• תפריט
27.10.11

למה באמת קרסה הכלכלה המערבית?

פרופ' רוברט רייך, מההוגים העסקיים המובילים בארצות הברית ומומחה מנוסה לכלכלה וממשל, מסביר למוסף "כלכליסט" למה כל ההסברים על המשבר עד כה היו מוטעים, איך באמת הגענו עד הלום, והאם לעזאזל אפשר לצאת מזה בכלל

אורי פסובסקי 10:5527.10.11

כשכולם עוד היו שקועים בדיונים על הבנקים, התרגילים של וול סטריט ושכר המנהלים, פרופ' רוברט רייך כבר ידע מאיפה תגיע הטלטלה הכלכלית הבאה. "התסכול האמיתי, והקש האחרון, יגיעו אם וכאשר אנשי מעמד הביניים ירגישו שאין להם שום אפשרות לעשות את זה (...) שהמשחק הכלכלי מכור", הוא כתב כבר לפני שנה וחצי, הרבה לפני שמעמד הביניים תקע יתדות במדריד, בלונדון, בתל אביב ובמנהטן. "אנחנו נוטים להסתגל לירידה יחסית וגם אבסולוטית ברמת החיים שלנו, אפילו לזמן ממושך. אנחנו יכולים להשלים אפילו עם אי־שוויון נרחב יותר. אבל כשלכל זה מתווספת תחושה שהמשחק הכלכלי מכור - שלא משנה כמה נתאמץ, לא נוכל להתקדם, כי העשירים והחזקים יותר יחסמו אותנו - הקומבינציה הזאת עלולה להיות רעילה".

 

התחושה של "המשחק מכור" היא מה שהוציא המונים לרחובות בכל העולם. אבל הכלכלנים והפוליטיקאים שניסו להבין את המחאה, ולעתים גם המפגינים עצמם, לא ידעו לשים את האצבע על מה בדיוק השתבש, ומה בעצם עומד בשורש המחאה. רייך - משפטן, כלכלן ומומחה בכיר למדיניות ציבורית, ששירת בשלושה ממשלים והיה ממנסחי המדיניות הכלכלית של קלינטון - עשה זאת. הוא יודע להסביר למה הכלכלה, ובעקבותיה החברה האמריקאית, סטתה מהמסלול, יצאה מאיזון. המשבר של 2008, לפי רייך, הוא לא רק תוצאה של השתוללות המוסדות הפיננסיים, אלא ביטוי לשבר חברתי־כלכלי עמוק, שהוא בעצם התנפצות החלום האמריקאי הבסיסי, זה שבו עם הרבה עבודה קשה כל אחד יכול להצליח, ואולי גם להתעשר.

 

מפגינים בוול סטריט מפגינים בוול סטריט צילום: אי פי איי

 

"יש לנו בעיה ענקית ומתמשכת", אומר רייך בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", "וחלק גדול ממנה קשור להתרחבות האי־שוויון". גם כשהאחרים כבר החלו לדבר על בעיית האי־שוויון, רייך סיפק לה הסבר אחר, מקורי: היא לא נולדה בגלל כוחות השוק ולא בגלל היד הנעלמה, אלא בעיקר בגלל פוליטיקה, בגלל זניחת העסקה הבסיסית, זו שניצבה ביסוד הכלכלה האמריקאית ורוב כלכלות המערב. כשהעסקה הזאת השתבשה, הכלכלה יצאה מאיזון. זה קרה לאט, ברבדים העמוקים, יצר אי־שוויון, כרסם בצדק, פגע בצמיחה. כרגע זה נגמר באוהלים ברחובות. רייך מוטרד; הוא יודע שזה יכול להיות הרבה יותר גרוע.

 

וזו העסקה הבסיסית שהשתבשה:

העסקה שלפיה העובדים במשק מרוויחים מספיק כדי להיות לא רק עובדים אלא גם צרכנים, ולקנות את מה שהם בעצם מייצרים.

 

זו לא רק עסקה הוגנת, זו גם עסקה הגיונית, מסביר רייך ב"Aftershock", רב־המכר שפרסם בשנה שעברה. כדי שיהיה מי שיקנה את המוצרים והשירותים שהכלכלה מייצרת, אנשי מעמד הביניים צריכים להרוויח מספיק כסף. הנרי פורד הגיע לתובנה הגאונית הזאת כבר בראשית המאה ה־20, והחליט לשלם לפועלים שלו פי שלושה מהמשכורת הממוצעת לפועל אז. "הוול סטריט ג'ורנל" הכריז שזהו "פשע כלכלי", אבל פורד ידע מה הוא עושה. העובדים שלו הרוויחו מספיק כדי לחסוך כסף ולקנות מכונית, ובתוך שנתיים החברה שלו הכפילה את הרווחים.

 

לקח זמן עד שהתובנות של פורד היכו שורש. אמריקה היתה צריכה לעבור בשביל זה את השפל הגדול. אבל אחרי מלחמת העולם השנייה העסקה הבסיסית הוכיחה את עצמה: כל משפחה (לבנה) חלמה על בית בפרברים, ונהנתה מסיכוי לא רע להגשים את החלום. שני פרמטרים מרכזיים אז נחשבים לקללות היום: איגודים חזקים ומסים גבוהים. אבל המערכת עבדה - החברה האמריקאית היתה שוויונית יותר, והצמיחה הכלכלית היתה גבוהה מהיום.

 

אבל אז המשוואה החלה להשתבש. הכלכלה העולמית השתנתה: משרות נדדו למזרח, עובדי צווארון לבן הוחלפו במחשבים. אבל אלו לא הסיבות העיקריות לשיבוש: במערב עדיין עובדים, והאבטלה היא תופעה מחזורית שלא בהכרח גדלה בגלל הגלובליזציה והמחשוב. הסיבה העיקרית לשיבוש, טוען רייך, היא הקיפאון בתנאי העבודה. וקיפאון בכלכלה צומחת משמעותו שחיקה: העובדים היום פשוט לא מרוויחים היטב כמו העובדים פעם.

 

כי במקביל לשינויים בכלכלה העולמית צצה שוב התפיסה שלפיה כוחות השוק יפתרו את בעיות הכלכלה בצורה היעילה ביותר, וסדר היום עבר מחינוך, הכשרה ויצירת רשת ביטחון חברתית - להפרטה, דה־רגולציה ויצירת רווחי עתק. מעמד הביניים התחיל לצאת מאיזון. נפתח פער גדל והולך בין מה שאנשים מרוויחים כעובדים למה שהם מוציאים כצרכנים. וכשמעמד הביניים יוצא מאיזון, כל המערכת יוצאת מאיזון. כי בניגוד למה שמטיפים לנו, מסביר רייך, העשירים לא יכולים להניע את הכלכלה: הם לא קונים מספיק, ולא קונים את הדברים הנכונים. כך שהעסקה הבסיסית קרסה. ועד עכשיו רייך היה כמעט היחיד שראה את זה.

 

מעמד הביניים לא ראה את זה קורה, כי היו לו מנגנוני תיקון.

שלוש דרכים לשכנע את עצמו שאין פער בין כמה שהוא מקבל לכמה שהוא מתבקש להוציא. שהוא יכול, בעצמו, לגרום לעסקה הבסיסית להמשיך לעבוד. כלומר פשוט להישאר במירוץ, לשמור על רמת החיים שלו.

 

כלי אחד הוא יותר עובדים. "משנות השבעים והשמונים עוד ועוד נשים יצאו לעבודה כדי לפצות על כך שהמשכורות של הגברים, עד אז המפרנסים היחידים, קפאו ואפילו החלו לרדת", מסביר רייך. כך, בשנות השישים רק 12% מהאמהות לילדים צעירים עבדו בשכר. בסוף שנות התשעים 55% מהן עבדו.

 

כלי שני הוא יותר עבודה. "כשהמנגנון הראשון מיצה את עצמו", ממשיך רייך, "גם הגברים וגם הנשים החלו לעבוד יותר”. בעשור הקודם זוג אמריקאי ממוצע עבד 500 שעות בשנה יותר מבסוף שנות השבעים - עוד 12 שבועות בשנה. גברים ונשים החלו לחלק ביניהם משמרות לעבודה ולטיפול בילדים. "Double income no sex" קורא רייך למציאות הזאת.

 

המנגנון השלישי נחשב בטעות למקור הבעיה. כשאנשי מעמד הביניים הבינו שיש גבול למספר המפרנסים במשפחה, ויש גם גבול למספר השעות שאפשר לעבוד ביממה, הם גילו שאין גבול לאשראי. "משפחות החלו להיכנס לחובות גדלים והולכים כדי לשמור על רמת החיים שלהן", אומר רייך. בשנות השבעים החוב הממוצע למשפחה אמריקאית (כולל משכנתאות, הלוואות ואשראי) עמד על מחצית ההכנסה השנתית. בתחילת העשור הקודם החוב עלה ל־100% מההכנסה, וערב המשבר הוא עמד על 138%. "קל היה להיכנס לחובות כל עוד מחירי הבתים המשיכו לעלות. אבל ברגע שבועת הנדל"ן התפוצצה", אומר רייך, "גם מנגנון ההסתגלות הזה מוצה.

 

"והנה אנחנו היום", הוא מסכם, "בלי שום דרך שבה מעמד הביניים, המעמד העובד באמריקה, יכול לתמוך בצמיחה. יצוא מאמריקה לשאר העולם לא יכול להיות פתרון, כי הביקוש הצרכני בשאר העולם נמצא בירידה. במקביל השווקים מיטלטלים - ככל שההכנסות והעושר התרכזו בצמרת, כך הכלכלה נהפכה למועדת יותר למחזורים של זינוקים והתרסקויות, לחוסר יציבות. יש מגוון מוגבל של נכסים שהעשירים משקיעים בהם, ונוצר דפוס של ספקולציה שיוצרת עליות לטווח קצר, ואז נפילה. זה קורה בנדל"ן, בסחורות, במניות האינטרנט בעבר, וזה יוצר חוסר יציבות כללי".

 

פול וולקר. האבחנה שלו לא נבדקה לעומק פול וולקר. האבחנה שלו לא נבדקה לעומק צילום: בלומברג

אלא שכאשר המומחים הסתכלו על הבעיה הם בלבלו את הסיבה עם התוצאה. רייך זוכר רגע מפתח אחד בתהליך הזה, ב־6 בנובמבר 2008, אצל אחד, ברק אובמה, שיומיים קודם לכן נבחר לנשיא. המשבר בוול סטריט היה בעיצומו, ואחד הצעדים הראשונים של אובמה היה לכנס כתריסר ממיטב המוחות הכלכליים לדיון דחוף. רייך היה אחד מהם. אחר היה פול וולקר, ממקורבי אובמה והנגיד האגדי של הבנק המרכזי בשנות השמונים. בפגישה ההיא סיפק וולקר אבחנה חשובה: "הבעיה שעומדת ביסוד המשבר היא שהאמריקאים חיו מעבר ליכולותיהם". בין כל המומחים, וכשהשיחה גלשה לנושאים דחופים יותר - החשש לקריסת הבנקים הגדולים, למשל - האבחנה של וולקר לא נבחנה לעומק.

 

מאז האבחנה הזאת השתלטה על סדר היום: התפיסה הרווחת שנשמעת שוב ושוב מפי נבחרי ציבור ופרשנים היא שהמשבר הוא תוצאה של בזבזנות חסרת תקנה של הציבור, שתודלקה על ידי נדיבות המערכת הפיננסית - ששחררה משכנתאות, אפשרה אובדראפט וחילקה כרטיסי אשראי - ועל ידי התעלולים של נערי וול סטריט. "במשך יותר מדי זמן האמריקאים קנו יותר מדי וחסכו מעט מדי", אמר, למשל, שר האוצר האמריקאי טים גייתנר. הדעה הזאת כבר שולטת בסדר היום באירופה ומאיימת להשתלט לגמרי גם על וושינגטון, ואפילו בישראל היא התגלגלה לכל שדרות הציבור, מפוליטיקאים ועד טוקבקיסטים. "אל תלכו למסעדות" ו"אל תגורו במרכז תל אביב" היו תגובות נפוצות למחאה בקיץ האחרון. ובתפיסה הזאת הדרך ליציאה מהמשבר היא הידוק החגורה: האזרחים יקצצו בהוצאות, והממשלה תקצץ בתקציבים ובשירותים.

 

האבחנה של וולקר נראית הגיונית, כל עוד מתמקדים רק בחוב הפרטי שלפני המשבר. אבל בתמונה הגדולה יותר, שאותה משרטט רייך, חובות הענק הם לא באמת הבעיה אלא התוצאה של הבעיה. הם התוצר של אותו מנגנון הסתגלות שלישי, שבאמצעותו ניסה מעמד הביניים להתמודד עם קריסת העסקה הבסיסית. "למה בעצם אנשים חיו מעבר ליכולותיהם, למה הם נכנסו לכאלה חובות בשנים שלפני המשבר?", תוהה רייך בספרו, ומספק תשובה קולעת: "הבעיה לא היתה שהאזרחים בזבזו מעל ליכולתם, אלא שלמעמד הביניים לא היתה יכולת לשמור על רמת החיים שלו".

 

במילים אחרות, המשבר היה רק סימן לבעיה עמוקה יותר מהעיוותים הפיננסיים. "הסיבה המיידית למיתון הגדול היתה המשבר בוול סטריט וההפרזות של המגזר הפיננסי", אומר רייך, "אבל מאחורי זה הסתתרה מציאות ארוכת טווח, שבה ההכנסה הממוצעת הריאלית כמעט לא גדלה במשך עשורים". בעשורים האלה הכלכלה שגשגה, אבל מעמד הביניים נותר מחוץ לחגיגה. בארצות הברית, למשל, הכלכלה הכפילה את עצמה, אבל השכר הממוצע כמעט לא השתנה. רק העשירים זכו ליהנות מהעוגה הגדלה, ושילמו פחות ופחות מסים: האחוזון העליון גרף ב־2007 יותר מ־20% מסך ההכנסה והחזיק בלא פחות מ־40% מהעושר בארצות הברית. מעמד הביניים, הקטר שאמור לסחוב את הכלכלה קדימה, פשוט לא היה חלק ממנה יותר. מה הפלא שעכשיו הוא זה שקם ומודיע: יש משבר.

 

רייך. תחזית מלודרמטית במכוון רייך. תחזית מלודרמטית במכוון צילום: בלומברג

הכעס של מעמד הביניים עלול להיות הרסני. ב"Aftershock" נעזר רייך בתובנות של הכלכלנים ההתנהגותיים כדי להסביר את מקורות הזעם ואת עומקו. יותר משאנחנו אוהבים להרוויח, אנחנו שונאים להפסיד, הוא מזכיר. מעמד הביניים גדל על ההבטחה לצמוח, להתעשר, ובמקום זה מגלה שרמת החיים שלו יורדת. והנה עוד נטייה אנושית שמלבה את האש: ההגדרה של מצבנו לעומת אחרים. בני מעמד הביניים חוששים לאבד את העבודה, שלא לומר את הבית, ונחרדים לגלות שיש מי שמשגשג עוד יותר מאז המשבר. התאגידים רושמים רווחי שיא, הבורסות מנפקות תשואות גבוהות למשקיעי הצמרת, והבנקים ותאגידים גדולים, אותם אלה שנזקקו לסיוע נרחב מהממשל, שוב מחלקים בונוסים. מעמד הביניים נותר מאחור, עם רמת חיים מידרדרת ובלי עזרה. על קרקע כל כך פורייה, הזעם מתבקש.

 

רייך לקח את הזעם הזה רחוק יותר: בספר הוא משרטט תרחיש דמיוני שבו המשך השיתוק הכלכלי והתגברות המחאה מצמיחים כוח פוליטי חדש, וב־2020 השלטון האמריקאי עובר לידי "מפלגת העצמאות", שרצה על מצע של לאומנות ובדלנות. ארצות הברית מפרקת את הבנק המרכזי, מסרבת לשלם את חובותיה לסין ועוזבת את רוב המוסדות הבינלאומיים. הכלכלה נקלעת לתוהו ובוהו, ובעקבותיה העולם כולו.

 

התחזית הזאת מלודרמטית במכוון. היא מעט מופרכת, ואולי לא: אחרי הכל ריק פרי, אחד המועמדים הבולטים בפריימריז הרפובליקניים, האשים לאחרונה את יו"ר הבנק המרכזי בבגידה. בכל מקרה, היא מאוד רייך: פוליטית, מקורית - ומלאת מעוף וחוש הומור.

 

רייך (65) מעורב בחיים הציבוריים בארצות הברית כבר ארבעה עשורים. בשנות השישים הוא זכה במלגת רודס היוקרתית ולמד באוקספורד, שם פגש את ביל קלינטון ("לא לקחנו לריאות ביחד", סיפר על התקופה הזאת). הם היו לחברים, ובהמשך עבדו יחד: רייך נחשב למי שעיצב את המסר הכלכלי שהוביל את קלינטון לזכייה בבחירות 1992, לרוח שמאחורי "זו הכלכלה, טמבל". כשמונה לשר העבודה של ארצות הברית המשיך להיות אחד ממעצבי המדיניות הכלכלית של הממשל. ב־2008 הכתיר אותו המגזין "טיים" לאחד מעשרת השרים המוצלחים ביותר במאה ה־20. אבל לאורך כל הדרך רייך, ליברל בכל מהותו, התקשה להסתדר עם שר האוצר השמרן רוברט רובין, שהגיע לוושינגטון היישר מכס מנכ"ל גולדמן זאקס, ועזב את וושינגטון בתום קדנציה אחת, עייף ממאבקים פנימיים. הוא ניסה להיבחר למושל מסצ'וסטס, נכשל והלך לברקלי, שם הוא משמש פרופסור למדיניות ציבורית.

 

זה עיקר העיסוק שלו כרגע: שינוי המדיניות הציבורית האמריקאית. "הוול סטריט ג'ורנל", שלא חשוד כעיתון ליברלי במיוחד, הכתיר אותו לאחד מעשרת ההוגים העסקיים החשובים בארצות הברית. הוא ללא ספק אחד הפוריים שבהם: עד כה פרסם 12 ספרים, הוא כותב בלוג פופולרי (robertreich.org), משמש פרשן בתוכניות טלוויזיה ורדיו, מרצה בפורומים שונים וגם מככב ביוטיוב. רק כך, הוא מאמין, משהו יכול להשתנות. "שירתי חצי מהחיים הבוגרים שלי בממשל, וגם ניסיתי להתמודד לתפקיד ציבורי", הוא אומר, "והיה לי ברור מאוד שגם אם יש בממשל אנשים טובים מאוד, שום דבר טוב אינו יכול לקרות בוושינגטון אם אין, מחוץ לבירה, אנשים מגויסים, אנרגטיים ומאורגנים, שגורמים לדברים לקרות. רק התגייסות של חלק נרחב מהאוכלוסייה יכולה להילחם באינטרסים. אז יש לי מגפון קטן מאוד, ויש לי מעט מאוד השפעה על מישהו או על משהו, אבל אני עושה מה שאני יכול".

 

המגפון שלו אולי קטן, אבל הכריזמה גדולה. רייך מצחיק, והוא משתמש בזה. בסרטון אחד ביוטיוב, למשל, הוא מופיע כשני ראשים מדברים, ד"ר right וד"ר wrong, שמתווכחים על הפתרון למשבר הכלכלי. ד"ר wrong מתאפיין בהתקפי זעם, וד"ר right הליברלי כמובן מנצח. להיט אחר בכיכובו של רייך הוא מערכון עם קונאן אובריאן. רייך מרבה לצחוק על הגובה שלו - 1.48 מטר. "הגעתי לוושינגטון 1.88 מטר, אבל נשחקתי", הוא נוהג לומר (הסיבה האמיתית היא תסמונת גנטית נדירה). במערכון עם אובריאן (1.93 מטר) מגלמים השניים בלשים שנלחמים בפשיעה ברחובות לוס אנג'לס. רייך נאלץ לנתר במקום כדי לירות מעל גג מכונית - אבל מצליח לשבור פושע בחדר החקירות באמצעות הרצאה על הסכם הסחר החופשי בצפון אמריקה. שואו הוא תמיד ידע לתת.

 

רייך קורא "להציל את החלום האמריקאי" בהפגנה בסן פרנסיסקו במרץ. "היום אין שום דרך שבה מעמד הביניים יכול לתמוך בצמיחה" רייך קורא "להציל את החלום האמריקאי" בהפגנה בסן פרנסיסקו במרץ. "היום אין שום דרך שבה מעמד הביניים יכול לתמוך בצמיחה" צילום: judy golden

 

אבל לא כל מי שהיה צריך להשתכנע השתכנע. חתן הנובל פרופ' פול קרוגמן, למשל, כתב לאחרונה בבלוג שלו שהקשר בין אי־שוויון לצמיחה לא לגמרי ברור, ושאפשר לדמיין מצב של כלכלה בתעסוקה מלאה שמוקדשת ברובה לייצור מוצרי יוקרה לצריכת האחוזון העליון. אבל גם אם לא מקבלים את כל החלקים בתמונה שרייך משרטט, קשה להתעלם מכמה אבחנות בסיסיות שהוא מספק.

 

לצערו של רייך, מי שמתעלם מהן כרגע הוא דווקא הממשל הדמוקרטי. רייך יוצא נגד אובמה ישירות: "הוא נטרל את המשבר הפיננסי המיידי, ואז הבטיח לציבור שהמשרות יחזרו ושהכלכלה שוב נמצאת במגמת עלייה", כתב בספר שלו, "וכך הוא החמיץ הזדמנות פז לחשוף את המגמה ארוכת הטווח והסיכונים שטמונים בה. הציבור נתקל היום במגוון בעיות - עיקולי בתים, אבטלה גבוהה, משכורות נמוכות, אי־שוויון גדל, משכורות עתק בוול סטריט - אבל הוא מתקשה להבין כיצד הדברים קשורים זה לזה, והתוצאה היא בעתה, חרדה ובהרבה מקרים גם כעס".

 

אם כך, רייך אמור להיות מרוצה כעת, כשתנועת Occupy Wall Street מוציאה את הכעס הזה לרחובות. לא מעט דמוקרטים כבר בונים על המחאה הזאת שתציל את אובמה בבחירות בשנה הבאה, אבל התגובה של רייך פושרת: "קשה לדעת לְמה המחאה תיהפך", הוא אומר. "יכול להיות שזו תהיה תנועה פופוליסטית שמאלנית, שעם מפלגת התה, תנועת פופוליזם ימנית, תיצור התקוממות, ביטוי לאי־ביטחון הכלכלי שכל כך הרבה אנשים חשים, תגובה לאבטלה הגבוהה שנמשכת כבר כמעט ארבע שנים ולאי־שוויון הגובר".

 

רייך חושד שמדובר בפופוליזם משום שהזעם, מכל הצדדים, אינו מכוון נכון. כרגע הוא מופנה נגד הממשל ונגד וול סטריט, כשחלקים שונים מהאוכלוסייה כבר פונים זה נגד זה: מקומיים נגד מהגרים, עובדים בחוזה אישי נגד חברי ועדים ועוד. "זו תופעה צפויה", אומר רייך, "בכל פעם שיש לחץ כלכלי פונים לאשמים הרגילים - מהגרים, עובדים מאוגדים, הממשלה ומדינות זרות. בארצות הברית, למשל, זו סין. אבל סין הרי לא אחראית לבעיות שלנו. מאשימים את העשירים - אבל גם העשירים לא אחראים. הבעיה היא המבנה של הכלכלה שלנו".

 

כשהבעיה היא בשיטה, איך בכלל אפשר להתחיל לתקן? רייך מאמין שאפשר. והוא אפילו מציע לממשל רשימה של צעדים ראשונים בכיוון: מס הכנסה שלילי, הורדת מסים לבעלי משכורות ביניים, מס גבוה יותר על עשירים ועל רווחי הון; וגם השקעה בתשתיות, השכלה גבוהה נגישה יותר, ואולי אפילו ביטוח בריאות ממלכתי לכל אמריקאי.

 

יש לא מעט קולות שדוחקים בממשל לנקוט רפורמות דומות לאלה שרייך ממליץ עליהן. אלא שגם אם ההתגייסות הציבורית תהיה נרחבת מאוד, אין בוושינגטון מי שיעשה את זה. בדיוק שנה לפני הבחירות לנשיאות, הממשל שקוע בשיתוק עמוק, והרפובליקנים מחממים את המירוץ. בינתיים, גם האבטלה תקועה על 9%, מאז המשבר, ואם מוסיפים לנתון את העובדים במשרה חלקית ואת אלו שכבר ויתרו על חיפושי עבודה, המספר עולה ל־16.5%.

 

רוביני. טוען שהעולם נמצא בפתחו של מיתון נוסף רוביני. טוען שהעולם נמצא בפתחו של מיתון נוסף צילום: עמית שעל

כמה זמן זה עוד יימשך? נוריאל רוביני, ד"ר דום, טוען שאנחנו בפתחו של מיתון עולמי חוזר. לארי סאמרס, עד לא מזמן יועץ בכיר של אובמה, מדבר על עשור אבוד. אפילו המונח "דור אבוד" כבר נשמע פה ושם. לאחרונה המונח הזה גם קיבל פנים ושמות: הבלוג We are the 99 percent מציג עוד ועוד ועוד בני מעמד ביניים וכאלה שהשתייכו אליו עד לא מזמן, רבים מהם צעירים ומשכילים ועובדים, שכבר שקועים בחובות עתק. כולם מדברים על הפחד: מהיום שבו לא יוכלו להחזיר את החובות, מהיום שבו לא יוכלו להרשות לעצמם ביטוח בריאות, מעוני, מהעתיד. "אני לא יכולה להרשות לעצמי להביא ילדים לעולם", כותבת אחת המצולמות. היא לא לבד: שיעור הילודה בארצות הברית ירד ב־7% מאז פרוץ המשבר.

 

אז למה רייך בכל זאת אופטימי? כמה גרוע עוד הכל צריך להיות עד שהתיקון שהוא מדבר עליו ייצא לדרך? "אני חושב על זה הרבה, וקשה מאוד לדעת כמה גרוע עוד יהיה. הרבה אנליסטים וכלכלנים מאמינים שהמשכורות של מעמד הביניים לעולם לא יחזרו לרמתן הקודמת, ושיכול להיות שצפויות לנו עוד חמש עד עשר שנים של אבטלה גבוהה. אבל התחזית הזאת לא יכולה להיות נכונה, כי הציבור לא יקבל את המצב הזה. זה יוביל לפוליטיקה מרירה יותר ויותר, נבחרי ציבור יודחו בזה אחר זה". הממשל יטולטל, אבל אפילו זה, לפי רייך - איש שמבין היטב את מאזן הכוחות והאינטרסים שמניע את וושינגטון - לא בהכרח יספיק כדי לחולל את השינוי.

 

התיקון יבוא רק כשבעלי ההון יתעשתו. זו בעצם התקווה של רייך: ההכרה באינטרס המשותף של כל המגזרים בחברה. "המנהיגים של אמריקה התאגידית, ובעלי כוח אחרים, יבינו בשלב מסוים שהאי־שוויון הגדל אינו טוב עבורם, ואינו טוב לחברה בכללותה", הוא סבור. "הם יבינו שמצבם יהיה טוב יותר אם יהיה להם חלק קטן יותר מכלכלה שצומחת במהירות, ושיש בה הרבה יותר שיתוף פעולה וקונצנזוס - מאשר

חלק גדול מכלכלה שצומחת בקושי ושהפוליטיקה בה כל כך מכוערת שכמעט אי אפשר לקבל החלטות. לכן אני חושב שבשלב מסוים נראה את העשירים משתפים פעולה עם מעמד הביניים בניסיון למצוא רפורמות מבניות שיוציאו אותנו מהמעגל הזה, מהזינוק באי־שוויון. אני לא יכול לדמיין אף תרחיש אחר, לפחות בכל האמור בארצות הברית, בהינתן התרבות שלנו וההיסטוריה שלנו". מובן שהיו דברים מעולם, מקומות אחרים וזמנים אחרים שבהם החברה לא התעשתה בזמן, והשבר הכלכלי הוביל בדיוק לאותם גלי לאומנות ובדלנות שמפניהם מזהיר רייך. לפחות כרגע, הוא עדיין מאמין שבאמריקה תרחישים כאלה "הם כמעט בלתי נתפסים".

בטל שלח
    לכל התגובות