מקום ניטרלי". - "פה".

17:53

"רעות אני רוצה להבהיר משהו", דפני משוחחת ישירות עם חברה בגרעין הקרוב של איציק שמולי. "אני דיברתי עם שמולי ישירות יותר מפעם אחת, רציתי לקבוע פגישה, הפגישות האלה בוטלו יותר מפעמיים. אין מה לעשות, הוא צריך להגיע לפגישה והפגישה צריכה להיות במקום שמאפשר את העובדה שזה נופל על יום מאוד עמוס, עם אנשים מאוד בכירים שקבעו לי איתם פגישות, אני מבקשת להתגמש, זה הכל".

19:32

ישיבת מטה מצולמת לאחד מערוצי הטלוויזיה. החברים משחזרים כמעט במדויק את הדיון המבולגן על המיקום, כיכר רבין כן או לא, רשימת הדוברים, מסרים מרכזיים.

שעתיים אחר כך נפתחת ישיבה מצומצמת בנושא המגזר הרוסי. "הרוסים במחאה הזאת זו הזדמנות שמוחמצת", אומרת ויקי אידזינסקי (31), נציגת המגזר. בשיחה מוקדמת יותר עם אלון־לי ושרון היא סיפרה שבמגזר הרוסי לא אוהבים את ליף כי "היא מזיעה, לא מתאפרת ונראית מלוכלכת". עוד בעיות בגיוס המגזר, היא אומרת, היא שהרוסים "מעדיפים להסתיר שיש בעיות, ושבויים באתוס שלפיו חייבים לעבוד 15 שעות ביום, וכל דבר אחר זה בטלנות".

לקראת חצות, בבית העם, דפני וערן מדברים על מסיבת הרחוב שמתוכננת להתרחש כעבור יומיים – אותה מסיבת רחוב שתצא משליטה ותסתיים במעצרים – ועל הקמת "צוות גרילה" לפרסום ברחובות. "צריך לפנות לאמני גרפיטי", היא מציעה, "אני רוצה להקרין ויז'ואל של מה שיהיה בשדרה", "צריך בד באורך קילומטר שאנשים יוכלו לכתוב את ה־say שלהם". היא מעדכנת את ערן בפגישה שקבעה למחרת עם המתמחים בבילינסון. "הם קיבלו הוראה מה־PR שלהם לא להתעסק איתנו ואני חושבת שזו היתה טעות".

סתיו מגיעה לבית העם, דפני מעדכנת אותה: "מה שסיכמנו זה לפתוח אירוע בפייסבוק". בשלב מסוים סתיו לוקחת אקורדיון מהפינה ומנסה למצוא סולמות. לבסוף היא מוצאת את החיבור בין הלחצן העגול למקלדת מהצד השני של המפוח. "זה דו".

יום רביעי, 19 באוקטובר

בוקר בבית המשפט, צהריים באשדוד, ועסקה על הגג, מול השקיעה

"stivvo@ בבית משפט, בן שוחרר". הודעת הטוויטר הקצרה של סתיו מהבוקר מסגירה את מקום הימצאה. כמה שעות לפני כן, בשלוש לפנות בוקר, הופיע ציוץ אחר שנוגע לבן טרופר, ידיד של סתיו ופעיל במחאה, שנעצר בתחילת השבוע אחרי שהשתתף באירועי המחאה העולמית נגד השיטה הכלכלית שנערכו, בהיקף מצומצם מאוד, גם בישראל. בין שני הציוצים סתיו כנראה ישנה.

החיים במטה המאבק תזזיתיים, אבל זה כלום לעומת חייו של המטה באינטרנט. הזמן הריק בין הפגישות והישיבות מוקדש לתחזוקת אתר המחאה הרשמי, לציוצים בחשבונות הטוויטר של החברים ולהפצת רעיונות דרך פייסבוק.

מימין: רועי נוימן, דנה ממן, סתיו שפיר, שרון שחף ויונתן לוי במטה המחאה בנחלת בנימין. נוימן: "הפחד הגדול שלנו הוא מירידת מתח" צילום: יובל חן

9:00

בית משפט השלום. עו"ד ברק כהן, שמסייע לאנשי המחאה ומייצג את בן טרופר, מנסה כמעט בייאוש להסביר לחבריו של בן שהבעיה נפתרה: המשטרה לא הגישה בקשה להמשך התנאים המגבילים, וזה אומר שהוא חופשי. "אני מסתובב עם עבריינים שלא היו יום בבית ספר והם מבינים את כל מה שאני אומר להם. אלה, אני מנסה להסביר להם את ההליך והם לא מבינים על מה אני מדבר", הוא מתלונן.

11:24

רועי יושב בבית הקפה מתחת למטה בנחלת בנימין ומשוחח בטלפון עם דפני. "אני עדיין במשא ומתן עם הדה־קלרק על מתי תהיה הפגישה. אני אעשה לך הכנה לפני". דפני עצמה בדרך לאשדוד, לפגישה עם הרב פינטו.

בשיחות הבאות בין רועי לעוזרת של שמולי הטונים הולכים ועולים. "תגידי לאיציק שאם יש לו בעיה עם השעה או המקום שירים לי טלפון, או לדפני. השיחה בינינו לא מובילה לשום מקום חוץ מעצבים בערב החג", רועי אומר.

15:08

שמולי על הקו. "אוהו, איציק שמולי, סוף סוף אני מדבר איתך", רועי אומר. "יש לנו בעיה להגיע להתאחדות. הגג פה פרטי, לא יהיה אף אחד, הבניין ריק. אתה רוצה שזה יהיה בבית קפה? אתה יודע מה זה לשבת עם דפני בבית קפה? כל שתי דקות באים להציק לכם. יש פה גג מדהים עם נוף לים, שקיעה מדהימה, תוכלו לדבר כשהכל נעול. כולם יהיו בארוחות חג אצל ההורים". כעבור עשר דקות הוא מתקשר לדפני: "דיברתי עם שמולי. בחמש בגג, רק שניכם".

ברבע לחמש, כשדפני מחכה למטה לשמולי, לפגישה שעתיד המחאה אולי תלוי בה, נוימן, אלון־לי, יונתן ורונה מסתתרים בחדר הישיבות הנעול. גם המעלית נעולה. הבניין צריך להיראות ריק. "הוא הגיע על קורקינט חשמלי, אם תהיתם", אלון מתבדח בעודו מעמיד פנים שהוא מציץ מהחלון כמו ממשוכה בשדה קרב. "אני צריכה לצאת, חבר שלי בא לאסוף אותי, אתם רוצים שהוא יזרוק אותי בגלל המהפכה?", רונה, שכאמור חברה גם בהתאחדות של שמולי, אומרת בצחוק. "אותך במיוחד אסור לאיציק לראות", משיבים לה. "שיט, ארד צריך לעלות", אומר יונתן. מצב הרוח שלו לא תואם את רוח השטות הכללית בחדר. "אף אחד לא נכנס ולא יוצא", פוסק רועי "הבטחתי לו בניין נטוש".

מנואל טרכטנברג צילום: איציק בירן

קצת אחרי חמש דפני סוף סוף לא עונה לטלפון. כנראה הם על הגג. עד 17:20 הפסגה מסתיימת ושמולי כבר איננו. העסקה הוכתרה בהצלחה, ולפיה שמולי צפוי להכריז הבוקר על השבתת הלימודים ב־1 בנובמבר, יום "שביתת העם". ביום שבת הוא לא ינאם. מרשים לארד לעלות.

ארד הגיע עם סטטיסטיקות על השיח סביב גלעד שליט ברשת, ש"הגיע לפיק ונמצא כעת בירידה. למזלנו הסנטימנט על ביבי עדיין רע למרות העסקה", הוא אומר, ומציג תרשימים מורכבים ועמוסים בנבואות. איכשהו, הנוכחים בחדר לא משתכנעים שלקחי התרשימים יבטיחו שעד שבת הבאה הציבור הישראלי יחזור לזעום איתם.

יום חמישי, 20 באוקטובר

יום רע מאוד, ולא רק לקדאפי

יום חמישי, עשרה לחצות. שדרות רוטשילד כבר שקטות, אחרי שמסיבת הרחוב שנערכה לציון מאה ימים למאהל הראשון יצאה משליטה, הפכה לצעדה קולנית והסתיימה בהתנגשות עם המשטרה ומעצרים. דפני המותשת נמצאת בקומה השנייה בבית העם, מטאטאת את הרצפה. שלושה חבר'ה יושבים בשולחן מימין. במרכז עוד שלושה עם אקורדיון, גיטרה וקלרינט. בצד השני יש עוד כמה אנשים, ובכל זאת אף אדם נוסף לא מתנדב לנקות. חבר מאהל ותיק, שהגיע קודם כדי לומר לדפני בעצבים שהוא לא היה מרוצה מהתנהלותה היום, טופח על ישבנה. דפני מקפידה לא לעשות מזה סיפור, אבל מנגד מבינה שאי אפשר לעבור על כך בשתיקה ומנסה לגרום לו להתנצל.

שתי בנות נכנסות לחדר, פותחות עם דפני בשיחה ובמהרה עוברות לגידופים: "אם אני רוצה לקרוא לך זונה, שרמוטה אני אקרא, עכשיו את גם מטאטאה?". אחרי כמה דקות המפליק הלא מרוצה מבקש לדבר איתה. היא מנסה להתחמק, לדחות למחר, כבר אחרי חצות, והיא עברה יום קשה. אבל יש לו מה להגיד, והוא יפרוק את אשר על לבו.

לא הרבה אנשים עברו את מסכת הלחצים הכמעט בלתי פוסקים שהם חייה של דפני ליף בשלושת החודשים האחרונים. ומי שהיו עוברים אותה, לא בטוח כיצד היו מגיבים לתופחי ישבנים שמתעקשים להגיש את קבילותיהם אחרי חצות. ליף מתיישבת איתו בצד. "מה שאתה רוצה להגיד, תגיד ישר", היא מבקשת. "את לא יכולה להרשות לעצמך להתנהג ככה", הוא פותח, "זה אותה טעות שעשינו בפינוי האוהלים. אם היית קוראת לדי.ג'יי ששלחתי לך זה היה מסדר את המסיבה". ליף מבקשת ממנו להאמין שהיא לא ראתה את ה־SMS, ושהיא לא מכירה את הדי.ג'יי. "יש לך חור בהשכלה אם את לא מכירה אותו", הוא משיב. "אתה יודע כמה חורים יש לי בהשכלה?". בסוף הוא מתרצה. הם יפגשו מחר לדבר על זה. "וחוץ מזה נפרדתי מחברה שלי היום", הוא מוסיף. ליף מסתכלת עליו בשתי עיניים עייפות.

כמעט 12 שעות קודם לכן ההכנות היו בעיצומן, וכללו בעיקר מרדף אחרי הרמקולים והמיקסר. לחדר נכנס אסרף, הומלס ואסיר לשעבר שנמצא בגמילה. "בדרך כלל הוא לא מציק, הוא ישן", אומר איליה מרשק, האחראי על הפקת המסיבה. אסרף ניגש, מבקש סיגריות וטלפון לעשות ממנו שיחה ומטריד קצת את סתיו: "יש לך חבר? בן כמה הוא?".

בינתיים 130 אנשים כבר עשו לייק להודעה שסתיו כתבה בפייסבוק לפני שעתיים. "למה כתבת על גלעד שליט?", שואלת אחת. "כי באמת שמחתי שהוא חזר", סתיו משיבה. "כלא ושבי זה דברים שלא צריכים להיות". היא לוקחת את הגיטרה ומנגנת את השיר "First Day of My Life" של Bright Eyes. בשעה שלוש ברק מעדכן: קדאפי מת.

15:27

דפני מגיעה לבית העם. אסרף מחבק אותה. "איכס, אתה מלא רוק. איפה הכל עומד?", היא פונה אל אחד הנוכחים, שמשיב: "רמקולים יש, מיקסר יש, מגבר יש". אחר כך ברק ודפני יוצאים לסבב שכנים, להתנצל מראש על הרעש שצפוי בערב. בעלים של בית קפה סמוך אומר שהוא תמך בהם, אבל עכשיו הם פוגעים לו בפרנסה. "אני הייתי בעדכם. גדלתי במצוקה. אבל יש פה נרקומנים. תעשו את זה מול העירייה".

מעבר לכביש הם מבחינים ב־15 ניידות משטרה שנערכות לערב. "ממה שהבנו אתם ארגנתם פה אירוע", אומר רפ"ק נסים דאודי, מפקד הכוח. השניים מסבירים לו שהנחו את הפעילים לא לנהוג באלימות. "אני באתי לפה ערוך, לא כמו פעם שעברה", אומר דאודי, "המטרה שלי שהכל יעבור בשקט. מצדי שיהיו 3,000 איש, אנחנו זורמים איתכם, אבל קח בחשבון שאם אנשים יירדו לכביש או אם לא תהיה לי שליטה עליכם הדבר כאן בטל ואני צריך לעשות את העבודה שלי". בינתיים אחד השוטרים תופס את דפני. הוא עושה עבודה לתואר שני ורוצה לראיין אותה. "את לא יודעת כמה השקות יש בין המחאה במצריים למחאה שלכם", הוא אומר לה בהתלהבות.

17:26

דפני חוזרת לבית העם ומביאה לאסרף חפיסת סיגריות שביקש ממנה קודם. אחרי מאמצים רבים החברים פותרים את בעיית ההגברה: שני מחשבים יתחברו לרמקולים ויתקשרו זה עם זה באמצעות אינטרנט אלחוטי. "אם יש לך ספק, ככה תכננו את העצרת הראשונה", ברק אומר, "ביום אחד. את רואה, אין צבא. כולם חושבים שיש סביבנו צבא של אנשים. כל האנשים איתנו, עד שזה מגיע לזמן שלהם". בשיחת טלפון ברק מעדכן את סתיו במה שעדיין נחוץ להגברה. היא מצדה מציעה להתקשר לחרדים, שיבואו לעשות בשדרה חגיגות שמחת תורה.

19:33

סתיו מתראיינת בטלפון לגלי צה"ל בעודה הולכת לבית הקפה שבו יושבים יונתן, הפעילה דנה ממן ואלון־לי. הם מסתכלים יחד בפוסטר שנשאר מ"עצרת הבושה", כינויים להפגנה הלא מוצלחת בשבת שעברה. "יו זה ה־Stalker שלי!", סתיו קוראת לפתע ומראה להם הודעה שקיבלה בפייסבוק. "הוא רדף אחריי בקטע מפחיד, שלח לי הודעות 'אני בחור טוב למה את לא רוצה אותי' ו'אני יכול להיות רע כשצריך'. ואחר כך כתב שאני צריכה להגיד תודה שבחור כמוהו רודף אחריי. כתבתי לו שיש לי חבר".

20:58

המסיבה מתחילה והחיבור האלחוטי קורס. אין מוזיקה. כמה אנשים מתחככים עם המשטרה. כ־400 איש שהגיעו לחגוג מתחת למרפסת בבית העם מתחילים לצעוד לכיוון רחוב אלנבי, השוטרים צועדים בעקבותיהם, והצועדים מנסים לתמרן ולחזור בלי שהשוטרים יבחינו. זה לא עובד.

כעבור חצי שעה החבר'ה הדתיים מגיעים לשדרה עם ספר תורה גדול, מתחילים לעשות הקפות על הכביש וממשיכים לכיוון תיאטרון הבימה. לא ברור איך, פח זבל אחד הוצת, וכל הצלמים שהגיעו למסיבה מתקבצים סביבו כדי לתעד את "מסיבת הזעם". משתתפי המסיבה מתחילים לרדת לכיוון אבן גבירול, בואכה כיכר רבין. פתאום צצים מגפונים, ופתאום בקצוות של המגפונים אפשר לראות את דפני, סתיו, ברק, יונתן ואלון־לי, שכבחיבור אלחוטי צועקים ססמאות בתיאום.

לכיכר רבין הם מגיעים בדיוק כשהקפות ספר התורה במקום מסתיימות, ובתמונה קצת הזויה, חובשי הכיפה וצעירי המחאה מתאחדים לשירת "כל העולם כולו גשר צר מאוד". סתיו מתראיינת בדרך. בינתיים מחליטים להמשיך לאיכילוב. רועי מגיע כועס, ונוזף בסתיו. הקטע עם הפח לא ייראה טוב בתקשורת ויזיק להם תדמיתית. גם דפני פרשה אחריו. גם ברק קצת כועס. "יש הרבה יועצים שמרעילים את דפני וסתיו לא לבוא לפה", הוא אומר. "אבל אהבתי את זה שהפתענו את עצמינו".

23:35

צועדים בחזרה. עוד מעט דפני תיקח את המטאטא.

יום שישי, 21 באוקטובר

השבוע נגמר, המתח רק מתחיל

פגישה בת שעה וחצי. תדירויות הסיגריות של דפני ליף: 16:46 סיגריה ראשונה, 17:02 סיגריה שנייה, 17:22 סיגריה שלישית, 17:34 סיגריה רביעית, 17:45 סיגריה חמישית, 17:56 סיגריה שישית.

בבוקר ובצהריים החברים היו מפוזרים: סתיו בבית המשפט, מחכה לשחרור של אחד העצורים מאתמול, ומשם לפגישות בבית העם ובבתי קפה. דפני עסוקה בצילום סרטונים למגזר הרוסי. ברק נפגש עם פעילים בגן מאיר והלך איתם לארוחת צהריים. אלון־לי נפגש עם סטודנטים יהודים וערבים בפקיעין.

16:30

ברק ודפני מגיעים לנווה צדק, לדירתה הפסטורלית של אחת מנציגי איגוד הפסיכולוגים הציבוריים. שניהם נראים מותשים. הם באו לייעץ לקראת עליית מדרגה שהפסיכולוגים מתכננים במחאתם שלהם. ברק נותן הערות קצרות על המצגת ששלחו לו ומסיים ב"איך עוד אנחנו יכולים לעזור לכם?". דפני מעדכנת: "נפגשתי לפני יומיים עם המתמחים, והם בפנים. ב־24 מתוכננת הפגנה שלהם, אני אדבר עם יונה וייסבוך. אני חושבת שיהיה טוב אם יהיה דובר של העובדים הסוציאליים ודובר של פסיכולוגיה. אתם צריכים להשתמש בזה כמקפצה לאיחוד.

"מה עם גימיקים?" דפני שואלת, במה שנראה כשילוב בין כוהנת קריאייטיב עולמית לנערה על סף עילפון. "עשיתי SMSים, אני אחבר אתכם לחבר'ה בחוג לקולנוע. אפשר לעשות סרטון ויראלי מצחיק שיסביר את העניין שלכם, להקרין ברצף סצינות של פסיכולוגים מסרטים, כמו רובין ווילייאמס כזה, ואז יש קאט ורואים את אסי דיין, בקטע שמייבשים אותו וכל מה שהוא רוצה זה בטיפול. אני יושב כאן ואף אחד לא בא. כשאתם באים להפגנה תבואו עם קרטון עם תשעה ריבועים שרואים בו צללית של פנים אבל לא רואים את הבן אדם. רק כתוב גיל. כאילו שכל פסיכולוג סוחב אנשים על הגב".

מאז יום שישי הלחץ והדינמיות רק עולים, במקביל לעייפות ולמתח. ביום שבת עובדים מהבית ומתראיינים לעיתון גרמני. יום ראשון ושני מוקדשים ל"פלאש־מובים", התחזות ללקוחות בבנקים ובסופרים, וכשניתן האות מתחילים לצעוד בהתאמה: "העם דורש צדק חברתי!", כשמישהו תמיד מקפיד לתעד בווידיאו. ביום שלישי בבוקר: קוראים לציבור להגיע להפגנה במסיבת עיתונאים בכיכר רבין. ובינתיים המטות הומים בעוד ועוד שליחויות, עצבים והיערכויות לקראת המבחן שמצפה מחרתיים, גם להם וגם לתודעה החברתית בישראל. ביום ראשון הקרוב ימים קומץ הפעילים הזה, שמקדיש כיום את כל ימיו למאבק, יתעורר ליום המפחיד ביותר שהיה לו זה חודשים: הבוקר שאחרי.