הפרוטקשן הגדול ביותר בעולם

מכתב לא ידידותי

בימים הראשונים של בועת הדוט.קום ג'ף קלינג וכמה חברים עבדו כמתכנתים בדאלאס, טקסס והחליטו שהם רוצים לעשות מה שגיקים בכל העולם עשו אז: להקים חברת אינטרנט משלהם. "לאחד השותפים שלי, אנדי, ולאשתו נולד תינוק", מספר קלינג, "וחשבנו על שירות שיתוף תמונות כדי שאנדי יוכל לשתף תמונות של התינוק עם ההורים שלו, שגרו בצד השני של ארצות הברית".

זה היה ב־1999, לפני פליקר ושירותי שיתוף תמונות אחרים. במשך שנים קלינג והשותפים שלו עבדו בלילות ובסופי שבוע, עד שב־2006 הם החליטו שהסטארט־אפ שלהם מספיק מבטיח והתפטרו ממשרותיהם כדי לעבוד בחברה שהקימו, פוטוֹטיים, במשרה מלאה. הם הגשימו את החלום שלהם.

עד שיום אחד, במאי 2008, הם קיבלו מכתב. "זה לא היה מכתב ידידותי", אומר קלינג. "בעיקרון נאמר בו 'אתם מפרים שלושה פטנטים של החברה שלנו. צרו קשר מיד כדי להגיע להסדר תשלומים, או שניפגש בבית המשפט'. חשבנו, מה קורה כאן? פיתחנו הכל בעצמנו, זה לא שהלכנו למשרד הפטנטים וגנבנו רעיונות של אנשים. וזה לא שאנחנו הראשונים שעושים את זה. אז חיפשנו את התביעה ברשת, וראינו שהיא כוללת יותר מ־130 חברות". כל השמות הגדולים היו שם: יאהו, בעלי שירות פליקר, וגם שאטרפליי, פוטובאקט, ועוד הרבה חברות קטנות כמו זו של קלינג.

לחברה שתבעה את קלינג קראו פוטומדיה, ומשהו בה היה מוזר מאוד: היא בכלל לא היתה מתחרה של פוטוטיים. לא היה לה אתר לשיתוף תמונות. לקלינג ולחבריו לא היה ברור מה הם גנבו, כביכול - וכשהם התקשרו כדי לשאול "מה גנבנו מכם?" פוטומדיה סירבה לענות. "הם אמרו שהם יענו על זה רק בבית המשפט", אומר קלינג. אבל כדי ללכת לבית המשפט צריך כסף, והרבה. "2–5 מיליון דולר, יותר ממה שהחברה שלנו יכולה להרשות לעצמה. ידענו שאנחנו צריכים להגיע להסדר".

המהלך של פוטומדיה הרגיז לא רק את קלינג והנתבעים האחרים, אלא גם את דיוויד רוס, הממציא שרשם שניים משלושת הפטנטים שעמדו במרכז התביעה. רוס רשם את הפטנטים כשהקים חברת שיתוף תמונות משלו באמצע שנות התשעים. הוא מכר את החברה ב־2000, ואיתה את הפטנטים. "לא טוב לי עם זה שפוטומדיה אוגרים טכנולוגיה במקום לתפעל אותה", הוא אומר. במילים אחרות, הבחור שהגה את הפטנטים לא רצה לתבוע, והבחור שנתבע בגלל הפטנטים האלו לא רצה להיתבע. ובכל זאת, התביעה הוגשה.

ככל הידוע לנו, ואין הרבה מידע זמין, רוב החברות שנתבעו עשו מה שקלינג עשה, והסכימו לשלם לפוטומדיה. חלקן הפסיקו לפעול. קלינג הרגיש שאין לו ברירה, ובתום שישה חודשים מפרכים הגיע להסדר.

אפשר לשאול כמה כסף שולם בהסדר הסופי?

"לצערי כחלק מההסדר אסור לנו לדבר על הסכום".

זה סכום שהציב את החברה שלכם בסכנה?

"כן. והם ידעו את זה. הם רצו סכום שיהיה מספיק גבוה כדי לסכן אותנו, אבל לא מספיק כדי לסגור אותנו".

פרק ראשון

ניית'ן מירוול עולה על פטנט

חברות שאינן מייצרות מוצרים, אבל תובעות חברות אחרות שכן מייצרות מוצרים על הפרת פטנט, כל כך נפוצות כיום בעמק הסיליקון שיש להן כינוי מעליב: "טרול פטנטים". את המונח הזה המציא אחד הפרקליטים הבכירים של אינטל, פיטר דטקין. ב־1999 חברה שלא פיתחה כלום איימה לתבוע את אינטל. דטקין רתח, וכינה את הפרקליט שהגיש את התביעה "סחטן פטנטים". הפרקליט תבע את דטקין על הוצאת דיבה, ודטקין החליט למצוא שם טוב יותר. כך נולד הכינוי "טרול פטנטים".

מדובר במגיפה: בשנים 2004–2009 מספר התביעות על הפרת פטנטים קפץ ב־70%. בקשות לתשלום דמי שימוש זינקו ב־650%. והיום, בכל פעם שמדברים עם מישהו מעמק הסיליקון ונושא הפטנטים עולה, כולם נאנחים. בשיחות האלה כמעט תמיד צץ אותו השם: ניית'ן מירוול (Myhrvold), מי שייסד ב־2000 את חברת אינטלקטואל ונצ'רס (Intellectual Ventures).

מירוול בימיו כחוקר באקדמיה. דוקטורט בפיזיקה תיאורטית בגיל 23 צילום: MCT

מירוול הוא אדם שהתקשורת אוהבת לכתוב עליו: גאון רב־תחומי שכיהן כסמנכ"ל הטכנולוגיות של מיקרוסופט (ועשה מאות מיליוני דולרים), השלים דוקטורט בפיזיקה תיאורטית ומתמטית בגיל 23 (ועבד עם סטיבן הוקינג), זכה בפרסים על עבודות הצילום שלו, ובאחרונה יצא להמציא מחדש את מדעי הבישול.

אבל תדמיתו הציבורית של מירוול עומדת בניגוד לתדמית של החברה שהקים, ושכונתה "טרול הפטנטים מספר 1". בסדרה של מאמרים, בין היתר ב"וול סטריט ג'ורנל", נטען כי אינטלקטואל ונצ'רס צברה את אחד ממאגרי הפטנטים הגדולים ביותר, ושהיא פונה לחברות אחרות ודורשת תשלום תמורות רישיונות שימוש בפטנטים הללו.

האם זה נכון? חברות שאינטלקטואל ונצ'רס פנתה אליהן מסרבות לדבר על כך. "יש הרבה פחד מאינטלקטואל ונצ'רס. אף אחד לא רוצה להפוך למטרה שלהם", אומר כריס סאקה, יזם ומשקיע מוכר בעמק הסיליקון, שהיה אחד המשקיעים הראשונים בטוויטר.

מירוול עצמו, כמובן, חושב אחרת. "אינטלקטואל ונצ'רס היא חברה שמשקיעה בהמצאות", הוא אומר.

אתם טרול פטנטים?

"זה כינוי שאנשים נותנים למישהו שהם לא אוהבים, שיש לו פטנטים. כמעט כל אחד שמגן על זכויות הפטנטים שלו מכונה טרול פטנטים". אינטלקטואל ונצ'רס, טוען מירוול, היא בדיוק ההפך מטרול: היא נמצאת בצד של הממציאים. היא קונה מהם את הפטנטים שלהם, ואוספת אותם למאגר אדיר, שחברות יכולות להשתמש בו אם הן רוצות.

כדי להתמודד עם הביקורת, מירוול מתגאה במעבדת ההמצאות של אינטלקטואל ונצ'רס, המוכיחה לטענתו שהחברה מתמקדת בחדשנות. במעבדה הזאת עובדים כמאה איש, שפיתחו מוצרים כמו טכנולוגיה אטומית בטוחה וירוקה, מקפיא שיכול לשמור חיסונים בקירור במשך חודשים בלי מקור כוח, ורשת לייזר לחיסול יתושים.

נשמע מרשים? האמת היא ששום מוצר שפותח במעבדה לא הגיע לשימוש מסחרי. המוצרים שפותחו בה הכניסו לפורטפוליו של אינטלקטואל ונצ'רס קצת יותר מאלף פטנטים. לעומת זאת, פעילות רכש הפטנטים שלה הכניסה לפורטפוליו יותר מ־30 אלף פטנטים.

מעבדת ההמצאות של אינטלקטואל ונצ'רס אחראית לאלף פטנטים של החברה, שאף אחד מהם לא הגיע לשימוש מסחרי. לעומת זאת, פעילות רכש הפטנטים שלה הכניסה לפורטפוליו יותר מ־30 אלף פטנטים

פרק שני

בארץ הפטנטים הרחבים

באינטלקטואל ונצ'רס טוענים בתגובה כי פעילות החברה מגנה על הממציאים ובכך מעודדת חדשנות. לדוגמה, לממציא כלשהו יש רעיון מבריק; הוא רושם פטנט, אבל חברות אחרות עדיין גונבות את הרעיון, ואין לו הכסף או הידע המשפטי הנדרש לעצור אותן. אינטלקטואל ונצ'רס קונה את הפטנט, משלמת לממציא, ודואגת שמי שמשתמש ברעיון ישלם עליו.

ביקשנו מאינטלקטואל ונצ'רס דוגמה לממציא כזה, ושני אנשים בחברה הצביעו על אותו אדם: כריס קרופורד. "היה לו רעיון נהדר", אומר ג'ו צ'רנסקי, סגן נשיא באינטלקטואל ונצ'רס. "לפטנטים שלו היה ערך עצום, כי כל חברת טכנולוגיה השתמשה בטכנולוגיה הזאת. אבל הוא לא ידע איך לגבות כסף. בסופו של דבר הוא מצא את אינטלקטואל ונצ'רס, ואנחנו קנינו את הפטנטים האלה".

חשבנו שכדאי לדבר עם קרופורד, וביקשנו מאינטלקטואל ונצ'רס את פרטי הקשר שלו. בתגובה קיבלנו אימייל שבו נאמר שהם כבר לא מחזיקים בפטנטים של קרופורד, ושהוא בטח לא ירצה לדבר איתנו, כי הוא נמצא בעיצומו של הליך משפטי. אז יצאנו לחפש אותו בעצמנו. אחרי מאמץ של חמישה חודשים איתרנו מישהו שעונה לשם ולתיאור, אבל הוא לא הגיב לפניות שלנו.

לעומת זאת, הצלחנו לאתר את הפטנט שלו - פטנט מספר 5771354, שנרשם ב־1998. קרופורד המציא משהו שמשמש אותנו כל הזמן: הוא מצא דרך לעדכן תוכנה על המחשב דרך הרשת. כשאתם מדליקים את המחשב ונפתחת חלונית שמאיצה בכם לשדרג תוכנה כלשהי - זה רעיון של קרופורד.

אבל כשבוחנים את הפטנט, נראה שהוא רחב הרבה יותר. הפטנט אומר שההמצאה מאפשרת להתחבר לספק שירותים מקוון, ולעשות מגוון דברים: לרכוש תוכנה, לשכור תכנים, לגבות מידע, לאחסן נתונים. לפי הפטנט הזה, בחור אחד המציא הרבה דברים שאנחנו עושים באינטרנט מדי יום.

זו, כמובן, בעיה. ממציא לא אמור לקבל פטנט על סתם רעיון ברור וטוב. זו חייבת להיות פריצת דרך, משהו שלא יהיה מובן מאליו אפילו לאנשי מקצוע בתחום. הגישה הזאת היתה ברורה לרשם הפטנטים האמריקאי, שסירב בעבר לרשום פטנטים על תוכנות, והתייחס אליהן כאל שפה - כמו ספרים, למשל: משהו שמוגן בזכויות יוצרים, אבל אי אפשר לרשום עליו פטנט. אבל כשמערכת המשפט הפדרלית נדרשה לסוגיה, היא אילצה את רשם הפטנטים לשנות את עמדתו. התוצאה היתה שיטפון של פטנטים על תוכנה - חלקם, כמו הפטנט של קרופורד, נדמים ברורים מאליהם.

במצב הנוכחי, יש פטנטים כמעט על כל פעולה שאנו מבצעים באינטרנט או בטלפונים ניידים. אין לנו ספק שאצל סטארט־אפ ממוצע בעמק הסיליקון, יש כמה היבטים בפעילותו שמפרים פטנטים כלשהם. שיטת הפטנטים, נכון לעכשיו, פשוט מקולקלת.

פרק שלישי

גראונד זירו של הטרולים

וזה מחזיר אותנו לפטנט 5771354, הפטנט של כריס קרופורד, הפטנט שלדברי אינטלקטואל ונצ'רס משמש דוגמה לאופן שבו הם מעודדים חדשנות. הפטנט הזה מכסה נתח גדול מהפעולות שאנחנו עושים ברשת. פעולות שאם יש פטנט עליהן, אפשר לתבוע הרבה אנשים ולהרוויח הרבה כסף.

וזה בדיוק מה שקורה: ביוני 2010 אינטלקטואל ונצ'רס מכרה את הפטנט לחברה אחרת, אואזיס ריסרץ'. פחות מחודש אחר כך אואזיס ריסרץ' השתמשה בפטנט כדי לתבוע 16 חברות טכנולוגיה, ובהן ראקספייס, גו דאדי ו־AT&T.

המטה של אואזיס ריסרץ' במרשל, טקסס. חלק מ־1,300 חברות הקש של אינטלקטואל ונצ'רס יושבות בדיוק באותה כתובת צילום: cc by revjdevans

התקשרנו כמה פעמים למספר הטלפון שמופיע באתר של אואזיס, אבל אף אחד אף פעם לא ענה לנו. במשך כמה זמן המענה הקולי הפנה אותנו לעורך דין בניו יורק בשם ג'ון דסמאריס. גם הוא לא השיב לפניות שלנו, אבל הצלחנו לאתר אותו בוועידה בסן פרנסיסקו.

"אני לא יכול לדבר איתכם על החבר'ה שאני מייצג", הוא אמר.

אתה יודע מי הבעלים של אואזיס ריסרץ'?

"כן, אבל אני לא מתכוון לגלות לכם".

הם מגישים תביעה, ואתה לא יכול להגיד לנו מי הבעלים של החברה?

"אני לא מתכוון להשיב לשאלות על תביעה שמתנהלת".

התנהגות שכזו מקשה שלא לחשוב, "האם הם מסתירים משהו?". כמעט שאין מידע פומבי על אואזיס ריסרץ' - יש מעט מאוד דיווחים תאגידיים, ואין שום דרך לדעת מי הבעלים שלה, או כמה עובדים יש לה, אם בכלל יש לה עובדים. אבל אחד הפרטים המעטים שכן קיימים הוא כתובת: סוויטה 190 ברחוב איסט יוסטון 104, במרשל, עיירה קטנה בת 24 אלף תושבים במזרח טקסס.

משרדי החברה נמצאים בקומה הראשונה של בית בקסטר, בניין חסר ייחוד בן שתי קומות בכיכר הראשית של העיר, מרחק שתי דלתות מבית המשפט הפדרלי. ביקרנו שם באמצע השבוע, יום עבודה רגיל, אבל הדלת היתה נעולה. דרך החרך שבתחתית הדלת ראינו שבפנים לא דולקים אורות. כשדפקנו על הדלת לא זכינו לתשובה.

לסיור התלווה עו"ד מייקל סמית, תושב מרשל ויליד המקום, שהוא פרקליט המתמחה בתיקי פטנטים. שאלנו אותו מה הוא יודע על החברה.

יש להם עובדים?

"לא שידוע לי".

ראית פעם אנשים נכנסים או יוצאים מהמשרד הזה?

"לא יצא לי לראות".

המשרד הזה היה אי פעם בשימוש?

"אני בספק".

למעשה, הדלת של אואזיס ריסרץ' לא היתה הדלת הנעולה היחידה במסדרון שעמדנו בו. כל הדלתות שם נראו נעולות וכל האורות היו כבויים. מסדרון של משרדים שקטים וריקים. "את השמות של החברות כאן - סופטוור רייטס, בוּלטפּרוּף טכנולוג'י, ג'ליפיש טכנולוג'י ואחרות - אני מכיר מתיקי פטנטים שאני מעורב בהם", אומר סמית. "הן התובעות".

יש הרבה חברות כאלה במחוז הזה?

"כן".

ואנחנו עומדים במסדרון שמלא בהן.

"כן. כנראה כאן זה גראונד זירו".

אז מה קורה כאן? מתברר שהרבה מהחברות במסדרון הזה, ואולי כולן, עושות בדיוק את מה שאואזיס ריסרץ' עושה. אין להן עובדים. הן לא ממציאות שום דבר חדש. הן רק מגישות תביעות פטנטים.

לדברי סמית, תביעות פטנטים הן עסק גדול במרשל. "בשנים האחרונות המחוז המשפטי מזרח טקסס היה מספר אחת, שתיים או שלוש בארצות הברית במספר תביעות הפטנטים", הוא אומר. "בבית המשפט כאן יש 2,000 תיקים פעילים".

למה כל החברות האלה, שבסיסן בכלל בניו יורק ובסן פרנסיסקו, מנהלות קרבות משפטיים בעיירה קטנה כמו מרשל? לדברי סמית, הכל קשור למלחמה בסמים: בשנות התשעים בתי המשפט הפדרליים בכל ארצות הברית היו עמוסים בתיקי סמים. תיקים אזרחיים לא זכו לעלות לדיון, כי לתיקים הפליליים היתה עדיפות. אז חברות עם תביעות פטנטים נאלצו למצוא מקומות עם פחות תיקים פליליים. והן מצאו את מרשל, טקסס.

ניית'ן מירוול צילום: בלומברג

הביקור שלנו במרשל גרם לנו להבין שמשהו גדול קורה בטקסס, ושאואזיס ריסרץ' היא רק חלק ממנו. 2,000 תביעות שכולן מעלות את אותן טענה בסיסית של אינטלקטואל ונצ'רס: יש ממציא שההמצאה שלו נגנבה, ושנעשה בה שימוש לא מורשה. אבל לא היו שם ממציאים - רק משרדים ריקים והרבה עורכי דין.

וזה גרם לנו לחשוב: מה עוד באינטלקטואל ונצ'רס אינו כפי שהוא נראה?

פרק רביעי

צבא שלם של חברות קש

חלק מהשאלות אמורות להיות פשוטות, אבל הן לא. לדוגמה, מתי אינטלקטואל ונצ'רס קנתה את הפטנט מכריס קרופורד? באתר משרד הפטנטים יש מסמך פומבי שמציג את היסטוריית הבעלות של הפטנט. ברור מי הבעלים הראשון: כריס קרופורד, שרשם את הפטנט ב־1998. וזה ברור שחברה בשם אינטלקטואל ונצ'רס קומפיוטינג פלאטפורס אסֵטס רכשה את הפטנט ביולי 2010.

אבל בין התאריכים האלה היו עוד שני שמות: חברה בשם קווֹן הולדינגס וחברה בשם אֵנהֵנסד סופטוור. ומה שהיה הכי מוזר הוא שלשתי החברות האלה ולאינטלקטואל ונצ'רס יש את אותה כתובת. אז חזרנו לאינטלקטואל ונצ'רס כדי לברר את הסוגיה.

פיטר דטקין

זה הזמן להסביר משהו. זוכרים את פיטר דטקין, האדם שהמציא את המונח "טרול פטנטים"? בחיים לא תנחשו מה הוא עושה עכשיו. "אני מייסד ויו"ר משותף של אינטלקטואל ונצ'רס", הוא אומר לנו. קראתם נכון: האדם שתיעב טרולי פטנטים חבר לניית'ן מירוול להקמת החברה שבעיני רבים היא טרול הפטנטים הגדול בעולם.

אז נפגשנו עם דטקין, הראינו לו את המסמך מאתר משרד הפטנטים, ושאלנו אותו שאלה פשוטה: מתי אינטלקטואל ונצ'רס קנתה את הפטנט של קרופורד?

"אני לא מבין מה הכיוון שלכם", הוא ענה. "מה השאלה? מה אתם מנסים לברר?".

אתה אומר שקניתם את הפטנט הזה מקרופורד, ובהמשך מכרתם אותו. אבל המסמך מספר סיפור שונה. אנחנו רוצים שתנסה להסביר לנו...

"אני לא יכול להגיד לכם על סמך המסמך הזה. אני לא מומחה. זה מהאתר של משרד הפטנטים? לא ביקרתי בו כבר הרבה זמן. אני לא יודע איך הוא מאורגן. אני יודע שקנינו את הפטנט מאיזו ישות שלו - ואז, מתברר, מכרנו אותו. ושוב, יש לי זיכרון מעורפל מהעסקה הזאת".

אתה מנהל חברת פטנטים, היית הפרקליט הראשי במחלקת הפטנטים של אינטל, ואתה לא מכיר את אתר משרד הפטנטים? אתה לא יודע איך לקרוא את המסמך הזה?

"תראו, אני יכול להסתכל בזה אם אתם רוצים. אני יכול... אבל לא הייתי באתר הספציפי הזה, ואני לא יודע איך הוא מאורגן. ואני לא בטוח מה בדיוק המטרה שלכם. אני אשמח להשיב על שאלות, אבל אם אתם מתכוונים לחקור אותי על האתר הזה, אני לא חושב שזה הוגן".

סיפורים אישיים תוכנית הרדיו הטובה באמריקה תוכנית הרדיו שערכה את התחקיר על תעשיית הפטנטים, נחשבת התוכנית התיעודית המובילה בארצות הברית עומר כביר, 4 תגובות לכתבה המלאה 

התשובה הזאת הפתיעה אותנו. הרי לא מדובר במסמך סודי. למה כל כך קשה להשיב על שאלה פשוטה? יכול להיות שהחברה של דטקין עושה הרבה עסקאות, ושהוא לא מכיר את הפרטים של כולן. אבל לדברי עו"ד טום יואינג, שמתמחה בתחומי קניין רוחני, הסיפור גדול הרבה יותר. לדבריו, ייתכן שהחברות שרשומות במסמך, קוון הולדינגס ואנהנסד סופטוור, הן חברות קש של אינטלקטואל ונצ'רס.

"שמעתי במשך הרבה זמן שהם מחביאים הכל בחברות קש שאף אחד לא יכול למצוא", הוא אומר, "זה עצבן אותי, כי חשבתי שאני בטח אוכל לאתר אותן. אז התיישבתי, התחלתי לחפש ומצאתי".

כמה חברות קש של אינטלקטואל ונצ'רס מצאת?

"קרוב ל־1,300".

פרק חמישי

ליטרת הבשר של אינטלקטואל ונצ'רס

האם גם אואזיס ריסרץ' - החברה מ"גראונד זירו" של הטרולים, זו שמחזיקה בפטנט של קרופורד - היא חברת קש שכזו? לדבר יואינג, נראה שלא: סביר יותר שמדובר בחברה עצמאית, בעלת קשרים קרובים לאינטלקטואל ונצ'רס. למשל, ג'ון דסמאריס, הפרקליט של אואזיס, ייצג את אינטלקטואל ונצ'רס בהרבה תיקים. ויש גם ראיות שאינטלקטואל ונצ'רס מקבלת נתח מהכספים שאואזיס זוכה בהן בתביעות שונות. במסמך שאואזיס הגישה לבית המשפט בטקסס, אינטלקטואל ונצ'רס רשומה כאחד הגורמים שיש להם עניין כלכלי בתיק.

אז חזרנו לאינטלקטואל ונצ'רס לשיחה נוספת עם דטקין, והמשכנו מהנקודה שבה הפסקנו בפעם הקודמת: מתי החברה רכשה את הפטנט של קרופורד. והתברר לנו שיואינג צדק.

דטקין: "קנינו אותו באוקטובר 2007 מ־CMS סופטוור באמצעות קוון הולדינגס, חברה שיצרנו כדי לרכוש נכסים כאלה. כשהגענו לעסקה למכירת הפטנט, שינינו את הבעלות עליו לאינטלקטואל ונצ'רס קומפיוטינג פלאטפורס אסֵטס, בשם השקיפות. ואז, באוגוסט 2010, מכרנו את הפטנט לאואזיס ריסרץ'".

הראינו לדטקין את המסמך שלפיו לאינטלקטואל ונצ'רס יש עניין כלכלי בתביעה של אואזיס. "נראה לי שיש לנו כאן איזה הסדר", הוא הסביר. "אנחנו מוכרים את הפטנט תמורת תשלום מראש - ואז, אם הרוכשת מצליחה ליצור תמלוגים מהנכס, אנחנו מקבלים נתח מהתמלוגים".

במילים אחרות, אינטלקטואל ונצ'רס מקבלת נתח מכל סכום כסף שאואזיס זוכה בו בתביעות שהיא מנהלת. נזכיר: אואזיס היא חברה בלי מוצרים, ועד כמה שידוע לנו בלי עובדים, שהפעילות היחידה שלה היא לקחת פטנט רחב הגדרה מ־1998 ולתבוע באמצעותו עשרות חברות אינטרנט.

אתה מרוויח כסף בזכות ישות שמתנהגת כמו טרולי הפטנטים שפעם תקפת. איך זה גורם לך להרגיש?

דטקין: "אלו פטנטים שפעם היו בבעלותנו; עכשיו הם לא, ואין לנו שום שליטה על הפעולות של צד שלישי. (אואזיס) הם שחקן עצמאי. הם לא אינטלקטואל ונצ'רס. הם אולי מרוויחים כסף בדרכים שאנחנו לא מסכימים איתן, אבל זו לא החלטה שלנו, אלא שלהם".

פרק שישי

"סחיטה בסגנון המאפיה"

דטקין שב וחזר על כך שאינטלקטואל ונצ'רס בעצם מסייעת לממציאים, שהפטנטים שלהם שוכבים בחוסר מעש, להעביר אותם לידי חברות שיבנו מוצרים על סמך ההמצאות שלהם.

אפשר לקבל דוגמה למקרה כזה?

"אני יכול להגיד לכם שזה קרה, אבל למרבה הצער מדובר בעסקה חשאית. אבל אני מסכים, המקרה הזה הוא אנומליה.

"העובדה היא שרוב הפטנטים שלנו, רוב ההכנסות שלנו, הם מאנשים שמשתמשים בהמצאות. הם השתמשו בהן גם לפני שקנינו את הפטנטים וגם אחרי כן, אבל אנחנו מספקים להם דרך יעילה לזכות בזכויות השימוש בהמצאות האלה".

אז מה שאתה אומר זה שהחברות שנתבעות השתמשו בפטנט בלי לשלם בעבורו, ואף אחד לא הטריד אותן. עכשיו הן משלמות לכם דמי שימוש. למה זה מצב עדיף?

"כי אנחנו רוצים לתמרץ את הממציאים".

מה שדטקין מנסה לטעון הוא שאם חברות משלמות בעבור השימוש בפטנטים, הממציאים מרוויחים יותר כסף, וזה מתמרץ אנשים להמציא עוד דברים.

אבל יש בעיה עם הטיעון הזה: אינטלקטואל ונצ'רס לא קונה המצאות, אלא פטנטים - ובכל מה שנוגע למחשבים ולאינטרנט, פטנט והמצאה הם לא אותו הדבר. הרבה פטנטים מכסים דברים שאנשים בתחום לא יראו כהמצאה, ופטנטים אלו מהווים עילה לתביעות.

כדי להתמודד עם התביעות האלה, חברות הטכנולוגיה הגדולות החלו לצבור "מטמוני פטנטים" - לא כדי לבנות משהו, אלא כדי להגן על עצמן. אם מטמון הפטנטים של חברה כלשהי גדול דיו, היא יכולה לומר ליריבתה: "אם תתבעי אותי עם הפטנטים שלך, אני אתבע אותך עם שלי".

את הבעיה הזאת בדיוק, טוען מירוול, ביקשה אינטלקטואל ונצ'רס לפתור. לחברה יש מטמון של 35 אלף פטנטים; תמורת תשלום הוגן, חברות יכולות לקבל גישה לפטנטים האלה, ולהגן על עצמן. במילים אחרות, אינטלקטואל ונצ'רס אומרת לחברות: "היי, רוצות להגן על עצמכן מתביעה? יש לנו מלא פטנטים. תעשו עסקה איתנו. הפטנטים שלנו יגנו עליכן, ואף אחד לא יעז לתבוע אתכן".

כריס סאקה צילום: בלומברג

אבל לדברי היזם כריס סאקה, לעמדה הזאת יש השלכות אפלות. "זו סחיטה בסגנון המאפיה", הוא טוען. "זה כמו שמישהו בא לאטליז ואומר, 'חבל שהמקום הזה יישרף. אני מכיר את השכונה הזאת היטב, ואני יכול לדאוג שזה לא יקרה'. הדוברים של אינטלקטואל ונצ'רס תמיד אומרים שהם לא מגישים תביעות, אבל האמת היא שאם הם לא ינקטו גישה תוקפנית, אף אחד לא ייקח ברצינות את האיום של ארסנל הפטנטים שלהם. סחיטה בסגנון המאפיה לא תהיה אמינה אם לא יישרף איזה אטליז מפעם לפעם".

דטקין דוחה בזעם את ההשוואה הזאת: "אנחנו חברה חדשנית שמאפשרת לבעלי פטנטים לממש רווחים. זה משהו שלא היה קיים לפני שהגענו, ויש לנו השפעה מהותית על השוק. ברור שזה גורם לאנשים לתחושת חוסר נוחות. אבל שום כינוי לא ישנה את העובדה שלרעיונות שלנו יש ערך".

הדברים אולי נכונים, אבל לאחרונה נדמה שהרבה אטליזים עולים באש. בזמן שעבדנו על הכתבה הזאת, עוד ועוד פטנטים של אינטלקטואל ונצ'רס הגיעו לידי חברות דוגמת אואזיס - חברות בלי עובדים או פעילות, שהוקמו לצורך הגשת תביעה. יש כינוי לחברות כאלה: "ישויות נטולות פעילות" (Non Practicing Entity, או NPE).

פטנט אחד שהוחזק בעבר על ידי אינטלקטואל ונצ'רס שימש לתביעת אוסף אקלקטי של חברות, ובהן דל, אברקרומבי אנד פיץ', ויזה ו־UPS. במה עסקה התביעה? לכל החברות הללו יש אתרי אינטרנט שבהם, כאשר מעבירים את סמן העכבר מעל חלק מסוים באתר, נפתחת חלונית. "יש לנו פטנט על זה", טוענת החברה התובעת.

קבוצה אחרת של פטנטים שהוחזקו בעבר על ידי אינטלקטואל ונצ'רס מככבת באחת התביעות המדוברות ביותר בעמק הסיליקון כיום: חברת NPE בשם לוֹדסיס תובעת עשרות חברות קטנות ובינוניות שמפתחות אפליקציות לאייפון ולאנדרואיד, בטענה שיש לה פטנט על רכישה מתוך אפליקציית סמאטרפון. והנה משהו מקסים: הכתובת של לודסיס היא סוויטה 190 ברחוב איסט יוסטון 104, מרשל, טקסס. נשמע מוכר? זו בדיוק אותה הכתובת של אואזיס ריסרץ', כולל מספר הסוויטה.

אפילוג

"זרם התביעות חייב לגדול"

תחום הפעילות של טרולי הפטנטים הוא יער אפוף שתיקה. התקשרנו לאנשים וחברות שנתבעים בגין פטנטים הקשורים באינטלקטואל ונצ'רס. התקשרנו לכל 16 החברות שנתבעות על ידי אואזיס ריסרץ' בגין שימוש בפטנט של כריס קרופורד. אף אחד לא הסכים לדבר איתנו: חלקם מפחד, חלקם כי לאינטלקטואל ונצ'רס יש את הסכמי הסודיות הנוקשים ביותר בעמק הסיליקון.

התביעה של אואזיס ריסרץ' עדיין מתנהלת, אבל נראה שרבות מהנתבעות הגיעו לפשרה. עו"ד מייקל סמית, שייצג אחת מהן, אומר שהחברה היתה מנצחת במשפט, אבל הלקוח החליט בכל זאת להתפשר. לפעמים כדאי יותר להגיע להסדר מאשר להוציא 2–5 מיליון דולר על משפט.

אם מסתכלים על המודל העסקי של אינטלקטואל ונצ'רס, סביר מאוד שנראה עוד הרבה תביעות כאלה בעתיד: כדי לרכוש את 35 אלף הפטנטים שלה, אינטלקטואל ונצ'רס גייסה יותר מ־5 מיליארד דולר ממשקיעים - והמשקיעים האלה מצפים להרוויח סכומים ניכרים על ההשקעה שלהם, במכפלות גדולות. מאז הקמתה ב־2000, אינטלקטואל ונצ'רס רשמה הכנסות של 2 מיליארד דולר. אבל כדי לרצות את המשקיעים היא צריכה לרשום סכומים הרבה יותר גדולים. "כדי להיחשב לחברה מצליחה הם צריכים לרשום הכנסות של בערך 35 מיליארד דולר בעשר השנים הקרובות", אומר יואינג. "אינטלקטואל ונצ'רס חתמה על כמה עסקאות רישוי, אבל אם זרם העסקאות לא יגדל משמעותית, הם ייאלצו להגיש יותר תביעות כדי לעמוד ביעד ההכנסות שלהם".

התחזית של יואינג כבר מתגשמת: בתחילת יולי אינטלקטואל ונצ'רס תבעה כמה חברות על הפרת פטנטים שהיא מחזיקה בהם.

במקביל קרה עוד משהו מעניין. חברת הטכנולוגיה פושטת הרגל נורטל העמידה למכירה פומבית 6,000 פטנטים - ובעמק הסיליקון פרצה מלחמת מחירים: גוגל אמרה שהיא רוצה את הפטנטים כדי להגן על עצמה מתביעות, ושהיא מוכנה להשקיע 3 מיליארד דולר כדי לקנות אותם. זה לא הספיק, ובסופו של דבר תאגיד של כמה חברות, ובראשן אפל ומיקרוסופט, רכש את הפטנטים תמורת 4.5 מיליארד דולר.

תחשבו על זה: 4.5 מיליארד דולר על פטנטים שהחברות האלה לא רוצות בגלל הסודות הטכניים שלהן. 4.5 מיליארד דולר שמתווספים למחיר של כל מוצר שהחברות האלה מוכרות לכם - אבל לא יושקעו בבניית משהו חדש, לא יביאו מוצרים חדשים לחנויות, לא יפתחו מפעלים חדשים שיכולים לשכור אנשים שצריכים עבודה. 4.5 מיליארד דולר שמבוזבזים לחלוטין כדי לרכוש כלי נשק למלחמת הפטנטים.

החברות הגדולות האלה - גוגל, אפל, מיקרוסופט - ישרדו כנראה את המלחמה הזאת. הקורבנות הפוטנציאליים הם החברות שאף אחד עוד לא שמע עליהן, אבל עלולות, יום אחד, לתפוס את מקומן של הענקיות.

כתבו: איירה גלאס, אלכס בלומברג ולורה סיידל

הכתבה היא עיבוד פרק של תוכנית הרדיו האמריקאית "This American Life" (www.thisamericanlife.org), המופקת על ידי תחנת WBEZ Chicago. התוכנית, "כשפטנטים תוקפים!" (פרק 441), שודרה במקור ב־22 ביולי 2011.