הגעתי לעיר המזוהמת בעולם

גם בלינפן, החור השחור של סין, הכל יחסי. לפני שלוש שנים המצב היה הרבה יותר גרוע. צילומי העבר הקרוב מראים עיר שחורה לגמרי, והתושבים מתארים חיים שחורים לגמרי, גרועים מאלו בערי הפחם האנגליות שבספרי צ'רלס דיקנס. "היינו שחורים מפיח כל הזמן", מספר לי טיה־ג'ו, סוחר חלפי מכוניות תושב העיר, "בכל יציאה החוצה הבגדים והפנים התמלאו מיד באבק שחור. השתדלנו להיות בחוץ כמה שפחות". עכשיו הוא מבלה אחר צהריים נעים בשיחה עם חברים בפארק קטן בקמפוס האוניברסיטה המקומית, בילוי שלא היה אפשרי לפני חמש שנים. גואו דאן, סטודנטית לאנגלית, ממהרת לשיעור וחוצה את הפארק. היא גדלה בעיירה קטנה מוקפת מכרות פחם ובתי זיקוק בתחום השיפוט של לינפן. "רוב הזמן אפשר היה לראות אולי רק 10 או 15 מטר קדימה", היא נזכרת בשנות ילדותה ונעוריה, שבהן גם אפפו את מרכז העיר ריחות כבדים של כימיקלים. "עכשיו המצב קצת יותר טוב, אבל אני חושבת שצריך להמשיך לשפר אותו".

טאו טאו, מורה ותיק לאמנות במכללה בעיר, יושב עם סטודנטית צעירה על גדת אגם מלאכותי. הם דנים בטכניקות שונות לציור פרחים. בלינפן יש היום פרחים שאפשר לצייר. טאו זוכר את הימים של לפני הזיהום: הוא הגיע לכאן לפני 40 שנה ומצא עיר קטנה, מוקפת חומה, שמסביבה שדות וכפרים. החומה נעלמה מזמן והכפרים התחלפו במפעלי כימיקלים ובתי זיקוק. טאו, שתחום ההתמחות שלו הוא ציור סיני מסורתי, נאלץ במשך שנים להגביל את תלמידיו לציור בתוך כיתת הלימוד. "לפני 20 שנה השמים נעלמו, אבל בשנים האחרונות אנחנו יכולים סוף סוף לצאת ולצייר ציורי נוף".

"עד לא מזמן היינו שחורים מפיח כל הזמן", מספר לי טיה־ג'ו, "בכל יציאה החוצה הבגדים והפנים התמלאו מיד באבק שחור. השתדלנו להיות בחוץ כמה שפחות" צילום: רחל בית אריה

בעלי מכרות עשירים, עובדים חולים ופקיד שנלחם בפחם

שנים ארוכות של זיהום הפכו את לינפן למה שהיא. העיר נמצאת במחוז שאנשי שבמרכז סין - "חגורת הפחם" של המדינה, שהיא יצרנית וצרכנית הפחם הגדולה בעולם. בשנים האחרונות הממשל בבייג'ינג מעודד את המפעלים במרץ לעבור להפקת אנרגיה ממקורות חלופיים וחותר בדרכים נוספות לצמצום התלות בפחם. במסגרת המאמצים הללו הוקמו, בין השאר, חוות ענק לאנרגיית רוח; נבנו אלפי סכרים הידרואלקטריים שדרשו משאבים עצומים ופינוי של מיליוני תושבים מבתיהם; השימוש באנרגיה סולארית מתרחב; וסין פורסת רשת של קשרים באפריקה ומהדקת את יחסיה עם איראן כדי להבטיח לעצמה אספקת נפט. ובכל זאת, פחם עדיין אחראי לכמעט 70% מתפוקת האנרגיה במדינה, והתפוקה הזאת רק גדלה עם כל זינוק בתמ"ג הסיני. והפחם הזה בא משאנשי, ובדרך הורג את תושבי המחוז.

"שיפרו את איכות האוויר בלינפן, אבל יש עדיין המון בעיות בריאות, ועל זה אף אחד לא מדבר. הם לא יהיו מוכנים לתת נתונים על מספר החולים", הזהיר אותי עיתונאי סיני שעבד בעבר באזור. הוא ביקש ששמו לא יפורסם, מחשש לביטחונו, ולא בכדי - תעשיית הפחם בשאנשי ידועה כאחת המושחתות במדינה כולה. בעלי המכרות התעשרו במשך שנים בעוד הם מכריחים את הפועלים לעבוד תוך התעלמות גמורה מנוהלי בטיחות. המכרות זיהמו את האוויר והמים, והתמודדו עם תאונות חוזרות ונשנות. סין מדורגת במקום הראשון בעולם במספר התאונות במכרות; בשנה שעברה נהרגו כך 2,400 כורים (אם כי גם בתחום הזה נרשם שיפור: ב־2004 מספר הקורבנות היה כמעט כפול). העושר האגדי, אורח החיים הראוותני של בעלי המכרות והניגוד החריף לקשיי החיים של העובדים הפכו אותם לאנשים השנואים ביותר בסין. "בוס פחם משאנשי" אפילו נהפך למטבע לשון לתיאור בעל הון מסואב שחי על חשבון עבודת הפרך והבריאות של עובדיו. בשנים האחרונות הרפורמה בתעשייה פוגעת בכוחם, ובתקשורת הסינית יש מדי פעם דיווחים על כך שרבים מהם קונים בתים בארצות הברית ומנסים להגר לשם.

מאחור הם משאירים מחוז הרוס. הערכתו של העיתונאי התבררה כנכונה: בלינפן שמחו להציג בפניי נתונים על השיפור באיכות האוויר והמים, אבל לא הצליחו למצוא נתונים על מחלות הקשורות לזיהום. כל הבקשות לראיין רופאים בבית החולים המקומי הופנו למחלקת הפרופגנדה של העיר, שסירבה בתוקף לאשר ראיונות כאלה. רק אחרי בקשות חוזרות ונשנות הסכים ד"ר צ'יו שיאנגדונג, סגן מנהל בית החולים העממי, המוסד הרפואי הגדול באזור, לשיחה קצרה, אבל כל מה שהוא מסכים לומר זה המנטרה הרגילה: המצב השתפר מאוד. "תביני, אלה תקנות ממשלתיות חמורות. אנחנו לא יכולים לדבר על זה", הוא מסביר.

נתון אחד בכל זאת פורסם רשמית, ב־2009: שיעור הפגמים המולדים אצל ילדים משאנשי גבוה פי שישה מהממוצע הארצי. גם מקרי הסרטן נפוצים בלינפן: רופא מקומי אמר ב־2007 לעיתונאית אמריקאית כי באזור שבו הוא עובד בעיר מספר מקרי המוות מסרטן עומד על יותר מ־20 לכל אלף תושבים, פי ארבעה מהנתון הארצי. והנתונים הכלליים של סין גבוהים יחסית מלכתחילה: לפי מחקר של המשרד הלאומי לאיכות הסביבה שהתפרסם ב־2010, 400 אלף בני אדם מתים מדי שנה ממחלות הקשורות לזיהום סביבתי.

מקומיים עם מסכות הגנה צילום: איי אף פי

בהיעדר נתונים גלויים, וכשהבגדים שלהם כבר לא נהפכים שחורים בן רגע, התושבים שוכחים לעתים שעדיין מדובר בעיר מזוהמת מאוד. 700 אלף בני אדם חיים בלינפן, שנמצאת במרכז נפה ששטחה כמעט כשטח מדינת ישראל, עם 4 מיליון תושבים. אני פוגשת שניים מהם ברכבת, והם מנסים להרגיע אותי. "אין לך מה לדאוג", אומרת נערה אחת, וגבר בשנות ה־40 לחייו מוסיף: "האוויר בלינפן בסדר גמור, לא כמו שהיה פעם. לא מסוכן לבריאות, לא מסריח ולא שחור".

על השיפור היחסי חתום יאנג ג'אופן, ראש האגף לאיכות הסביבה בעיר. נקודת האפס שלו נמצאת ב־2006, אז הכתיר מכון המחקר הבינלאומי Blacksmith Institute, העוקב אחר זיהום האוויר ברחבי העולם, את לינפן כמקום המזוהם בתבל. מאז מנהל יאנג מלחמה עיקשת בפחם. 87% ממערכות החימום בעיר, בדירות ובמשרדים, כבר עברו לגז טבעי. 90% מהמשפחות כבר מבשלות על גז או חשמל. התוצאות ניכרות: שנים חיו הלינפנאים בזיהום אוויר בדרגה 5, החמורה ביותר. "בשנה שעברה", מתגאה יאנג, "ב־338 מימי השנה הגענו לסטנדרטים של רמה 2". בחיים שמחוץ למספרים, עננת האבק השחור שאפיינה את העיר עשרות שנים החלה להידלדל.

אחרי ההצלחה היחסית בחזית הדירות והמשרדים, יאנג פועל כעת בחזית התחבורה, ופועל להעביר את 150 האוטובוסים ו־1,500 המוניות בעיר לשימוש בגז במקום בדלק רגיל. אבל הקרב הקשה ביותר מתנהל בחזית התעשייתית. כשהוא נלחם בתעשיית הפחם, יאנג בעצם יוצא למלחמה במקור כוחה העיקרי של לינפן, מה שהפך אותה לעיר הגדולה שהיא כיום. זהו קרב כמעט בלתי אפשרי.

נמצאו הסינים שאומרים לא להיסטריית הצמיחה

ולקרב הזה יש גם השלכות כלכליות אדירות. שינוי מבנה המפעלים יקר מאוד, פוגע בפרנסתם של מאות אלפי אנשים, תושבי העיר והסביבה ומשפיע ישירות על כלכלת האימפריה. כבר בשנות השמונים הגדיר הממשל בבייג'ינג יעד צמיחה שנתי של 8% כתנאי הכרחי לשמירה על היציבות במדינה. בדרך ליעד הזה נפתחו עוד ועוד מפעלים, צמחו עוד ועוד עסקים, תעשיית השירותים נהייתה אדירה ומרכזי הקניות הלכו והתרבו. כל אלו הוציאו מיליונים ממעגל העוני, אבל במחיר סביבתי כבד, בלתי נתפס כמעט. עד לאחרונה נראה היה כי רוב אנשי הממשל, ואולי גם חלק גדול מהאוכלוסייה, סברו שזהו מחיר שכדאי לשלם. סין, אמרה החוכמה המקובלת, צריכה ללכת באותה דרך שבה הלכה אירופה: קודם להתעשר, אחר כך לנקות. עכשיו, כשהמחיר כבר ברור לכל - בחיי אדם, בריאות, זיהום נהרות, אובדן של אוצרות טבע ולחץ בינלאומי - נראה כי המגמה מתחילה להשתנות.

מגדל לינפן, במרכז העיר. עד לפני כמה שנים, מספרת צעירה שגדלה במקום, טווח הראות עמד על 10-15 מטר בלבד צילום: בלומברג

הקשר בין הזיהום לכסף עובד גם בכיוון ההפוך. "כשב־2006 החלטנו לשים את המלחמה בזיהום אוויר בעדיפות ראשונה, ידענו שתהיה לזה השפעה על התמ"ג", מסביר יאנג, "ואכן, ראינו צמצום של התוצר במשך שלוש שנים, ורק ב־2010 חזרנו לצמוח. מכיוון שידענו שכך יהיה, היינו מוכנים לספוג את זה. סגרנו מפעלים, היו פיטורים המוניים, אבל היום כבר חוזרים לכאן מפעלים ברמה גבוהה יותר בזכות השיפור בסביבה, וחלק מהעובדים המפוטרים נקלטו בענף הבנייה, שמתפתח במהירות". התמ"ג בנפה זינק בשנה שעברה ב־16%, בזכות השקעות חדשות ושיקום מדורג של המגזר החקלאי - שיקום שמתאפשר עם הפחתת הזיהום ומאפשר לחקלאות לקלוט גם חלק מהמפוטרים שעזבו את העיר וחזרו לכפרים. הרוח בלינפן נדירה מאוד בסין, מדינה שרואה בצמיחה את חזות הכל ("GDPism", קוראים לזה לפעמים). אבל מזכיר המפלגה בעיר (כלומר ראש העירייה) שיה חאי אפילו הלך עוד צעד קדימה בדבריו: "אנחנו לא רוצים תמ"ג מגואל בדם ולא התעשרות מלוכלכת. בחרנו בדרך הירוקה", אמר בתחילת השנה.

ואלו פני הדברים בפועל: יותר משני שלישים מ־400 המכרות שפעלו בעיר ב־2007 כבר נסגרו. מספר מפעלי זיקוק הפחם לתעשיית הברזל - תהליך מזהם במיוחד - נחתך לשליש, והמפעלים הנותרים חויבו להתקין מערכות סינון יקרות. מפעלים לייצור חומרי הדברה הועברו ממרכז העיר אל מחוץ לה, ופטרו אותה מהריחות הקשים שבהם הורגלה. רוב התחנות לאיסוף פחם לפני שליחתו ברכבות פינו את מקומן, ומחוץ לעיר ולמקורות המים שלה הוקם מרכז שילוח אחד גדול. במקביל לדילול התעשייה, הממשל גם פועל לחיזוק הטבע: 260 אלף דונם של יער ניטעו בשנה האחרונה, מערכות שפכים חדשות מונעות את זיהום הקרקעות, ו־11 ק"מ של נהר הפן, יובל של הנהר הצהוב שנתן לעיר את שמה, נוקו והוקפו בפארק גדול. יאנג מספר שכעת משרדו עובד על פרויקט ניקוי כל 173 הק"מ של הנהר שבתחומי המחוז. כל המאמצים האלה עלו עד כה יותר מ־30 מיליארד יואן (4.6 מיליארד דולר), אבל האישור כבר הגיע: ב־2005 לינפן דורגה אחרונה ברשימת הערים המזוהמות בסין; עכשיו היא כבר במקום ה־29.

בעיות חדשות בדרך להיות העיר הנקייה ביותר במדינה

תושבי העיר גאים בתהליך שהיא עוברת. קונג רווי, מרצה באוניברסיטה המקומית, מצביעה על מזרקה שוקקת בפארק שנפתח השנה במרכז העיר ופוצחת בהסבר ארוך על תופי האבן שמקשטים את המונומנט. כבר לפני אלף שנה היתה לינפן מרכז לייצור תופים סיניים מסורתיים, ועכשיו תושביה סוף סוף יכולים לחגוג את המורשת הזאת. כשמסך הפחם השחור מתפזר, מתברר שמדובר בעיר מעניינת למדי, עשירה בהיסטוריה, באזור שהוא ערש הולדתה של התרבות הסינית. לא מעט ציירים ופילוסופים צמחו כאן, והעיר מתהדרת בשמותיהם.

הציירים ממשיכים לצייר. בפארק החדש של העיר יש גם אולם תצוגות קטן. ג'יו ג'ין, עובד עירייה בפנסיה, משיק שם עכשיו תערוכה של ציור סיני קלאסי וקליגרפיה. הוא זורח, חברים וצלם של העירייה מצלמים את האירוע, וג'יו מאושר להציג את מה שהוא חושב לחלק היפה ביותר בתערוכה: "בן לינפן מצייר את לינפן". הוא מצטלם על רקע ציור של פריחה צהובה. "הפריחה הזאת חזרה רק בשנים האחרונות. יחד עם הציפורים", הוא אומר.

התושבים מפמפמים את ההתחדשות הזו בכל הזדמנות. "הייתי רוצה שיידעו שיש עוד דברים בלינפן, אבל אנשים ממקומות אחרים בסין תמיד שואלים אותנו רק על הזיהום", אומרת קונג. מבחינת איש העירייה יאנג, המלחמה בדעות הקודמות היא חלק מהתפקיד: "היינו אחד האזורים המזוהמים בסין, זה נכון, אבל אנחנו כבר לא שם. כל הזמן באים לכאן כלי תקשורת מכל העולם, וכל מה שהם רוצים זה לראות מכרות פחם. למה הם לא כותבים על השיפור?". עיון מעמיק בנתונים מגלה שהשיפור אמנם דרמטי, אבל לינפן עדיין רחוקה מלספק לתושביה סביבה נקייה באמת. מדידת רמת החלקיקים באוויר מראה שהעיר עומדת בסטנדרט הסיני אבל נמצאת רוב הזמן בטווח הזיהום הגבוה ביותר האפשרי לפי הסטנדרט הזה, שהוא מלכתחילה נמוך משמעותית מהסטנדרט המומלץ על ידי ארגון הבריאות העולמי. מכרות הפחם הם עדיין מקור הפרנסה העיקרי. "יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור", יאנג מודה, אבל מתעקש שלינפן תיהפך לעיר הנקייה ביותר בסין. "נעשה הכל כדי להשתחרר מהסטיגמה".

התדמית של לינפן היא של עיר שחורה מלכלוך ומלאה עובדי צווארון כחול מפוחמים. בפועל, צומח בה מעמד בינוני משמעותי, עם שעות פנאי והכנסה פנויה ותחביבים, וגם עם אמירה ודרישות משלו. "השיפור משמעותי, אבל אנחנו לא מסתפקים בזה. אנחנו דורשים מהממשלה להמשיך לשפר את איכות החיים כאן", אומר וואנג חונגשנג, סיטונאי מזון תושב העיר. התבטאות כזאת מצד אזרח סיני - לבוא לממשלה בדרישות - היתה בלתי נתפסת באזורים האלה עד לפני שנים מעטות. היא מעידה על תפיסה משתנה של סינים רבים את תפקיד המדינה, וגם את עצמם: מחיילים בשירות המהפכה והקולקטיב לאזרחים בעלי זכויות. אולי השינוי שקורה בלינפן עמוק יותר ממכרות הפחם.

טאו טאו, מורה לאמנות. חזר סוף סוף לציורי הנוף צילום: רחל בית אריה

השינוי הזה יוצר בעיות משלו. לינפן היא מיקרוקוסמוס לבעיות איכות סביבה, והיא מדגימה היטב עד כמה פתרון כולל לבעיות האלה הוא מסובך, כמעט בלתי אפשרי, וקשור קשר הדוק לחולשות אנושיות בסיסיות. בעוד שהתפתחות מעמד בינוני יוצרת לחץ על השלטון לנקות את הסביבה, היא גם מעוררת את התופעה הידועה כ־NIMBY (ראשי תיבות של "לא בחצר האחורית שלי"). הדחף האנושי הזה הוא שהביא להעברת אלפי מפעלים ותעשיות מזהמות מאירופה ומארצות הברית לסין בעשרות השנים האחרונות, הוא תדלק את הנס הכלכלי הסיני, ועכשיו הוא דוחף את הזיהום הלאה, בתוך סין, אל אוכלוסיות חלשות יותר, מאורגנות פחות, חסרות יכולת להתנגד. בלינפן זה קורה בסביבה מצומצמת: המפעלים של חומרי ההדברה, למשל, הועברו אל מחוץ לעיר. הדרישות מהם שופרו אמנם, והסכנה פחתה, אבל הם עדיין נמצאים בקרבת אוכלוסייה - הפעם כפרית וענייה יותר.

ההתעשרות ההדרגתית מביאה גם בעיות אחרות: סין, ארץ האופניים לשעבר, משתעבדת לתרבות הרכב הפרטי, ואפילו עיר שדה כמו לינפן חווה פקקי תנועה מתארכים, ששבים ומגבירים את זיהום האוויר. עובדי הצווארון הלבן מחפשים גם מתחמים נקיים ומרווחים יותר, רחוק מהבניינים המוזנחים והצפופים במרכז העיר, וכך קמים מגדלי מגורים מחוץ למרכז, שמגבירים את בעיות התנועה ופוגעים בשטחים הפתוחים. עם כל התקדמות יש נסיגה. ופתרון כולל שיאפשר לאדם לחיות באופן ששומר על הסביבה עוד לא נמצא - בלינפן, כמו במקומות אחרים.

בשעת בוקר מאוחרת, חבורת פועלים עובדת על הרחבה של הפארק על נהר הפן. ברקע נראים עוד כמה אתרי בנייה, מגדלי מגורים חדשים שאובדים בערפל, באוויר שמרגיש סמיך לנשימה. ראש אגף איכות הסביבה יאנג מזמין את כולם לבוא בעוד שנתיים: לינפן תהיה אז הפנינה של מרכז סין, הוא מבטיח. או לפחות עוד עיר עם מתחמי מגורים מודרניים ופארק נאה.