באוהל הדוד סם

כבר כמה שבועות שאני וחבריי הישראלים שגרים בניו יורק שותים בצמא כל פיסת חדשות שמגיעה מהארץ ומסתובבים כשהקנאה חונקת את גרוננו. חברינו האמריקאים היו שמחים לשוחח איתנו על כמה חשוב לשתות מיץ ירקות או איזה נעים זה נעלי הליכה יחפה, אבל אנחנו לא מקשיבים. מה לנו ולהם? אנחנו מהמקום ההוא, האחר, המקום של האוהלים, המקום שבו אנשים התעוררו, הפסיקו לעסוק בשטויות והתחילו להגיד את האמת - או לפחות חלק ממנה.

עוד מעט, בספטמבר, אולי יבינו החברים המקומיים מה עובר עלינו. 17 בספטמבר הוכרז באחרונה כיום התחריר של ארצות הברית, תאריך ייסודה של עיר האוהלים האמריקאית, או בשמו הרשמי: יום כיבוש וול סטריט (Occupy Wall Street). משרד האנטי־פרסום הקנדי "אדבאסטרס" יצא עם היוזמה, שכצפוי בעידן האינטרנט כבר התגלגלה הלאה לארגונים ואינדיווידואלים רבים. אם תעלה יפה, תמקם היוזמה בכיכרות ובגינות ברובע הבורסה של ניו יורק ("העמורה הפיננסית") לפחות 20 אלף יושבי מאהלים. הם יתנחלו במקום למשך כמה חודשים, יקראו "דמוקרטיה ולא תאגידוקרטיה!", וידרשו הקמת ועדה נשיאותית שתפסיק את שליטתן של מכונות הכסף התאגידיות בנעשה במסדרונות וושינגטון. המארגנים האופטימיים טוענים ש"זאת יכולה להיות תחילתה של דינמיקה חברתית חדשה לחלוטין באמריקה".

כרזת ההזמנה למחאה

כלום לא זורם

נשמע רציני, מעין גרסה מוגדלת ב־99 סנט של שקשוקת ה"צדק חברתי" הישראלית. אחרי הכל, כלכלת ארצות הברית וכלכלת ישראל סובלות מהרבה מחלות דומות: גם פה קומץ אנשים מחזיק ברוב הכסף (אחוז אחד ממשקי הבית באמריקה מחזיקים בהון הזהה לזה של ה־90% התחתונים), גם פה מעמד הביניים נשחק עד דק (ההכנסה החציונית נמצאת בירידה מאז 1999) בזמן שהעוני מתפשט (45 מיליון אמריקאים - כלומר שש מדינות ישראל - חיים בתנאי עוני), וגם אצל הדוד סם קיצוצים בתקציבי שירותים מוכרזים כגזירות הכרחיות, בזמן שגלונים של כסף נשפכים על נוכחות צבאית במדינות זרות ועל מלחמות שרבים מהתושבים חושבים שהן מיותרות.

אבל בעוד שבישראל אפשר לתרץ את רוב הבעיות כמחלות של קפיטליזם צעיר שעדיין יש להמשיך להשקות ולטפח, ארצות הברית היא ההפך הגמור: מחלת השוק החופשי בשלביה המתקדמים, חזיון הבלהות של עתיד הכלכלה הישראלית.

בישראל, הפתרונות שמוצעים למצוקה נחלקים באופן גס לשניים: יש מי שגורס שחזרה למדינת רווחה עם התערבות ממשלתית מוגברת היא הפתרון, ויש מי שגורס שדווקא יותר חופש, יותר תחרות ופחות התערבות ממשלתית יפתרו את הבעיה. נפתח את הברזים ויותר כסף יטפטף למטה. מי יודע? אולי זה יעבוד, הרי מעולם לא פתחנו אותם עד הסוף.

אבל בארצות הברית, האב־טיפוס והאמא הגדולה של הניאו־ליברליזם, צריך להיות עיוור או שקרן כדי לטעון שעוד קצת תחרות תפתור את צרותיהם של החלשים. כי פה כבר מזמן פתחו את כל הברזים, את הצורה פתחו להם, וליתר ביטחון לקחו עוד כמה ברזים מהמזרח הרחוק ומדרום אמריקה ובעצם מכל מקום על פני כדור הארץ, ועדיין לא הצליחו לפתוח את הסתימה.

צריך להודות, הדוד העשיר מאמריקה אינו רק אגדה. בארצות הברית חיים היום 3.1 מיליון מיליונרים - יותר מאשר בימים שקדמו למיתון. 6% מהילדים שנולדים לשני העשירונים התחתונים צפויים לטפס בבגרותם לשני העשירונים העליונים. הם ירוויחו 100 אלף דולר בשנה לפחות וסיפוריהם המרגשים יעטרו את שערי המגזינים. מצד שני, כשהמעצמה הגדולה בעולם היא גם המדינה עם פערי המעמדות הגדולים בעולם, וכשיותר מ־50 מיליון האמריקאים נזקקים לתמיכה של לפחות תוכנית אחת למלחמה בעוני (קצבאות, דיור ציבורי, תלושי מזון, ביטוח בריאות ממשלתי), קשה לטעון שלידו הנעלמה של השוק החופשי יש יכולת לדאוג לכולם.

שיכורים משתיית תה

האם, אם כך, יש סיכוי שנראה בקרוב את הצעירים האמריקאים יוצאים בהמוניהם לרחובות בנעליהם היחפות, מבלים לילות באוהלים מוול־מארט ודורשים "צדק חברתי"? הלוואי. סביר להניח שלא. וזה לא רק משום שצעירים אמריקאים מפונקים ומפולגים יותר מהישראלים, אלא גם מפני שהחברה האמריקאית - זהירות, הכללה - היא כה שטופת מוח בנוגע למוחלטותו של הקפיטליזם, שהיא מתקשה לראות אפשרות אחרת.

כי בזמן שצעירי ישראל גדלו אל תוך מציאות מעורבת, שצמרתה בקפיטליזם אבל שורשיה עמוק בסוציאליזם, צעירי אמריקה אכלו קפיטליזם לארוחת בוקר וינקו אותו - מהטלוויזיה, מההורים, מבית הספר - עד ששכבו לישון. אווירת המלחמה הקרה עברה אולי אדפטציה, אבל נמשכת למעשה עד היום. כל מי שרק רומז לסוציאליזם מואשם בקומוניזם ובאיום על החופש. באווירה התרבותית הקיימת מיליארדרים הם גיבורים שיש לתגמל כי הם ממלאים את חובתם המוסרית ביצירת מקומות עבודה. האווירה הזאת אינה משתנה גם אחרי שאנשים כמו וורן באפט, במאמר שכתב השבוע ל"ניו יורק טיימס", קוראים להטיל יותר מסים על העשירים כי הם לא יוצרים יותר משרות כשיש להם יותר כסף.

באווירה הזאת, סביר להניח שאלה שייצאו לאוהלים ייתפסו במקרה הרע כחבורת בוגדים, ובמקרה הטוב כיפי נפש תמימים שלא מבינים מאיפה משתין פסל החירות. או במילותיו של השבועון הניו־יורקי "הווילג' וויס" בדיווח שלו על יום כיבוש וול סטריט: "האם הכיבוש הזה ישכנע את החתולים השמנים של וול סטריט שזה הזמן להסיק מסקנות? או שהוא פשוט ישכנע אותם שיש חבורה של היפים מטורפים בחוץ והאם מישהו כבר קרא למשטרה?".

לראייה המפוכחת הזאת של "הווילג' וויס" יש על מה להתבסס. אחרי הכל, בזמן שבכל העולם מתעוררות תנועות עממיות שדורשות יותר עבור המעמדות הנמוכים, ארצות הברית המציאה את מסיבת התה, התנועה העממית היחידה בהיסטוריה האנושית שדורשת יותר זכויות לעשירים. לא במקרה היה צורך בארגון קנדי כדי ליזום את האביב האמריקאי של 17 בספטמבר.