• תפריט
28.7.11

ראש אחר

הוא פותר משוואות מהר יותר ממחשב, יודע לדקלם 22 אלף ספרות במספר פאי, האוטוביוגרפיה שכתב היא יצירת מופת, הוא למד איסלנדית בשבוע ומדבר עוד עשר שפות, שאחת מהן המציא בעצמו. דניאל טאמט לוקח את כתב "מוסף כלכליסט" למסע מסעיר בתוך המוח העוצמתי בעולם, חושף את תהליכי המחשבה שלו ומתוודה על משאלתו הגדולה: להתגבר על שאריות האוטיזם שממנו נחלץ, כדי שיוכל לזהות את פני חבריו כשהוא פוגש בהם ברחוב

איתי להט 11:4928.07.11

ב־14 במרץ 2004 נכנס דניאל טאמֶט למוזיאון להיסטוריה של המדע באוניברסיטת אוקספורד, היכל התהילה של אחד ממרכזי הלמידה החשובים בעולם. הוא התיישב על כיסא מול שישה מתמטיקאים וקהל של כמה עשרות עיתונאים והחל למנות בקול רם, מזיכרונו, את הספרות אחרי הנקודה העשרונית של המספר פאי. הדקלום נמשך חמש שעות וכלל 22,514 ספרות בלא שגיאה אחת. עבור טאמט, אחד מכ־50 "סָוואנטים" - אנשים בעלי יכולות על־אנושיות לחישוב וזיכרון - דקלום הפאי היה משימה קלה. יותר מכך, זו היתה עבורו חוויה חושית, כמעט רוחנית.

 

טאמט (34) הוא יחיד במינו גם בקרב הקבוצה המצומצמת של הסוואנטים. הוא ניחן בתכונה נדירה נוספת שנקראת סִינֶסְתֶזְיָה, "עירוב חושים" בעברית. סינסתזיה היא מצב מוחי שנחקר זה יותר מ־120 שנה, ושגורם ללוקים בו לחוות חוויה חושית כשהם חושבים על מילים, צבעים וצורות. "צבעים חמים" או "חלום מתוק" אינם מטאפורות, אלא תחושות גשמיות לחלוטין: סינסתזים חשים חום וקור מוקרנים מצבעים, רואים מספרים בבוהק צבעוני, ומדווחים על ריחות, טעמים ומרקמים שעולים ממחשבות וזיכרונות. עבור טאמט, לכל מספר מ־1 ועד 10,000 יש אופי, צורה, מרחב ותכונות משלו, וחישוב מספרים, יהיו אלה שלמים, חזקות, נעלמים או שברים עשרוניים, דומה עבורו לצעידה בנוף סינסתזי של תחושות ורגשות. דקלום ספרות הפאי, שלחישובן האוטומטי נדרש מחשב־על, הוא עבורו צעידה בנופיו של עולם מרתק, טיול בנופי המחשבה הייחודיים לאחד המוחות המרתקים בעולם.

 

טאמט מרצה על סינסטזיה בכנס TED בקליפורניה השנה. "הייתי מסתכל על קליפת עץ ואומר: 'זה נראה לי כמו 131'. הייתי בטוח שכולם חווים את העולם כמוני" טאמט מרצה על סינסטזיה בכנס TED בקליפורניה השנה. "הייתי מסתכל על קליפת עץ ואומר: 'זה נראה לי כמו 131'. הייתי בטוח שכולם חווים את העולם כמוני" CC by redmaxwell

 

"14 במרץ היה יום הפאי הבינלאומי", משחזר טאמט בקול שקט בעל מקצב פואטי, כמעט מכשף, בשיחה עם "מוסף כלכליסט" מאביניון בצרפת, שם הוא מתגורר כיום. "והשתתפתי באירוע הצדקה באוקספורד כדי לנסות לשתף את עולם המספרים שלי עם הקהל, אחרי שביליתי את ימי חג המולד הקפואים בשינון נופי המספר היפה הזה. במשך כמה ימים פסעתי בפסיעה ארוכה דרך טור הספרות הארוך הזה, ובין צורותיו המתחלפות והתחושות שהן עוררו בי. בסוף הצעידה ידעתי שאני רוצה לשתף אחרים בחוויה הזו, ובאופן שבו אני רואה את העולם. וזה עבד. במשך חמש שעות ותשע דקות יכולתי לחלוק את היופי הזה. גם הדהים אותי הקשר שיצרתי עם האנשים שישבו שם. כמה מהם אפילו בכו, ואמרו אחר כך בראיונות שזו היתה עבורם חוויה רוחנית, כאילו שמעו מישהו מדקלם מכתבי הקודש. באותו הרגע הבנתי שאני באמת יכול לשתף אחרים בתחושות שלי. יש שם חיבור. אפילו שהם לא אוטיסטים, אפילו שהם לא רואים מספרים בצבעים, אפילו שאין להם את מערכת היחסים המוזרה שיש לי עם העולם, עדיין הם ואני יכולנו להתחבר ברמה העמוקה ביותר של הלב. כמי שסובל מתסמונת אספרגר, כל חיי התקשיתי להתחבר לאנשים ולהתנהגות אנושית. הייתי צריך ללמד את עצמי איך מספרים בדיחה, איך משתתפים בצער של מישהו, איך קוראים רגשות בהבעות הפנים של אנשים. כילד, למדתי להביע רגשות דרך קריאה של מאות אוטוביוגרפיות. בניתי את החיים שלי דרך שינון חייהם של אחרים. ומה שהדהים אותי אז היה שבסופה של כל אוטוביוגרפיה שקראתי הרגשתי ששמו של האדם התאים לחלוטין לחייו - ולא הבנתי איך אחרים לא מרגישים את זה כמוני. תמיד חלמתי להיתקל בחנות ספרים בספר ביוגרפיה שנושא את שמי, ושילמד אותי איך לחיות את חיי. באותו רגע שבו סיימתי לדקלם את הפאי וראיתי את פני הסובבים החלטתי לכתוב את הספר הזה. פשוט הרגשתי איזו פריחה בפנים, ואני חי את הפריחה הזו מאז".

 

 

כעבור שנתיים טאמט פרסם את האוטוביוגרפיה הזו, "נולד ביום כחול", שמכרה עד כה יותר מ־600 אלף עותקים ב־20 שפות שאליהן תורגמה - בחלק מהמקרים על ידי טאמט עצמו. "כידוע לכל", מסביר טאמט את שם הספר בזהירות של מי שאינו בטוח שהוא מתלוצץ, "רביעי הוא יום בצבע כחול, וזה היום שבו נולדתי".

 

הספר הופיע במשך שישה שבועות ברשימת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס", ומבקרים תיארו אותו כהישג ספרותי נדיר. מבקר הספרים של המגזין הנחשב "בוקליסט" ריי אולסון אף תיאר אותו במילים: "הפרוזה הטובה ביותר שנכתבה מאז המינגוויי".

 

"הייתי מבודד חברתית. לא ידעתי איך לדבר עם ילדים. אבל במקביל תבניות בעולם סביבי התבהרו לי. בהיתי שעות בעצים וזיהיתי דפוסים בעלים ובקליפות הגזע. הייתי בטוח שכולם רואים את זה" "הייתי מבודד חברתית. לא ידעתי איך לדבר עם ילדים. אבל במקביל תבניות בעולם סביבי התבהרו לי. בהיתי שעות בעצים וזיהיתי דפוסים בעלים ובקליפות הגזע. הייתי בטוח שכולם רואים את זה" צילום: איי אף פי

 

זה לא מפתיע, בהתחשב שבכך שהסינסתזיה ויכולות הסוואנט של טאמט זולגות גם לעולם השפה. טאמט דובר עשר שפות, ובהן פינית, לטבית, גרמנית, וולשית ורומנית, והמציא שפה בשם Mänti שהוא דוברה היחיד. בינואר 2007, כחלק מהדגמה פומבית של יכולותיו, הוא למד איסלנדית, מהשפות הקשות בעולם, במשך שבוע אחד בלבד. את השבוע הזה הוא סיים בראיון קולח בשפה המקומית לטלוויזיה האיסלנדית. בתום הראיון סיגרידור קריסטנסדוטיר, המורה הפרטית שלו לאיסלנדית, פרצה בבכי, ומלמלה לסירוגין באיסלנדית ובאנגלית: "גאוני, זה פשוט לא אנושי".

 

"המספר 32 הוא כמו אבק מנצנץ"

 

חורף 1983 היה נקודת המפנה בחיי דניאל הצעיר. כמה חודשים לפני יום הולדתו הרביעי טלטלה אותו סדרת התקפי אפילפסיה. מאז, הוא מסביר, משהו השתנה במוחו. "זו בערך התקופה שבה התחלתי לראות מספרים כפי שאני רואה אותם כיום", הוא אומר.

 

"סינדרום סוואנט" - מקור המילה הוא במילה הצרפתית "Savant", "לדעת" - הוא אחת התופעות השכליות הנדירות בעולם. היא תועדה לראשונה במאה ה־18 וקיבלה את שמה ב־1887. בשפות רבות, ובהן עברית, היא מכונה בפשטות "אוטיסט גאון", וטאמט אינו היחיד ש"זכה" בסינדרום הזה במהלך חייו. אורלנדו סרל האמריקאי היה בן עשר כשבמהלך משחק בייסבול הכדור פגע בעוצמה בראשו. הוא קם והמשיך לשחק, ולא סיפר להוריו על הפגיעה ועל כאבי הראש שתקפו אותו אחריה. אבל מאז אותו יום הוא יודע לנקוב ביום בשבוע ולתאר את נתוני מזג האוויר המדויקים בכל תאריך מאז הפגיעה. גם האמריקאי אלונזו קלמנס נפגע בראשו בילדותו. הפגיעה השאירה אותו עם אייקיו של 45, שמוגדר כ"פיגור בינוני", אבל עם יכולת ליצור פסלי חיות בעלי דיוק אנטומי מושלם, גם של בעלי חיים שראה להרף עין. פסלוניו נמכרים כיום בעשרות אלפי דולרים ובראיונות הגדיר את מצבו במילים: "אלוהים נותן מתנה". חרף ההתקדמויות האחרונות בחקר המוח, מוחות כשל טאמט, סרל וקלמנס הם עדיין תעלומה מדעית.

אחד מבין שני הספרים שפרסם טאמט בשלוש שנים. "חיפשתי את הביוגרפיה של עצמי, כדי לדעת איך לחיות" אחד מבין שני הספרים שפרסם טאמט בשלוש שנים. "חיפשתי את הביוגרפיה של עצמי, כדי לדעת איך לחיות"

 

את טאמט התקפי האפילפסיה הותירו עם בעיות חִברות ותקשורת שרק כעבור 20 שנה אובחנו כתסמונת אספרגר, ועם דלת לעולם חדש של מספרים. בשנים הבאות, בגן הילדים ובבית הספר היסודי, הוא החל לבלוע את עולם המספרים, כשבראשו רצות תמונות שלהם. "הייתי מאוד מבודד חברתית. לא ידעתי איך לדבר עם ילדים אחרים, איך להתנהג בחברה, זה היה זר לי לחלוטין. אבל במקביל החלו להתבהר אצלי תבניות של העולם שסביבי. הייתי עומד ובוהה שעות בעצים, מזהה דפוסים ותבניות שחוזרות על עצמן בקליפות הגזע ובנימי העלים. התחלתי לספור את כל מה שסביבי, דברים נראו לי כמו מספרים. הייתי מסתכל על קליפת עץ ואומר: "זה נראה לי כמו 131". הייתי בטוח שכולם חווים את העולם כמוני, ולא הבנתי למה יש הבדל תפיסתי כה עצום ביני לבין האחרים. בבית הספר שקעתי לתוך ספרי החשבון. הייתי לוקח אותם הביתה ונבלע לתוכם למשך ימים שלמים עד שהייתי מסיים אותם. הם היו חבריי היחידים. שנים אחר כך, כשאובחנתי כאוטיסט בעל תפקוד גבוה, הבנתי למה כל ילדותי ונעוריי לא היו לי חברים. אבל אני מאמין שמה שבאמת הציל אותי מאוטיזם קשה, ושבזכותו איכות חיי כמעט לא נפגעה, הוא המשפחה שלי".

 

וזה עוד דבר שהופך את טאמט לכה ייחודי, ליוצא מהכלל בעולם של יוצאים מהכלל: יכולות הסוואנט מלוות תמיד בפגיעה שכלית קשה שמתבטאת בפיגור, לקות בתקשורת וחוסר יכולת לתפקד באופן עצמאי. טאמט הוא המקרה היחיד הידוע של סוואנט שמתפקד עצמאית. ויותר מכך, הוא השתמש בכישוריו השכלתניים כדי ללמד את עצמו כישורים חברתיים שיסתירו את מצבו: הוא מתקשה לזכור פרצופים וחסר את היכולת האמפטית להבין הבעות פנים.

 

העובדה שהפרעות האוטיזם שלו חלשות הופכת אותו לחשוב עוד יותר עבור עולם המדע, כיוון שהוא מסוגל לתאר בבהירות את תהליכי המחשבה, התמונות והתחושות שעוברים בראשו. טאמט הוא האדם הראשון בהיסטוריה שמספק הצצה מבפנים אל מוח הסוואנט. פרופ' אלן סניידר, מנהל המרכז לחקר התודעה באוניברסיטת סידני, אמר עליו: "סוואנטים אינם מסוגלים להסביר מה עובר להם בראש. הם אומרים ש'זה פשוט קורה'. טאמט יכול להיות 'אבן הרוזטה' של התופעה הזאת". והכל, טאמט אומר, בזכות המשפחה בת תשעת הילדים שבה הוא גדל כאח הבכור והשונה. "אחיי ואחיותיי תמיד הגנו עליי ודאגו לי. אבל אני חושב שלגדול במשפחה כה גדולה היה מה שאילץ אותי לפתח כישורים חברתיים. זה היה בית הספר החברתי הכי טוב שיכולתי לבקש, וזו כנראה הסיבה לכך שכנער יכולתי להתחיל להביע את עצמי ואת מה שמתרחש בראשי".

 

מה בדיוק מתרחש לך בראש?

"זה פשוט משהו שקורה. הנוף המספרי, או זה של המילים, פשוט נוצר לבדו. כאילו מדובר בממד רביעי. כשאני מתבונן בתרגיל חשבון, אני לא מחשב שום דבר, אני עובד אינטואיטיבית. התשובה כאילו מגיעה מעצמה, דרך הליכה בנוף המספרי. עבורי לכל מספר יש משמעות, אופי, צבע וצורה. יש לי מערכת יחסים רגשית עם כל מספר עד 10,000. המספר 1 הוא למשל מאוד בוהק ונוצץ, כאילו מישהו מנפנף לי בפנס מסנוור מול הפנים, זאת חוויה מאוד מעניינת. המספר 2 הוא כמו תנועה עדינה מימין לשמאל. 5 הוא כמו רעם מתגלגל או התנפצות של גל על חוף. 6 הוא מספר שקשה לי מאוד לחוות, הוא מאוד קטן, לא נוכח, כמעט כמו תהום או חור שחור. 9 הוא המספר הגדול ביותר. הוא מאוד גבוה, עצום ממדים, לעתים הוא יכול להיות מאוד מאיים. 25 הוא מספר שמח ואנרגטי, מספר שאתה רוצה שיבוא למסיבה שלך. 32 הוא כמו חלקיקי אבק נוצצים ששמש הבוקר לכודה בהם. 333 ופאי הם מספרים מושכים ויפהפיים ו־289 הוא מספר מכוער להפליא".

ספר נוסף שפרסם טאמט ספר נוסף שפרסם טאמט צילום: בלומברג

 

אלא שהוא מצטנע כשמתפעלים מיכולתו לזהות מספרים ראשוניים מהר יותר ממחשב או לפלוט תשובה לתרגיל חילוק עד המקום המאה אחרי הנקודה העשרונית. לטענתו, ההבדלים בין מוח של סוואנט למוח נורמלי הוצאו מפרופורציה, ולמעשה הם אינם כה גדולים. "אין לי מחשב־על בראש, ואני לא יודע לחזות את ששת המספרים שיזכו בלוטו בשבוע הבא. הדברים שאני כן עושה הם תוצאה של צורת מחשבה ודמיון עשירים ומלאי אסוציאציות. זו וריאציה קיצונית במיוחד של משהו שכולם עושים. בכל פעם שעולה לך בראש שורה לירית, או שאתה חולם בהקיץ, או משתמש במטאפורה, אתה חושב כמו סוואנט וכמו מישהו שיש לו סינסתזיה".

 

"כולנו מבינים כל שפה"

 

בקיץ 2008, בביתו באביניון שבדרום צרפת, שם הוא חי עם בן זוגו הצלם הצרפתי ג'רום טאבט, סיים טאמט את כתיבת ספרו השני "מחבק את השמים הרחבים". כמו "נולד ביום כחול", גם הספר הזה זכה לתשבחות, הפעם על המקוריות שבה השווה בין תפקוד מוחותיהם של סוואנטים לזה של מוחות, הבה נקרא להם "אנושיים".

 

הספר עורר דיונים גם בקהילה המדעית: התברר שבשנים שבהן נוירולוגים ופסיכיאטרים מובילים כגון סיימון ברון־כהן ראיינו את טאמט ולמדו את מוחו, טאמט למד את תחומי המחקר שלהם. הוא בלע מאות ספרי מדע ומחקרים אקדמיים ונהפך לקולגה של חוקריו. "זה כאילו הוא דחס לספר אחד קריירת מחקר שלמה, וניתח עשור של מחקרי המוח. זה מדהים", אמר על הספר פרופ' סניידר.

 

אחת הטענות המקוריות שטאמט מעלה בספרו, ושמעוגנת במחקרים רבים, היא שמערכת ההשכלה המסורתית שנהוגה כיום פוגעת בהתפתחות המחשבה של צעירים ושוחקת את היכולת הסוואנטית־סינסתזית שלטענתו טמונה בכולנו.

 

"נקודת המוצא שלי היתה התבוננות עצמית", הוא מסביר, "אבל אני רואה איך המנגנונים שלי קיימים אצל כלל האנושות. מחקרים מראים שתינוקות מבינים מספרים אינטואיטיבית, ויכולים לספור כבר בגיל כמה חודשים. אני טוען שכולנו נולדים עם אינטואיציה למספרים ושפה. היא מובנית בנו, אבל במקום לפתח אותה אנחנו שוחקים אותה על ידי יצירת תפיסות מלאכותיות. מחקרים אחרים הראו שלפעוטות יש אינטואיציה חזקה מאוד לגבי פתרון של משוואות חיבור בסיסיות. זה גם יכול להסביר את היכולת של ילדים ללמוד שפות בקלות. האינטואיציה קיימת בכולנו, אנחנו רק צריכים לחדד אותה וללמוד להשתמש בה יותר.

 

"קח למשל את המילה פמבלה בשפת הסירי האפריקאית, האם זו מילה שמתארת איש עגלגל או איש רזה? אני מניח שבלי להכיר את השפה אתה מדמיין איש עגלגל. הרוב המוחלט של האנשים יחשבו כך, והם צודקים. באבוריג'ינית המילה צ'יצ'יצ'י מתארת כלב. אבל האם הוא יושב או רץ? גם כאן הרוב ינחשו נכון, שמדובר בכלב רץ. בשפות יש תבניות שאנחנו יכולים לזהות אינטואיטיבית. הבעיה היא שבתי הספר מדכאים את היכולות הטבעיות שלנו. במקום לחדד לילדים את התחושות והאסוציאציות שמספרים ומילים מעוררים בהם אנחנו כל הזמן הולמים בהם בשיטה של נכון ולא נכון. לילד שטוען ש־2 ועוד 2 הם 5 צריך לומר שהוא קרוב מאוד במקום לומר לו שהוא טועה, וכך לחדד את האינטואיציה שלו, ולאפשר לה עם הזמן להיהפך ליכולת מדהימה".

 

ובכל זאת, יכולות כשלך יש לאחד מרבע מיליארד אנשים.

"כשאתה נולד קיימים בין תאי מוחך המון קשרים שנקראים קשרים סינפטיים. לרבים מהם המוח לא זקוק אחרי הילדות, כיוון שמתגבשת בו רשת עצבית יציבה ובריאה יותר, עם פחות קשרים סינפטיים, שמונעת עומס מידע ומפחיתה את הסיכוי לפסיכוזה. הקשרים הסינפטיים מהילדות הופכים לרכיבים עודפים, ועם אובדנם אובדות כמה מהיכולות האינטואיטיביות שלנו לגבי מספרים, שפה וסינסתזיה. הניחוש שלי הוא שהאוטיזם, במקרה שלי, לווה בהמשך הפעילות המוגברת גם בקשרים ההם, שאיתם נולדתי, וכך האינטואיציות שלי נשמרו והתפתחו. התיאוריה שלי נתמכת בעיקר בסריקות מוח שהראו אצלי פעילות מוגברת באונה הקדמית השמאלית, וגם בפעילות לא שגרתית של חלקי מוח שונים. למשל, האזור שעוסק במספרים עובד אצלי יחד עם אזורי השפה. מובן שאני משלם מחיר על החיבוריות הזו. זה בא למשל על חשבון היכולת לזהות פנים ואת הניואנסים העדינים שלהן. כאילו החלק אצלי שאחראי על התעוררות רגשות למראה פנים מוכרות חווט מחדש לעשות זאת עם מספרים. בראשי אני חש כלפי מספרים את אותן תחושות שמרגישים כלפי פנים של אדם אהוב או אדם יפה".

 

המשאלה היחידה

 

בסתיו הקרוב יבלה טאמט בעיקר בסדרת הרצאות במקסיקו ובטוקיו, ובעבודת מחקר לספרו החדש על חייו ועבודתו של הפילוסוף היווני פיתגורס. מאז דקלום הפאי באוקספורד לפני שבע שנים חייו השתנו מקצה לקצה. אם פעם חלם למצוא בספריות את הביוגרפיה של חייו כדי לגלות מה טומן לו עתידו, הרי היום הוא חי בציפייה מתמדת לגלות זאת בעצמו, למרות הסתייגותו העזה מהפתעות.

 

"המשוררת אמילי דיקנסון כתבה: המוח רחב יותר מהשמים", הוא אומר. "זה הזמן שבו אני חוקר את שמי חיי ומגלה בכל יום כמה אני אוהב להיות אני. כשהייתי ילד, אם מישהו היה בא ומציע לי לקחת את כל המורכבות שלי בתמורה לנורמליות, הייתי אומר לו: 'כן, בבקשה'. היום אני אומר לא ולא. אני שמח להיות מי שאני, על כל המשתמע מזה. בעקבות מאות המפגשים שהיו לי עם אנשים במסעי ההרצאות שלי ברחבי העולם משהו עצום נפתח בי, ואני סקרן יותר לגבי חיי והיכולות של המוח שלי. אם בעבר חייתי במשטר נוקשה של סדר, היום חיי יותר חופשיים. היכולות החברתיות שלי השתפרו, אני מדבר יותר עם אנשים. אני חווה המון חום אנושי מאנשים סביבי, ואני מרגיש שהחום הזה ממשיך את העבודה שהתחילו שמונת אחיי ואחיותיי כשהייתי ילד. חלק גדול מהאנשים שפגשתי הפכו לחברים טובים. ועדיין, עם כל ההתקדמות שעשיתי, אם יש דבר אחד שאין לי והייתי רוצה לבקש, זה את היכולת לזהות את הפנים שלהם כשאראה אותם ברחוב".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x