$
מוסף אוקטובר 2011

הכל קרה בתוך דקות - כך נחטפתי בידי שלטונות סין

כתבת מוסף "כלכליסט" בעדות מהצד האפל של האימפריה אחר שבאה לסקר קבוצה קטנה של ארבעה פעילי זכויות אדם שביקשו לבקר אדם שאסור בביתו. היא יצאה בזול אבל ארבעת הפעילים נכבלו, הוכו שעות, הועברו למשטרה ושוחררו בלי אישומים

רחל בית-אריה, שאנדונג סין 10:1006.10.11

ברגע שיצאתי מהמכונית, על כביש באזור כפרי במחוז שאנדונג שבסין, הקיפו אותי חמישה גברים לפחות. שניים מהם תפסו בזרועותיי, אחד חטף את התיק וחיפש על הגוף שלי עד שמצא את הדרכון, בחגורה מתחת לבגדים, ושלף אותו. עיתונאים זרים בסין לומדים מהיום הראשון מה לומר במקרה של מעצר או הטרדה משטרתית: להציג תעודות, לדרוש להתקשר לשגרירות ולמשרד החוץ. כל זה לא היה רלבנטי. האנשים שהתחילו לגרור אותי לתוך מכונית ממתינה לא טרחו להציג את עצמם או לבקש תעודות ולא ענו לשום שאלה או דרישה, אף שדיברתי אליהם בסינית. בעצם הם לא דיברו בכלל, ובעיניים שלהם היה משהו ריק ואטום. הם לא הוכשרו לנהל משא ומתן או לשמור על הסדר. יש להם משימה אחת: לדאוג שהאיש שעליו הם שומרים יהיה מבודד מכל קשר עם העולם, בכל אמצעי, להטיל אימה ולעצור כל מי שינסה להגיע אליו.

 

מכונית שנדחפתי אליה בכוח הסיעה אותי בחזרה לעיר הקרובה במהירות מופרזת. הנוף מסביב אופייני למזרח סין, ליד המקום שבו הנהר הצהוב פוגש את הים: שדות תירס, חלקות קטנות וכפרים מוקפי עצים שהאנשים בהם נראים שלווים, עסוקים בענייניהם. שוחררתי בדחיפה מהמכונית בפרברי העיר. הדרכון וכל שאר החפצים הובאו לתחנת המשטרה, שסירבה לקבל תלונה על הפעלת אלימות. אני יצאתי יחסית בזול: באתי לסקר קבוצה קטנה של ארבעה פעילי זכויות אדם שביקשו לבקר את האיש המבודד מהעולם, והסטטוס העיתונאי והדרכון הזר אפשרו לי להסתפק רק בחטיפה הקצרה. ארבעת הפעילים עצמם נכבלו, הוכו במשך שעות ואחר כך הועברו למשטרה. כולם שוחררו אחרי יממה בלי שהוגשו נגדם אישומים כלשהם.

 

צ'ן, אשתו ובנם הפעוט מחוץ לביתם שהפך לכלאם, 2005 צ'ן, אשתו ובנם הפעוט מחוץ לביתם שהפך לכלאם, 2005 צילום: איי אף פי

 

האיש שזוכה לשמירה אלימה והדוקה יותר ממנהיגי מדינות הוא צ'ן גואנגצ'נג (40), עורך דין ואחד האנשים הנערצים ביותר בחוגי האינטלקטואלים והאקטיביסטים בסין, גם אם רוב הציבור מעולם לא שמע עליו. צ'ן נולד למשפחת איכרים פשוטה בכפר דונגשיגו שבשאנדונג, וכשהיה פעוט חלה והתעוור. כנער נאבק לקבל סיוע בלימודים, ורק בגיל 20 למד לקרוא, בברייל. אלא שלפני 20 שנה עיוורים יכלו ללמוד רק רפואה סינית או מוזיקה. צ'ן בחר ברפואה סינית, ועלה על המסלול שמוביל עיוורים להיות מעסים, רק מעסים.

 

אבל הצעיר השאפתן משאנדונג לא רצה להסתפק בזה. את ימיו באוניברסיטה הוא ניצל כדי לשמוע הרצאות בפקולטה למשפטים וצבר ידע משפטי אדיר - בלי שקיבל אי פעם תואר רשמי. כשסיים את הלימודים עבד מעט כמעסה, ובמקביל השתמש בידע המשפטי שלו כדי לפעול למען בעלי מוגבלויות אחרים באזור מגוריו. הוא קנה לו שם בנושא, וב־2003 נבחר לאיש השנה של חבל יינאן. מי שהעניק לו את התואר היה הממשל, שחיבק את סיפור ההצלחה המרשים, את ההוכחה לכך שהזדמנויות בלתי מוגבלות מחכות לכל סיני שמוכן לעבוד קשה, בלי קשר לרקע שלו או למוגבלות כזו או אחרת. זה אותו ממשל שאחר כך יכלא ויענה את הגיבור המקומי, כאילו היה האיום הגדול ביותר על האימפריה הסינית.

 

הסיפור של צ'ן חושף אמת מדהימה: המעצמה השנייה בעולם, המדינה שבונה פרויקטים עוצרי נשימה, שנקראת לחלץ את אירופה ממשבר כלכלי, שמאיימת על ארצות הברית ושפורסת זרועות תמנון דיפלומטיות וכלכליות לאפריקה ולדרום אמריקה, מפחדת מאיש אחד, עיוור, חולה וחסר פרוטה. מפחדת מספיק כדי להפעיל כלפיו יחס ברוטלי נדיר מאוד אפילו בסין. למה? כי מתחת לסיפור ההצלחה המסחרר, סין, כך נראה, מתחילה להתפורר, והשליטה של הממשל המרכזי במה שמתרחש בכמה מאזורי המדינה כבר מוגבלת. חלקים של סין הכפרית גולשים לשלטון בפועל של בריונים, שנשכרים אמנם על ידי מזכירי המפלגה המקומיים אבל מתנהלים כמו אנשי מאפיה מקומית ולא כנציגי שלטון דיקטטורי ריכוזי. זה זורק את סין אחורה: בבתי הספר מלמדים על ימים דומים, תקופת השפל שלפני "השחרור" (המהפכה הקומוניסטית של 1949), שבה המדינה היתה לכאורה תחת ממשל רפובליקני אך אזורים לא מעטים בה נשלטו למעשה בידי מנהיגי כנופיות שלא היו כפופים לאיש ושהטילו טרור על אוכלוסיות איכרים שלמות. כך קרה גם בחבל יינאן שבו חי צ'ן, כך קורה שם גם היום.

 

המכונית שעקבה אחרינו במשך יומיים בדרכנו לצ'ן המכונית שעקבה אחרינו במשך יומיים בדרכנו לצ'ן צילום: רחל בית אריה

 

ההסתבכות של צ'ן עם הממשל החלה כשניסה לשנות את המציאות הזאת. ב־2005 פנו אליו כמה מתושבות הכפרים שבאזור וביקשו סיוע. הן סיפרו כי הן אמהות לשני ילדים, וכשנכנסו להיריון נוסף - בניגוד למדיניות הגבלת הילודה הסינית, שבכפרים מתירה ללדת רק שני ילדים - הרשויות הכריחו אותן לעבור הפלה. חלקן נגררו למרפאות בכוח, אפילו בחודש השמיני להיריון, ועברו הפלות שסיכנו את חייהן. אחרות עברו עיקור כפוי. קרוביהן נעצרו ואולצו לשלם קנסות כבדים על הפרת המדיניות. צ'ן הקשיב, אסף מידע וגילה שבשנה אחת בלבד נעשו בנפה שלו יותר מ־100 אלף הפלות כפויות והתערבויות דומות.

 

צ'ן החליט לפוצץ את הסיפור, הגיש תביעה ונסע לבייג'ינג, שם נפגש עם משפטנים ועיתונאים, שפרסמו את הממצאים ב"טיים" וב"וושינגטון פוסט". הוא היה משוכנע שברגע שהדרגים הגבוהים ישמעו על השערורייה הם יתערבו, יכריחו את הרשויות המקומיות להפסיק את המעשים, וימגרו את הבריונות הנעשית בשמם. "מישהו צריך לדבר בשמם של חסרי הקול. אני מניח שהמישהו הזה הוא אני", אמר בראיון ל"טיים" בסוף 2005. זו היתה הפעם האחרונה שבה נשמע קולו בפומבי.

 

התביעה הייצוגית אמנם שינתה את המציאות, אבל בעיקר את זו של צ'ן. הרשויות אמנם פתחו בחקירה בפרשת ההפלות, ולפחות פקיד מקומי אחד נעצר (באישומים של סחיטה באיומים); אבל מסקנות החקירה מעולם לא פורסמו, ונראה כי ההפלות והעיקורים הכפויים ממשיכים. צ'ן, לעומת זאת, הושם במעצר בית וב־2006 נשפט בהליך מפוקפק - בין השאר, עורכי הדין שהתנדבו להגן עליו נעצרו - ונשלח ליותר מארבע שנות מאסר. מחוץ לכותלי בית המשפט הפגינו תושבי האזור, אבל הגיבור המקומי כבר נפל.

 

טבעת האבטחה סביב אשתו של צ'ן כשביקרה בבייג'ינג בעת מעצרו, 2007. את האבטחה עכשיו כבר אי אפשר לצלם טבעת האבטחה סביב אשתו של צ'ן כשביקרה בבייג'ינג בעת מעצרו, 2007. את האבטחה עכשיו כבר אי אפשר לצלם צילום: איי אף פי

 

למעשה, הממשל המקומי היה עסוק בעיקר בלהסביר לתושבים שצ'ן הוא בוגד, מרגל שארצות הברית מפעילה כדי לפגוע בסין. זה אותו ממשל מקומי שפועל מעיר המחוז ליניי, שמבקשת כעת לקבל הכרה כ"עיר תרבות לאומית", הכרה שתאפשר לה לקבל תקציבים לקידום תרבות ותיירות. התושבים, מתברר, מעדיפים להתמקד בעיר התרבות ולהקיא את הבוגד. "רבים בחבל יינאן מאמינים לסיפור הזה, שצ'ן מרגל", מספר לי תושב המקום בעבר. "הם חושבים שהמעצר והבידוד של צ'ן הכרחיים מסיבות של ביטחון המדינה". הבריונים שגררו וחטפו אותי כשניסיתי ליצור קשר עם צ'ן, שמכים ושודדים כל מי שניסה להתקרב לביתו של צ'ן, מפרים בבוטות את החוקים שסין עצמה קבעה, אבל הם כנראה לא יודעים את זה. בעיני עצמם הם פטריוטים שמגנים על ארצם מאויבים מחוץ ומבית.

 

רחל בית אריה רחל בית אריה צילום: בועז ארד
צ'ן שוחרר מהכלא בדיוק לפני שנה, אבל לא יצא מאז לחופשי. הוא נתון במעצר בית בתנאים שרק מחמירים והולכים: צ'ן כלוא בביתו עם אשתו, יואן וויג'ינג, ובתם בת השש. עשרות שוטרים במדים ובלבוש אזרחי שומרים על הבית בכל שעות היממה, מצלמות אבטחה מקיפות אותו. בני הזוג לא מורשים לבקר את השכנים או את אחיו של צ'ן שגרים בכפר, הילדה קה־סי אינה יכולה ללכת לבית הספר, לשחק בחוץ, לפגוש חברים. את הבן הבכור, בן השמונה, כבר שלחו לעיר אחרת, כדי שיוכל ללמוד וליהנות מתנאים בסיסיים לילדות נורמלית. הוא הורשה לבקר את הוריו רק בראש השנה הסיני, וכשנפרד מהם ויצא מהבית הופשט לחלוטין, כדי למנוע הברחה של מסר כלשהו מהבית לעולם החיצון.

 

המגע היחיד שלהם עם העולם הוא עם אמו בת ה־80 של צ'ן. היא מכניסה לבית אוכל, מעט מאוד אוכל, כשהיא מלווה בשומרים. למעשה, שומרים מלווים גם אותה בכל שעות היממה, אפילו כשהיא יוצאת לגינת ביתה הסמוך לטפל בחלקת הירקות שלה. הטלפון בביתו של צ'ן נותק, הקליטה הסלולרית בכל הכפר שובשה, כל פיסת נייר שהיתה בבית הוחרמה. זוג הורים וילדה, מנותקים.

 

פעם אחת הצליח צ'ן להעביר מסר לעולם, כנראה בעזרת גורם ברשויות המקומיות שמבין את מצוקתו. המחיר היה כבד. זה קרה בפברואר, בקלטת שהוברחה מהבית ושבה מספרים בני הזוג על מצבם. "שוחררתי מתא כלא קטן ועברתי לתא כלא גדול קצת יותר", סיפר צ'ן בקלטת. אקטיביסטים שעומדים בקשר עם משפחתו של צ'ן מספרים שאחרי שהקלטת פורסמה, מחוץ לגבולות המדינה, צ'ן ואשתו הוכו עד עילפון ונמנע מהם טיפול רפואי. "הם יודעים שצ'ן לא ויתר, וברגע שיאפשרו לו אפילו מעט חופש הוא ידבר נגד השלטונות המקומיים", מספרת אחת הפעילות הנאבקות למען צ'ן, בין השאר בעזרת ארגוני זכויות אדם.

 

וכל הזמן הזה ההפלות הכפויות ממשיכות, לפחות לפי הפעילים. הם מספרים כי התעשייה לא הופסקה, ובין השאר מכניסה כסף רב לפקידי ממשל שסוחטים כסף מהאיכרים. אין דרך לבדוק את הדיווחים הללו: עיתונאים מקומיים שניסו לחקור את המתרחש בחבל או ליצור קשר כלשהו עם בני משפחת צ'ן הוכו והוברחו מהמקום.

 

"אם אתם רוצים לדעת איך נראה העולם של '1984', לכו לשם ותבינו. לכולם יש פחד בעיניים", אמר לי חואנג חואנג, אחד הפעילים שהשתתפו בניסיון להגיע אל צ'ן. בפוסט שפרסם אחרי האירוע כתב חואנג: "זה נגמר, שוחררתי חזרה לתוך הכלא הגדול". בפראפרזה הזו על המשפט של צ'ן, שכבר נהפך למטבע לשון, הכלא הגדול הוא סין כולה.

 

אנחנו יצאנו אל הכלא הקטן של צ'ן מליניי, עיר המחוז של שאנדונג, שבה 1.8 מיליון תושבים. 60 ק"מ עד הכפר של צ'ן, שאליו ביקשנו להגיע. בדרך עצרנו בכפר סמוך, בבית הספר שבו בתו של צ'ן אמורה ללמוד. בעוד הילדים שיחקו בחצר, מורה אחד התקרב לגדר. הוא סירב למסור את שמו, ואמר שאינו יודע דבר על הילדה צ'ן קה־סי. "בבקשה לכו מפה", הוא אמר לי בנימת פחד ברורה. המשכנו הלאה, מבחינים כל הזמן במכונית שעוקבת אחרינו במשך יומיים.

 

אבל לא ממנה באה המכה: כשהתקרבנו לכפרו של צ'ן חיכו לנו על הכביש קרוב ל־50 בריונים, שעצרו את המכונית שלנו, שלפו אותנו החוצה, תפסו, חטפו, היכו את הפעילים וגירשו אותנו בעצמם, במכוניות או רכבות, מהאזור.

 

הפעילים העריכו שכך ייגמר הניסיון הזה לבקר את צ'ן, כמו כל הניסיונות הקודמים. אבל החרדה הגוברת לבריאותו, שפיותו וחייו של צ'ן שולחת אותם לכאן שוב ושוב, מדי כמה שבועות. עכשיו הלחץ שלהם גובר: שנת הלימודים בסין התחילה, וקה־סי לא הלכה לכיתה א'. "הרגשתי שחייבים לעשות משהו", אמרה לי ליו שה־שה, בלוגרית ופעילה חברתית מבייג'ינג, בכניסה לכפר. זה הניסיון השני שלה להגיע לצ'ן; רק יומיים קודם נסעה לכפר בשעת לילה מאוחרת, עם פעילה נוספת שהיא נזירה בודהיסטית. שתיהן נתפסו. "הם גררו אותי לתוך ביתן קטן, הלבישו עליי שק", סיפרה לי. "עוד לפני כן ראיתי את חברתי מושלכת לתוך מכונית, ואז הם העלו גם אותי על רכב. לא יכולתי לראות כלום, ושומרים ישבו משני צדדיי. הם עצרו, דחפו אותי החוצה לתוך שלולית קטנה, ואז הסתלקו. נשארתי שם לבד אחרי ששדדו אותי מכל הכסף, התעודות והסלולרי שלי. רק בבוקר הצלחתי להגיע למקום יישוב וליצור קשר עם חברים שבאו לאסוף אותי". בסוף הניסיון השני, זה שאותו סיקרתי, היא שוב נעצרה והוכתה. הפעם לפחות הוסעה לביתה.

 

הפגנה בסין למעל שחרורו של צ'ן הפגנה בסין למעל שחרורו של צ'ן צילם: רויטרס

 

כשאני מדברת איתה יומיים אחרי, היא מבטיחה שלא תוותר. היא תנסה להגיע אל צ'ן שוב, ועשרות פעילים אחרים מתכננים להצטרף אליה למרות הסיכון. "אני מעריצה את מר צ'ן, שאותו מעולם לא פגשתי", אומרת גם חה פיירונג, פעילה מנאנג'ינג שניסתה לבקר את משפחת צ'ן פעמיים השנה והותקפה בשתיהן. היא אחת הדמויות המרכזיות במאבק למען צ'ן בסין, ובין השאר מסייעת גם בגיוס כסף עבור המשפחה וגיוס דמויות מוכרות בסין שידברו בעניינו. ואמנם, הנושא נשאר על סדר היום בזכות האינטרנט, ולמרות הצנזורה. טוויטר והמקבילה הסינית וויבו מאפשרות העברת מידע, ותומכים חדשים מצטרפים למאבק מדי יום. כל מעצר מתפרסם כמעט מיד, ארגוני זכויות האדם עוקבים מקרוב וסוכנויות הידיעות הזרות מקפידות לעקוב אחרי הסיפור. ובינתיים, מצבו של צ'ן לא ברור. חה מתכננת לנסות להגיע אליו שוב, כי מבחינתה מדובר במאבק ממשי על פניה של סין: "הוא אדם שעומד מאחורי העקרונות שלו, והוא זקוק לעזרה שלנו. היחס כלפיו מסכן לא רק אותו, אלא את החברה שלנו כולה".

 

כי הסיפור של צ'ן הוא הסיפור של הצד האפל של סין. לכאורה, הממשל המרכזי בבייג'ינג אינו מעורב ישירות בהתעללות ובבריונות בחבל יינאן. בפועל, ארגוני זכויות אדם ודיפלומטים זרים פונים לשליטים בבייג'ינג שוב ושוב בעניין, וזוכים שוב ושוב להתעלמות. לעיתונאים אין אפשרות לעקוב מקרוב אחר הסיפור: צוותים של CNN, "הניו יורק טיימס" ו"לה מונד" הותקפו בפברואר כשניסו להגיע לכפרו של צ'ן, וההתקפות דווחו בהרחבה בעולם. התקריות האלה מביכות את בייג'ינג, אבל הן אינן מביכות מספיק כדי למנוע את הישנותן.

 

הפחד של הממשל כפול. חשש אחד הוא מטיפול אמיתי בשחיתות ובהתעללויות של הרשויות המקומיות. בבייג'ינג יודעים שברגע שמישהו, מקומי או זר, יתעמק בפרשות הללו ויפרסם את הדברים, תיפתח קופת שרצים גדולה שעלולה למוטט את השיטה כולה. מנהיגי סין מעדיפים לעצום עיניים, למכור לאזרחים סיפורים ולדבוק בנרטיב של שלטון שמקדם את המדינה אל עבר העתיד וכיבוש העולם.

 

כאן מונחת החרדה השנייה של הממשל: אובדן השליטה. המקרה של צ'ן מדגים כיצד קבוצה גדולה של בריונים, שמאומנים וממומנים בידי השלטון, מסתובבים בכפרים ובערים בלי מדים, בלי כל סמכות רשמית למעצרים, ומטילים חיתתם על אזור שלם. כך לא פועל שלטון מרכזי מסודר שבטוח בעצמו, ואם בבייג'ינג יחליטו להשליט את מרותם באזורים כפריים בעייתיים כמו זה של צ'ן, הם עלולים לגלות שאין למרות שלהם הרבה כוח. בעוד צ'ן גואנגצ'נג, יואן וויג'ינג וקה־סי הקטנה עדיין מוחזקים כאסירים בביתם שלהם, השלטון הסיני עצמו כלוא בשיטה המתפוררת שהוא עצמו יצר. עם אוכלוסייה גדולה שמחוברת לרשת וצוברת יותר ידע וכוח אזרחי, הוא כבר אינו מסוגל לחזור לאחור, אבל גם אינו מסוגל להתקדם.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x