שביבי יבוא ללמוד מאיתנו

מוצאי ט' באב, המאהל ברוטשילד הומה. אני שולפת את איה שושן מאוהל מרכז המידע שליד המטבח ואנחנו עולות למשרד סמוך, שהסכים לתת לנו חדר לראיון. בדקות הראשונות היא נראית נבוכה, ידיה מתחפרות בכיסי שמלת הכותנה השחורה שלה. אולי היתה מעדיפה שנעזוב אותה בשקט. אבל כשאנחנו משוחחות מתגלה כוח הקסם שלה. זו כריזמה שקטה. היא לא מרימה את הקול, ולא משתמשת בתנועות ידיים או בארסנל של מילים בוטות כדי לחדד את המסר. היא פשוט אומרת מה היא חושבת, בשפה פשוטה ורהוטה, כנה וכובשת.

איה שושן (27) היא התווים החלקים בפניה של מחאת האוהלים. היא זאת שהנחילה במאהלי מעמד הביניים את שיטת ניהול האסיפות העממיות החדשה, הסופר־דמוקרטית, שמאפשרת דיונים שקטים, מתורבתים וממוקדים וגיבוש החלטות שמייצגות את המאהל כולו. היא לימדה את אנשי המאהלים איך להתנהל בדרך הדיונים החדשה, ומשמשת כמנחה וכ"יו"ר לא רשמי" של האסיפות במאהל ברוטשילד, אלה שמהן תצא בסופו של דבר הדרישה המנומקת לשינוי רדיקלי שתונח על שולחנם של נתניהו וועדת המומחים שלו.

חלמה בספרדית

יום אחרי שדפני ליף "עלתה על הקרקע" בשדרות רוטשילד שושן נחתה בישראל, בתום ארבע שנות לימודי מדע המדינה, כלכלה ואתיקה בארצות הברית ועוד שנה במרכז ליחסים בינלאומיים של שלמה בן עמי במדריד. שם, במדריד, היא השתתפה במחאות נגד האבטלה שהחלו בחודש מאי בכיכר פוארטה דל סול, כמה דקות מביתה. משדה התעופה היא נסעה ישירות לבית הוריה בכפר סבא, הדליקה את המחשב, תרגמה את מכתב התמיכה של המפגינים הספרדים ואת "המדריך לניהול אסיפות עממיות" שגובש במהלך המחאה הספרדית, ונסעה לרוטשילד. מאז היא שם, אחת משתי הנציגות של מאהל רוטשילד בפורום האוהלים הארצי שהוקם בשבוע שעבר, ומהדמויות הבולטות במחאה.

הקהל מבקש מהדובר לקצר במאהל המחאה ברוטשילד. שושן: "אפשר גם לקבל החלטה טקטית לקפל את האוהלים" צילום: אריאל בשור

היא נולדה בקיבוץ געש וגדלה בכפר סבא. בצבא שירתה במודיעין, אחריו טיילה בדרום אמריקה וב־2006 נסעה ללמוד בארצות הברית. חיידק של פעילות ציבורית תמיד קינן בה. כנערה בשנות התשעים היתה פעילה בשלום עכשיו, ובמהלך הלימודים בארצות הברית השתתפה בקבוצות הידברות של יהודים וערבים. כשהמחאה הספרדית החלה היא נכבשה מיד.

"בהתחלה הלכתי כדי להסתכל, ומה שקרה שם הדהים אותי", היא מספרת. "העוצמה, הכמויות, ההתעוררות, המחאה היצירתית, כמו פה. ומה שהדהים אותי במיוחד היה שהכל התארגן סביב אסיפות עממיות דמוקרטיות שהתקיימו בכל ערב בפוארטה דל סול. אלפי אנשים, היו שם אסיפות של 5,000 איש, היו יושבים, דנים, מקבלים החלטות ומנהלים את המאהל והמאבק שלהם שם".

מוקסמת, היא החלה להגיע לכיכר באופן קבוע, עד שיום אחד מצאה את עצמה חברה בוועדה לתיאום בינלאומי שהמפגינים הקימו, כשהבינו שהמחאה גולשת אל מחוץ לספרד. גם היום היא בקשר עם חברי הוועדה שלה, משתתפת באסיפות בצ'ט אונליין, מעבירה דיווחים מישראל ומתעדכנת במידע מגל המחאות הדומות, ההולכות ומתרבות בעולם.

"עוד בספרד התחלתי לבדוק מה קורה בישראל, ומצאתי בפייסבוק כל מיני קבוצות. לא של דפני. ראיתי קבוצות שמתחילות להתארגן למשהו הרבה יותר גדול מקוטג' או דלק, עם הרבה מאוד אנשים ותנועה", היא מספרת. מדירתה בספרד היא יצרה קשר עם גולשים אקטיביסטים, וראתה את הקבוצות מתחילות אט אט להתאגד סביב המחאה שיזמה דפני ליף.

ורצה הגורל שממש עם תום שנתה בספרד, יום לפני טיסתה לארץ, החל מאבק האוהלים. "חשבתי לקחת את היום הראשון בבית, אבל לא הצלחתי", היא אומרת בחיוך.

מפגינים בכיכר פוארטה דל סול במדריד מסמנים "לא מסכים". שושן: "ראיתי 5,000 איש יושבים ומקבלים יחד החלטות, בלי הנהגה" צילום: אי פי אי

כך קיבלנו את מרזל

מהרגע הראשון תכננה שושן להביא לרוטשילד את מתכונת האסיפות העממיות שפותחה במדריד. אבל כשקוראים את המדריך שתרגמה קשה לדמיין אותו מיושם בישראל. קשה, אבל זה מה שקרה. הצעירים המתוסכלים שהגיעו למאהל ברוטשילד כבשו את יצריהם, ובמקום לנהל דיונים בצעקות אימצו את הכללים הספרדיים, לרבות החלפת קריאות ביניים בתנועות ידיים מוסכמות, ושמירה על תורות דיבור שנרשמים מראש על דף. זה עבד, אם כי לא בקלות.

"באסיפות, הנחיית הכללים היא קריטית. בהתחלה עשיתי את זה לבד, וזה היה נורא קשה כי הייתי זאת שמשתיקה את כולם. אבל זה שאני בחורה צעירה שלא באה עם אגו ולא מאיימת על אף אחד מוטט את ההתנגדות. אף אחד לא יכול היה לכעוס עליי באמת. הם ראו שאני באה מכוונה טובה".

האסיפות הללו מתכנסות מדי ערב בשבע וחצי, ברוטשילד פינת בר־אילן, או במתחם שקיבל את השם "רוטשילד פינת תחריר", קצת אחרי ההצטלבות עם רחוב שינקין. נושאי הדיון מגוונים, מהחלטות תפעוליות בנוגע למאהל ועד קבלת החלטות מהותיות לפעולה.

אחד הנושאים שנידונו לאחרונה היה עמדת המאהל לגבי הצטרפות ברוך מרזל ואנשי הימין הקיצוני. "לאנשים היה חשוב לדבר על זה, ובסוף התקבלה החלטה שאומרת שהמאהל פתוח לכולם, ללא הבדל לאום, דת וכו', ושאנחנו קוראים לכל הקבוצות שנמצאות פה לכבד את זה. אם מישהו יוציא מסרים סותרים נבקש ממנו להפסיק, ואם הוא יסרב נבקש ממנו לעזוב את המאהל.

"יש פה תהליך של העצמה אישית. מי שבא מבין שהוא לא צריך לחכות שיעשו משהו בשבילו אלא לבוא בעצמו עם יוזמה, להגיד, אני רוצה לעשות ככה וככה, מי שרוצה לעזור לי שיבוא אליי אחרי האסיפה. האסיפה גם נותנת לאנשים להבין שלקול המאוחד שלהם יש השפעה שלקול שלהם לבד אין".

אם בשבוע הראשון הדיונים עסקו בשאלה אם המחאה היא רק סביב דיור או סביב יותר מזה, כעת המשתתפים כבר התפצלו לוועדות. כל ועדה מטפלת בסוגיה אחרת, נפגשת עם מומחים, ובסופו של דבר תגבש מסמך עמדה. "במאהל בכיכר המדינה, למשל, עובד צוות על נושא ממשל וחלוקת הנטל, והוא נפגש השבוע עם מנכ"ל מרכז טאוב פרופ' דן בן דוד, מייסד מכון ראוּת גידי גרינשטיין, ששימש בעבר כמזכיר צוות המשא ומתן בממשלת אהוד ברק, מייסד ארגון מגמה ירוקה ערן בן ימיני, ופרופ' צילי דגן, מומחית למיסוי מאוניברסיטת בר־אילן".

בפעילותה בפורום המאהלים הארצי שושן מנסה לקדם הקמת ועדות דומות בשאר המאהלים בארץ. כוונתה היא שכל ניירות העמדה יובאו בסופו של דבר לאישור האסיפה הכללית, ויכונסו למסמך אחד, מפורט ומנומק, שיהיה מוכן לשליפה אם הוועדה של נתניהו תבקש מהמוחים לפרט את דרישותיהם.

תהליך קבלת ההחלטות ששושן הנחילה במאהלים נשמע מאוד פורמלי, כמעט ביורוקרטי, עם נושאי תפקידים, מסמכים וניירות עמדה, ורחוק מאוד מתדמית ה"פריקים שהקימו בומבמלה באמצע תל אביב" שלעתים מוצמדת למובילי המחאה. אבל כשאני אומרת את המילה "פורמלי" היא קצת מתכווצת. "בשטח זה לא פורמלי, אלא קשרים בין אנשים שלוקחים על עצמם אחריות באופן ספונטני", היא אומרת. "יש פה קצת ביורוקרטיזציה, אבל השאר בא מהשטח. בספרד הארגון באמת אופקי, בלי מנהיגים, והיה לי קשה עם זה שלמחאה פה יש מנהיגים, כי יש בזה כוח אבל גם חולשה נורא גדולה".

אתם מנסים ליצור קול אחיד, ומהצד נראה שיש המון גופים, מאהלים, תומכים וקולות.

"זה דבר ענק שצריך לעשות בו סדר, וכל יום אנחנו מתקדמים עוד קצת. עכשיו אנחנו בונים מטה תיאום בין הארגונים ומחליטים מי יישב בו ואיך יתקבלו ההחלטות. אנחנו רוצים ליצור מנגנון שישתף את כולם, ושמבחינת תקשורת וקבלת החלטות תהיה לו לגיטימיות רחבה.

"אבל כבר עכשיו קורה פה תהליך מדהים. יש פה שיתוף פעולה בין קבוצות שבעבר היה ביניהן אנטגוניזם, כמו תושבי שכונת התקווה ויפו. זה משהו שלא קרה בעבר, ודברים כאלה משנים מציאות. קודם פוליטיקה נחשבה לטאבו ועכשיו, כמו שאומרת נועה סביר, הנציגה השנייה של המאהל בפורום האוהלים הארצי, הצתנו את הדמיון של האנשים לגבי המדינה שהם רוצים לחיות בה".

שפת המחאה ששושן ייבאה ממדריד. מימין: "תתקדם", "לא מסכים", "מסכים", "אני רוצה להגיב". שושן: "הנחלת השפה היתה שלב קריטי" צילום: עמית שעל

לא בשביל הנחה במע"מ

רוח נאיבית ואופטימית מאוד נושבת מאיה שושן, אבל כשאנחנו עוברות לדבר על הוועדה שנתניהו מקים, מתברר ששתי רגליה נטועות היטב באדמת השדרה. "אני חושבת שנתניהו לא לוקח אותנו ברצינות, ומנסה לגמור את המחאה במחיר מינימלי. ברור שזה גם מה שהוועדה תנסה לעשות", היא אומרת, "אבל אני מסתובבת הרבה במאהלים, ובשטח החשיבה יותר רדיקלית ממה שיוצא החוצה. המון אנשים הקדישו לזה חודש מחייהם, ולא בשביל להשיג הנחה במע"מ. נדרש פה שינוי רדיקלי של השיטה, ולכן אני לא חושבת שהוועדה תוכל לספק משהו. אני מקווה שהם יישבו עם המפגינים, ואז יחזרו לנתניהו ויגידו לו: 'הם רוצים שינוי של השיטה'".

ומה יקרה אז?

"הם יצטרכו לשבור את הראש. זה יכול להוביל לבחירות, ואני מקווה שבבחירות הבאות, מתי שהן לא יהיו, השיח ישתנה לחלוטין, והמפלגות יתחרו על משהו אחר ממה שהתחרו עליו עד עכשיו. אני לא יודעת אם יש מפלגה שיכולה לספק היום את מה שהציבור רוצה, אבל יש מפלגות שיכולות לעשות את זה טוב יותר מהמפלגות בקואליציה הנוכחית".

אם ביבי יגיע לרוטשילד, איך הוא יתקבל?

"בדיוק דיברנו על זה שהוא צריך לבוא, כי הוא לא מבין מה קורה פה. מצד שני, אם הוא יבוא אני חושבת שיגרשו אותו. ניסינו לחשוב על פתרונות בשבילו, אולי שיבוא עם מסיכה לראות מה קורה".

מה היית אומרת לו בפגישה בארבע עיניים?

"וואו", היא אומרת ופורצת בצחוק. "קודם כל, הייתי נזהרת מהמניפולציות שלו. הייתי אומרת לו שהוא צריך לקחת את המחאה הזו בצניעות עצמית. זה לא בגללו וזה לא משהו שהוא יכול לפתור ביום עם ועדת שרים. כמו שכולנו פה אומרים שזה גדול מכל אחד מאיתנו, ככה זה גדול גם מביבי. אלה בעיות של שיטה שדומיננטית בישראל עשרות שנים. השינוי שנדרש הוא לטווח הארוך, וביבי לא מסוגל לזה, בגלל מי שהוא ובגלל מדיניות הממשלה שלו".

אתם תשבו עם הוועדה של נתניהו?

"אף אחד מאיתנו עוד לא הוזמן, וגם יש כרגע חילוקי דעות סביב מי אמור לשבת שם, מה הוא מייצג, ואם בכלל צריך להיות משא ומתן או אולי צריך רק לחכות לצעדים קונקרטיים של הממשלה".

באילו נסיבות את רואה את המאהלים מתקפלים מרצון, בלי פינוי?

"אנשים במאהלים לא יוותרו סתם, אבל אולי תהיה החלטה, כמו שקרה בספרד, שהמאהלים מיצו את עצמם כצורת מחאה. שם הם קיפלו את המאהל מסיבות טקטיות, והשקיעו את האנרגיות בחשיבה אסטרטגית ופעולות ממוקדות ברחוב. אולי זה יקרה גם פה, ואז לא תהיה הפגנה של מאות אלפים כל שבוע, אלא רק לפני כל הפרטה, כל חוק שפוגע בזכויות עובדים או כל ניסיון לקחת כוח מהעם".

וכשכל זה ייגמר, מה את תעשי?

"בעיקרון אני מחפשת עבודה", היא שוב פורצת בצחוק. "אני חושבת להתחיל ללמוד משפטים, ותכננתי להתחיל לעבוד בתחום של זכויות אדם".