המנצחים של הבורסות הנופלות

שבעים שנה בדיוק נהנתה ארצות הברית מדירוג אשראי מושלם, AAA, עד שבסוף השבוע הראשון של אוגוסט החליטה סוכנות S&P שהכלכלה האמריקאית כבר לא מושלמת והורידה את הדירוג. השווקים הגיבו בהיסטריה. ביום המסחר הראשון שלאחר ההודעה הם התרסקו, למחרת תיקנו וביום שלאחר מכן שוב ירדו. כך זה נמשך. כ־8 טריליון דולר משוקי המניות בעולם התאדו בתוך שבועיים. כמעט כל אדם נפגע מהכאוס.

אבל היו גם מי שחייכו בסיפוק, לחצו ידיים, אולי אפילו פתחו איזה בקבוק וויסקי שנשלף מהמגירה והרימו כוסית. במשרדים המפוארים בקומות הגבוהות של המגדלים בוול סטריט הם לעגו לטיפשים שלא ראו את הורדת הדירוג מגיעה, וחגגו את ערימות הכסף שנחתו בחשבונות שלהם בשעה שהשווקים התרסקו והעולם נכנס לפאניקה.

המשקיעים האלה עדיין לא יצאו מהארון; אפילו הם מבינים שלא יהיה נבון לעשות זאת כשמניות מדממות על רצפת חדרי המסחר. אבל זה עוד יקרה. ואז הם ייכנסו לפנתיאון המשקיעים המיתולוגיים. במשבר של 2008 הם סגרו בדיוק מאה שנה של חגיגות. עכשיו הם פותחים את המאה הבאה, עם פרצופים חדשים וסכומי כסף אגדיים עוד יותר.

מה יש בהם, במשקיעים האלה? כן, הם חריפים, ממולחים וכישרוניים, ניחנו בחוש בלשי וביכולת להריח כשלי שוק ולעשות מהם המון כסף. אבל אם בוחנים לעומק את הפעילות שלהם, כפי שעשה העיתונאי האמריקאי וינסנט ונציאני, מגלים עוד מכנה משותף אחד. "כולם התעשרו מעסקה גדולה אחת. הם לא עשו את כספם מסדרת השקעות אלא מהימור אחד גדול שהשתלם", הוא מסביר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", ומוסיף כי בדק מי מהם הצליח לחזור על ההישג. "לחלקם היו עליות וירידות, רק חלק קטן הצליח לשחזר את ההצלחה".

משקיעים אגדיים לא משחקים בשוק שטוח

ההימור הגדול בתחילת החודש היה הימור נגד ארצות הברית. "דיילי מירור" דיווח לפני כשבועיים על משקיע שעשה זאת וגרף 10 מיליארד דולר, לא פחות. בעיתון הבריטי תהו אם מדובר במשקיע האגדי ג'ורג' סורוס, שלפני כ־20 שנה הרוויח מיליארדים כשהימר נגד המטבעות באירופה, בעסקה המוצלחת בחייו. מקורבים לסורוס טענו בפני "מוסף כלכליסט" כי הוא לא היה מעורב בעסקה כזו, וספק אם כלל התרחשה. בשוק יש אנשים נוספים שמטילים ספק בדיווח, אבל ונציאני נזהר מלפסול אותו על הסף. "אני לא רוצה להגיב לדיווח על סורוס משום שזו ספקולציה. אבל אני בטוח שאנשים הימרו על הורדת הדירוג וכשהוא ירד עשו מזה כסף. יותר מזה: אני חושב שהרבה אנשים עשו כסף בשבוע הזה, כי משקיעים אקטיביים יודעים שכשהשוק יורד זה הזמן להרוויח. כשהשוק שטוח אתה לא יכול לעשות הרבה".

השוק לא שטוח עכשיו, רחוק מכך. זה זמן מצוין מבחינת ונציאני לפרסם את "The Greatest Trades of All Time", ספר שבו הוא מנתח עשרה משקיעים מיתולוגיים שידעו להרוויח כשכולם הפסידו, מהמיתון של 1907 עד המשבר של 2008 (אם כי רובם המכריע צמחו, באופן טבעי, בשווקים הסוערים של שלושת העשורים האחרונים). הספר, שיראה אור רק באוקטובר, הגיע לידי "מוסף כלכליסט", ומתגלה כמסמך מרתק, רהוט ובהיר גם למי שאינם מיטיבי לכת בשוק ההון. הוא מצליח לפענח את משקיעי־העל באמצעות שילוב נבון של ניתוחים פסיכולוגיים, היסטוריים וכלכליים.

אבל הבסיס הוא קודם כל כלכלי. "פיננסים הם חיי", מעיד ונציאני בשיחת טלפון מביתו בניו יורק. הוא להוט מאוד. רק בן 25, שופע התלהבות נעורים, ומספר שעד כה כתב ושימש פרשן לענייני פיננסים, כלכלה וטכנולוגיה בבי.בי.סי, CNBC, טק־קראנץ', מרקטס מדיה ו"ניו יורק דיילי ניוז". לפני שנים אחדות החל לסחור בעצמו ולנהל את כספו וכספי משפחתו, ונשאב עמוק יותר לתוך העולם הפיננסי. את הספר החליט לכתוב בעקבות המשבר הפיננסי של 2008, שעלה למיליוני אמריקאים בבתיהם, במשרותיהם ובהתכווצות ההון שלהם - וגם הפך כמה אנשים למיליארדרים. "הרבה אנשים איבדו הרבה מאוד כסף בשלוש השנים האחרונות", מסביר ונציאני.

"התחלתי לכתוב את הספר בראשית 2010, בנקודת זמן מרתקת מבחינה כלכלית. התקופה הזאת החזירה אותי להיסטוריה, לאנשים נוספים שעשו כסף מזמני משבר, ומצאתי קבוצה כזו, של משקיעים שעשו הון בעסקה גדולה אחת. אני מספר את הסיפור שלהם - איך הם עשו את הכסף, למה הם עשו אותו, וכמיטב יכולתי גם מנסה לבדוק עד כמה אפשר לשכפל את ההצלחה שלהם, אף שזה די קשה. כשקוראים על אנשים שעשו מיליארדי דולרים או מאות מיליוני דולרים בזמני משבר, באופן טבעי רוצים לדעת איך אפשר להצליח כמותם, אבל זו ציפייה לא ריאלית".

הם הולכים עד הסוף ובטוחים שתמיד ירוויחו

גם הציפייה של המשקיעים עצמם לחזור על ההצלחה, מתברר, לא ממש ריאלית. "היה מעניין לבדוק אם הם הצליחו לשכפל את ההצלחות האלה בהמשך", אומר ונציאני. "לחלקם, כמו ג'סי ליוורמור וג'ון פולסון, היו עליות וירידות. אחרים, כמו ג'ורג' סורוס ופול טיודור ג'ונס, מתחו את הצלחתם".

ג'סי ליוורמור, משקיע־על מהראשונים בהיסטוריה, הוא הגיבור הטרגי של הספר, בן למשפחת חוואים שניחן בכישרון למספרים ונהפך למהמר. כמו כל הספקולנטים בסוף המאה ה־19, הוא נמשך ל"חנויות דליים" (Bucket shop), הגרסה הפופולרית אז לבורסה שפעלה כמו קזינו או אופציות בינאריות. ה"משקיעים" הימרו אז על השינוי במחירה של מניה בלי לקנות אותה, וליוורמור נהג להסתובב עם מחברת קטנה שבה תיעד את תנועות המניות. העיקרון שלו היה ללכת עם הסנטימנט הכללי: בשוק שורי הוא קנה מניות ורכב עליהן עד שהרוויח, ובשוק דובי מכר בשורט. השיטה שלו עבדה והוא הרוויח כל כך הרבה, שבעלי החנויות אסרו עליו להשקיע אצלם. אז ליוורמור עבר לעשות את זה מסודר, עבד בחברת ברוקראז' בניו יורק, הפסיד, לווה מבעל הבית 500 דולר ושב ל"חנויות דליים" במרכז ובמערב היבשת. הצליח קצת, שוב איבד את כספו ושוב התאושש. זה קרה הרבה. אבל אז הגיע המשבר של 1907. ליוורמור הימר נגד השוק, ועשה 3 מיליון דולר, סכום עתק באותם ימים, בשישה שבועות. גם זה לא עזר לו לצאת מלופ הרווחים וההפסדים: הוא החליט להשקיע את הכסף בשוק הכותנה, והתרושש. ב־1929 שוב השקיע נגד השוק, והרוויח יותר מ־100 מיליון דולר. בתוך כמה שנים שוב נותר בלי כלום, וב־1940 שם קץ לחייו בחדר במלון בשדרה החמישית. "אפשר ללמוד מזה לא לתת להפסדים או לרווחים לשלוט בך", אומר ונציאני.

בקצה השני של הסקלה ניצב ג'ורג' סורוס, מצליחן סדרתי ואחד האנשים העשירים בעולם כיום. סיפורו מוכר: יהודי יליד הונגריה, ניצול שואה, תלמידו הנלהב של קרל פופר שחלם להיות פילוסוף אבל התגלה כבעל חושים מחודדים דווקא בפיננסים, פיתח תיאוריה פילוסופית וגזר ממנה את שיטת המסחר שלו. ב־1992, במשבר המטבעות באירופה, הוא הרוויח מיליארד דולר מהימור נגד הליש"ט ומיליארד נוספים מהימור נגד מטבעות אירופיים אחרים. זו היתה עסקת חייו, אבל גם היא היתה רק חוליה בשרשרת הצלחות יוצאות דופן. קרן הגידור שלו הניבה בתוך כעשור (1980-1969) תשואה פנומנלית של 3,365%, ואחרי המיליארדים ממטבעות אירופיים הוא הרוויח סכומים דומים גם ממסחר סביב כלכלת תאילנד ומלזיה. כיום מוערך הונו האישי ב־14 מיליארד דולר, והוא מדורג במקום 35 ברשימת עשירי העולם של פורבס.

עם כל ההבדלים בין המשקיעים, מה בכל זאת מחבר ביניהם? מהו הדבר שהופך משקיע לגדול?

"הם אנשי עסקים גאונים וחריפים. אנחנו יכולים לדון לעומק בנסיבות, בכלכלה או בשווקים, אבל בעצם היה להם גם מזל. הם נצמדו לרעיונות שלהם ודבקו בהם עד הסוף. ואין ספק שלכולם היה ביטחון עצמי גבוה מאוד, אפילו גבוה מדי. האיש ששילם על זה הכי הרבה הוא פול טיודור ג'ונס, שהיה בטוח שתמיד ינצח ושההשקעות שלו תמיד ישתלמו".

ג'ונס, דמות מפתח בוול סטריט גם היום, שווה כבר 6 מיליארד דולר, אבל עדיין עושה הכל לבד. בארבע לפנות בוקר הוא כבר בטלפון, יורה פקודות מסחר בבורסת הונג קונג.

כשעמיתיו נכנסים למשרדיהם בתשע בבוקר, הוא כבר סופר רווחים. "הוא התמצית של מה שאנשים חושבים על סוחר מוול סטריט: אינטנסיבי, מבריק ומתוחכם", מתאר ונציאני. הוא דוגל במשמעת עצמית גבוהה, אוסר על עצמו להיסחף עם הראלי של השוק מעבר לנקודות היציאה שהגדיר מראש, ומקפיד לא להתאהב בפוזיציות שלו. מעל שולחנו מכריז שלט: "לעולם לא להיות המפסידים הממוצעים". ואמנם, גם כשג'ונס הפסיד הוא לא היה המפסיד הממוצע. בצעד שהשפיע ביותר על הקריירה שלו, ב־1979, הוא השקיע סכום גדול מאוד בבורסת הכותנה של ניו יורק, והפסיד כ־60%-70%. הנפילה עשתה אותו זהיר יותר, אבל לא ממש צנוע. אחריה פיתח ג'ונס שיטה ייחודית: הוא מצא התאמות בין תבניות מסחר של השוק בשנות השמונים לאלה של שנות העשרים. הוא התחיל לפעול לפי הקורלציות שמצא, וב־1987 המודוס אופרנדי הזה הוכיח את עצמו, כשעשה כמעט 5 מיליון דולר ביום וכמעט שילש את שווי קרן הגידור שלו.

הם חוקרים את הפרטים הקטנים וחותרים נגד העדר

כשונציאני החל לכתוב את הספר, החבר החדש בחבורת מחסלי הבורסה היה ג'ון פולסון, שראה את בועת הנדל"ן האמריקאית מתנפחת ומיהר להשקיע ב־Credit default swap, חוזי ביטוח נגד הסיכון לחדלות פירעון באג"ח מגובות המשכנתאות הכי גרועות שיש. ב־2008-2007, כשבתיהם של מיליוני אמריקאים עוקלו, הוא סיפק למשקיעים שלו בקרן "פולסון אנד קו" רווח של לא פחות מ־20 מיליארד דולר, והשנה זינק ממש משום מקום למקום ה־20 בדירוג המיליארדרים האמריקאים של "פורבס", עם הון אישי של 16 מיליארד דולר.

ההצלחה של פולסון גררה ביקורת אדירה: טענו שפעל נגד בעלי הבתים, כי הימר שהעיקולים יגדלו. אמרו שההשקעה שלו לא מוסרית. הזדעקו שעשה כסף על גבם של אחרים. ונציאני לא מקבל את הטענות הללו: "אפשר לראות את זה אחרת - העסקה שביצע מראה את יכולתו לקבל החלטת השקעה לא מוטה. הוא השקיע לפי מה שהוא האמין שנכון. אני בטוח שיש אנשים שכועסים מאוד שהוא הרוויח מהמשבר, אבל חלק מהונו נעשה מהשקעות ממוקדות בזהב, אז מי יכול להאשים אותו בכך שהוא משקיע ממולח?".

חלק מהביקורת על פולסון נבעה מכך שעלה לכותרות. מי שנשאר בצל פטור מהיחס הזה. "אני לא חושב שמישהו כעס על משהו שקייל באס עשה, כי הוא לא כל כך מוכר בציבור הכללי. ובאס, אגב, הוא המשקיע שממנו הכי התרשמתי. " אומר ונציאני. "בחור עם רעיונות מעניינים וכישורים אישיים נדירים. הוא לא היה רק בר מזל".

באס, מנהל קרן הגידור היימן מטקסס, הוא המשקיע הכי פחות מוכר בספר. הוא היה רק בן 36 כשהבין ערב המשבר האחרון שלא יכול להיות שמובטלים עם היסטוריית אשראי גרועה מקבלים אשראי נדיב לקניית בית. הוא חקר דו"חות פיננסיים, גייס חוקרים פרטיים - והבין שזו בועה שעומדת להתפוצץ. באס השקיע בשורט נגד החברות שהעניקו את האשראי, והמשקיעים בקרן שלו הכפילו את כספם בתוך חצי שנה.

פולסון ובאס, כמו רוב המשקיעים בספר, הם "לעומתים", מוכנים ללכת עד הסוף עם השקעה חריגה שאף אחד אחר בוול סטריט לא שם עליה כסף. זאת הדרך היחידה להצליח בסדרי גודל כאלה?

"זה נכון, רוב המשקיעים האלה די לעומתים. אם אתה לא הולך אחרי העדר, כי לפי הניתוח שלך הימור אחר נראה טוב, הסיכוי הוא שזה ישתלם לך מאוד. הם השקיעו על פי הרעיונות שלהם וכך עשו הרבה כסף. אבל לא צריך להיות לעומתי רק כדי להיות לעומתי, זה לא הגיוני. אם יש לך רעיון טוב ואתה חושב שהוא יעבוד, וזה במקרה רעיון לעומתי - לך איתו".

ולפעמים הם פשוט מסובבים את כל השוק בעצמם

הביקורת שלה זכה פולסון מאפיינת לעתים את היחס הציבורי למשקיעים. ונציאני אמנם אומר ש"יש אנשים שאוהבים את המשקיעים הגדולים, מעריצים אותם וחולמים להיות כמותם, כי בסופו של דבר המשקיעים האלה עשו בחירות טובות בקריירה שלהם", אבל יש גם משקיעים שזוכים ליחס צונן למדי, בעיקר כשהם נועצים טפרים בחברות.

ג'יימס צ'אנוס, למשל. צ'אנוס, מנהל קרן הגידור Kynikos, התאפיין בחוש ריח חד וכישרון ממש בלשי שמאפשרים לו לזהות חברות על סף כישלון. בזכות היכולות האלה, הוא היה מהראשונים שהבחינו בנורמות החשבונאיות המוזרות של אנרון, והבין שענקית האנרגיה עומדת לקרוס. הוא הימר נגדה בשורט, וגרף רווח שמוערך בחצי מיליארד דולר.

ועוד מישהו שאנרון היתה המקפצה שלו: ג'ון ארנולד היה אחד האנליסטים המצליחים שעבדו באנרון. בשנת 2000 הוא ייצר לה רווחים של 200 מיליון דולר ממסחר בגז טבעי, בשנה אחרת הניב רווח של 750 מיליון וקיבל בונוס של 8 מיליון דולר. הוא השכיל לעזוב את אנרון לפני שקרסה, לקח עמו כמה מהסוחרים הכי טובים שלה והקים את קרן הגידור סנטאורוס, שמתמקדת במה שארנולד יודע לעשות הכי טוב: מסחר בגז טבעי. והוא יודע לעשות את זה מצוין. מאז הוקמה, ב־2002, הניבה הקרן תשואה של 30%-300% בשנה. רק בשנה אחת היא רשמה הפסדים. ההון האישי של ארנולד מוערך ביותר ממיליארד דולר.

העסקאות של ארנולד יעברו כנראה את מבחן המוסר של רובנו, אבל ריח לא טוב נודף מהן. כך, למשל, בחורף 2006 הסוחר בריאן האנטר מקרן הגידור אמרנת ציפה שמחירי הגז יעלו, וטעה. בכל עסקה יש שני צדדים, וכשהאנטר הפסיד מישהו אחר הרוויח. המישהו האחר הזה היה ארנולד. ב"ניו יורק טיימס" נכתב אז שסוחרים מאמרנת טענו שארנולד הניע את מחירי הגז נגדה וש"יש בחור אחד בשוק שסוחר נגדנו". ארנולד הרוויח מהמהלך לפחות מיליארד דולר, על פי הערכות. ונציאני לא מתרגש. "העסקה של ארנולד מוסרית לחלוטין", הוא אומר. "הוא ורבים אחרים לקחו את הצד השני של המסחר של האנטר. זה היה משחק סכום אפס: אחד מרוויח כשמישהו אחר מפסיד".

המקרה של דיוויד איינהורן מטריד עוד יותר. מנהל הגידור האקטיביסט עשה את כספו משתי עסקאות דומות, שבהן רדף חברות עד שנפחו את נשמתן ונמכרו בסכומים פעוטים. הראשונה היתה Allied Capital, חברת פרייבט אקוויטי שאיינהורן סבר שהיא מנהלת את ספריה בצורה בעייתית. הוא יצא למסע אישי כדי להוכיח שהחברה היא כישלון, ובין השאר עלה על הבמה בוועידת השקעות בלאס וגאס והמליץ לעשות עליה שורט, כמוהו, כי "החברה היא רמאות".

במקביל פנה לרשות ניירות ערך האמריקאית עם תלונה על החברה. Allied Capital, מצדה, התלוננה עליו שהוא טופל עליה האשמות שווא כדי שמחיר המניה יירד והוא ירוויח מפוזיציית השורט שלו. הרשות קיבלה את טענותיו של איינהורן, וב־2007, כשהמניה התרסקה, הוא קצר רווחים גבוהים.

אבל איינהורן לא עצר לנוח. באותה שנה הוא הבין מה עומק הבוץ בתחום הנדל"ן והגיע למסקנה שליהמן ברדרס תשלם את המחיר. הוא יצר קשר עם ארין קלאן, סמנכ"לית הכספים של החברה, שוחח עמה בטלפון והתרשם שבמקום להסביר היא מתחמקת ואינה ישרה. איינהורן לא בזבז זמן: הוא פרסם את תוכן השיחה עם קלאן ודרש מהרגולטורים לחקור. עד שבוצעה הבדיקה כבר היה מאוחר מדי; ליהמן פשטה את הרגל, בבנק של איינהורן יצאו מרוצים. "הוא עשה מה שמשקיעים אקטיביסטים אחרים, כמו קארל אייקן, עושים: הם דוחפים לשינוי, וזה נהדר", אומר ונציאני.

חלק מהמשקיעים האלה נשמעים אנשים לא מוסריים ולא נעימים, רודפי בצע.

"המשקיעים שפגשתי היו נחמדים מאוד. ביליתי איתם זמן מוגבל והם היו מוכנים לשתף פעולה, אבל אני לא יודע מה הם עושים בחייהם הפרטיים ומה קורה בתוך ראשם. בגדול אני לא חושב שמישהו מהם מונע על ידי תאוות בצע, אלא על ידי הרצון להצליח והרצון לנצח. הם תחרותיים".

אי אפשר להיות תמימים. הם ניצלו הזדמנויות אבל גם הניעו אירועים לטובת הפוזיציה שלהם.

"קשה לומר. אני חושב שכשאתה מנהל כל כך הרבה כסף ויוצר פוזיציה מסוימת עצם העובדה שאתה מעורב משפיעה, ואם אתה מפורסם ויכול להוסיף את השם שלך זה גם עשוי להניע ניירות ערך למעלה או למטה. אולי בחלק מהמקרים נכון לומר שהמשקיעים הניעו את השוק, אבל במקרים אחרים קשה לדעת אם הם פשוט היו כנים ודיברו על משהו שהטריד אותם והם רצו לדווח עליו לרגולטורים, או שהם אמרו שהם מוטרדים כדי ליצור הייפ בפוזיציה ולקוות שאנשים נוספים ילכו בעקבותיהם. בכל מקרה, אלה אנשים שהרוויחו מכלכלות לא מתפקדות ומממשלות ושווקים לא מתפקדים".