$
4.8.11

דור ללא חיסכון

בגיל הזה, עם מקצועות מתגמלים ומשכורות יפות, כבר היה אמור להיות להם איזשהו חיסכון קטן בידיים. אבל צעירי מעמד הביניים לא יכולים לדאוג לעתידם הכלכלי, כי אין מאיפה לחסוך, כי אין טעם לחסוך, כי הם עדיין מחכים לעשות קופה. מבט עגום לחיים כלכליים ארעיים

שי אספריל 11:5204.08.11

זיו זלצמן (32), מהנדס תוכנה בחברת הייטק, חי בתל אביב עם בת זוגו. ההכנסה שלהם היא כ־17 אלף שקל נטו, וילדים עדיין אין להם. גם חיסכון לא. "שנינו מרוויחים טוב מאוד, אבל קשה לחסוך סכומים שיקדמו אותך. גם אם נניח שאצליח לשים בצד כמה אלפי שקלים בחודש, וזה תסריט אופטימי מאוד כי הכל יקר, מה אני אעשה עם זה? הרי לקנות דירה לא אצליח. אז אני חי. להגיד לך שאני לא מחזיק רכב ושאני לא נוסע פעם־פעמיים בשנה לחו"ל? אני לא אגיד לך. אני לא מתכלב".

 

כששומעים אותו, הוא עלול להישמע מפונק, או מנותק. כי הרי מה זאת אומרת אין טעם לחסוך אלפי שקלים בחודש. אלא שזלצמן לא לבד. רבים מבני דורו מתקשים לחסוך. אצל רובם פשוט אין אפשרות ריאלית לעשות זאת: המשכורות שלא עולות נשחקות מול יוקר המחיה, ההוצאות על הדיור, גידול הילדים והדלק משאירות כסף רק למינימום של המינימום, וכל שקל נשאב אל ההוצאות השוטפות או המינוס שנשאר אחריהן. כלום לא נשאר ונסגר ליום המחר.

  

זיו זלצמן (32),  מהנדס בחברת הייטק. "אני חי, אני לא מתכלב" זיו זלצמן (32), מהנדס בחברת הייטק. "אני חי, אני לא מתכלב" צילום: נמרוד גליקמן

 

גם צעירים שיכולים להפריש סכום מסוים לחיסכון מדי חודש לא בהכרח עושים זאת, כי מה הטעם. התחושה שלהם היא שזה ממילא לא יעזור, לא יצטבר לסכומים משמעותיים, יישאב להוצאות לא מתוכננות. לרבים מבני מעמד הביניים הצעירים אין שום תחושה שצריך וכדאי לתכנן את האופק, לבנות את היסודות לעתיד כלכלי, כשההווה כל כך רעוע. ואם ההווה כל כך רעוע, עדיף כבר להשקיע בו את כל הכסף, כדי לא ליפול כבר מחר. במקום לחסוך סכומים קטנים, "חסרי משמעות" לתחושתם, הם מעדיפים לחיות טוב יותר היום. העתיד מודחק. כך, שילוב של סיבות כלכליות ופסיכולוגיות הצמיח כאן דור ללא חיסכון.

 

לא חוסכים כי פשוט אין מאיפה

 

ואלו המספרים: 35% מהישראלים בגילי 50-25 לא חוסכים אפילו שקל אחד מעבר להפרשות לפנסיה או קרן השתלמות שיורדות דרך מקום העבודה שלהם, אם בכלל יש להם הפרשות מסודרות כאלו. כך עולה מסקר שנערך השבוע בעבור "מוסף כלכליסט" בידי מכון המחקר "פאנלס", באמצעות פאנל המשיבים Panel4all ובקרב 322 מרואיינים המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית בגילי 50-25.

 

קבוצת הגיל הבעייתית ביותר היא בני 50-40: שיעור החיסכון שם צונח מ־71% ובקרב בני 30 פלוס ל־62% בלבד. כלומר גם חלק ממי שהצליחו לחסוך בשנות ה־30 לחייהם אינם מצליחים לעשות זאת בהמשך הדרך, וכמעט 40% מהישראלים בעשור הזה לחייהם אינם מצליחים לחסוך. התופעה ניכרת בכל המעמדות, וגם בקרב אקדמאים שם 28% מבני 50-25 אינם חוסכים.

 

מקרב אלה שכן חוסכים, כמחצית מצליחים לשים בצד בכל חודש פחות מ־500 שקל. הסכום הזה אמור להספיק לשדרוג דיור או מכונית, הוצאות שוטפות לא מתוכננות, וחסכונות שיקלו "לסדר את הילדים" בעתיד היותר רחוק. כלומר גם אלה שכן מצליחים לחסוך חוסכים סכום בטל בשישים לעומת הצרכים המשמעותיים שלהם וההוצאות הגדולות הכרוכות בהם. היעדר החיסכון יעיב כצל על חייהם בעתיד, אבל יכול להיות מורגש כבר היום, בכל יום. בסקר של "כלכליסט" ופאנלס מלפני חודש וחצי התברר של־64% מבני מעמד הביניים בישראל יהיה קשה מאוד לעמוד בהוצאה חד־פעמית של 8,000 שקל, אם יצטרכו לגייס את הסכום בתוך חודש ימים. במילים אחרות, אין להם שום חיסכון בגובה כזה שיכול לכסות הוצאה בלתי מתוכננת, וגם יהיה להם קשה לגייס את הסכום ממקור אחר.

 

"בשלב הזה של החיים חשבתי שיהיה לי משהו שלפחות יעזור לי לקנות רכב חדש", אומרת רוית שם טוב (31), שעובדת בבנק השקעות. זו טענה שחזרה ועלתה בשיחות שלי עם עשרות בני 30 פלוס בשבוע האחרון: בגיל הזה כבר היה אמור להיות להם איזשהו חיסכון. הם ראו את ההורים שלהם חוסכים, למדו, מצאו עבודות מתגמלות היטב, הלכו במסלול שאמור היה לאפשר להם חיסכון סביר בשלב הזה של החיים. זה לא קרה.

 

שם טוב מסבירה: "אני מרוויחה יותר מהשכר הממוצע במשק, ועדיין כמעט חצי מהמשכורת נטו הולכת לשכר דירה, וזה לפני חשבונות, אוכל, הוצאות רכב ואולי לשתות משהו, שלא לדבר אם יש איזו חתונה של חברים. אז זה פשוט לא ריאלי לחסוך. בכל פעם שניסיתי לחסוך קרה משהו לא צפוי, כמו החלפת מצבר לרכב או תשלום למובילים לדירה, והייתי צריכה לשבור את החיסכון. אני עדיין נעזרת מדי פעם באמא שלי, כשהיא יכולה לעזור לי בטסט לאוטו או למלא לי את המקרר באוכל".

  

רוית שם טוב (31),  עובדת בבנק השקעות. "בכל פעם שניסיתי לחסוך קרה משהו לא צפוי" רוית שם טוב (31), עובדת בבנק השקעות. "בכל פעם שניסיתי לחסוך קרה משהו לא צפוי" צילום: נמרוד גליקמן

 

נעמה פלד (32) היא שותפה בסטודיו ליוגה. חגי פלד (36) הוא מנכ"ל בחברה תעשייתית. הם גרים ברמת השרון, מרוויחים יותר מ־20 אלף שקל נטו בחודש - רשמית, לפי המדרג של המדינה, הם בעשירון העליון - ולא מצליחים לחסוך.

 

כרגע, כמה חודשים לפני לידת ילדם הראשון, הם חיים בנוחות, אבל גם בחרדה. "פעם חשבתי שבזמן הזה בחיי, ועם ההכנסות שלנו, כבר יהיה לנו בית, למשל, אבל זה נהפך לפנטזיה", אומרת פלד. "חשבנו שנוכל לחסוך כדי להגשים חלומות, להתפתח, ללמוד, ולא רק להיות עסוקים ברמה היומיומית. כרגע התחושה היא שגבולות הגזרה מצומצמים. אתה שוכר דירה, יש אוכל במקרר, אנחנו עובדים בעבודות שאוהבים, אבל יש חרדה קיומית כי אין חיסכון. אני שואלת מה יקרה אם מחר כל השיניים שלי ייפלו? מה יקרה אם אצטרך להוציא הוצאה גדולה באופן חד־פעמי?".

 

פיננסית, הנה הסבר למצב הזה: לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הצעירים האלה משתייכים לעשירונים השביעי עד התשיעי, ואפילו למאיונים התחתונים של העשירון העשירי. נכון ל־2009, ההכנסה נטו למשק בית בעשירונים האלה היתה 19-12.5 אלף שקל בחודש, ואילו סל המצרכים של אותו משק בית עולה 19.5-15 אלף שקל בחודש. במקרה הטוב, אין מאיפה לחסוך. במקרה הביניים, חיים על הקשקש. במקרה הגרוע, צוברים מינוס מתגלגל. בשנת 2003 עמד הגירעון למשפחה בעשירונים האלה על 740 שקל לחודש, ב־2006 הוא עלה ל־750. ב־2009 הוא כבר זינק ל־1,300. ומאז המחירים - מזון, דלק, תקשורת - רק עולים.

 

המשכורות לא. חיסכון יצא מהלקסיקון. אם נחזור שוב ללמ"ס, ממדד אמון הצרכנים שפרסמה הלשכה לפני שלושה שבועות עולה כי רבים מהישראלים פסימיים בכל הנוגע ליכולות החיסכון שלהם בשנה הקרובה. סרגל המדד נע בין 100 (אופטימיות מוחלטת) למינוס 100 (פסימיות מוחלטת). כשנשאלו על הסיכוי שלהם לחסוך, התכנסו תשובות הנשאלים לתוצאה של מינוס 23. לשם השוואה, כשנשאלו על הצפי שלהם לשינוי במצב הכלכלי במדינה, המדד עמד "רק" על מינוס 10. במילים אחרות, המשק ישרוד, ואנחנו? לא בטוח.

  

"שנינו אקדמאים, עובדים קשה מאוד, יש לנו משכורות לא רעות, אבל זה פשוט לא מספיק כדי לחיות. אנחנו חיים על הקשקש, מוציאים יותר ממה שמכניסים, וודאי שלא יכולים לחסוך. פשוט לא מצליחים", אומרת ד"ר קרן אדמסקי (35), כימאית באוניברסיטת בר־אילן, שנשואה לעמרי (37), מנהל המחשוב של האוניברסיטה הפתוחה. הם הורים לשלושה, חיים ביבנה, מפרטים רשימת הוצאות ארוכה, חוסכים בקניות, לא מעסיקים עוזרת, לא נוסעים לטיול בשבת כי "הדלק קורע אותנו". בשטף הזה אדמסקי עוצרת לרגע, ואומרת: "מה שנורא באמת הוא שזה לא יהיה טוב יותר".

 

לא חוסכים כי ההורים הם החיסכון

 

דור ההורים של בני ה־30 פלוס האלה ידע לחסוך. גם אם לא הצליח, החיסכון היה מושרש עמוק במנטליות שלו. זה היה אפשרי יותר, אבל גם הכרחי, תודעתית ורגשית. "הדור הבוגר גדל על ברכי התרבות האירופית והתרבות המזרחית, שבהן החיסכון דומיננטי, אבל התרבות הישראלית שהתפתחה בעשורים האחרונים ממוקדת בחיקוי התרבות האמריקאית, בשאיפה לעשות 'מכה'", אומר חתן פרס ישראל הפרופ' דב פרוהמן. הוא מייסד אינטל ישראל, פיזיקאי בהשכלתו אבל עם חושים חברתיים חדים.

 

לפני ארבעה חודשים הזהיר, כאן ב"מוסף כלכליסט", מ"אינתיפאדה חברתית שתתפוצץ לנו בפרצוף". עכשיו הוא ממשיך לנתח איך הגענו עד הלום. "הטלוויזיה, למשל, מרדימה את הציבור ומעודדת ריגושים נקודתיים ותחרות וירטואלית על הישגיות ורמת חיים שברוב המקרים לא ניתנים להשגה. מדיניות ההפחדה הביטחונית התמידית גורמת לאנשים כאן להרגיש שהם במצב חירום תמידי. לכן נוצרת אווירה של 'אכול ושתה כי מחר נמות', הגוררת אגירת רכוש ומזון ולחץ לסיפוק מיידי. חיים את הרגע, שמא המחר לא יגיע".

  

עמרי (37) וד"ר קרן (35) אדמסקי, מנהל מחשוב וכימאית באוניברסיטה. "חיים על הקשקש" עמרי (37) וד"ר קרן (35) אדמסקי, מנהל מחשוב וכימאית באוניברסיטה. "חיים על הקשקש" צילום: נמרוד גליקמן

 

זה לא רק הבדל תרבותי. היום, ריאלית, קשה יותר לחסוך. "בעבר מעמד הביניים לא הרוויח הרבה, אבל המדינה סבסדה בריאות, חינוך, משכנתאות", אומר פרופ' דני גוטווין, היסטוריון חברתי מאוניברסיטת חיפה. "היום, אחרי ההפרטה, אנשים צריכים להסתדר לבד, ופתאום הם רואים שהם לא יכולים לתת לילד את החוג, ודוחים טיפול שיניים, ומוצאים את עצמם בהוויה של אנשים עניים שאינם יכולים לחסוך כסף. פתאום הם מבינים שאין להם סיכוי, שהם דור ללא חיסכון ודור ללא תקווה".

 

הם גם דור עם הרגלי צריכה שונים מאלה שאפיינו את הוריהם, בחברה מוטת הסוציאליזם שבה גדלו. הכלכלן ההתנהגותי הנודע הנרי פרנק דיבר על "מירוץ התחמשות מעמדי", זה שבו אנשים קונים יותר מכפי יכולתם בניסיון להשתחל למעמד הגבוה מזה שלהם. יורם גבאי, לשעבר הממונה על הכנסות המדינה במשרד האוצר, פורט את הדברים לחיים בישראל: "בעשור האחרון היה פה קצב צמיחה שנתי של 1.7%, אבל כל הצמיחה רוכזה אצל בעלי ההון. זה גרם לכך שההוצאות של המאיונים העליונים עלו, ולכן גם של המעמדות הכלכליים הנמוכים יותר, שהרי כל עשירון מוציא כסף בהתאם ליכולת הצריכה של העשירון שמעליו. כך נשאר פחות כסף לדברים אחרים".

 

במירוץ ההתחמשות הזה, ותחת העלויות הגדלות, המחשבה של "לשים משהו בצד ליום סגריר", שהיתה ערך בדורות הקודמים, עברה מן העולם. למעשה, הפתרון ליום סגריר נהיה הדורות הקודמים עצמם. ההורים נהפכו לרשת הביטחון הסוציאלית החדשה. ללא ידיעתם, בני דור ההורים חסכו לא רק לילדים; הם חסכו גם לנכדים. הם מחזיקים לא רק את עצמם בימי הפנסיה, אלא גם את הדורות הבאים, שאינם מצליחים לחסוך. לא ברור עד מתי שכבת הבטון הזאת של דור ההורים תצליח להחזיק על כתפיה מעמד שלם, אבל דור הצעירים נשען כעת במידה רבה על הידיעה שאם יקרה משהו נורא, תמיד יהיה להם על מי להישען. הם עדיין הילדים, לא "ההורים".

 

דני (33) ורוית (32) מגן, עורך דין ומהנדסת, הורים לבת שנה, גרים ברחובות, נשענים על ההורים, לא מצליחים לחסוך, מרגישים כמו סטודנטים. "יש לי מקצוע רציני, עם הרבה שנות לימוד", אומר מגן. "אף פעם לא חששתי שאהיה עני ואני עדיין מאמין ביכולת ההשתכרות שלי. מצד שני, אני חושב על זה, אני כבר בן 33, וכבר לא בטוח כמו פעם איך ייראה האופק. לא תיארתי לעצמי לפני 12 שנה, כשהשתחררתי מהצבא, שאהיה היום במצב מעין סטודנטיאלי, סופר את הכסף לקפה. יש לנו ילדה, שזה יקר, אנחנו נהנים מזה שההורים עוזרים ובינתיים לא צריך לשלם על מטפלת. בכל זאת, לא יצאנו לחופשה שלוש שנים, אנחנו משתמשים בקופונים, ומדיח הכלים שאנחנו רוצים מחכה בחנות כבר הרבה זמן. זה מתחיל להיות רציני".

 

ההורים משמשים "חיסכון" במגוון דרכים - הם מטפלת או בייביסיטר, נותנים סיוע כספי באופן שוטף או לצורך הוצאות גדולות כמו הטסט לאוטו של רוית שם טוב, מספקים אוכל על בסיס שבועי (אפשר לראות את בני מעמד הביניים הצעירים, בעצמם הורים לילדים קטנים, חוזרים לבתיהם בשישי בערב עם סירים וקופסאות מזון). ובעיקר, הם מספקים את השקט שפעם סיפק החיסכון: את הידיעה שהם שם. נעמה וחגי פלד, למשל, מספרים שהם לא נעזרים בהוריהם, אבל יודעים שתמיד יהיו שם. "אנחנו לא נגור ברחוב", הם אומרים.

 

דני ורווית מגן. "לא תיארתי לעצמי שאהיה היום במצב מעין סטודנטיאלי, סופר כסף לקפה, נעזר בהורים, משתמש בקופונים, לא יוצא לחופשה" דני ורווית מגן. "לא תיארתי לעצמי שאהיה היום במצב מעין סטודנטיאלי, סופר כסף לקפה, נעזר בהורים, משתמש בקופונים, לא יוצא לחופשה" צילום: נמרוד גליקמן

אלעד (35), עורך דין, חזר לגור אצל ההורים בגיל 30. זאת היתה הדרך היחידה שלו לחסוך, ואפשרה לו לפני כשנה לקנות דירה בקריית אונו. "בחיים לא הייתי יכול לחסוך משהו משמעותי אם לא הייתי גר אצל ההורים. הייתי עובד כעורך דין, מרוויח משכורת של 7 או 8 נטו, ואם הייתי גר לבד, 4,000 היו הולכים לדירה - וזה לפני ההוצאות. אז הגעתי למצב שהתלבטתי מה לעשות, שקלתי לחזור להולנד, שם גרתי כמה שנים והכל שם עולה בערך חצי. בסוף החלטתי להישאר פה ולחיות כמו כלב אצל ההורים, לוותר על העצמאות והפרטיות שלי, ובתמורה זכיתי לחסוך 4,000 שקל בחודש, שהביאו אותי להעמיד הון עצמי שאפשר לי לקנות דירה".

 

חוסכים רק בחו"ל, או בקומבינה

 

ההשוואה שאלעד עושה לחיים בחו"ל עולה לא מעט במהלך השיחות. כולם מציינים כי במדינה אחרת ההשכלה, המקצוע ושעות העבודה הרבות שלהם היו מבטיחים איכות חיים גבוהה יותר - וגם אפשרות לצבור חסכונות נאים. תומר שוורץ (35), למשל, עבד שלוש שנים כעורך דין בניו יורק, וחזר לתל אביב לפני שנתיים. "תמיד מדברים על מנהטן כמקום יקר, אבל האמת היא שהמשכורת הממוצעת של עורך דין צעיר במשרד טוב שם גבוהה פי ארבעה מהמשכורת במשרד טוב בתל אביב, וכשאתה יוצא מסופרמרקט שם ופה אתה רואה ששילמת אותו מחיר", הוא אומר. "לכן, פה אי אפשר לחסוך סכומים משמעותיים. קניתי לאחרונה דירה בדרום תל אביב רק משום שעבדתי בחו"ל שלוש שנים. חוץ מלקבל כסף מההורים, זו הדרך היחידה שאני מכיר להגיע לדירה".

 

שוורץ עבד בחו"ל כעורך דין, אבל יש גם מי שמשקיעים כמה חודשים בעבודות שמתאימות לצעירים מהם, רק כדי לחסוך. אורן (30), רואה חשבון מנתניה ואב לילד, מתכנן לנסוע בקרוב לעבוד במכירות בעגלות בארצות הברית. "אני עובד באחת מפירמות ראיית החשבון הגדולות בישראל, ופשוט אמרתי להם שאני חייב חל"ת לחודשיים. אני מתכוון לנסוע בנובמבר, לעבוד בעגלות ולחזור עם 20 אלף דולר. אחרת אין מאיפה לחסוך", הוא אומר.

 

ויש עוד דרך לחסוך, אבל אחרת. כזו שבה החיסכון אינו שוכב בבנק, אלא הוא נכס בעצמו. "לצד האנשים העובדים שנפגעו מההפרטה, מה שאני קורא מעמד המנושלים, קם פה מעמד שנבנה מתוך רווחי ההפרטה, ולהם אני קורא מעמד משכירי הדירות", אומר גוטווין. "אלה אנשים שהיו באותה נקודת פתיחה כמו המנושלים, אבל זיהו את ההזדמנות לעשות כסף מההפרטה, על ידי עסקאות נדל"ן או בשוק ההון".

 

מייקל (33), נשוי ואב לשניים מקיסריה, למשל. "את הדירה הראשונה שלי קניתי לפני שש שנים, כשסיימתי את האוניברסיטה, והבנתי שהדרך להסתדר בישראל היא לא באמצעות עבודה אלא באמצעות בעלות על נכסים", הוא אומר. "התקשרתי לבנק ושאלתי כמה משכנתה הם ייתנו לי, אמרו לי 90%, מצאתי נכס ברמת גן ב־550 אלף שקל, גירדתי 50 אלף שקל וקניתי דירה שהערך שלה עלה עד היום בכל חודש בעשרת אלפים שקל, שזה יותר ממה שהייתי מרוויח בעבודה. משם כבר התחלתי לעבוד בלחפש עסקאות.

 

"פעם אמהות רצו שהבן שלהן יהיה רופא או מהנדס, היום הרופא והמהנדס שוכרים דירה מהאינסטלטור שקנה כמה דירות כי היתה לו היכולת להבין לאן הולכים העניינים. היום כבר לא משנה מה למדת או כמה משכיל אתה, מה שמשנה זה אם אתה בעל נכסים או לא. כלומר באיזה צד אתה - בצד של אלה שלא עובדים אלא עסוקים בלזהות הזדמנויות, עושים כסף בעסקאות נדל"ן או בבורסה ועוד משלמים מס רווחי הון מופחת, או בצד של אלה שעובדים קשה, משלמים מס הכנסה וביטוח לאומי, ואז מוציאים את כל הכסף שלהם על הילדים שהם לא רואים, ועוד בסוף קוראים לעצמם מעמד ביניים".

 

לא חוסכים כי חושבים כמו עניים

 

במפגש הזה בין שני המעמדות החדשים, משכירי הדירות והמנושלים, קורים כל מיני דברים. אחד מהם הוא שהמנושלים חיים באשליה מתמשכת, שיום אחד גם הם יהיו משכירי דירות. שיום אחד הם יסתדרו. כי משהו יקרה. משהו, כלשהו: לוטו, סטארט־אפ, עסק מצליח נורא. הם יעשו את המכה, או פשוט ייהנו ממשכורת הרבה יותר גבוהה. ומכיוון שזה אוטוטו יקרה, אין מה לחסוך עכשיו. תכף הכל יסתדר.

 

"אני רוצה להאמין שאפתח איזה סטארט־אפ שיונפק או שאתקדם למשרה בכירה מאוד", מודה זיו זלצמן, המהנדס שלעיל. "משם נובעת האופטימיות. אם אני אחשוב על זה שאשאר באותו השכר... אני ממש לא מסוגל לחשוב על זה". ודני מגן מוסיף: "אנחנו חוסכים כמה מאות שקלים בחודש. דירה מן הסתם לא תצא מזה. אנחנו עדיין לא חוסכים הרבה כי שנינו מאמינים שאנו לא ממצים את יכולת ההשתכרות שלנו, ולחסוך יותר זה לפגוע ברמת המחיה שלנו. אנחנו בונים על העתיד ומאמינים שיהיה טוב יותר".

 

האופטימיות הזאת רחוקה מלאפיין את כולם. אריאל, שף שחי בתל אביב עם בת זוגו הפסיכולוגית, היה שם, אופטימי. עכשיו, אם הוא מפסיק להדחיק, הוא מיואש. "אני היום בן 35, עובד קשה מאוד, ועד היום לא הצלחתי לחסוך כלום. בעוד כמה חודשים עומד להיוולד לי ילד, ואני לא רואה איך אני מצליח לעזור לו כשהוא יגדל. אני מדחיק את המצב, אבל כשאתה שואל אותי ואני חושב על זה, אני לא מבין איך המצב אמור להשתנות".

 

פסימיים מאוד או אופטימיים להפליא, גם אלה וגם אלה אינם עוסקים בחיסכון. כי זה מלחיץ, כי אין מאיפה, כי אין ממש טעם. אז הם ממשיכים לצאת לבירה, לשתות קפה בבית קפה. בין אם הם יעשו את המכה ובין אם המצב לא ישתנה, שלפחות בינתיים הדור הזה ייהנה. "אני עובדת קשה ורוצה להרגיש שאם אני רוצה לשתות בירה, אני יכולה. אני לא רוצה לחיות ברמת חיים מינימלית, אלא ברמת חיים סבירה", אומרת רחלי (40), מתכנתת ומרפאה בעיסוק, שחיה בתל אביב עם בן זוגה ושתי בנותיהם. ההורים שלהם לא תמיד מבינים את זה. מבחינתם, זה מנוגד לכל הגישה לחיסכון, אבל "זה לא עומד אחד מול אחד. זה לא שאם אני לא אשתה קפה, יהיו לי 2 מיליון שקל לדירה. התחושה היא ששני הדברים לא קשורים", אומר אריאל.

 

פרופ' גוטווין קורא לזה מנטליות של עניים: "כשאתה עני אתה חושב שאין טעם בחיסכון. אתה אומר לעצמך שאם אתה ממילא בבוץ, אבל יש לך כמה לירות, אז תלך לבית קפה ותרגיש בן אדם מהיישוב. מה שקורה הוא שהדור הנוכחי מרגיש ככה. הוא חושב כמו עני, בלי שהוא הכיר בזה. במחאה הנוכחית חלק מאותו דור יצא מהארון. אנשים התחילו להכיר בעובדה שהם עניים, להכיר בדלות שלהם, ולהוציא אותה החוצה".  

בטל שלח
    לכל התגובות
    x