$
7.7.11

כשהייתי בן 16 אבא אמר: "הגיע הזמן שתלמד לשתות"

מייסד דלתא דב לאוטמן מספר איך עבד שעות רבות ולא הקדיש זמן לילדיו: "העובדה שלא צפיתי את כוונת ההתאבדות של בני עדי היא כישלון חיי"

אבי דולי בא לארץ ב־1925 והכיר כאן את אמי, סטלה. הם נסעו לפולין והתחתנו שם וחזרו ארצה רק ב־1932, עם אחי אריה שהיה תינוק. אני נולדתי בתל אביב ארבע שנים אחר כך. אבי תמיד חש שזכה להציל את כל משפחתו מהשואה בכך שהביא אותם ארצה לפני המלחמה וסיפק להם עבודה, וזה היה חלק ממה שעשה אותו לאדם שמח.

 

"גרנו ברחוב הירקון מעל קפה פילץ, שהיה אז המקום הכי מפורסם בתל אביב ובכל ערב ניגנה בו תזמורת. היום יש שם מקדונלד'ס. קצינים בריטים היו מגיעים הרבה לקפה, וכשהם ישבו שם עם בחורות ישראליות אנחנו הילדים קראנו להן זונות.

 

"אבי פתח חנות למכשירי כתיבה בנחלת בנימין, שהיתה הגדולה והמפורסמת בתל אביב. בן־גוריון חתם על מגילת העצמאות עם עט מהחנות שלו, ואבא השוויץ בכך לא מעט. כשהעט הכדורי הומצא אבי נהפך ליבואן שלו, ואחר כך הקים בית חרושת לייצור עטים כאלה בשם גלובוס, שבו עבדתי בחופשות. מכיוון שסיסמת הפרסומת היתה 'הכל תלוי בטיב המילוי', הוטל עליי ועל חבר לכתוב כדי לגלות כמה מילים אפשר לכתוב עם העט. הגענו ל־60 אלף מילים, אבל האמת היא שרצינו להרוויח כמה שיותר כסף, אז כתבנו מילים קצרות כדי לנפח את מספרן. לאבי היה חשוב לראות שאחי ואני לא מתבטלים - שאנחנו לומדים במשך השנה ועובדים בחופשים.

 

1939. דב בן השלוש ואריה,  בן שבע, עם אמם סטלה ברחוב הירקון, תל אביב 1939. דב בן השלוש ואריה, בן שבע, עם אמם סטלה ברחוב הירקון, תל אביב

 

"ביום הולדתו ה־16 של חברי אברהם פילץ, שהוריו היו בעלי בית הקפה, אבי אמר לנו: 'הגיע הזמן שתלמדו לשתות קצת קוניאק. אתה צריך להבין למה אנחנו שותים ונהנים מזה', ומזג לנו כוס בנדיבות. מאז למדנו לשתות, וזה עזר להצמיד את הבנות בריקודים. המסר של אבא היה: 'אם עבדת כל היום, בערב מותר להשתכר ולשמוח'. מאוד אהבתי את הערבים השמחים שבהם אבי היה שותה, שמח ושר. ממנו קיבלתי את שמחת החיים.

 

"אמא לימדה אותי לאהוב אנשים, ועד היום יש לי הרבה חברים. אני מודה שהחולשה הגדולה שלי היא שקשה לי להיות עם עצמי. מאז שאשתי נפטרה, בכל ערב באים לביתי הרבה אנשים. אני זקוק לזה. החברים, הנכדים והפעילות מאפשרים לי ללכת לישון בתחושה שזמני לא בוזבז.

 

"תמיד עבדתי שעות רבות, וחשתי שלא הקדשתי מספיק זמן לילדיי. העובדה שלא צפיתי את כוונת ההתאבדות של בני עדי היא כישלון חיי. לשמחתי יש לי היום נכדים, ילדיו של נועם, שאני פוגש פעם־פעמיים בשבוע. כשהם אומרים לי שהם אוהבים אותי זה בשבילי הכיף הכי גדול".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x