טכנולוגיה פח

"אני לא יודע איך אני אמור לדבר על העבודה הזאת בזמן שאני יושב במסעדה מפוארת בניו יורק", מתלבט פיטר הוגו בשעה שהוא נוגס בכריך סרטנים במסעדה מפוארת בניו יורק. "זה קונפליקט מוזר. איך אני יכול להגיד: 'אנחנו צריכים לזכור את זה' בלי להישמע מוסרני? אני שונא כשאנשים מטיפים מוסר".

כשהוגו, צלם בעל שם עולמי, אומר "העבודה הזאת" הוא מתכוון לצילומים בתערוכה החדשה שלו, "שגיאה תמידית" (Permanent Error). הפתיחה שלה תתקיים שעות ספורות אחרי הפגישה שלנו בגלריה "יוסי מילוא" - אחת מגלריות הצילום המובילות בעולם, במתחם האמנות בצ'לסי, ניו יורק. עוד מעט ישטפו את הגלריה מאות אוצרים, אמנים, אספנים, אספנים בפוטנציה ושאר ניו־יורקרים במיטב מחלצותיהם, כדי לבחון את מרכולתו של סלבריטאי האמנות עטור הפרסים. הם יבקשו מהוגו לחתום על הספר הנלווה לתערוכה, ילחצו את ידו, יפטפטו ויצחקו, בשעה שמולם יעמדו צילומי הענק שלו, כמעין חלונות לעולם אחר, עולם הפוך ולא ייאמן.

"שגיאה תמידית" מנחיתה בלב בירת התרבות המערבית את מזבלת הפסולת האלקטרוני אגבוגבלושי (Agbogbloshie) - שישה קמ"ר של טינופת וצחנה בשולי אקרה, בירת גאנה. אלפי טונות של מחשבים, טלפונים סלולריים ושאר שכלולים טכנולוגיים מגיעים מכל העולם ומסיימים את חייהם במזבלה הזאת מדי חודש, בידיהם המיומנות של אלפי גברים, נערים וילדים - חלק ניכר מהם יתומים. הגברים והילדים האלה הופכים לפועלי מיחזור בעל כורחם, שורפים את הפלסטיק, אחר כך מקררים אותו, ומהקרביים של המכשירים מחלצים פיסות קטנות של נחושת, פליז ושאר מתכות. את המתכות הם מוכרים בכרבע ממחיר השוק לעסקנים שיושבים בשולי המזבלה. את משכורתם, כ־6-4 דולר ביום, הם חוסכים כדי לתמוך במשפחותיהם העניות. בינתיים הם מתגוררים במעין מחנה פליטים סמוך, שלו הם נתנו את השם "סדום ועמורה".

מזבלת אגבוגבלושי, בצילום מתוך התערוכה "שגיאה תמידית" של פיטר הוגו. "כשאתה שם אתה מרגיש חרא, פיזית" צילום: Pieter Hugo, Courtesy Yossi Milo Gallery, New York

העדשה של הוגו מציגה את דיוקנאות הפועלים. אנחנו פוגשים אותם במקום העבודה שלהם, בינות למדורות וענני עשן רעיל, לצדם פרות תועות ומסכי מחשב הפוכים שמשמשים כיסאות ושולחנות ארעיים. הם מפויחים, מאובקים, מזיעים, נראים כמו חקלאים בסרט מדע בדיוני. הם מישירים מבט אל המצלמה, לא מתביישים, ומסתכלים עלינו בחזרה. הם מכריחים אותנו להסתכל להם בלבן של העיניים, לחשוב עליהם, לחשוב עלינו.

"משהו בזה שבה אותי", מספר הוגו (35) על ההחלטה לנסוע לאגבוגבלושי בעקבות תמונה קטנה שראה ב"נשיונל ג'יאוגרפיק". "אני חושב שזה היה השילוב הזה בין פוסט־אפוקליפסה טכנולוגית ובין האופן שבו המקום הזה מציב מראה מול האובססיה התרבותית שלנו לקידמה. אנחנו חושבים שהטכנולוגיה תביא לנו גאולה, אבל יש לזה גם צד מכוער, צד שאנחנו לא ממש מודעים לו ולא מאמינים שהוא קיים.

"בעיקרון מה שקורה הוא טוב", הוא מוסיף, "הם ממחזרים סחורה שאחרת היתה סתם נזרקת, אבל התהליך פשוט נורא. זה קורה בצורה מאוד לא בת קיימא".

"ריח של רעל טהור"

פיטר הוגו. "חוקר את מקומי בעולם" צילום טלי שמיר

הוגו נסע לשם פעמיים, ובכל פעם נשאר כשבועיים. "אתה מצפה שיהיו שם ערימות של מחשבים, אבל זה לא קיים. דברים מגיעים ונשרפים מיד, זה לא נשאר שם", הוא מספר.

כשאני מנסה לחקור לעומק על המקום ועל האנשים שעובדים בו הוא נעשה מעט כעוס. "אני לא יודע הרבה על המצב הסוציו־פוליטי של הילדים האלה", הוא אומר, "אני יודע שרובם מוסלמים שמגיעים מהצפון. אני לא אנתרופולוג. אני לא מעוניין לתת לך רשימת עובדות על המזבלה הזאת. הרצון שלי הוא שתסתכלי על זה ותחווי את המקום. אני רוצה שתתבונני בצילומים האלה ותחשבי על החיים שלך. שתסתכלי אחרת על טכנולוגיה".

אחרי שאתה נמצא במקום כזה כמה ימים הוא מתחיל להיראות לך נורמלי?

"לא. כי אתה מרגיש חרא, פיזית. ביום השני אתה מקבל מין הרעלת עופרת קלה ואתה נעשה אגרסיבי מאוד. הייתי שם עם חבר ולא הפסקנו לריב, נסענו באוטו ואני קפצתי עליו, הייתי מוכן להרביץ לו. העיתונאי שהיה איתנו שם פשוט צחק ואמר: 'זה קורה בכל פעם, זו העופרת באוויר, פשוט תירגעו'".

איזה ריח יש שם?

"ריח של רעל טהור, כל מי שעובד שם נעשה חולה. אני חליתי, חטפתי זיהום בריאות, בעיות נשימה שגרמו לי להרס של מערכת החיסון. נהיו לי בעיות בקיבה, העליתי תשעה ק"ג כי אני לא יכול לעשות ספורט. רק לאחרונה ראיתי אימונולוג והתחלתי להרגיש יותר טוב".

לא מדובר בסתם תחושת בטן פרטית של הוגו. בדיקה של ארגון גרינפיס הראתה שהאדמה בסביבות אגבוגבלושי מכילה פי מאה מהכמות המותרת של עופרת. באדמה התגלו גם כמויות גבוהות מאוד של רעלים מסרטנים וכאלה שיכולים לפגוע במערכת העצבים, המוח ומערכת הרבייה. הם מסוכנים במיוחד עבור ילדים - ויש הרבה מהם פה, ילדים שהשנים היפות בחייהם עוברות בעבודה במזבלה מטונפת.

הסירחון של "החצנת עלויות"

מדי חודש כ־6,500 טונות של מוצרים אלקטרוניים משומשים, חלקם שבורים ולא שמישים, מגיעים אל נמל תמה שבגאנה. מהנמל מועברת הסחורה לשוקי יד שנייה באקרה, אבל לפחות מחציתה לא נמכרת. הפסולת האלקטרונית הזאת ממשיכה משם, על גבי עגלות כבדות שסוחבים ילדים, למזבלה. וזה לא קורה רק כאן. גם בניגריה, הודו, סין ופקיסטן פועלות מזבלות דומות, שבדרכים מזוהמות ומסוכנות עוזרות להיפטר מחלק מ־50 מיליון טונות הפסולת האלקטרונית שהעולם מייצר מדי שנה, לפי הערכות האו"ם.

למה זה קורה? מדובר בעסק מלוכלך. "זה קורה בגלל מה שכלכלנים מכנים 'החצנת עלויות' - מונח מפואר למציאת מישהו אחר שישלם על בעיה שאתה יצרת", מסביר הפעיל הסביבתי ג'ים פקט במאמר הנלווה לספר הצילומים של הוגו. "במקרה הזה הבעיה היא פסולת אלקטרונית, שבמדינות עשירות יקר לטפל בה בגלל הניסיון להימנע מנזק סביבתי (....) כדי למקסם רווחים, הרבה עסקים מרמים ומציגים את עצמם כממחזרים, בעוד הם פשוט 'מחצינים' את העלויות דרך נתיבי סחר בינלאומי חופשי ולא הוגן".

מתוך "שגיאה תמידית". "אני רוצה שתתבונני בצילומים האלה ותחשבי על החיים שלך. שתסתכלי אחרת על טכנולוגיה" צילום: Pieter Hugo, Courtesy Yossi Milo Gallery, New York

הפסולת מיובאת במסווה של סחורה למדינות חלשות, שבהן אין תקנות וחוקים ברורים בנוגע למיחזור, או שהחוקים האלה לא נאכפים. ההערכות הן שבארצות הברית כ־80% מהציוד האלקטרוני שמועבר לגופי מיחזור מיוצא בסופו של דבר אל מחוץ למדינה. באירופה ההערכות הן ש־54% מהפסולת האלקטרונית זוכים לגורל דומה. המשמעות היא שהמערב משתמש להנאתו בפלאי הטכנולוגיה, וכשהיא הופכת לזבל - הוא זורק אותה על אפריקה.

"זהו אחד הפשעים הסביבתיים הגדולים בכדור הארץ", טוען פקט, שגם עומד בראש הארגון הסביבתי באזל אקשן נטוורק. "ממשלות מעלימות עין ונותנות את הפסולת האלקטרונית שלהן ליצואנים, כי זה זול יותר". העיתונאי הסביבתי מייק אננה בדק וגילה באגבוגבלושי תוויות של אלפי מוסדות מכובדים, ובהם המחלקה ההולנדית להגנת הסביבה, הסוכנות האמריקאית להגנת הסביבה, צבא ארצות הברית, מחלקת הבריאות של קונטיקט ומשרד ההגנה הבריטי.

הבעיה, אומרים הוגו ופקט, מתחילה הרבה לפני השלכת הפסולת על העולם השלישי. היא טמונה בעודף הייצור הטכנולוגי במערב ובקצב ההתיישנות המתגבר של הטכנולוגיה. אם פעם מוצרים כמו מקררים או רדיו שימשו אותנו במשך עשורים, הגאדג'טים של היום נעשים מיושנים בתוך שנה או שנתיים. "זה מעשיר מאוד את תעשיית האלקטרוניקה", כותב פקט, "זה מספק את צורכי האגו שלנו, את הרצון שלנו במהירות, וזה נותן לנו אולי יתרון תחרותי. אבל זה גם יוצר הרים של פסולת מסוג חדש בכל רחבי העולם".

"הפרויקט הזה שינה את הגישה שלי לטכנולוגיה", אומר הוגו, "אתה לא יכול לא להרגיש כעס אל מול המצב הזה. זה בולשיט מוחלט, כי אין לזה שום תירוץ. זו דוגמה ברורה מאוד לדינמיקה הדפוקה בין העולם המפותח לעולם המתפתח".

צבועים, לבקנים וקורבנות איידס

זאת אינה הפעם הראשונה שבה הוגו, שנולד ומתגורר בדרום אפריקה, מפנה את המצלמה שלו ליחסים המורכבים בין היבשת השחורה למערב. הוא החל לצלם בגיל 12, אחרי שאביו קנה לו מצלמה, ובבגרותו עבד כצלם עיתונות. "הייתי ממש גרוע בזה. הייתי אטי ותמיד איחרתי. הרגשתי אשם", הוא מספר עכשיו. "הבנתי שזה חשוב מאוד להשיג את ה־תמונה שהעיתון רצה, הבנתי את הדחיפות של עיתונות חדשותית, אבל לא הייתי טוב בזה. העדפתי לעבוד עם אנשים, לשאול אותם אם אני יכול לצלם אותם. אהבתי את הרעיון שהתמונות שלי יהיו יותר תוצר של שיתוף פעולה".

היום הוא משתייך לדור של צלמי פוסט־אפרטהייד אפריקאים שמציגים מבט מפוכח ומורכב על אפריקה.

מתוך התערוכה "שגיאה תמידית". "בעיקרון מה שקורה הוא טוב. הם ממחזרים סחורה שאחרת היתה סתם נזרקת, אבל התהליך נורא" צילום: Pieter Hugo, Courtesy Yossi Milo Gallery, New York

הוא מצלם מושאים יוצאי דופן, חזקים, בולטים, מעוררי אי־נוחות, יש שיאמרו פרובוקטיביים. ב־2004 פרץ עם "פרויקט הלבקן" ובו תמונות של שחורים לבקנים באפריקה, ועם סדרה שמתעדת את שרידי רצח העם שהתרחש ברואנדה עשר שנים לפני כן. ב־2005 זכה להצלחה בינלאומית עם סדרה שתיעדה קבוצת בדרני רחוב ניגרים שמבייתים צבועים ("הצבוע ואנשים אחרים"), וב־2008 צילם בעיר הסרטים האפריקאית נוליווד שבניגריה. בין לבין יצא לו גם לצלם עיוורים, קורבנות איידס בארונות הקבורה שלהם, אספני דבש מכוורות בר ומשפחות לבנות עניות בדרום אפריקה. הוא זכה לאורך השנים בשבחים רבים ובפרסים יוקרתיים, ובהם פרס דיסקברי ופרס World Press Photo. הספרים שלו נחטפים והצילומים נמכרים בסכומים יפים. באפריל השנה, למשל, נמכר צילום שלו מסדרת "הצבוע ואנשים אחרים" ב־27,500 דולר.

לצד ההצלחה, הוגו גם ספג ביקורת מצדם של אלה הרואים בצילומים שלו הנצחה של נקודת מבט מתנשאת וקולוניאליסטית. האדם הלבן שמתבונן בהשתאות על האקזוטיקה של ה"אחר" האפריקאי. "מה אני יכול לענות על זה? המציאות שלי שונה משל אדם אחר", הוא אומר, "אני מתעניין בלראות דברים, לראות בצורה כנה ובאופן שבו אני רוצה. אני לא מתכוון להתנצל על זה. אני חושב שהרבה מזה קשור לכך שאנשים כופים מציאות ופרדיגמה שאינה תקפה. זה קשה, אני מודה. זו הבעיה עם צילום אבל זה גם מה שנותן לו את הכוח - הדחף לראות. זה מציצני בטבע שלו. כל מה שאני יכול להגיד זה שאני מחפש תמונות שיש בהן כבוד למצולמים ותמונות שבהן התשוקה שלי להתבונן זוכה לתגובה. בכל התמונות שלי מסתכלים עליי, יש הכרה בנוכחות שלי שם. זו הדרך היחידה שלי להתגונן בפני האשמות כאלה".

ועדיין, אתה גבר לבן באפריקה שמצלם שחורים.

"כן. זו סוגיה סבוכה. האם אני אפריקאי? האם את מזרח־תיכונית? זה נושא רגיש. יש מי שיגידו שכן ויש מי שיגידו 'אתה לא אמור להיות שם'. אני בקונפליקט לגבי זה. אני לא יודע אם יש לזה תשובה. חלק ממה שאני עושה זה לחקור את מקומי בעולם".

ומה לגבי העובדה שאתה מצלם אנשים עניים ואז מוכר את הצילומים בגלריה יקרה בצ'לסי?

"יש פה שני נושאים שונים. מבחינת השימוש בחומרים, אני לא אחד מאלה שלא נותנים לארגונים להשתמש בזה למטרות הסברה. הארגון באזל אקשן נטוורק, למשל, משתמש בהם.

"ההדפסים הפיזיים של הצילומים הם משהו אחר. זו עבודת אמנות, משהו שקיים מחוץ לממלכה הזאת. תמחור העבודות הוא דבר נפרד לגמרי מהמסר שלהן. זה קשור יותר ליכולות שלי כאמן ולדרישה לעבודות כאלה. אני אוהב לחשוב על העניין כעל מערכת יחסים הדדית ולא טפילית, כמו צמחים שגדלים זה על זה וניזונים זה מזה, בניגוד למצב שבו צמח אחד פשוט ניזון מהשני. הדימויים האלה יוצאים לעולם, מופצים, אנשים רואים אותם ואני מתפרנס מזה במקום לעשות עבודה שאני לא רוצה".

מהתערוכה הקודמת של הוגו, "הצבוע ואנשים אחרים". "הצילום נולד משיתוף פעולה" צילום: Pieter Hugo, Courtesy Yossi Milo Gallery, New York

ב־2008, אחרי שזכה בפרס דיסקברי, אמר הוגו שהוא "סבור לפעמים שצילום לא יכול לתאר במידה מדויקת שום דבר". עם הסדרה הנוכחית, "שגיאה תמידית", נדמה שהוא בכל זאת מבקש מאיתנו לראות את המציאות ההיפר־צרכנית וההיפר־טכנולוגית שלנו, שזוקפת את ראשה המכוער במזבלת ענק אחת בגאנה. "נעשיתי קצת אקטיביסט עם הסדרה הזאת", הוא מודה, "זו לא היתה הכוונה שלי, אבל כשאתה מגיע לשם אתה לא יכול שלא להרגיש כמה שזה וולגרי".

אתה מאמין בכוחו של צילום לשנות מציאות?

"לא, לא ממש. זה יכול להיות זרז, זה יכול להיות הזרע של משהו שגורם לך לחשוב, אבל הימים של דימוי יחיד שמשנה את העולם... גם אם זה קורה לפעמים, זה ללא ספק קורה הרבה פחות".

לפני שאנחנו נפרדים אני מבקשת מהוגו לצלם אותו. אני מספרת לו שאני קצת חוששת - אף פעם לא צילמתי צלם. "פשוט צלמי בגובה העיניים", הוא אומר לי. זו קלישאה ידועה של צלמים, אבל כשהוגו אומר את זה אני פתאום מבינה את זה קצת אחרת. לרגע נדמה לי שאני מצליחה להבין את סוד הקסם בצילומים שלו, את הסיבה לכך שהם כל כך חזקים, תופסים אותך ולא מרפים. שאף שהם לפעמים סנסציוניים, הם גם מאוד מאוד אנושיים. זה משום שהם באמת מצליחים להסתכל לבן אדם בגובה העיניים.