"לא תהיה לי שום בעיה לבקש מהמדינה עוד מענק לאינטל"

לפעמים את צובטת את עצמך, מתקשה להאמין, ותוהה: "איך אני, מקסין, המורה מירושלים, נהפכתי למנכ"לית אינטל"?

"אני כבר 28 שנה באינטל, כך שאני כבר לא צובטת את עצמי. אבל יש לי הרבה רגעים שבהם אני מהרהרת - אם הייתי נשארת במערכת החינוך מה היה קורה, מה הייתי יכולה לעשות, אילו שינויים הייתי מצליחה לחולל. אין לי תשובות. כך שאם יש לי צביטה, זה על מה שהייתי אולי יכולה לעשות שם, במערכת החינוך, לא על מה שעשיתי באינטל".

מה היית יכולה או צריכה לעשות אחרת במערכת החינוך?

"אני אתן לך דוגמה. יש לנו קורס למנהלים חדשים, מתוך אינטל או שגויסו מבחוץ. לפני כמה ימים פגשתי בקורס בחור שעובד בחברה ארבעה חודשים. הוא סיפר לי שקודם לכן היה מורה, וכשהוא דיבר על התפקיד שלו כמורה וכמחנך שאלתי: 'אז למה באת לכאן?'. ההסבר שהוא נתן לי היה בדיוק אותם הדברים שאני אמרתי כשעזבתי את המערכת. זה היה מדהים, כי זה בעצם גרם לי להבין שלא התקדמנו הרבה. אם יושב מולי אדם בגיל שבו אני הייתי בערך כשעזבתי את המערכת ואומר אותם דברים שאני הרגשתי, זה גורם לי להיות קצת מיואשת ממה שקורה במערכת החינוך".

ממה את מיואשת?

"לעובד הזה יש את אותן האמונות והמוטיבציות שהיו לי - להניע תלמידים, לקחת אותם ולגבש אותם, לתת להם משהו אחר. אבל הוא לא באמת יכול היה לעשות את השינוי הערכי שהוא מאמין בו גם באופן רחב יותר, במערכת. הוא יכול היה רק לעשות שינוי נקודתי. השיחה הזו החזירה אותי לנקודה הזו שבה שאלתי את עצמי שוב מה הייתי יכולה לעשות שם".

בעצם אם לא היו מסרבים למנות אותך למנהלת בית ספר הכל יכול היה להיות לגמרי אחרת.

"כן, אז מה. אלה החיים. אף פעם אי אפשר לעשות את שני המסלולים, לראות מה יקרה בסוף ואז לבחור. בחרתי דרך ואני שמחה בה. אין הבטחה שהייתי מצליחה כמנהלת בית ספר. אני חושבת על השלבים שעברתי כדי להפוך למנהלת סבירה, ויותר מזה — היו לי מספיק כישלונות, בצד ההצלחות, היו לי מנטורים שהאמינו בי. זה לא אומר שבקונסטלציה אחרת היו לי העזרה והאפשרויות שקיבלתי באינטל. זו שאלה של 'מה היה קורה אילו', אבל אני פה, באינטל".

מקסין פסברג. "אני עדיין חושבת לפעמים מה היה קורה אם הייתי מנהלת בית ספר" צילום: עמית שעל

לינקים מיוטיוב לאמריקאים, וסמארטפונים רחוק מהיד

נקודת המבט של מקסין פסברג שונה מזו של מנהלים אחרים, שצמחו בתעשייה ובבתי הספר למינהל עסקים. תמיד יש משהו קצת אחר בהסתכלות שלה, בהתמודדות שלה. כבר ארבע שנים שהיא מנכ"לית אינטל ישראל וסגנית נשיא אינטל העולמית, ובין השאר היתה אחראית בזמן הזה על השלמת הקמת מפעל FAB 28 בקריית גת, מכירת מפעל FAB 18 בעיר לחברת נומוניקס, סגירת 8 FAB הוותיק בירושלים, ופתיחת מפעל חדש בבירה תחת לחץ חרדי כבד, שגרר התחייבות של פסברג כי בשבת יועסקו במקום רק לא יהודים. לאורך הדרך היו גם המשבר הכלכלי העולמי, הדולר הנחלש והמאבק על מענק ממשלתי של מאות מיליוני דולרים.

אבל כשאני מבקשת ממנה לבחור רגע מכונן אחד בקריירה, היא לא מתעכבת על ההישגים האלה, אלא חוזרת לימי המלחמה בעזה ב־2008, שכונתה "עופרת יצוקה". "עשיתי בקריירה שלי דרך ארוכה עם הרבה מאוד השקעה", היא אומרת בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "עברתי תהליך והרבה מאוד אירועים השפיעו על צורת הניהול שלי. לא את כל התחנות אני יכולה להגדיר כמשמעותיות, אבל אם אני צריכה לדבר על אירוע מכונן אחד, זה יהיה ניהול המפעל בקריית גת בזמן מלחמה. הייתי צריכה לדאוג בעת ההיא לכל כך הרבה דברים בו זמנית - משלום וביטחון העובדים, דרך העמידה שלנו ביעדי התפוקה ובמחויבויות כלפי אינטל העולמית ועד ניהול ההסברה של הסיטואציה. אינטל היא חברה אמריקאית עם הנהלה אמריקאית שלא עברה את החוויה שאנחנו עברנו כישראלים. נתקלתי למשל בשאלות כמו למה חיילים שלנו יורים על מקומות עם סמל של הצלב האדום או על מסגדים, ונדרשתי לספק תגובות ולהרגיע את האמריקאים שהכל בסדר".

הדרך שבה עשתה את זה היא דוגמה מצוינת לחשיבה שלה מחוץ לקופסה. "יוטיוב עשה לי שירות גדול", היא מספרת. "חיפשתי סרטונים שהראו שבעצם מהמסגדים האלה יורים עלינו או משגרים קטיושות, שזה לא שאנחנו מתקיפים סתם, ושלחתי אותם לכל מי ששאל. היה לי גם מזל שהאדם שממונה עלינו באינטל העולמית הוא אדם פתוח מאוד, בעל יכולת הקשבה. לאט לאט פיתחנו דיאלוג. חוץ מההתמודדות עם כל האספקטים שקשורים ישירות לאינטל, נהפכתי בעצם לשגרירה שעוסקת גם בפוליטיקה, וזה לא היה פשוט. זה מסוג האירועים שבהם אני נבחנת יום יום על היכולת שלי לעמוד בפני מגוון רחב של לחצים ולהמציא פתרונות בזמן אמת. אלה לא דברים שמלמדים אותך בבית ספר או בקורס ניהול".

ובשיא הלחץ הזה, לוקחים הכל הביתה? לא ישנים בלילה? או שאת מצליחה להפריד בין העבודה לחיים?

"תלוי בסיטואציה, יש דברים שאני לוקחת הביתה. אני מנצלת את זמן הנהיגה למחשבות (פסברג גרה עם בעלה בהר אדר, אבל נמצאת רוב השבוע במפעל בקריית גת). אני לא מחוברת עם כל הטלפונים החכמים האלה שכולם הולכים איתם, זה לא בשבילי (היא מצביעה, כהוכחה, על מכשיר הנוקיה המיושן שלה). אז אני לא מחוברת כל היום למכשיר האלקטרוני הזה, אבל יש הבדל בין להיות מחוברת אלקטרונית לבין להיות מחוברת, זה לא אותו הדבר".

מצבנו טוב, אין מדינה שאין בה תחלואות וביורוקרטיה

מלכתחילה הדרך שלה היתה שונה. היא גדלה בדרום אפריקה, ובתחילת שנות השבעים ביקרה בישראל כחניכה של תנועת הנוער "הבונים". אחרי כמה שנים, ובצל האפרטהייד, עלתה לישראל. היא היתה מורה לכימיה ולפיזיקה בבתי ספר בירושלים, אבל יודעת שיש תלמידים שזוכרים אותה דווקא אחרת. "בסוף שנות השבעים, כשחינכתי כיתה ט' במכללת אורט בגבעת רם בירושלים, הבנתי שאנחנו לא עוסקים בחינוך מיני בתוך בתי הספר. רוב ההורים בתקופה ההיא לא הרגישו נוח לדבר על זה, וחשבתי שזה מאוד בעייתי שלנוער שלנו אין אפשרות לשים דברים על השולחן, לשאול שאלות ולקבל תשובות. בעלי, כיום רופא, היה בזמנו מתמחה ברפואת משפחה, אז ביקשתי ממנו שיכין לי שיעור בחינוך מיני ושגם יעביר אותו בפעם הראשונה לתלמידים, כדי שאלמד ממנו. הוא הכין הרצאה עם שקופיות, היה לי סט שלם של כל סוגי אמצעי המניעה, והעברתי סדרת הרצאות שמהר מאוד נהפכו ללהיט - במקום בכיתה אחת העברתי אותן בשכבה כולה. אחר כך עזבתי את אורט ועברתי לרנה קאסן, אבל באתי למסיבת הסיום של אותה שכבה באורט, וכשנכנסתי כולם אמרו: 'הנה המורה לחינוך מיני'. אמרתי לעצמי: 'תראי מה זוכרים ממך, לא עוד שיעור בפיזיקה או פחות שיעור בכימיה, מה שנשאר זה החינוך המיני'. אבל זה לא משנה, הבן אדם למד משהו".

ב־1983, אחרי כמה שנים כמורה, התמודדה על תפקיד של מנהלת בית ספר אבל נדחתה "על ידי חדר מלא גברים", כהגדרתה. היא הבינה שלמרות שיעורי החינוך המיני, היא לא תצליח להתקדם במערכת ולשנות אותה, והחליטה לעשות הסבה מקצועית. כך התגלגלה במקרה לאינטל, לתפקיד זוטר של מהנדסת ליטוגרפיה. בשנת 2000 כבר היתה מנהלת המפעל הראשונה בתולדות אינטל בעולם, ולפני ארבע שנים כבר מונתה למנכ"לית השלוחה הישראלית של החברה והשתלבה בהנהלה העולמית.

פסברג עם אהוד אולמרט בחנוכת מפעל אינטל החדש בקרית גת, 2008 צילום: צפריר אביוב

היא עדיין אוהבת את השטח, ומשמשת כמנהלת 28 FAB בקריית גת. את רוב השבוע היא מעבירה שם, ובשאר הזמן מסתובבת בין האתרים האחרים של החברה, בירושלים, פתח תקווה וחיפה, לבין מסדרונות הממשל בירושלים. אנחנו נפגשות בקריית גת, ואני מוצאת אותה נרגשת לקראת "פרס התעשייה", האות היוקרתי שמעניקה התאחדות התעשיינים למנהלים בעלי הישגים מיוחדים. כשתקבל את הפרס בטקס הערב, תצטרף פסברג לרשימה מכובדת שכוללת בין השאר את אלי הורוביץ, סטף ורטהימר, מוזי ורטהיים, דן פרופר ומיכאל שטראוס. היא מורגלת בפרסים ואותות — היא חברה בוועדה המייעצת למועצה הלאומית לכלכלה, צורפה להיכל התהילה העולמי של נשים בטכנולוגיה ועוד - אבל פרס התעשייה הזה מרגש במיוחד. "אתמול יצא לי לדבר עם סטף ורטהימר", היא מספרת. "הוא בירך אותי על קבלת הפרס, וכשאני חושבת שאיש כמוהו זכה באותו הפרס זה בהחלט מרגש. אמרתי לו שמבחינתי אני נכנסת לנעליים ענקיות. כשאני מסתכלת על הזוכים בעבר אני מרגישה כזו קטנה. זה מרשים ומחמיא, וזו אחריות גדולה. אבל חשוב לי להגיד שנכון שאני מקבלת את הפרס כי אני עומדת בפרונט, אבל מי שמביא את אינטל להיות מה שהיא הם 7,300 העובדים שלה".

היא מזכירה שוב ושוב את העובדים, מדגישה את מספרם, משדרת מסר שלפיו יש בהעסקת עובדים כה רבים אחריות חברתית. משם היא כבר מתגלגלת למצבה הכלכלי של ישראל. במערכת החינוך לא אפשרו לה לעשות שינוי רחב, אבל בחברה הישראלית היא עדיין מנסה. "אני חושבת שאנחנו צריכים תוכנית אסטרטגית. המדינה הזו לא תוריש לבניה ב־60 השנים שעוד יבואו עלינו את מה שקיבלנו ב־60 השנים שכבר חלפו ללא תוכנית אסטרטגית. ליפן ולסין יש תוכנית אסטרטגית ואין שום סיבה שלישראל לא תהיה. הסינים תכננו 25 שנה קדימה, הם יודעים לאן הם הולכים וצועדים לשם בלי להתבלבל. גם אנחנו צריכים אתגרים שאינם תלויי ממשל או מפלגה כזו או אחרת. צריך לתכנן מה היעדים שלנו בתחום החינוך ומה היעדים שלנו בתעשייה. אנחנו חייבים לפעול לשילובם של שני מגזרים גדולים - האוכלוסייה החרדית ובני המיעוטים. אחרת בעוד 20 שנה אני ואת לא נצליח לפרנס לבד את כל הכבודה הזו. הם רוצים להשתלב, אני רואה סימנים מעודדים בכיוון הזה, אנחנו רק צריכים לאפשר להם את זה".

איך מצבנו הנוכחי קשור לקשרי הון־שלטון, לריכוזיות במשק ושלטון הטייקונים?

"אני חושבת שהחברה הישראלית בריאה מאוד, עם תחלואות שמוצאים בכל חברה דמוקרטית וקפיטליסטית. וכל דבר שנחליט לטפל בו יפסיק להיות בעיה וייהפך לאתגר. זה בטח לא אומר שאנחנו צריכים להרים ידיים או לצעוק געוואלד. אני לא חושבת שיש מדינה בלי ביורוקרטיה, וצריך לדעת גם להסתכל על הדברים הטובים שעובדים אצלנו. מערכת הבריאות, למשל, היא לדעתי מהטובות בעולם.

"בכל מקרה, בעניין הפערים, אם יש דבר אחד שאני יכולה להגיד שלא יקרה באינטל זה שלא נשלם אף פעם את המשכורות הכי גבוהות במשק. אני חושבת שזה לא נכון, ואני גאה להגיד שאני לא מרוויחה משכורת כמו חלק מאותם טייקונים. כמו העובדים, גם אני יושבת בקיוביקל, אוכלת איתם בחדר אוכל. אין לי מקום חניה שמור, אין לי נהג, ואני טסה במחלקת תיירים".

מפעל אינטל בקריית גת. "אנחנו המעסיק הכי גדול באזור. אבל אני לא בתחרות עם כיל" צילום: מאיר אזולאי

לעצור את סחרור המשכורות ולייצר חומרי גלם בישראל

לעובדים אינטל אולי לא מציעה את המשכורות הגבוהות ביותר בשוק, אבל היא כן מציעה להם את מקום העבודה הטוב ביותר בישראל, כפי שהוא מוגדר שוב ושוב במבדקים שונים. המפעלים שלה הם מעסיק מרכזי בערים שבהן הם פועלים, ופסברג מבטיחה של־7,300 העובדים כיום יצטרפו בשנה הקרובה עוד אלף. זו התחייבות דרמטית במצב המשק הנוכחי, בעיקר לנוכח היחלשות הדולר.

ההתחייבות לגייס אלף עובדים חדשים בשנה היא ריאלית?

"כן, וזו התוכנית - 500 עובדי ייצור חדשים ו־500 עובדים בעולם ה־Design. לגייס כזה מספר בשנה זה מטורף, ואם את שואלת מה מדיר שינה מעיניי - זה היכולת שלנו למצוא במדינה הזו מהנדסים וטכנאים בלי להתפשר על רמתם. אני רוצה את הכי טובים שהמדינה הזו יודעת לייצר מהמוסדות הכי טובים שיש למדינה".

זאת אומרת שיש לך העדפה לגייס בוגרי אוניברסיטאות ולא מכללות?

"העלית אותי על מוקש, אבל אני אכנס אליו ביודעין", היא מחייכת. "פעם האוניברסיטאות ייצרו מהנדסים והמכללות הנדסאים וכולנו היינו מאושרים. היום המכללות פותחות יותר ויותר את תוכניות הלימודים שלהן למהנדסים, וזה בא על חשבון הכשרת הנדסאים. המצב הזה יוצר שתי עוולות — אין לנו מספיק הנדסאים, נוצר חור, וזו בעיה ענקית. הנדסאי הוא האדם שבסופו של דבר מקבל לידיו מכונה בשווי 50-5 מיליון דולר והוא צריך לתחזק אותה. אני לא צריכה שכולם במפעל יהיו מהנדסים, אני צריכים שחלקם הגדול יידעו להחזיק מברג ושיהיה להם מספיק רקע באלקטרוניקה, מחשוב ורובוטיקה. אבל היום כולם רוצים להיות מהנדסים ולעשות רק עבודה של מהנדסים ולקבל משכורת של מהנדסים, וזו העוולה השנייה - סחרור המשכורות. כל בוגרי המכללות מצפים לקבל משכורת של מהנדסים, וזה יוצר מצב מאוד לא בריא. אם יש לאינטל אחריות זה למנוע את הסחרור הזה, כי בסופו של דבר אסור לשכוח - ישראל צריכה להתחרות עם ההודים. אנחנו יודעים לייצר 8,000 מהנדסים בוגרי אוניברסיטה בשנה, נסי לדמיין לעצמך כמה בוגרים ההודים מייצרים בשנה. אז בינתיים אנחנו יותר טובים מהם וזה בסדר, אבל זה לא תמיד יהיה ככה. אנחנו מתחרים גם ביכולות, גם בידע וגם בשכר, ויש לנו אחריות כבדה לא לתת לזה לקרות".

פסברג בשנתה הראשונה כמנכ"לית. "בעופרת יצוקה הייתי צריכה להסביר את המלחמה להנהלה האמריקאית" צילום: גדי קבלו

איך אפשר להתחייב על גיוס כה רחב בימים של היחלשות הדולר, שפוגעת בכם כיצואנים?

"היחלשות הדולר היא עובדה. ברור שכיצואן שמייבא חומרי גלם, מוכר מוצרים בדולרים ומשלם משכורות בשקלים דולר של 4.5 שקלים היה עדיף לי, אבל אנחנו לא שם. זה נורא מעייף להסתכל כל יום על הדולר ולהיות ממורמר. אנחנו יכולים לבכות, להצטער, לצעוק על פישר שיקנה עוד דולרים, אבל זו עובדה. אנחנו יכולים לנצל את זה בשביל ללמוד לעשות דברים אחרת, ואני מעדיפה לראות איך מתמודדים עם הבעיה, לשנות את המציאות שבה אני פועלת. המשמעות היא לשנות את ההתייחסות שלנו לשאלה מי עושה מה בתוך המפעל. אחת הדרכים היא לעשות את אותה העבודה עם פחות אנשים לעומת המפעלים המקבילים אלינו. זה משהו בריא באופן כללי, והאמנתי בזה גם בעבר. זה גם מה שחסך לי הרבה צרות כשהגענו למשבר, כי זה אִפשר לי לא לפטר ולו עובד אחד באינטל ישראל, בשעה שבאינטל העולמית היה גל פיטורים גדול.

"דרך אחרת היא לקנות חומרי גלם בישראל ולא לייבא אותם. הרי כבר הבנו שכותנה לא נגדל בישראל ושייצור הטקסטיל ייעשה בירדן או בסין. אז אני אומרת - בואו ניקח את הדברים שמשיקים לנקודות החוזקה שלנו, ובאמצעות כוח אדם יצירתי וחדשנות נייצר תהליכים שיתמכו בייצור קיים. למשל, נייצר כאן חומרי גלם מעולם הכימיה. בתהליך כזה אנחנו גם יכולים לייצר תעשייה ירוקה יותר, יש לנו הידע והיכולות להקים מפעלים אפקטיביים, עתירי אוטומציה וטכנולוגיה ולא כוח אדם, כמו במקומות אחרים. באינטל התחלנו בזה בקטן, עשינו פיילוט לייצור חומרי גלם בישראל. עכשיו אנחנו רוצים למצוא חברה בתחום הכימיה שתקים אצלנו בחצר, על שטח שאנחנו ניתן לה, מפעל ייצור. כולם אומרים לי שזה לא אפשרי, ואני אומרת שעל מכשולים מתגברים".

התחרות שלנו בעולם אמיתית, ולכן הממשלה חייבת לעזור

אחד המכשולים האחרונים שעמדו בדרכה היה הקושי לקבל את המענק הממשלתי להרחבת המפעל בקריית גת. נדרשו לה שנתיים של משא ומתן עד שבינואר 2011 סוכם כי הממשלה תעניק לחברה 200 מיליון דולר, ואינטל תשקיע במפעל 2.7 מיליארד. חלק מהמאבק לובה בביקורת על כך שאינטל קיבלה רק בעשור האחרון מענקים של יותר ממיליארד דולר, ושאולי הגיע הזמן להפסיק לתמוך בחברה המצליחה. פסברג נאלצה לנהל את המאבק בשתי חזיתות: בישראל היא הזכירה למקבלי ההחלטות שוב ושוב שהמענקים הוחזרו באמצעות תשלומי מסים, רכש גומלין ותרומה לתעסוקה. בארצות הברית היא נדרשה לשכנע את קברניטי אינטל להתחייב להשקעה כה גדולה דווקא בישראל.

סטף ורטהיימר. "הוא לא ביקש כסף מהמדינה, אבל המצב שלי אחר" צילום: אוראל כהן

בסופו של דבר קיבלתם חצי מהמענק שביקשתם, ואחרי זמן ארוך מאוד. זה לא מתסכל, לנהל מאבק כזה?

"תסכול תלוי בתגובה האישית שלי לדברים וגם בקונסטלציה שבה אני נמצאת. תהליכים אידאליים לוקחים אפס זמן, אבל אנחנו לא חיים בעולם אידאלי, וזה די נאיבי לחשוב שאנשים יקבלו החלטות ברגע. כשהבנתי את זה השיח שלי עם הגורמים בממשלה השתנה, וידעתי להתאזר ביותר סבלנות. אגב, דיברתי השבוע עם סטף ורטהימר גם על זה. לסטף תמיד היתה דעה מאוד ברורה בנושא הזה: הוא לא רוצה עזרה מאף אחד, רק שייתנו לו לנהל את הביזנס שלו כמו שהוא מאמין. הוא אמר לי 'את לוקחת כספי מדינה'. עניתי שנכון, אבל יש הבדלים ביני לבינו. הוא ישראלי שחי פה ועובד פה, אדון לעצמו. אני מנסה להביא לישראל חברה רב־לאומית, שיש לה אפשרויות אחרות. ההבדל השני הוא שבעצם יצירת השותפות בין אינטל למדינת ישראל אנחנו עושים טוב למדינה ואנחנו עושים טוב לאינטל, בסדר הזה.

"ולכן כששואלים אותי איך אני יכולה לבקש עוד מענק, אני עונה שאינטל בסופו של דבר היא עסק שצריך להיות רווחי. אף אחד מאיתנו לא מתבייש להגיד את זה, וכדי שנוכל להבטיח שאינטל תמשיך לרצות להשקיע בארץ צריך לדאוג להמשך השותפות. עם השנים אינטל התחילה להשקיע יותר והמדינה העניקה פחות - בהשקעה הראשונה המדינה נתנה 680 מיליון דולר ואינטל 1.7 מיליארד, לעומת 200 מיליון ו־2.7 עכשיו. נכון שצריך להביא בחשבון שהפעם מדובר בהשקעה ממוקדת טכנולוגיה ולא בפתיחת מפעל חדש, אבל עדיין מדובר בהרבה מאוד כסף".

ואם בעוד שלוש או חמש שנים תרצו לפתוח מפעל חדש או להכניס טכנולוגיה חדשה, שוב תבקשי מענק ממשלתי?

"למה את רוצה שנחכה כל כך הרבה זמן?", היא שואלת בהפתעה, אבל משיבה: "כן, אני אבקש מענק בלי שום קושי. אני לא מוכרת סיפורים. יש כאן משהו אמיתי, וההשקעה הזו באמת טובה לכולם וחשובה לנו, אבל גם למדינה, כי אחרת אינטל לא תשקיע בישראל. היום כבר לא רק אני חושבת שאינטל עושה טוב לישראל, הגענו למצב שגם לא מעט אנשים אחרים אומרים את זה, מכל קצוות האוכלוסייה, אז למה לא?".

ובכל זאת, היו מי שטענו שהאמירה שלכם שבלי מענק ממשלתי אינטל לא תשקיע בישראל היא רק איום סרק.

"לא, זו המציאות. אירלנד יכולה להגיד היום לאינטל מראש: 'תבואו - תקבלו הטבות'. זו סיטואציה שלאינטל העולמית קל להתמודד איתה, כי יש ודאות גדולה. הם יודעים מראש כמה יקבלו על כל השקעה, ומבחינתנו זו תחרות אמיתית. גם ארצות הברית היא תחרות. ממשל אובמה רוצה לייצר מקומות עבודה בארצות הברית, ויש טכנולוגיה של אינטל, ה־23 ננומטר, שמיוצרת רק שם כדי לייצר שם משרות. לפעמים אינטל מוכנה לקחת את הסיכון ולצאת למדינות אחרות, ואז היא בודקת איפה כדאי לה. ההחלטה הזו לא מתקבלת לפי העיניים היפות שלי או של מנהל הפעילות באירלנד".

כך פתרתי את בעיית הדיור בדרום (אבל מסעדות עוד אין)

במפעל בקריית גת, הגדול של אינטל בישראל, מעסיקה כיום החברה 2,300 עובדים. לא כולם תושבי הדרום - מה שעלול להחליש את טיעון התמיכה בתעסוקה באזור שפסברג שולפת מדי פעם. אבל כשאני מעלה את העניין בפניה היא שולפת את העובדות ומתארת את הקשיים. "אנחנו המעסיק הכי גדול באזור. 70% מהעובדים כאן גרים בקריית מלאכי ודרומה ממנה. הם באים בהסעות, ובבוקר הכניסה למפעל נראית כמו רציף אוטובוסים ענק. אז ודאי שהיינו יכולים לעשות יותר. אני כל הזמן מנסה למנף את מה שקורה כאן, לחבור לראשי הערים והמועצות. זה לא תמיד קל. היתה תקופה שעובדים שלי סיפרו שאין להם דירות לשכור או לקנות, כי היו מחסור באדמות וכל מיני ויכוחי סרק על הזכויות. הלכתי אז לשר השיכון זאב בוים ואמרתי לו - די. אז הוא עשה תוכנית של הפשרת אדמות, והיום כבר רואים תנופת בנייה. מאוחר? כן, אבל יותר טוב מאוחר מאשר אף פעם.

"אנשים רוצים היום לגור בבתים צמודי קרקע. הקיבוצים והמושבים היו חכמים והפשירו אדמות והיום את יכולה לראות את העובדים שלנו מפוזרים בכל הקיבוצים והמושבים באזור. זה נהדר בעיניי שהם גרים פה, כי אז מערכת החינוך מתפתחת ויש לנו קשרי גומלין גם עם הקהילה. עובדים שלנו מתנדבים בבתי הספר והכל משתבח. ואז העובדים גם מתחילים לחפש את המסעדות הטובות באזור. אותן הם עוד לא הצליחו למצוא".

השבוע פורסם שכיל טוענת שהתרומה שלה לדרום גדולה משלכם, מבחינת תרומה לתמ"ג ולתעסוקה. מנסים לגנוב לכם את הכתר?

"לא, אל תלכי לשם, אני חושבת שגם הם לא הלכו לשם. אני לא קונה את התחרות ההרסנית הזו, אני מאמינה בתחרות בונה. אני באמת אשמח על כל הצלחה שתהיה למישהו אחר. הדבר היחיד מבחינתי זה שיש לי רף חדש לשאוף אליו. אם משהו יכול להיות יותר טוב, בבקשה, אני אשמח ללמוד ממנו. אני חושבת שהעבודה שלנו וההשפעה שלנו על הסביבה - מכל הבחינות, לרבות תעסוקה - היא דבר מתמשך שמשליך גם על ספקים שלנו. אם כשבנינו את המפעל הראשון בקריית גת היינו צריכים לייבא מלט מטורקיה ואת תשתיות הברזל לקנות באוקראינה ובגרמניה, כשבנינו את המפעל הזה עבדנו עם ספקים ישראלים והכשרנו אותם, ו־100% מהמלט והבטון קנינו בארץ. פעם עשינו את זה במסגרת תוכנית שקראנו לה 'Best Effort'. היום לא צריך Best ולא צריך Effort, אנחנו פשוט עושים את זה".