• תפריט
מוסף אוקטובר 2011

מה תצילו מבית בוער?

20 בני אדם נשאלו שאלה אחת: מה תצילו מבית בוער. נאמר להם שיקיריהם וחיות המחמד שלהם כבר חולצו למקום בטוח, וכעת עליהם להציל מן האש חפצים בלבד. הבחירות שהם מציגים בגילוי לב מגלמות בעצם סיפורי חיים שלמים, מרתקים, בכמה פריטים ספורים. מינימליזם מדויק של מה שחשוב באמת

אמיר זיו; תחקיר: דיאנה בחור-ניר 09:3718.10.11

אמיר זיו

עיתונאי

בן 43, נשוי + 3, גבעתיים

 

השאלה מה תציל מבית בוער מגדירה את חייך. לא פחות. יש לך דקות ספורות, אולי רק כמה שניות. מה שתבחר לקחת הוא מה שיישאר מהחיים שחיית עד כה, ומה שתרצה שימשיך ללוות אותך בחיים שתחיה מכאן ואילך. לכן זה חייב להיות משהו חשוב.

 

מה חשוב? מקל הליכה הוא בעל חשיבות גדולה בעבור מי שמתקשה ללכת. מכונת אינהלציה היא חיונית בעבור מי שסובל מהתקפי קצרת, בוודאי כשעשן אופף את הבית. להבדיל, מיקסר שהבצק לא נדבק לתחתית המכל שלו הוא בוודאי חשוב מאוד לחובב אפייה, ולרמקול שמסוגל להפיק צלילי באס חלקים יש משמעות כבירה אם אתה אודיופיל.

 

ובכל זאת, חפצים פיזיים, יעילים ויקרים ככל שיהיו, אינם הדבר הראשון שקופץ לראש כשצריך להחליט מה להציל מהאש המתקרבת. פונקציונליות או מחיר נחשבים, בצדק, בני החלפה. מכונת אינהלציה אפשר להשיג בבית המרקחת הסמוך, למיקסר בוודאי כבר יצא דגם חדש שתשמח לקנות ולרמקול יש כנראה ביטוח. במובן זה, השמדתם שאינה תלויה בנו דווקא מזמנת הזדמנות.

 

לכן לא מדובר סתם בחפץ "חשוב", אלא בכזה שהוא "בעל משמעות". המשמעות הזאת אינה פונקציונלית, אלא כזו שנוצרה במהלך חייך. ברוב המקרים אין למשמעות של החפץ קיום פיזי משל עצמה, היא נמצאת בתוך הראש שלך. עט נובע אפשר לרכוש בקלות בקניון הסמוך. אבל מה על עט נובע שקיבלת מאהובתך לרגל סיום הלימודים? ומה אם אתם כבר לא יחד? ומה אם היא מתה לא מזמן? את היחסים שלנו עם עט כזה אנחנו תופסים כחד־פעמיים. לכן הוא אינו בר החלפה. ביטוח לא יעזור, רכישה חוזרת לא כוללת את הזיכרונות והאמוציות שהעלה העט הישן בכל פעם שכתבנו בו. לכן, כשאנחנו מצילים חפץ מהבית הבוער, אנחנו מצילים בעצם את הייצוג הפיזי של הזיכרונות שלנו.

 

אין לזלזל בכך. פעמים רבות זיכרון אינו מתקיים ללא הייצוג הפיזי שלו. החפץ הוא שמעלה אותו מחדש. תמונה של הילד שצולמה לפני שבע שנים שפתאום נחשפת מאחורי ספר מאובק, גרביים רקומים שקיבלת מהפקידה הפלוגתית לפני 20 שנה וכעת נופלים מהמגירה, בקבוקון מושק מעט מסריח שסוחר ממולח בשוק בנואיבה שכנע את החברה שלך אז - איך קראו לה לעזאזל - לקנות לך, והארומה שלו זורקת אותך עכשיו לימים שכבר לא יחזרו.

 

שלוש פעמים בחיי הבוגרים לא היה בבעלותי ולו חפץ אחד. בשלוש הפעמים הללו הייתי מאושר.

 

הפעם הראשונה היתה מטאפורית בעיקרה. אחרי שנה וחצי ביחידה ששירתי בה נשלחנו לקורס מ"כים עם "כל הצבא" סמוך לירוחם. לשם כך פקדו עלינו להזדכות ביחידה־האם על כל רכושנו הצבאי, שהיה אז כל רכושנו בכלל. מהמכנסיים הצבאיים, דרך הפק"ל האישי ועד אחרון הכדורים במחסניות, הכל הוחזר לאפסנאות תמורת קריעת עשרות הדפים הלבנים המאיימים שחתמנו עליהם לאורך תקופת חיילותנו ושתויקו בקפדנות בקלסרו המאיים של הרס"פ. בבגדים אזרחיים, רק ארנק ודיסקית לגופנו, הועלינו על טיוליות. ושם, במשך שלוש שעות תמימות של נסיעה דרומה, לא הייתי בעל רכוש. בשפה צבאית, לא הייתי חתום על כלום. לא היה לי רובה לכרוך סביבי כדי שאהיה מוכן להגיב מיד, לא היה לי צ'ימידן לנעול כדי שלא ישחטו אותו, לא היה לי שק שינה לכתוב עליו את שמי באותיות קידוש לבנה כדי שאיזה מניאק לא ישאיר אותי רק עם שמיכת צמר קוצנית בלילות הקרים של ירוחם.

 

כחייל חי"ר, המחשבה על "הציודים" מלווה אותך בכל אשר תלך כמו איום באסון שתכף מתרחש. לכן הנסיעה ההיא טמנה בחובה תחושת שחרור בלתי נתפסת, שלא במקרה זכורה לי עד היום. היא הצליחה להשתמר עד הרגע הכאוב שבו רס"פ נרגן החל להחתים אותי על ערימות חדשות של "ציודים" שלא רציתי בהם. והיא כובתה סופית שבועיים אחר כך, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה ובמשך חודש תמים רצתי בגשם לאורך כביש חברון־דהרייה, רודף חסר סיכוי אחרי נערים זורקי אבנים, מצויד באלות מסוגים שונים - שהוחתמתי עליהן ולכן גם התחייבתי להחזירן, למעט אם נשברו בעת מימוש ייעודן.

 

הפעם השנייה שבה הייתי חסר רכוש היתה עם סיומן של שלוש שנות לימודי משפטים בירושלים. נותרה לי עוד חצי שנה של ביקורים בפקולטה, אבל כבר לא היה טעם להמשיך להחזיק את הדירה בעיר הקודש. במקומה הוצע לי לגור כשותף זמני בדירה תל־אביבית. למעט ארגז בגדים הכרחיים לא נדרשתי להביא עמי דבר. רכושי הדל ממילא - רהיטי סטודנטים יד שלישית, טלוויזיה צבעונית דור ראשון ושולחן כתיבה מבוסס פלטת זכוכית עבה - אופסן באיזה מחסן וכנראה נמצא שם עד היום. נשארה רק המכונית החבוטה לטיפוס דו־שבועי לשיעורים באוניברסיטה, ובגדיי שלא תאמו ממילא את העיר התוססת שנפלתי אליה פתאום מקודש הקודשים. תחושת השחרור מרכוש היתה כבירה, והיא נמהלה היטב בתחושת השחרור שנשאה עמה תל אביב לפרח הפרקליטים המיובש מירושלים. בניהם קפוצי הישבן של שופטים עליונים שסבבו סביבי בפקולטה התחלפו באנשי קולנוע בעיני עצמם, סופרים דגולים לעתיד שהעבירו ביניהם סיפורי בוסר לביקורת בונה, אנשי מוזיקה שנטלו חומרים יצירתיים. חיבקתי את תחושת השחרור חזק ככל שיכולתי.

 

היא הסתיימה כמה חודשים אחר כך, עם תחילת ההתמחות במשרד עורכי דין, שלב ראשון בדרך לצבירת רכוש רב לכל החיים. אבל תחושת השחרור ההיא היתה כנראה חזקה יותר. לקח לא יותר משנתיים עד שהשלכתי הכל מאחוריי, בדרך להיות משהו אחר לכל הרוחות.

 

בפעם השלישית הייתי ללא רכוש כשעזבתי את הבית. בגיל 30, רק עם הבגדים שלגופי, קמתי והלכתי. חלוקת הרכוש היתה מאוזנת לגמרי. היא לקחה 100% אני כלום. אין מה לרחם עליי. להפך. הייתי חרא, זה הגיע לי. גם אני עצמי לא ריחמתי עליי. הייתי מאושר. בגיל 30 התחלתי לבנות את חיי מאפס, אבל כפי שרציתי.

 

זכור לי שחודשים ארוכים אחר כך הורשיתי לחזור למה שהיה פעם דירתנו המשותפת, לאסוף מה שנחשב "שלי". לא היה שם כלום. תנור כיריים ישן שהורדתי לחצר והשארתי שם, כמה פריטי לבוש, כמה ספרים שהיו עליהם הקדשות עם שמי, מחברות מהאוניברסיטה. זהו. חבר עם טנדר שהגיע לעזור יכול היה לחזור כלעומת שבא. מאות ספרים שהייתי קשור לכל אחד ואחד מהם והחתמתי כאחרון הרס"פים כל מי שביקש לשאול אותם, דיסקים שידעתי לזמזם בעל פה, בגדים שחשבתי שייצגו בדייקנות את האישיות שלי, מערכות כלי חרסינה מבית סבתא, כורסאות שעמלתי לשפץ - מהכל נפרדתי. אפילו אלבומי תמונות משנות החיים המשותפים לא נשארו, ועד היום אין לי תיעוד מצולם של רוב העשור השלישי לחיי.

 

מקדחת בלק אנד דקר מקדחת בלק אנד דקר צילום: עמית שעל

 

מאז אותו יום, לפני 13 שנה לערך, אינני צובר עוד רכוש. לי ולמשפחתי החדשה יש אמנם כל מה שאנחנו צריכים כדי לקיים חיים בורגניים - רק לפני שבוע קנינו מקרר חדש, עם מותו של הקודם - אבל כל הרכוש הזה הוא לכל היותר "חשוב". הוא אינו "בעל משמעות". בכל רגע נתון אני יכול לקום, לקחת את יקיריי איתי, וללכת בלי לחוש אובדן על חפץ כלשהו.

 

הזיכרונות החשובים לי ממילא עובדו לפורמט דיגיטלי. תמונות של הילדים, סיפורים שכתבתי, רשימות עיתונאיות, הספר שאגמור אוטוטו מיד כשאני משתחרר מהמחויבויות לעבודה ולמשפחה - הכל מצוי במחשב קטן אחד, ובעצם כבר לא כל כך בתוכו. אט אט אני מעביר אותם לאיזה ענן אינטרנטי עצום ממדים, שם הם סתם עוד מסמך וורד או קובץ JPG שילוו אותי בכל מקום שאליו אלך.

 

כך שמי שמעוניין, ספרים אפשר להשאיל ממני מיד אחרי שקראתי ולא להחזיר לעד. מוזיקה כבר איני אוגר בפורמט פיזי. המדפסת המעולה, המצלמה האיכותית שקנו לי ליומולדת, הג'ינס שיושב כמו שצריך, האופניים שאני חש גאווה לרכוב עליהם - הם כולם חשובים ואהובים, אבל אין להם משמעות אמיתית.

 

אולי בכל זאת חפץ אחד, סימבולי, אקח איתי: מקדחת בלק אנד דקר בת 14 לערך. השאלתי אותה לחבר שבוע לפני שעזבתי את הבית, ולכן היא שרדה באופן מקרי לחלוטין את הסלקציה. בסערה של אותה שנה לא זכרתי אותה כלל, עד שאותו חבר החזיר לי אותה בלי לדעת שהוא נושא עמו את חפץ הזיכרון הכמעט יחיד שלי מחיי הקודמים. מאז היא איתי, עובדת עדיין, ומזכירה לי את חוסר החשיבות של חפצים.

 

20 אנשים השיבו על השאלה - מה תצילו מבית בוער:

 

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x