טרול, אנטי טרול, והדרך הפתלתלה למיליארד דולר

אנשים קוראים לך טרול?

"אם אנשים קוראים לי טרול אז הם טועים. היום האינטרס שלי הוא האינטרס של החברות. אני מעין ביטוח, כאילו אנטי־טרול".

אבל היית טרול.

"כן".

במה אתה תורם לשוק?

"אנחנו חברה שמצמצמת סיכון של תביעות כנגד חברות".

אבל אתה, בגלגול הקודם שלך, יצרת את הסיכון הזה. בעצם בנית את השוק, עכשיו אתה מנקה אותו, ובין לבין הרווחת הון עתק.

"האמת היא שכן. זו לא הדרך שבה הייתי מנסח את הדברים, אבל זו לא הגדרה מוטעית".

***

אפשר לצקצק בלשון. לקרוא על הדרך שבה ערן צור, מולטי־מיליונר ישראלי בן 43, עשה את הונו, ולזעוק שהוא פרזיט, שהדבר היצרני היחיד שעשה בחייו הוא פיתוח שיטה להרוויח על חשבון אנשים או גופים יצרניים. שהוא התעשר מהקמת שוק שנוי במחלוקת וכעת הוא ממשיך להתעשר מניקיונו של אותו שוק. יש בכך הרבה מהאמת. צור עצמו מודה בכך.

אבל קשה גם שלא להישאב אל הסיפור העסקי המרתק של צעיר ישראלי שהתגלגל, בעזרת הרבה מזל, אל עולם חדשני ותאב בצע, והפך לאחד מנביאיו. שוק מסחור הפטנטים - מיקרוקוסמוס מדכדך של תרבות התיווך האמריקאית שהובילה למשבר הפיננסי הגדול של 2008 - הפך לשוק עם פוטנציאל רווח אסטרונומי, ומגנט אליו את אלה שתמיד חלמו בירוק.

אחת החברות המרכזיות בתעשייה הכוחנית והרווחית הזו היא RPX, שהקים צור עם שני שותפים אמריקאים. החברה הונפקה בראשית החודש בנאסד"ק לפי שווי של כ־900 מיליון דולר, וכיום היא כבר נסחרת לפי שווי של 1.3 מיליארד. חלקו של צור, המחזיק כמו כל אחד משותפיו המייסדים בכ־6.5% מהמניות, עומד על כ־85 מיליון דולר. אלה מצטרפים לכ־150 מיליון דולר שהרוויח, לפי הערכות, בתעשייה האופורטוניסטית והשנויה במחלוקת הזאת מאז סוף שנות התשעים.

צור. "פטנט היום הוא נכס סחיר. אנשים כמוני ניצלו את ההזדמנות, הוסיפו תחכום והרוויחו כסף" צילום: Winni Wintermeyer

שלב א': טרול הפטנטים של למלסון מפגין יצירתיות

ערן צור (43) נולד בירושלים וגדל בכפר סבא להורים אנשי חינוך. לאחר שירותו הצבאי ניסה להתקבל ללימודי משפטים בישראל, אבל בעידן טרום־המכללות לא הצליח לעבור את רף הקבלה הגבוה באוניברסיטאות וב־1990 החל את לימודיו באוניברסיטת לידס באנגליה. עם סיומם נסע לניו יורק, שם עבד במשך שנה במשרד עורכי דין, חזר לשנת התמחות בישראל ואז שב לניו יורק. הוא התחתן עם ליסה סילברסטיין, יהודייה אמריקאית שהוסמכה כרבה רפורמית וב־1997 קיבלה על עצמה לשמש כרבת קהילה בפיניקס, אריזונה.

צור נסע עם אשתו לעיר המדברית ועבד בתחילה במשרד עורכי דין גדול שעסק בדיני חברות. לאחר כשנה, בעקבות היכרות מקרית באירוע חברתי, עבר לעבוד במשרד בוטיק קטן שבראשו עמד עורך דין צבעוני בשם ג'רלד הוסייר, שחלק חיי עושר מופלג בין שתיים מערי התענוגות של אמריקה - אספן ולאס וגאס. בתקופה ההיא כבר היה המשרד של הוסייר ידוע בכך שהוא מייצג את יורשיו של המהנדס ג'רום למלסון, אחד הממציאים השנויים במחלוקת בהיסטוריה האמריקאית שרשם בשנות החמישים פטנטים שלכאורה צפו את התפתחותו של הברקוד.

השיטה של הוסייר היתה פשוטה: הוא הגיש תביעות נגד כאלף חברות ענק שהשתמשו בברקודים, בטענה כי הפרו את הפטנטים שרשם למלסון. אבל בד בבד עם הגשת התביעה הודיע המשרד לגופים שנתבעו כי הוא מוכן למשוך את התביעה אם יקנו מקרן למלסון רישיון להשתמש בפטנט במחיר המשוער שיעלה להם להתגונן מפני התביעה. צור, שגויס לחברה על תקן עורך דין מסחרי, הפך לשותף הממונה על ניהול המשא ומתן עם הגופים הנתבעים מתוך מטרה לסחוט מהם סכום פשרה גבוה ככל שניתן. "הרוב המוחלט של החברות הסכימו להתפשר איתנו ולשלם לנו את הסכום שהיה עולה להן לנהל את התביעה", אומר צור בראיון נדיר ובלעדי ל"מוסף כלכליסט". "הסכום הזה עמד אז על בין חצי מיליון דולר למיליון וחצי דולר לתביעה, ורוב החברות פשוט שילמו".

הגשתם תביעות נגד אלף חברות?

"כן".

ערן צור והשותף שלו

ולא תבעתם יצרני ברקוד, אלא חברות שהשתמשו בו?

"הפטנטים של למלסון דיברו על סריקה של ברקודים, ולכן הרעיון של המשרד שלנו היה לתבוע את כל המשתמשים בסריקה ולא את יצרני המכשירים. תבענו מאות משתמשים, ענקיות קמעונאות כמו וול־מארט, את כל יצרני המכוניות, כל יצרני הסיגריות, כל יצרני התרופות, כל ספקי האלקטרוניקה, כל חברות הטקסטיל וכל החנויות הגדולות שמשתמשות בברקוד".

צור וחבריו לא היו לבד. בימים ההם התגברה המגמה של עורכי דין שמגישים תביעות סדרתיות נגד גופי ענק מתוך תקווה שאלה יתפשרו איתם. הם זכו באותן שנים לכינוי "טרול פטנטים", והטרוליזציה של הענף שגשגה עד זרא. חברות רבות מצאו עצמן נכנעות לסחיטה ומעדיפות לשלם פיצויים על פני היגררות ארוכה בבתי המשפט. בחלק מהמקרים ניסו החברות הנסחטות לקבל שיפוי ממי שמכר להן את הטכנולוגיה. למשל, החברות שהשתמשו בברקוד והתפשרו עם הוסייר וצור ביקשו מיצרניות הברקוד לפצות אותן. יצרניות הברקוד הבינו שעליהן לעצור את המתקפה חסרת התקדים על המוצרים שלהן, ובשנת 1999 הגישו שתיים מהן (סימבול וקוגנקס) תביעה לפסק דין הצהרתי שיקבע כי הפטנטים של למלסון אינם בתוקף. לדברי השתיים, למלסון רשם פטנטים "פרימיטיביים" והתוקף שלהם משול ל"מדע בדיוני". עוד הוסיפו החברות כי בשל העובדה שרשם את הפטנטים בשנות החמישים, הפטנטים בכל מקרה היו אמורים כבר לפוג. לדבריהן, הסיבה היחידה שלא פגו נבעה מכך שבכל פעם הוסיף להם למלסון עדכונים שהתבססו על המצאות של אחרים ובכך הצליח להותיר את הפטנטים בחיים למשך שנים. בנובמבר 2002 החל שלב ההוכחות בתביעה זו, ובינואר 2004 קבע בית המשפט המחוזי בלאס וגאס כי הפטנטים אינם בתוקף. במרץ 2004 פרסם המגזין המקצועי "Law and Business" כתבת מגזין ארוכה שסיקרה את הפרשה וקיבלה את הכותרת הדו־משמעית "Breaking the (Bar) code". הוסייר, שהתראיין לכתבה, אמר בה כי הוא מכבד את פסיקת בית המשפט אך כמובן לא יחזיר את הכסף לחברות ששילמו לו: "זו היתה עסקה בעיניים פקוחות, ובעסקה כזו אתה משלם ולוקח את הצ'אנסים של עצמך".

הוסייר, צור ושאר השותפים סיימו את התקופה עם 1.5 מיליארד דולר שקרן למלסטון גרפה בניהולם מ־900 חברות אמריקאיות שהעדיפו לשלם סכום פיצוי קטן, במונחים שלהן, ולוותר על כאב הראש הכרוך בתביעה פוטנציאלית. לנוכח העובדה שהמשרד גבה מהקרן לא פחות מ־40% מהסכום שהצליחו להעביר לה, כל השותפים, ובהם צור, הפכו למולטי־מיליונרים.

אז המשרד קיבל 600 מיליון דולר?

"כן".

אני מניח שהוסייר קיבל את הרוב, אבל גם אתה, שהיית שותף במשרד חלק מהזמן, קיבלת עשרות מיליוני דולרים?

"כן".

שלב ב': מטרול למתווך בין הממציאים לטרולים אחרים

ב־2002, מעט לפני תחילת שלב ההוכחות במשפט נגד הפטנטים של למלסטון, עזב צור את המשרד אל שוק שונה לגמרי.

"פתאום אנשים קלטו את השוק, והיו תביעות רבות נגד חברות. תקרא לזה סחיטה, אבל נוצר שוק. המון משרדים צצו וניסו לחקות את מה שעשינו, והרבה מהם גם עברו לייצג לקוחות על בסיס אחוזים מהסכומים שהם היו מוציאים מהחברות, בדיוק כמו שאנחנו עשינו עם למלסון", מספר צור.

עם השם שקנה לעצמו במשרדו של הוסייר ("אני הייתי זה שמנהל את המשא ומתן מול החברות, ולכן הייתי הפנים של המשרד") יצאו צור ושותף נוסף שעבד איתו, לואיס הופמן, להקים משרד בוטיק שיחקה את הדרך שבה הרוויחו כסף מלמלסון. "אבל זה לא ענה על הציפיות שלנו", אומר צור. "כי בינתיים שוק ההגנה של החברות הגדולות התפתח. הלך בסדר, אבל פתאום אחרי שהרווחתי עשרות מיליוני דולרים הייתי צריך להסתפק במיליוני דולרים. חוץ מזה, כבר נמאס לי להיות עורך דין ומכל העימותים שאפיינו את הפעילות שלנו מול חברות גדולות".

צור מיהר לזהות הזדמנות חדשה - קרן בשם אינטלקטואל ונצ'רס, שהוקמה ב־2000 על ידי נתן מירוולד, סמנכ"ל הטכנולוגיות של מיקרוסופט, והתמחתה ברכישת פטנטים מגורמים שונים ודרישה מחברות שמפרות אותן לשלם לה תמורת רישיון השימוש בפטנט. במרוצת השנים רכשה החברה יותר מ־30 אלף פטנטים ומכרה את זכויות השימוש בהם או בחלקים מהם. צור הכיר חלק מהשותפים באינטלקטואל ונצ'רס והבין כי יש פה הזדמנות ייחודית.

נתן מירוולד, ביל גייטס ואריק שמידט צילום: בלומברג

"אינטלקטואל ונצ'רס היו גדולים וזה פיתח שוק משני רווחי, בתיווך ביניהם לבין הלקוחות. במשך השנים פנו למשרד שהקמתי המון לקוחות שרצו שאתבע בשמם על הפרת פטנט, אבל כל תיק דרש הרבה זמן וכסף לנהל אותו, ולכן היינו לוקחים מעט תיקים - נגיד אחד ממאה. פתאום היתה לי הזדמנות להגיד לאנשים: 'תראו, התיק שלכם לא טוב בשביל שאנהל אותו, אבל אני יכול למכור לכם אותו'. וכך, במקום לנהל תיק אחד ארוך ולדחות 99 לקוחות אחרים, יכולתי למכור את כל מאת התיקים. בין 2005 ל־2007 לואיס ואני מכרנו באופן הזה פטנטים לאינטלקטואל ונצ'רס בסכום של 300–400 מיליון דולר".

וכמה אתם קיבלתם מזה?

"25%–35%".

זה נשמע לי המון על כלום. למה שווה ללקוח לשלם לכם כל כך הרבה רק כדי שתמכרו לו את הפטנט?

"ההגדרה שלך נכונה כי עבדנו פחות, אבל חשוב להבין שלקוח שהיה פונה לאינטלקטואל ונצ'רס לבד היה מקבל אולי 100 אלף דולר על הפטנט שלו, ואילו אנחנו מכרנו להם את הפטנט ב־2 מיליון דולר. הגענו עם רקע בפטנטים ויכולנו לשכנע את הקרן לקנות במיליונים כי הסברנו לה, או לקרנות אחרות שקמו, איזה שימוש הם יכולים לעשות בפטנט. למשל, מי מהחברות הגדולות מפר אותו ואיך בדיוק, וכמה ההפרה הזו שווה לחברות האלה, וכדומה. בדרך הזאת אינטלקטואל ונצ'רס הבינו עד כמה ההפרה מהותית, וכמה, בהליך של ליטיגציה, היא יכולה לתבוע מהחברות האלה. זה גרם להם לשלם לנו יותר, ולכן היה שווה לממציא לעבור דרכנו".

שלב ג': להרוויח מלהקים ואז להרוויח מלמוטט

ב־2007 הסתיים גם פרק ב' בתעשייה של צור, וזאת על רקע יחסים עכורים בינו לבין הופמן, ומה שצור מכנה "המיאוס מעבודת עורך הדין". הדרך אל השלב הבא עברה בקשרי ידידות שיצר במהלך העבודה מול אינטלקטואל ונצ'רס עם ג'ון אמסטר, אחד מעורכי הדין של הקרן.

ב־2008 פרשו השניים, איש איש, מתפקידם, והקימו יחד את RPX. "הבנו שהשוק חם, והבנו שהשוק עכשיו פוגע בהרבה חברות, שכל הזמן מוציאות הון תועפות על המלחמה בתביעות שמגישים נגדן הטרולים. זו הפכה להיות מגיפה, וחברות הוציאו על התגוננות מפניה מאות מיליוני דולרים בשנה. ניסינו למצוא מודל שייתן לחברות האלה פתרון. איך אנחנו מצמצמים את הסחיטה שמתבצעת על ידי הטרולים".

הסחיטה הזו שאתה מדבר עליה זה בעצם מה שאתה עשית כשהיית במשרד שיצג את למלסון.

"נכון. אנחנו המצאנו את זה. היינו החלוצים".

אז צור ואמסטר החליטו להקים גוף שיסלק כמה שיותר פטנטים מהשוק ובכך יפחית את הסיכון של חברות רבות להיתבע. בתמורה, יגבה הגוף דמי מנוי שנתיים בסכום של מיליוני דולרים, בהתאם לגודל החברה. "מיבמ, למשל, אנחנו גובים 5 מיליון דולר בשנה. זה כלום בשביל חברה בסדר הגודל הזה, ובתמורה היא נהנית מסיכון מופחת כי אני מוציא פטנטים מהידיים של הטרולים. אנחנו קונים מהמתווכים - מעורכי הדין ואנשי העסקים שמייצגים את הממציאים הפרטיים - ואז החברות שמשלמות לנו יכולות להשתמש בפטנטים האלה והן כבר לא חשופות לתביעות".

עם לקוחותיהם של צור, אמסטר וג'פרי בארקר - השותף השלישי, שהגיע גם הוא מאינטלקטואל ונצ'רס - נמנות רבות מחברות הטכנולוגיה המובילות בשוק, ובהן גוגל, מיקרוסופט, אינטל, סמסונג, מוטורולה, יבמ ונוקיה, אבל כדי שהמודל שלה יעבוד RPX היתה צריכה הרבה כסף כדי לרכוש פטנטים רבים. בתחילה גייסה הון מקרנות שהשקיעו בגופים שונים בתעשייה, ובהן צ'ארלס ריוור ונצ'רס, קרן השקעות מבוסטון שאחד השותפים בה הוא פסיכולוג קוגניטיבי ישראלי בשם יזהר ערמוני, שנסע ללימודי מינהל עסקים בארצות הברית והשתלב בתעשיית ההון המקומית. אבל הכסף לא הספיק, ו־RPX החליטה לגייס הון נוסף מהציבור. בתחילה היתה כוונה להציע לציבור לרכוש כ־20% מהחברה במחיר מניה של 16–18 דולר, אבל כאשר הבינו כי הביקוש גדול הועלה המחיר בהנפקה ל־19 דולר למניה. מאז ההנפקה בתחילת מאי המשיכו המשקיעים להזרים אליה ביקושים, וכיום עומד מחיר מניית החברה על כ־28 דולר.

רבים יאמרו כי הנתונים הכספיים ל־2010 שהציגה החברה בתשקיף - תזרים מזומנים תפעולי של 120 מיליון דולר, הכנסות של 95 מיליון דולר ורווח נקי של 14 מיליון דולר - אינם מצדיקים את השווי הגבוה שניתן לה. כשצור נשאל על כך הוא מניף ידיו מעלה כמי שאינו יודע כיצד לענות, או כמי שאינו מעוניין להיכנס לדרך שבה מתמחרים את החברה שכיום הוא מכהן כנשיאה. נראה כי גם הוא יודע כי בימים שבהם מניית לינקדין נסחרת במכפיל רווח של אלף, קשה להצמיד תג רציונליות למשקיעי וול סטריט.

השלב האחרון (בינתיים): מאריזונה לסן פרנסיסקו

לפני שנה, ולאחר 12 שנה בפיניקס האוורירית והצחיחה, עבר צור עם בני משפחתו לסן פרנסיסקו. הצעד בא לאחר שצור ושותפיו הבינו כי הם כבר אינם עובדים במשרד עורכי דין קטנטן אלא מקימים אופרציה שמעסיקה כיום 80 עובדים, ושאם ברצונם למשוך כוח עבודה מתאים, עליהם לבחור ביעד הקוסם לבוגרים צעירים של אוניברסיטאות. הפור נפל על סן פרנסיסקו האטרקטיבית, שנמצאת לא רחוק מעמק הסיליקון וממגוון אוניברסיטאות יוקרתיות דוגמת סטנפורד, ברקלי, UCLA ו־Caltech.

צור מודה שקצת קשה לו להסתגל לצפיפות, לאינטנסיביות ולמזג האוויר של צפון קליפורניה לאחר השנים הארוכות במדבריות אריזונה.

כשהוא נשאל אם הוא מתכוון לחזור לארץ הוא אומר שהעסק הבא שלו יהיה כנראה בישראל, אבל זה עשוי לקרות בעוד הרבה מאוד שנים. בינתיים, הוא נהנה מהחיים במערב ארצות הברית, שהיתה טובה אליו ואפשרה לו להרוויח סכומי עתק משוק שספק אם יכול היה להתפתח במקום אחר ברחבי העולם.

התעשיה הזו יכולה להתפתח מחוץ לארצות הברית?

"היא יכולה להתפתח באירופה, אבל צריך לזכור שרוב החברות הגדולות נמצאות בארצות הברית. חוץ מזה, בחלק ממדינות אירופה וביפן לא תמיד אפשר להעניק לעורכי דין אחוזים מהיקף התביעה, מה שמונע את התפתחות השוק שם".

יכול להיות שהיום השוק משוכלל ואפשר למכור כמעט כל פטנט, אבל אי אפשר להתחמק מהתחושה שהממציא תמיד נדפק.

"אני מאמין שממציאים צריכים להרוויח כסף, ונכון שבין זה לבין מה שהתפתח יש פער עצום. יש ערך להמצאה ואני מעודד את הממציאים ליצור, אבל פשוט נוצר שוק משני למוצר שלהם. מה שקורה הוא שהיום הפטנט הוא נכס סחיר. יש אנשים, וגם אני ביניהם, שניצלו את ההזדמנות והוסיפו תחכום והרוויחו כסף".

נניח שאתה מגלה שפייסבוק משתמשת בפטנט של ממציא מסוים. האם תנסה לקנות אותו ואז תבוא לפייסבוק ותדרוש מהם פיצוי בתמורה לשימוש בו?

"לא, היום אנחנו לא אקטיביים".

אוקיי. ונניח שאני בא אליך עם פטנט, איך אתה מתמחר אותו?

"היום אני בודק כמה סילוק הפטנט הזה יכול לחסוך ללקוח שלי. עד כמה הוא רשום טוב, למשל. יכול להיות שהמצאת פטנט לא נורמלי אבל רשמת אותו כבעל ארבעה שלבים, ואז מישהו יוכל לחקות אותו ולהמציא שלב נוסף. זה למשל רישום לא טוב. אני גם בודק עד כמה הוא בר אכיפה, כמה חברות שלי הוא יכול לתבוע - או במילים אחרות, כמה הוא יכול לחסוך ללקוח שלי. לעומת זאת, טרולים מנסים לצפות כמה יעלה להם לתבוע וכמה יוכלו להרוויח, ואז משקללים כמה שווה להם להשקיע בפטנט. הרבה פעמים הם יציעו סכום כסף נמוך ואחר כך ירוויחו פי עשרה או שיבטיחו אחוזים בסוף התביעה. צריך לזכור שטרולים הם אנשי עסקים תאבי בצע".