$
28.7.11

גוגל, סרט אימה

שומיט בלוג'ה, מבכירי גוגל ושותף לפיתוח אלגוריתם החיפוש האימתני שלה, מסביר ל"מוסף כלכליסט" מה הופך את גוגל ופייסבוק לחזקות מכל סוכנות ביון בינלאומית, ואיך להיזהר מהכוח הבלתי נתפס שיש לענקיות הרשת בידיים

אורי פסובסקי 11:4728.07.11

כבר שנים ששומיט בלוג'ה אוסף מידע על אנשים באינטרנט. זה המקצוע שלו, אבל זה גם מפחיד אותו. בגיל 28, בימי בועת הדוט.קום ועם דוקטורט במדעי המחשב שהשיג בגיל 25, הוא היה המדען הראשי של לייקוס, אז האתר הפופולרי בעולם. עכשיו הוא חוקר בכיר בגוגל, שוב האתר הפופולרי בעולם. הוא הגיע לחברה ב־2003, אחרי כמה תפקידים בכירים בסטארט־אפים ובחממות טכנולוגיות, ועד כה הספיק להוביל את כניסת גוגל לתחום הסלולרי, עמל על פיצוח הגרף החברתי של משתמשי החברה, והיום המחקר שלו מתמקד בקודש הקודשים, אלגוריתם החיפוש. במילים אחרות, בלוג'ה יושב בקצה השרשרת הטכנולוגית שממנה אפשר לדעת עלינו הכל. אבל הוא גם מפחד מהעוצמה שיש לו בידיים, לו ולבכירי אינטרנט אחרים. בלוג'ה לכוד בעמדה פרדוקסלית: מדען בכיר בגוגל שמעוניין להזהיר את הציבור מהכוח שנצבר בידי ענקיות האינטרנט, מהאופן שבו הן מאיימות על הפרטיות של כולנו.

 

"ראיתי את התעשייה צומחת, מכמה מדענים שניסו להבין מספר זעיר של משתמשים שהגיעו לאתר שלהם - לתעשיית המיליארדים של היום", אומר בלוג'ה (40) בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "בשלב מוקדם בקריירה מישהו שאל אותי: 'מה יקרה אם כל המידע שאתם אוספים ייפול לידיים הלא נכונות?'. אני חושב שגם היום אנחנו לא ממש יודעים מה התשובה".

 

הניסיון של בלוג'ה להתמודד עם השאלה הזו הוביל השנה ל"ג'ונגל הסיליקון", מותחן המתרחש בענקית אינטרנט בדיונית שיושבת על ים של מידע ושהעניינים בה יוצאים מכלל שליטה. זהו ספר קצבי ומותח, שזכה לביקורות מצוינות ולהמלצות חמות, הן של בכירי עמק הסיליקון והן של לוחמי הפרטיות ברשת. כולם ידעו לזהות את היתרון המובהק של בלוג'ה בכתיבת הספר; גם אם אינו סופר, יש לו משהו שאין לאף אחד אחר: הוא בא מבפנים. "רציתי לכתוב משהו שיגרום לאנשים להבין מה ההשלכות של מסירת המידע האישי שלהם. אני כבר 13 שנים בתעשייה, וחשבתי שמישהו צריך לכתוב את זה.

 

בלוג'ה (פורטרט עצמי). "מה יקרה אם כל המידע שאנחנו אוספים ייפול לידיים הלא נכונות?" בלוג'ה (פורטרט עצמי). "מה יקרה אם כל המידע שאנחנו אוספים ייפול לידיים הלא נכונות?"

 

"כל פעולה ברשת חושפת פיסה קטנה של מידע לגביך. הלינק שאתה מקליק עליו, הסרטונים שאתה רואה, המוצרים שאתה קונה - הכל מגלה משהו על אודותיך. וחשוב שהגולשים יבינו שהם חושפים מידע ויחליטו בפני מי הם רוצים לחשוף אותו. אתה צריך לחשוף מידע רק בפני חברות שאתה בוטח בהן, כי ברגע שהוא בחוץ - באימייל, בפייסבוק, באתר שגלשת אליו - הוא נשאר שם להרבה זמן, אולי לצמיתות. והוא מחוץ לשליטתך. אפשר לחבר את כל פיסות המידע הקטנות, והן יכולות לחשוף לא מעט עליך".

 

לָמה לחבר את כל פיסות המידע האלה? התשובה הפשוטה היא כסף. "ההכנסות של רוב חברות האינטרנט מגיעות מפרסום. וככל שתדע יותר על הגולשים, כך תוכל לשכנע אותם להקליק על פרסומת. ולכן שם המשחק הוא לדעת כמה שיותר על הגולש". וברגע שזה שם המשחק, לענקיות האינטרנט יש כוח אדיר, גדול מזה של סוכנויות הביון המובילות בעולם. הגולשים, מצדם, נאלצים להתנהל באפלה, מנסים להסתיר את הפרטיות שלהם במקום אחד אבל נחשפים לגמרי במקום אחר, ללא ידיעתם. כמויות המידע שנאגרות כה גדולות, כוח המחשוב כה אימתני, שכל מה שנדרש הוא אינטרס זדוני, כמה רודפי בצע, או פחות מזה - חסרי אחריות - כדי שנתעורר בוקר אחד ונגלה שהמחיר שאנחנו משלמים על החיים הנוחים באינטרנט נהפך ליקר, יקר מדי.

 

כל מה שאתה עושה נרשם, מנותח, ועוד ישמש מישהו

 

מילות המפתח הן "כריית מידע" מול "פרטיות". שגורות מאוד, אבל עמומות לא פחות. "מעט מאוד אנשים מבינים מה זה פרטיות באינטרנט", אומר בלוג'ה. "כריית מידע היא הניסיון למצוא תבניות או פיסות מידע בתוך ים של מידע גולמי, כדי ללמוד על הגולשים. כשאתה גולש, צופה בווידיאו, שולח אימייל ולוחץ על לינקים, כל אחת מהפעולות נשמרת, נרשמת ומנותחת כדי לדעת עליך יותר. אפשר להשתמש במידע כדי להציע לגולשים אתרים שיעניינו אותם או מוצרים שיעזרו להם. אבל אפשר גם לנצל אותו לרעה. וככל שאתה חושף יותר על עצמך ברשת, כך מצטבר עליך עוד מידע שאפשר לנתח".

 

ועוד מידע שאפשר לנתח הוא עוד מידע שמרכיב פרופיל שלם יותר שלנו. מחיבור כל פיסות המידע האלה אפשר לדעת: מי החברים שלנו, מה תחומי העניין שלנו, ההעדפות, דפוסי ההתנהגות. בקיצור, מי אנחנו. בלוג'ה מציע תרגיל מחשבתי מפתיע. "נניח שיש לך סבתא שלא משתמשת באינטרנט, ואפילו מפחדת ממחשבים. למרות זאת, כל שנה, ביום ההולדת שלה, כמה בני משפחה קונים לה מתנות אונליין, ושולחים אותן ישר לבית שלה. אתר הקניות יודע מה הכתובת שלה, יודע שזה יום ההולדת שלה, וגם מכיר אנשים שקרובים אליה. אם הוא שותף של אתר שבו חיפשת רעיונות למתנה, עוד מידע נחשף - אילו מתנות שקלת, אילו פסלת וכו'. המתנות שבחרת חושפות הרבה על סבתא שלך: הגיל שלה, התחביבים, מידע על רכוש שכבר יש לה. ויכול להיות שתייגת אותה בתמונות ובסרטונים שאתה משתף עם המשפחה. את התמונות והסרטונים אפשר לנתח, והם חושפים את המראה והמוצא של הסבתא, וגם מי נמצא במעגל החברתי שלה ולאילו מקומות היא נסעה. והיא אפילו לא מחוברת לאינטרנט!".

 

משרדי גוגל בשיקגו. האמביציה משאירה את העובדים מחוץ לחדרי המשחקים ודוחפת לשימוש בעייתי בכריית מידע משרדי גוגל בשיקגו. האמביציה משאירה את העובדים מחוץ לחדרי המשחקים ודוחפת לשימוש בעייתי בכריית מידע צילום: MCT

 

חברות האינטרנט לא צריכות להתאמץ בשביל לדעת הכל על סבתא. פעם, אומר בלוג'ה, האתגר היה כריית המידע - להשיג אותו, ואז לנתח אותו. היום האתגר הוא ההתמודדות עם כמויות המידע האדירות שמאות מיליוני גולשים מייצרים. עם כל השטף הזה, בלוג'ה אומר ש"קרוב לוודאי שלחברות האינטרנט יש יותר מידע מלכל סוכנות אכיפת חוק". והן נהנות מיתרון בולט על פני סוכנויות הביון: ברשת, אנשים מוסרים את המידע על עצמם ועל חבריהם מרצונם החופשי. "מידע שסוכנויות ביון היו מתות לשים עליו את היד - עם מי אנשים מתקשרים, מה הם קונים, מה קוראים ולאן נוסעים - נמסר בחופשיות באינטרנט. אנשים לא מוכנים למסור מידע לממשלה, שמנסה להגן עליהם, אבל מוסרים אותו לתאגידים שמספקים להם שירותים בחינם".

 

הרגעים שבהם אתה תוהה: איך המחשב יודע את זה?

 

בלוג'ה מנוע מלדבר על המעסיקים שלו, ונמנע גם מלהתייחס למתחרים. בספר הוא פותר את הבעיה כשהוא מתאר חברה בדיונית, אובוטו.קום, שידה בכל: מנוע חיפוש, אימייל, כרטיסי אשראי, שירותי טלפון. בהקדמה הוא כותב שלמיטב ידיעתו אין כיום חברה שמחזיקה בכל כך הרבה מידע מגוון, אבל נראה שזו קביעה שתתיישן במהרה - גוגל, פייסבוק ומיקרוסופט נמצאות במירוץ חימוש בכל החזיתות: חיפוש, רשתות חברתיות, טלפונים ניידים, מערכות הפעלה, אפילו קופונים וארנקים אלקטרוניים. לכל אחת מהחברות, בקיצור, יש גישה לאינספור שביבי מידע עלינו, וידע, היום יותר מתמיד, הוא כוח.

 

וכוח אפשר לנצל לטובה או לרעה. כדי להמחיש את גודל האיום, בלוג'ה משרטט בספרו תרחיש קיצוני, על מתמחה מבריק עם גישה לים של מידע ומשאבי חישוב וניתוח בלתי מוגבלים. בלי כל כוונת זדון, ורק מתוך רצון להוכיח את עצמו, כלומר אמביציה שמשולבת בתמימות, הוא משתמש בכריית מידע כדי להרכיב רשימה של 5,000 האזרחים הקיצוניים בארצות הברית. כשהיא מתגלגלת לידיים הלא נכונות, היא מאפשרת לארגוני טרור לדעת את מי לגייס.

 

בלוג'ה ברשת בלוג'ה ברשת

 

הסיפור הזה נשמע קולנועי, אבל גם ביומיום ישנם רגעים שבהם האינטרנט מפתיע אותנו, אנחנו מרימים גבות ותוהים, רגע, איך "הוא", האתר הזה, יודע? הנה דוגמה של בלוג'ה: "אם אני מחפש פריט בחנות מקוונת, למחרת אני רואה פרסומות לפריט הזה באתר אחר, לא קשור. יש כאן פוטנציאל לסיטואציות מביכות, למשל אם אני מחפש מתנה לילד שלי; לא הייתי רוצה שהוא יגלה מה חיפשתי כשהוא משתמש במחשב. ואם אני מחפש תרופה? לא הייתי רוצה לחלוק את המידע הזה עם קולגות. זה גורם לך לתהות איזה מידע עליך אתרים חולקים ביניהם, בכוונה או בטעות".

 

זה שאתם מחפשים פורנו זו באמת הצרה הקטנה שלכם

 

הרבה תהיות עולות בשיחה עם בלוג'ה, אבל השאלה הגדולה היא: איך אנחנו נותנים לזה לקרות? למה אנחנו מוכנים בכלל לבטוח באתרי אינטרנט? "סיבה אחת היא שהם מציעים לנו שירות נוח", אומר בלוג'ה, "וסיבה אחרת היא נורמות. אנשים כותבים פוסטים על כל דבר שקורה להם ומגלים המון על עצמם, והם עושים את זה רק כי כולם עושים את זה. כשאתה חושב על זה, זו סיבה משונה מאוד".

 

יכול להיות שלאנשים לא אכפת מהפרטיות? מארק צוקרברג אומר שעידן הפרטיות נגמר.

"יכול להיות שאנחנו מגדירים את הפרטיות מחדש, אבל עידן הפרטיות לא נגמר. אנשים עדיין לא רוצים שהמעסיק שלהם יידע שהם מחפשים עבודה, והם גם לא רוצים שאחרים יידעו מה מצבם הבריאותי. הצורך בפרטיות תמיד יישאר. מחקר של אוניברסיטת ברקלי מ־2009 מראה שלצעירים אכפת מהפרטיות שלהם - אלא שיש להם הבנה שגויה של החוק ושל זכויותיהם, או שהם אינם מסוגלים לעמוד בפני לחץ חברתי".

 

אבל גם אם אכפת לנו מהפרטיות שלנו, זה לא אומר שאנחנו יודעים איך לשמור עליה. "אנשים לא מבינים מה המשמעות של פרטיות ברשת, לאיזה מידע אין חשיבות ועל מה כן חשוב לשמור", אומר בלוג'ה. "כשאתה שואל מישהו איך היה רוצה לשמור על הפרטיות שלו, לפחות חצי מהאנשים יגידו 'אני לא רוצה שאנשים יראו מה אני מחפש'. וכשאתה דוחק בהם עוד קצת הם יאמרו משהו על תכנים למבוגרים או איזשהו תוכן מביך שהם צפו בו. אבל החיפושים האלה כל כך נפוצים שהם לא אומרים עליך כלום. מה שמעניין הוא דווקא הדברים שאתה מחפש ואנשים אחרים לא מחפשים. אלה הדברים שמגדירים אותך, שמבדילים בינך לאחרים, וזה המקום שבו הפרטיות חשובה.

 

"הנה דוגמה: כחלק מהתחקיר לספר גלשתי בהרבה אתרי תעמולה ואתרים שמנסים לגייס אנשים לטרור. ואז פתאום היתה לי תובנה: הנה אני, אדם עם שם לא נפוץ בארצות הברית, יושב ומחפש אתרי טרור ומנסה למצוא עוד מידע. איזה סוג פרופיל שלי נבנה כרגע? זה סוג הפרטיות שצריך לדאוג לה".

 

אי אפשר לברוח מזה, הכל נשאר שם לנצח

 

אז מה אפשר לעשות? איך אנחנו בכל זאת יכולים לשמור על הפרטיות שלנו?

"קודם כל, אם אתה מפרסם הודעות או תמונות שהציבור הרחב יכול לראות, ההנחה צריכה להיות שהן יישארו שם לנצח. אפשר להעתיק, לאחסן ולהפיץ אותן ולעולם לא תדע על כך. אפשר יהיה למצוא הכל, בין אם אתה תחפש את זה או למשל מעסיק פוטנציאלי. כדאי אולי להיות זהירים.

 

"אפשר להניח שכל פעולה שלנו אונליין מנוטרת, מאוחסנת ומנותחת אוטומטית. אז אני הייתי נשאר עם חברות שפתוחות לגבי האופן שבו הן משתמשות במידע עליך, שמצהירות באופן גלוי מה מדיניות הפרטיות שלהן, ושיש להן היסטוריה חיובית בתחום שמירת הפרטיות. בסופו של דבר, השאלה היא במי אתה נותן אמון". אם מחפשים את בלוג'ה עצמו ברשת, אגב, מגלים שהוא שומר על נוכחות מינורית, זהירה ומחושבת מאוד, הממוקדת בעיקר בצרכים מקצועיים.

 

ועדיין, אמון בחברה עם מדיניות פרטיות שקופה לא מבטיח שקט. הרי חברות האינטרנט כורות את המידע ומשתמשות בו לצרכים שלהן, וזה לא בהכרח מסתכם בפרסום ממוקד חסר מעצורים. "אימיילים, חיפושים והודעות יכולים לספק לחברות הצצה חסרת תקדים למגמות והלכי רוח, ברמה הפרטית והלאומית. זה נוגע לא רק לפרסום ועסקים, אלא גם, למשל, ליחסים בינלאומיים ופוליטיקה. לעוד פרטים", הוא רומז, "תצטרך לחכות לספר הבא שלי".

 

ומה עם הרגולטור? זה לא הזמן לערב אותו? כותרת הספר של בלוג'ה, "ג'ונגל הסיליקון", מתייחסת ל"הג'ונגל", ספרו של אפטון סינקלר שפורסם ב־1906 ותיאר את התנאים המחפירים במשחטות בשיקגו. הספר היה לרב־מכר, הציבור האמריקאי הזדעזע לגלות מה עובר על הבשר שלו ומינהל המזון והתרופות האמריקאי הוקם. בלוג'ה היה שמח לזעזע, אבל הפעם, הוא טוען, "רגולציה לא תהיה אפקטיבית. האינטרנט בשלב מוקדם מדי, ואנחנו עדיין מנסים להבין איך להשתמש במידע. הרי הרעיון בכריית מידע הוא לקחת המון חתיכות ממגוון מקורות ולהרכיב אותן יחד. שם נמצא הכוח. ויהיה קשה מאוד לפקח על זה".

 

מכונות הקפיטליזם דורסות את כל הכוונות הטובות

 

זה לא נגמר כאן. כמו שהספר של בלוג'ה מראה, לא צריך אינטרסים קרים של חברות ענק, מספיק עובד זוטר אחד שקצת מאבד את ההבחנה בין טוב לרע כדי לגרום נזק אדיר. בלוג'ה מיטיב לתאר את החיים הקדחתניים בעמק הסיליקון, את העבודה סביב השעון, חדרי המשחקים הנטושים, המרדף של המתמחים אחרי ג'וב והרעב לאתגרים המחשבתיים, בדרך להמצאת הטכנולוגיה של העתיד. גם אם הצעירים הללו, שיודעים להפיק מידע על כל אחד ואחד מאיתנו, מגיעים לעמק הסיליקון חדורי אידאלים, האווירה בעמק מחליפה את העקרונות ברצון לרצות את הבוס או להרשים את הקולגות. "אם אתה מדבר עם האדם הממוצע בעמק תמצא מידה מסוימת של תאוות בצע, אבל גם תרבות צעירה של אנשים שרוצים לשנות את העולם", אומר בלוג'ה. "זה נהדר, אבל אתה גם רואה את המכונות הקפיטליסטיות המדהימות. יש כאן דיכוטומיה בין המטרות האלטרואיסטיות של מי שרוצה לשנות את העולם לדרכים שבהן אפשר לנצל את הטכנולוגיה".

 

בלוג'ה מודע לדיכוטומיה, אבל הוא עדיין חלק מצמרת החברה שהפכה את כריית המידע לאמנות, שמחזיקה באינסוף פרטים אישיים שלנו על איזה ענן, מצלמת אותנו מלוויין או מכוניות נוסעות, ויודעת לגלגל את האמנות הזו לרווחי עתק. האם הוא מכה על חטא? לא ממש, בסך הכל מתבגר.

 

יש טכנולוגיות שאתה מתחרט שפיתחת?

"לא היה משהו שלגביו הרגשתי 'לא היינו צריכים ללכת לשם'. אבל היו מקרים שבהם הרגשתי שהיינו צריכים לעקוב באופן יותר צמוד אחר האופן שבו משתמשים בטכנולוגיה. זה סוג של בגרות שאתה מפתח, אבל אני חושב שכל מדען מתחיל צריך להיות רגיש מאוד לאופן שבו אפשר להשתמש בטכנולוגיה שלו, ואז לעשות כמיטב יכולתו כדי לוודא שמשתמשים בה באופן שאליו התכוון, ולהזהיר אנשים מהשימושים השליליים האפשריים. זה לא נעשה מספיק".

 

איך הגיבו לספר בעמק הסיליקון?

"מצד אחד קיבלתי תגובות של אנשים שלא האמינו שפרסמתי ספר כזה, 'אני לא יכול להאמין שחשפת את זה' וכדומה. מצד שני, וזו התגובה האהובה עליי - היה מישהו מסטארט־אפ קטן שאמר לי: 'זה נותן לי רעיונות ממש טובים למה אנחנו צריכים לעשות'. אני חייב לומר שלא ציפיתי לכזאת תגובה".

 

אף אחד לא אמר "אתה צודק, אנחנו צריכים להיות יותר זהירים"?

"מובן שלא קיבלתי תגובה כזאת בעמק עצמו. היו חברים שעובדים עם הממשל בוושינגטון ושקיבלתי מהם תגובות נדהמות: 'זה אמיתי?'".

 

התאכזבת מהתגובה בעמק?

"זה היה מאוד מפתיע אם הייתי משנה את דעתו של מישהו בעמק. אני כיוונתי בעיקר לאנשים מחוץ לו. רציתי שהם יידעו מה קורה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x