שלגייה ושבעת החטאים

יום רביעי שעבר, עשר וכמה דקות בבוקר, רחוב בוגרשוב בתל אביב. ארבעה אנשים חוצים את הכביש. אחד מהם, זה שמוביל את החבורה אף על פי שהוא אורח בעיר, לובש טי שירט לבנה עם איורים צבעוניים, ועל גבו תיק גב שחור ועמוס. מתלתליו מעוטרי השיבה ברור שהוא לא ילד, הוא כבר בן 51, אבל ביד ימין הוא מחבק בובת ויניל גדולה, ילדותית וצבעונית, שחובשת תרבוש אדום ואוזניה ואפה השחורים מזדקרים. אחר כך, כשנתיישב בבית הקפה, טובי יתפוס את מקומו על הספה ליד השולחן, וכמו ילד במפגש של מבוגרים, מדי פעם ישתתף בשיחה ומדי פעם היא תעסוק בו. ולאף אחד - לפחות לארבעת המבוגרים שיושבים סביב השולחן - זה לא ייראה מוזר.

טובי (Toby) הוא היצירה המפורסמת ביותר של גארי בייסמן, אמן יהודי־אמריקאי, דמות מרכזית בסצינת האמנות האלטרנטיבית בלוס אנג'לס ואחד היוצרים המשפיעים והמדליקים שפועלים היום. עד גיל 25 הוא היה ילד טוב לוס אנג'לס שלמד בקולג' ועשה כל מה שהורים יהודים מצפים מבן הזקונים שלהם, אבל אז החיידק האמנותי שניקר בוורידיו דרש לבוא לידי ביטוי, ובייסמן עבר לניו יורק. עד מהרה התחיל לעבוד כמאייר בעבור כמה מהמגזינים הנחשבים בעולם, כמו "טיים", "רולינג סטון" ו"הניו יורק טיימס", ובמשך עשר שנים זכה בכל פרס אפשרי בתחום האיור וכבש את הפסגה הגבוהה ביותר - איור שער "הניו יורקר".

גארי בייסמן צילום: עמית שעל

אבל אז החלה להתגנב לצד ההצלחה הגדולה גם תחושת מיצוי, ובייסמן ארז את חפציו וחזר ללוס אנג'לס, הפעם כאמן מחתרתי במשרה מלאה. במהירות הפך ליוצר פופולרי, לא רק מאייר. הוא עיצב צעצועים, את סדרת ההנפשה זוכת פרס האמי "Teacher's Pet" בשיתוף דיסני, עסק בציור שנכנס לקטגוריית "אמנות יפה", באנימציה, במופעים אמנותיים - ולאחרונה נגע גם בתחום האופנה, כשהמותג הישראלי פראו בלאו עיצב בהשראתו ובשיתוף פעולה עמו פריטי לבוש, שהוצגו לאחרונה במשכן מאירוב בחולון במסגרת שבוע העיצוב הישראלי.

נציג ילדי שנות השישים נועץ את סכין השוקולד בלב גארי בייסמן ובני דורו אולי התבגרו בגיל אבל לא הצליחו להתבגר רגשית, ונותרו קשורים לחפצים שליוו אותם כילדים אסף חנוכה לכתבה המלאה 

טובי התחכך עם בייסמן, בת זוגו והמוזמנים גם בפתיחת התערוכה של פראו בלאו. "טובי הולך לכל מקום, במיוחד למקומות שהוא עוד לא היה בהם", מסביר בייסמן ברצינות גמורה. "יצרתי אותו כי רציתי חבר טוב שאוכל לסמוך עליו. זה היה בתקופה בחיי שבה לא סיפרתי כלום גם לחבריי הטובים ביותר ורציתי שטובי ישמור על הסודות הקטנים והמלוכלכים שלי, או מה שחשבתי שהיו סודות מלוכלכים".

אם זה היה אפשרי, נראה שטובי היה מהנהן עכשיו. הוא התרגל לסטטוס של סלבריטי. "טובי בתל אביב, יה!", כתבה מישהי בעמוד הפייסבוק של בייסמן, בתגובה לתמונה של טובי עם הדוגמנית דנה פרימן. יש לו מעריצים בכל העולם, כמו לבייסמן עצמו. במחשב הנייד של בייסמן יש תיקייה מיוחדת שמתעדת את הרפתקאות טובי בעולם. הנה טובי ברומא ("לקחתי אותו לראות את הקפלה הסיסטינית, רציתי שהוא יכיר את מיכאלאנג'לו. נכון, אסור לצלם שם, אבל צילמתי בכל מקרה"); טובי אינטימי עם ספק־גבר־ספק־אשה בלונדון; עושה דברים אסורים עם ליידי בויז בתאילנד; יונק משד של פסל נשי ומציץ למבושיו של פסל גברי בבירה אירופית; משתובב עם מיקי מאוס באולפני דיסני; תלוי על וו לצד גושי בשר ענקיים בקצבייה ירושלמית; על רקע ארכיטקטורה של גאודי בברצלונה; במגדל פיזה; במגדל אייפל.

"חפש את הביצים" צילום: GARY BASEMAN

יש לו גם תמונות עם סלבריטיז כמו מובי, טומי לי וקוונטין טרנטינו, ומגוון פוזות שובביות, מציצניות וחברותיות מרוסיה, יפן, ונצואלה, גרמניה, לוקסמבורג, שבדיה, אירלנד, קנדה, סינגפור, טייוואן, קפריסין, ארגנטינה, מקסיקו - וכל זה מחמש השנים האחרונות. בתמונות המעודכנות ביותר בעמוד הפייסבוק של בייסמן רואים את טובי מתפרע ביום העצמאות בתל אביב עם ילדים וספריי קצף על רקע דגל ישראל, צופה בזיקוקים בכיכר רבין ומבלה עם חברים במועדון.

אמנם טובי הוא בובת ויניל בשלושה צבעים, אבל יש דמיון רב בינו לבין האיש שיצר אותו. שניהם מושכים תשומת לב במראה הנאה, המתוק והתמים שלהם, הם מחייכים גם כשמדברים על דברים עצובים, פתוחים מאוד אבל שומרים לעצמם כמה קצוות של סודות, יחידים במינם, עם עין גדולה שפקוחה אל העולם. הם קצת אנחנו וקצת לא, מעוררים רצון עז לחבק אותם, לבלות איתם עוד קצת ולאהוב אותם מעט יותר.

דרקון ושמו עוגה

בשביל בייסמן ישראל היא לא רק העברית שהוא זוכר מהבר מצווה בהוליווד, הביקורים אצל הדודים בחיפה או אירועי התרמה קליפורניים. ישראל, עברית ויהדות ("אף על פי שאני לא סופר־ג'וּ") הם המצע שמזין את האמנות שלו. אחת הדמויות שיצר, למשל, נקראת עו־גה (Ooga) במלעיל – דרקון בעל שלושה ראשים, "שחשתי שנוצר על ידי ההורים שלי כדי להגן עליי, כדי שאחיה בדרך מסוימת ששיקפה את התפיסה שלהם לגבי הישרדות".

היצירה "מתים מצמא" ציור: GARY BASEMAN

למה קראת לו עוגה?

"בפעם הראשונה שבאתי לישראל הייתי בן ארבע. הגעתי עם אמא שלי לבקר את המשפחה לארבעה חודשים, ודי מהר שכחתי את האנגלית שלי ודיברתי רק עברית, וכל הזמן ביקשתי עו־גה. פיתחתי אובססיה לעוגת ספוג, ועו־גה הדרקון מסמל מבחינתי את התשוקה הזו".

הוא בן זקונים, שנולד בהפרש של עשר שנים משני אחיו ואחותו הגדולים ממנו להורים מבוגרים, "וכילד כולם תמיד רצו להחזיק אותי, כי הייתי תאונה וכל כך חמוד", הוא מספר בשעשוע. הוריו הם פולנים ניצולי שואה, אבל הוא לא גדל בצל זוועות השואה. היא פשוט היתה שם, כעובדה.

"בביקורי הראשון הוצפתי באמונה במה שאמרו לי, ש'את המדינה הזו בנינו בשבילך'", הוא מספר. בביקור השני היה בן 12, "והייתי סלבריטי בשכונה של דודיי בחיפה. כולם אמרו: 'הו, הוא אמריקאי, אלוהים', ובאו כל הילדים מהשכונה לראות שאני אמיתי. זה היה כל כך מיוחד. שמי גארי ובעברית השם שלי הוא גרשון, אבל הם אמרו, 'לא, לא, אתה לא גרשון, אתה גארי, אתה אמריקאי'.

"אתם מבינים, אני היחיד במשפחתי שנולד באמריקה, ובגלל זה אני יכול לעשות כל דבר, אפילו להיות הנשיא", הוא מגחך כשהוא מצטט את החלום האמריקאי, "וכל עוד אעבוד קשה אגשים את כל החלומות שלי. אמא שלי עבדה 35 שנה ב־Canter's, מעדנייה מפורסמת בלוס אנג'לס, אבא שלי היה חשמלאי, והם לימדו אותי את הדרך שלהם להישרדות: להיות אדם טוב, לעבוד קשה, לשים את כל כספך בחיסכון לפנסיה ולנהוג על פי החוקים. והייתי נחוש להצליח כדי שמה שהם עברו לא יהיה לחינם.

"ליל מיס בו" צילום: gary baseman

"הייתי תלמיד טוב, מעולם לא פספסתי יום בבית הספר, הייתי הראשון בכיתה מבחינת הציונים, מעולם לא השעו אותי, הייתי סטודנט טוב ב־UCLA, קיבלתי כל פרס שאפשר לקבל בבית הספר, לא שזה אומר משהו, אבל זה מה שהייתי צריך לעשות", הוא אומר בגאווה מהולה בבוז.

אז שיחקת לפי החוקים.

"הייתי כזה אידיוט. הרגשתי שאני צריך לפעול לפי החוקים, אבל כשזה הגיע לאמנות הגישה שלי השתנתה לחלוטין. כבר כשהייתי בן שמונה רציתי להיות אמן, להיות האמן הטוב ביותר, אבל כיבדתי את ההורים שלי. הם לא הבינו כלום באמנות ועדיין לא מבינים כלום באמנות", הוא אומר בחיוך, "אבל הם תמיד תמכו בי".

למה בקולג' הלכת ללמוד תקשורת ולא אמנות?

"כי אני אמריקאי, ולמה אמריקה כל כך נפלאה? כי יש לנו חופש דיבור ואת התיקון הראשון לחוקה, אז הרגשתי שזה התפקיד שלי, להגן על חופש הדיבור. ואיך אגן עליו? על ידי השתתפות בחופש הדיבור, על ידי אתגורו".

בסופו של דבר בייסמן אתגר את הוריו לראשונה כשהיה בן 25 ועבר לניו יורק כדי להפוך למאייר במשרה מלאה. "הם התנגדו לזה ואמרו שאם אעבור הם לא יעזרו לי. אהבתי אותם, אבל האמנות היתה יותר חשובה. ומי היה הראשון שעזר לי? ההורים שלי".

ומרגע שהתחלת לעסוק באמנות הפסקת להיות "מר בסדר" והתחלת לשבור את החוקים.

"כשזה הגיע לאמנות רציתי לשבור את החוקים, אבל לא סתם בשביל לשבור אותם, אלא אם המסר הצדיק את זה. הנה סיפור שאני אוהב לספר: העבודה הגדולה הראשונה שלי היתה לאייר את השער של 'הניו יורק טיימס בוק רוויו'. זו היתה הפעם הראשונה שהם נתנו את זה לאמן צעיר ולא בולט מחוץ לניו יורק. לקחתי לשער פרט מציור של הירונימוס בוש שהופיע בעמודי האמנות של הגיליון. הם שאלו אותי 'מה זה?', ואמרתי: 'זה בוש, זו אמנות יפה'. והבחור אמר לי, 'כן, כשבוש עושה את זה זו אמנות יפה, כשאתה עושה את זה, זה פרח מציץ מישבנו של גבר, ואתה צריך להוציא את זה החוצה'. מאז הייתי חייב למתוח קצת את הגבולות".

בייסמן: "מות אבי השפיע עלי פיזית" צילום: עמית שעל

מורד בעירבון מוגבל

האמנות של בייסמן נשענת על דמויות מאוירות כמו טובי- מאוד ילדותיות, צבעוניות ומתוקות, שהוא מעסיק בפעילות סקסואלית, עוצמתית ולפעמים קשה. למשל הוט צ'הצ'הצ'ה (Hot Chachacha), השטן הקטן שגונב הילות, או שושו (ChouChou), מין קופיף ורדרד שסופג את השנאה והפחד והופך אותם לאהבה קרמית וצמיגית שנוזלת לו מהפופיק. לכל דמות שבייסמן המציא יש שם, צבעים, אישיות מורכבת ומערכות יחסים - בדרך כלל פירות עולם הרגשות של בייסמן.

מאיפה הרעיונות לדמויות, לתכונות שלהן?

"איך נשים יולדות?", הוא משיב בשאלה. "זה בדיוק אותו הדבר. לכל מקום שאני הולך אני לוקח איתי את ספר הסקיצות שלי ומצייר. אני נותן לזה לצאת בלי לחשוב. ואז, אחרי חודשים, אני מסתכל אחורה, ורואה שמשהו מתחיל להיווצר, יש דמות שמתבלטת. אני לא יושב ואומר 'אני חייב להמציא דמות היום'. אני אפילו לא מנסה להמציא".

הדמות האחרונה, "הילדה שעוברת דרך קירות", נוצרה מתוך הצורך של בייסמן להתמודד עם המוות של אביו. בראיון בייסמן לובש חולצה עם הדפס שלה. "אבי מת בגיל 93, הוא חי חיים ארוכים, ובעשר השנים האחרונות היו לו בעיות בריאות, אז זו לא היתה הפתעה. כשהוא מת הוא היה כל כך שלו. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי ליד אדם מת וביליתי איתו מת אחר צהריים שלם עד שלקחו אותו לבית הקברות, ואז זה היכה בי כל כך חזק — תחושת האובדן, התמותה, הסוף.

"הייתי נסער וזה השפיע עלי פיזית. התחלתי לגדל שיער וזקן. תמיד נראיתי צעיר מגילי, ואחרי שאבא שלי מת נראיתי ב־20 שנה מבוגר יותר. לכן יצרתי את הילדה שנראית כמו רוח רפאים, כדי שהיא תעזור לי לגלות איך אני רוצה לחיות את חיי ושתעזור לי להגיע לשם. והאירוניה היא שזו ילדה שלובשת סדין, היא לא באמת יכולה לעבור דרך קירות".

"ליל מיס בו" נקראת הילדה הזו, שעומדת בלבה של התערוכה "ללכת דרך קירות" שבייסמן הציג במרץ האחרון בניו יורק. אחת התמונות המרתקות, לזכרה של בת דודתו שמתה מסרטן בוורלי, מתכתבת עם סיפור הגולם מפראג, שעל מצחו היתה חקוקה המילה "אמת", וכדי להמית אותו, שלא יחלל שבת, היה צריך למחוק את האות א' כך שעל מצחו נותרה המילה "מת". כך גם בציור של בייסמן: בצד אחד דמות והמילה "אמת" חקוקה על מצחה, ובצד השני הילדה שהולכת דרך קירות ועל מצחה המילה "מת". קשר מרתק בין המיתולוגיה היהודית והאינטימיות המשפחתית של בייסמן.

"זה חלק מההתמודדות שלי עם הרעיון של היהדות ותחושת האמת", הוא מסביר. "כשהייתי בתיכון ובקולג' פיתחתי את הסימן שלי לאמת, שלא הרבה אנשים יכולים לעשות", הוא זוקר את האצבע והזרת ומקרב ביניהן, כשהאמה והקמיצה כפופות, ואת הבוהן נועץ בצד האצבע. "כשאתה צעיר אתה מסתכל על יהודי אורתודוקסי בצורה מסוימת, וכשאתה מתבגר אתה מגלה שהוא אדם רגיל עם אותם פגמים וצביעות כמו כולם. גם אני חייתי צורת חיים מובנית, עם כל כך הרבה צביעות. יש כאלה שמורדים בגיל 16 ויש כאלה שמורדים בגיל 50".

מורד או לא, התערוכה דווקא קירבה אותו לאבא שלו. "רציתי שיהיה בה משהו לכבודו, אז לקחתי מבית הוריי חפצים שכאשר אבי היה בחיים הביכו אותי בלי סוף. בכל ארוחה משפחתית הוא היה לוקח את בקבוק הקריסטל הטוב של אמא שלי, מוזג פנימה קלואה ויין שרי, ומדביק עליו מסקינגטייפ שכתוב עליו 'קלואה ויין שרי'. הוא ניסה לגרום לכל המשפחה לשתות מזה, ובכל פעם סיננתי: 'אבא, אף אחד לא רוצה לשתות את זה'.

"הדבר השני שלקחתי הוא מין מאפרת לאס וגאס מכוערת עם שתי בובות עירומות, שלאורך השנים התמלאה בכל מיני שטויות כמו בובת ילד בר מצווה מפלסטיק, גלגל מיטה ופצירה. בכל פעם שעברתי לידה חשבתי, 'מה זה לעזאזל', והייתי כל כך נבוך שמישהו יראה את זה. אבל כשאבא שלי מת הדברים האלה הפכו לסמל לאהבה. השאלתי אותם מאמא שלי והצגתי אותם בתערוכה בניו יורק, והקטע המטורף הוא ששתיתי מהקלואה והשרי, ואתם יודעים מה? זה לא היה כזה גרוע", הוא מסכם בהשלמה.

מאייר הוא כמו שחקן

באמנות של בייסמן מותר הכל: איורים וציורים, יצירה ופרסום, עיצוב צעצועים וסדרות טלוויזיה. הכל הולך בחסות ה־Pervasive Art ("אמנות מתפשטת" בתרגום חופשי), מונח שטבע בייסמן. הרעיון הוא לאפשר לאמנות לפרוץ מעבר לשדה "האמנות הטובה", זו שנחשבת לגבוהה ו"ראויה", ולהשתמש בכל הכלים, התחומים היצירתיים והמדיומים. ואם תקראו לה אמנות רחוב, גרפיטי או פופ — הסיכויים גבוהים שבייסמן לא ייעלב ואפילו יראה בזה מחמאה.

הוא עצמו מותח כל הזמן את גבולות היצירה שלו. "המשמעות של המושג 'אמנות מתפשטת' משתנה כל הזמן, והוא נוצר כשהייתי זקוק לזה, כי אני אוהב אספקטים שונים באמנות, ורציתי לפרסם את האמנות שלי וליצור אותה בשיתוף פעולה עם אנשים מוכשרים מתעשיות אחרות. כשהייתי מאייר היו מאיירים שניסו ללא הצלחה להציג בגלריות. היתה כלפיהם הערכה בקהילת המאיירים, אבל מחוץ לקהילה הזו הם לא היו חשובים. ובאופן הדרגתי מוזיאונים החלו להציג אותם ולקבל לפחות חלק מהם בכבוד.

"אני חושב שהיום מאיירים מצליחים יותר אם הם קוראים לעצמם אמני רחוב, שזה סוג של גרפיטי, ולא מאיירים. כאמן רחוב וילד רע יש סיכוי שלקוחות כמו נייקי או ליוויס ייתנו לך קיר או פוסטר. זה עניין של סגנון, של מה שחם עכשיו, טעם השבוע או השנה".

"סוודר בשר צבי". עבודה שנעשתה בשיתוף פעולה עם מותג האופנה פראו בלאו

האמנות המתפשטת מטשטשת את הגבולות בין אמנות "טובה" למסחרית. אבל מה קורה כשחברות מסחריות רוצות שתתאים את האמנות שלך לצרכים שלהן?

"להיות מאייר זה להיות פותר בעיות ויזואלי. אתה לוקח סיפור, Unique selling point וכל מיני חתיכות קטנות, ויוצר מהם משהו בדרך שלך. המטרה שלי לא היתה להילחם בבמאים ובארט דירקטורים. זה לא היה המסר שלי אלא שלהם, ובמידה מסוימת מאייר הוא כמו שחקן. תמיד יש דרך להתפשר. אבל אם דיסני, למשל, היו מחליטים שאי אפשר שלשושו תיזל מהפופיק אהבה קרמית כנראה הייתי קם והולך משם".

היום בייסמן מייצר אירועים אמנותיים רבי־משתתפים בשיתוף פעולה עם אמנים נוספים. Giggle and Pop, למשל, היה מופע ריקודים ושירים במוזיאון המחוזי לאמנות של לוס אנג'לס (LACMA), שבו השושוז הצילו את הנערות הפרועות (Wild Girls), שבעקבות זאת הפכו לילדות מכרה הזפת (Tar Pit Girls) — כולן דמויות מציוריו של בייסמן. כדי להפיק את האירוע בייסמן חבר למעצבת תלבושות, מוזיקאי, כוריאוגרף ורקדנים, וגם הקהל התבקש לרקוד ולשיר ולא לצפות מהצד.

"הרעיון הוא לגרום לאנשים לקחת חלק באירוע, להשתתף. אני לא רוצה ליצור מסיבה לוס־אנג'לסית קולית שבה כולם יסתכלו. אני רוצה שהם ישירו, ירקדו, ישחקו".

שיפרצו את הגבולות של עצמם?

"כן, במידה מסוימת שיגלו את עצמם, כי בגבולות של עצמם הם בסדר. חילקנו צעיפים לאנשים שרקדו איתנו, ואת מילות השירים הדפסנו על דפי ספר ישנים ונתנו לאנשים כדי שישירו איתנו, ובסוף כולם עזבו עם מזכרות. ובשבילי, המזכרות האלה מאוד חשובות".

בביקורו הקודם של בייסמן בישראל, לפני שנתיים, הכיר את בני הזוג הלנה ופיליפ בלאונשטיין, מעצבי אופנה ובעלי המותג פראו בלאו, ומאז החל להתגלגל ביניהם שיתוף פעולה שהושלם, כאמור, בתחילת החודש, עם הצגת הבגדים שעיצבו בהשראתו.

זה שיתוף פעולה מוצלח?

"זו התחלה מוצלחת", הוא משיב. "אני מקווה שנעשה דברים נוספים, אולי מחוץ לישראל. אני מאוד מעריך ומכבד אותם, והם גורמים לדברים לקרות. זה היה כל כך מעניין, הדרך שבה הם חשבו, הדיאלוג בינינו. עוד לא סיפרתי להם, אבל יש אנשים שרוצים לקנות את הפריטים האלה, ואולי נרצה לייצר את זה בצורה מסוימת אף שהם לא ייצרו את הפריטים האלה במחשבה למכור. הם הסתכלו על העבודה שלי, חשבו על האימג', על המהות, על מה שניסיתי לומר, עם איזה חומר צריך לעבוד. למשל הם ראו בטובי מגן, אז הם יצרו עבורו מעיל גשם. הם לקחו את אחד הציורים הגדולים שלי, הדפיסו אותו על בד ויצרו ממנו שמלה שנגמרת כציור על הקיר".

אז עכשיו אתה יכול לסמן וי ליד עיצוב אופנה. מה עוד תרצה לעשות?

"הכל, יש המון דברים שאני רוצה לעשות. יש בי רעב ותמיד יש לי הרבה פרויקטים אפשריים שאני מחפש להם שיתופי פעולה. בשנה שעברה כמעט ביימתי קליפ לסמאשינג פמקינז, משהו שאני מאוד רוצה לעשות, ובסוף זה לא קרה. שנאתי את מה שהמפיק רצה לעשות, הוא לא באמת הקשיב למה שאני רציתי לעשות, אז עזבתי".

נורא מעניין שבפרויקטים האלה, ובטח בסדרת הטלוויזיה שעשית, אתה לא מייצר אישית כל פריים וכל אובייקט, אבל זה נראה שכולם יצאו מהעולם של בייסמן.

"אתם נחמדים מדי", הוא צוחק. "הם צריכים להיות טובים מספיק. אם הייתי פרפקציוניסט שמקפיד על כל דבר קטן, שום דבר לא היה יוצא לפועל. אני עובד על 200 פרויקטים, 98% מהם לא קורים, ורק 2% מתממשים. אז צריך לסיים את זה ושזה יהיה טוב מספיק, כי זה לעולם לא יהיה מושלם, ואני לא רוצה לעבוד על פרויקט ארבע שנים עד לנקודה שאמנם סיימתי איתו אבל אני שונא אותו".