לכו להצביע

הטור הזה עוסק לרוב בנושאי בנקאות, אבל אי אפשר שלא להתייחס השבוע לתוכנית הריאליטי הפופולרית בישראל - מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב, שמסמנת עוד שלב בשינוי מצב הצבירה של מעמד הביניים בישראל מפסיביות לאקטיביות. התהליך הזה מבורך, ולו כי הוא מציג את הפוליטיקאים המבוהלים מסתבכים בתוך הספינים של עצמם מול המחאה הגוברת.

ועדיין, שדרות רוטשילד אינן כיכר אל־תחריר. מחאות הקוטג', הדיור והגברת המודעות הצרכנית בציבור מהוות שינוי מרענן, אבל לא כזה שמשנה סדרי עולם. את תפקיד הנבלים בגל המחאה הציבורי של החודשים האחרונים משחקים, בצדק, בעלי ההון ונציגיהם: מזהבית כהן ועפרה שטראוס ועד לאילן בן־דב ויצחק תשובה. היכולת של מעמד הביניים ליצור מעין "מאזן אימה" מול בעלי ההון בהחלט השתפרה, אבל כדי שסדרי העדיפויות בישראל ישתנו המחאה חייבת לעבור גם למגרש הפוליטי.

המערכת הפוליטית המנוונת בישראל חייבת לחוות "מפץ גדול". לא מפץ עקר וחסר־תוחלת כפי שהגה חיים רמון טרם הקמת קדימה בשלהי 2005, אלא מפץ שישנה את תפיסת התפקיד והאחריות של הפוליטיקאים כדי שבאמת יתחילו לעבוד בעבור הציבור - ואם לא, ישלמו בכיסאם. כרגע, לא נראה שראש הממשלה ושר־העל לאסטרטגיה כלכלית בנימין נתניהו סבור כי גל המחאות מציב איום של ממש על הקואליציה היציבה שלו ועל יכולתו להיבחר לקדנציה נוספת.

ראש הממשלה ושר האוצר צילום: מיקי אלון

אף ממשלה לא נפלה בגלל כלכלה

השיח הדומיננטי במערכות הבחירות בישראל היה ועודנו ביטחוני־מדיני. עד כה לא נפלה אף ממשלה בישראל על רקע כלכלי־חברתי. למהפך של מנחם בגין בבחירות 1977 אמנם היו יסודות חברתיים־כלכליים, אבל הוא היוצא מן הכלל. הליכוד לא שילם מחיר על שנות ההיפר־אינפלציה בתחילת שנות השמונים, שמעון פרס לא הצליח למנף את התוכנית לייצוב המשק ב־1985 להישג בקלפי וב־20 השנה האחרונות נבחרו כל ראשי הממשלה - רבין, נתניהו, ברק, שרון, אולמרט ושוב נתניהו - על רקע העליות והירידות בעימות עם הפלסטינים.

למרות השינוי באווירה הציבורית־תקשורתית בחודשים האחרונים, עדיין קשה להאמין שיוקר המחיה והתערערות מעמד הביניים בישראל יהיו הנושא המרכזי בבחירות הבאות. הגיוני הרבה יותר שהפוליטיקאים ויועצי התקשורת שלהם שוב ינווטו את הדיון הציבורי אל הזירה המוכרת של הביטחון והתהליך המדיני (הלא קיים). מעבר לכך, ברור שאירוע ביטחוני חיצוני - כמו למשל הידרדרות ל"אינתיפאדת גדרות" על רקע הכרזת עצמאות פלסטינית בספטמבר הקרוב - ישנה לחלוטין את סדר היום הציבורי.

שינוי סדר היום בקמפיין הבחירות לכיוון כלכלי־חברתי, אפילו אם יתרחש, אינו מספיק כשלעצמו. יכולתם של הפוליטיקאים לספק רעיונות פופוליסטיים שיזכו לאהדה ציבורית - וייזנחו לחלוטין רגע אחרי הבחירות - בלתי מוגבלת. הציבור בישראל יידרש להוכיח שגם הזיכרון שלו משתכלל, ושהוא יודע להעניש מפלגות שמצפצפות על הבטחות שפיזרו ערב בחירות.

תקדים הגמלאים

כדי שמחאות הקוטג' והדיור יהפכו לאפקטיביות, חייב להתרחש גם שינוי משמעותי בהרכב האנושי של השרים וחברי הכנסת. במשך יותר מדי שנים, אותם פרצופים מקבלים את אותן החלטות וקובעים את אותם סדרי עדיפויות לקויים.

ולמה לא? הציבור בישראל מוכיח, פעם אחר פעם, שהוא בולע בלי בעיות את הלוקשים שהפוליטיקאים מוכרים לו. יועצי התקשורת מנחים את חברי הכנסת והשרים לחזור על מסרים ריקים מתוכן, ואז לחזור עליהם שוב, ושוב ושוב. וזה עובד.

עד שמחאות הקוטג' והדיור יהפכו לכוח פוליטי של ממש, ההשפעה שלהן תהיה קצרת־טווח בלבד. שאלה מרכזית היא האם המחאות האלו, או הבאות אחריהן, יצליחו להצמיח מתוכן הנהגה שתבנה מסגרת פוליטית אלטרנטיבית - ועל הדרך תחסום טרמפיסטים שמתכננים לקפוץ על עגלת המחאה.

אפשר רק לדמיין עד כמה גדול פוטנציאל הבוחרים של מסגרת מוצלחת כזו, אם תקום. מספיק לזכור שבבחירות 2006 הספיק באזז של כמה שבועות בודדים כדי ליצור הצבעת מחאה אופנתית שהעניקה למפלגת הגמלאים לא פחות משבעה מנדטים. נקווה רק שגל המחאות הנוכחי לא יסתיים כפי שהסתיימה דרכה של המפלגה ההיא.