אני, רובוטריק

משתתפי ועידת טכנולוגיות המזעור MEMS 2009 שנערכה בסורנטו, איטליה לא ידעו איך להגיב כשאנשי המשלחת מאוניברסיטת ברקלי האמריקאית הוציאו את הכוכבת שלהם - חיפושית קרנף מאפריקה.

מה לחיפושית טרופית מכוערת וגדולה ולמערכות אלקטרוניות קטנות ומורכבות, שאלו עצמם הנוכחים באולם. התשובה הגיעה מיד, כאשר בפקודת מחשב החיפושית של ברקלי פרשה כנפיים והחלה להתעופף, פונה ימינה ושמאלה לפי ההוראות שהוקלדו במחשב, בדייקנות של טיסן שנשלט בגלי רדיו. וזה מה שהיא היתה, בערך. חיפושית־הסייבורג של ברקלי נשאה על גבה שבב אלקטרוני במשקל שלושה גרם, ששלח שש אלקטרודות דקיקות אל תוך מוחו של החרק, ולקול לחישות ההתפעלות והאימה שעברו באולם קלט את ההוראות הממוחשבות שנשלחו בתקשורת אלחוטית ותרגם אותן לגירויים המתאימים במוח החיפושית.

זו היתה טיסת הניסוי הראשונה בפרויקט שמתנהל בשנים האחרונות בכמה אוניברסיטאות אמריקאיות במקביל. גם לאוניברסיטת מישיגן יש חיפושית שבמוחה הושתלו שבבים, ובאוניברסיטת ג'ורג'יה משתילים לזחלי עש טכנולוגיה שנשארת עליהם גם כשהם הופכים לפרפר. את המחקרים מממנת דארפא, רשות פיתוח טכנולוגיות הלחימה של משרד ההגנה האמריקאי, שמחקרים שמימנה בעבר הולידו בין היתר את ה־GPS, עכבר המחשב והאינטרנט, כמו גם מזל"טים חמושים ורכבים רובוטיים לא מאוישים שמשמשים את הצבא האמריקאי. בשנים האחרונות משקיעים בדארפא בפיתוח מערכות לשליטה מרחוק בדבורים, עכברים, כרישים, חיפושיות ואפילו יונים, בעיקר למטרות ריגול.

סוֹפר וסייבורג

הסייבורגים - יצורים שגופם משלב את הביולוגי והטכנולוגי, בריות חיות שחלק בלתי נפרד מגופן הוא מכונה - כבר אינם מדע בדיוני. הם כאן, והם אינם רק חרקים, הם כבר אנושיים. פרופ' יו הר מאוניברסיטת MIT, שאיבד את שתי רגליו והולך על רגליים רובוטיות שפיתח בעצמו, הוא רק דוגמה שולית למציאות הסייבורגית שמתחילה להיווצר בעשורים האחרונים. הפיתוחים הרפואיים לבדם כבר מגשימים נבואות של מדע בדיוני: לקוצבי לב ומשאבות האינסולין שמושתלות בגופם של חולי סוכרת הצטרפו בשנים האחרונות פרוטזות חכמות של ידיים קלות משקל, כגון אלה שהצבא האמריקאי משתיל בחיילים שנפצעו בעיראק ואפגניסטן, שתלי מיקרופון תוך־גרוניים שמאפשרים לאילמים לשוב ולדבר, שתלי שבלול תוך־אוזניים שמאפשרים לחירשים לשמוע, וגם חידושים פורצי דרך כגון שבבי מצלמה מיוחדים שמפותחים כיום כדי שבעתיד יושתלו על הרשתית של עיוורים ויחוברו לעצב הראייה שלהם, וכך יאפשרו להם לראות שוב באמצעים דיגיטליים. ואלה, כאמור, רק הפיתוחים הרפואיים.

ד"ר מייקל כּוֹרוּסְט, מומחה למדעי המחשב ולהיסטוריה של התרבות, כתב מדע ותיק ב"וושינגטון פוסט" וב"Wired" ומחברם של שני ספרים שסוקרים את ההתקדמויות בשתלים ביוניים בבני אדם, הוא סייבורג. ב־2001 הושתלו בגולגולתו שני שבלולי שמיעה שהשיבו לו את שמיעתו לאחר שאיבד אותה כילד. ההתקנים התוך־גולגולתיים הללו מאפשרים לו לא רק לשמוע, אלא גם להתחבר לנגני מוזיקה ולנגן מוזיקה ממש בתוך ראשו. ב־2005 הוא תיעד את השינוי שעבר בספר "Rebuilt" (תרגום שמו המלא: "בנוי מחדש: איך נעשיתי אנושי יותר לאחר שחלק ממני הפך למחשב").

מיד עם פרסום הספר, כחוקר סקרן של התחום, הוא יצא למסע אל העתיד הקרוב של אותו מדע ביוני שסייע לו לשוב ולשמוע. הוא ביקר במעבדות וכנסים, צלל לתוך מחקרים עדכניים בנוירולוגיה וביוטכנולוגיה, עבר דרך דארפא, מעבדות המדיה השאפתניות של אוניברסיטת MIT ומרכזי המחקר של העתידן ריי קורצווייל - וגילה שבכולם מניחים בימים אלה יסודות למשהו שהוא הרבה יותר מאשר תותבים משוכללים וישנה את העולם כולו, ולא רק את הרפואה.

ד"ר מייקל כורוסט: "שילוב המכונה בתוך ראשי העצים את החוויה האנושית שלי, ואז התחלתי לחשוב מה יקרה אם אסתייע במכונות גם באזורים אחרים במוח" צילום: Anne Kelley Looney

את מסקנותיו הוא פרסם לפני חודשיים וחצי בספר "World Wide Mind", ששמו הוא משחק על שם האינטרנט, World Wide Web. "הניו יורק טיימס" כתב על הספר החדש: "הצצה מבריקה אל העתיד ההולך ומתגבש. עתיד שבו האינטרנט, האימייל והסלולריים יוחלפו בחיבור מוחי ישיר, בעל יכולות שלאף טכנולוגיית תקשורת אין כיום - יכולת להרגיש את הזולת, לחוש אותו ולתקשר עמו במחשבות".

ספרו של כורוסט נותן הסברים מדעיים קפדניים שמהם אפשר להשתכנע שבעתיד שבבי תקשורת מיקרוסקופיים יוכלו להתחבר אל המוח כמו שהשבב של אוניברסיטת ברקלי התחבר למוח חיפושית הקרנף, ויאפשרו לאנשים להתקשר ולשלוח זה לזה מסרים באמצעות המחשבה בלבד - שבלא כל מכשיר מתווך תתורגם למסר דיגיטלי, תישלח בטכנולוגיית אלחוט, ותיקלט במכשור הזעיר שבמוחו של נמען המסר. כורוסט מתעקש שהביוטכנולוגיה והמזעור נמצאים בשלב כה מתקדם עד שקיומן של טכנולוגיות כאלה אינו בגדר ניחוש עתידני אלא שאלה של מכשולים הנדסיים בלבד. ולדעתו, הוא כותב, אלה מכשולים שאפשר יהיה לצלוח בתוך פחות מ־20 שנה, וכך לחולל את המהפכה הגדולה ביותר בתולדות האנושות. והוא גם מסביר בדיוק איך היא תיראה.

הרשת האנושית

דמיינו את התסריט הבא: טוני ויטוריו, ראש צוות בן ארבעה קציני משטרה במחלק הסמים, פושט עם צוותו על מאורת סוחרים. הוא יכול לחוש ששותפו ווילסון, בחדר השמאלי, לא חש כל סכנה מיידית, ולפיכך כנראה החדר ריק. אבל לפתע ויטוריו חש חבטה בחזהו, סארסן שבודק את החדר הימני נפגע ממשהו, כנראה מכדור שנורה מאקדח בעל משתיק קול. ויטוריו רואה בדמיונו את מה שסארסן רואה בעיניו - קנה אקדח המכוון לעברו מפינת החדר - וחש הדים מההלם והבהלה של סארסן. כעת ויטוריו יודע היכן היורה עומד. הוא נעמד מול הקיר ודרכו יורה בפושע. סארסן ניצל, בעיקר בזכות אפוד המגן שלו, ועכשיו ויטוריו יכול לראות דרך עיניו של סארסן את גופו המנוקב של היורה קורס בפינת החדר. עוד מבצע מוצלח של היחידה ללוחמה בסמים בעולם של מוחות מקושרים.

שתל זרוע רובוטית שפותח עבור הצבא האמריקאי. פועלת כמו יד רגילה צילום: mct

את התסריט הדמיוני הזה כתב כורוסט בספרו כדי להדגים את נבואת ה־WWM, האינטגרציה הטכנולוגית בין בני האדם, "וזה ההמשך הטבעי לעבודה שנעשית היום בתחום", הוא מסביר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "כיום אין טכנולוגיה שמאפשרת דברים כאלה, אבל הטכנולוגיה הקיימת צועדת בכיוון. אנחנו כבר יודעים לתרגם מחשבות וכוונות לאותות חשמליים ופקודות ממוחשבות, אנחנו יודעים למזער רכיבים אלקטרוניים ולשלבם בגוף חי, אנחנו יודעים להעביר תקשורת אלחוטית מהירה. השילוב של שלושתם אינו פנטזיה. זה יעד שחוקרים ויזמים משקיעים בו את זמנם וכספם, והשגתו היא בעיקר אתגר של זמן וכסף. יש בעולם ספרי מדע בדיוני שבהם מדמיינים עתיד פנטסטי. אבל זו תחזית מדעית שמתארת את הצעד הטבעי הבא של המציאות שסביבנו".

גם לשיחה עם כורוסט יש ניחוח עתידני. אנחנו מדברים דרך המחשב בשיחת וידיאו. כורוסט עונד על שתי אוזניו את ההתקנים החיצוניים של שתלי השמיעה שלו. ההתקנים הם מיקרופונים שמורכבים על האוזניים, וחוט דקיק מחבר אותם למגנט קטן ועגול שצמוד אל ראשו, מאחורי הרקות והאוזניים. המגנט הזה נצמד אל שתלי השמיעה המתכתיים שבגולגולתו של כורוסט, ומעביר אליהם בתהודה את הצלילים שהמיקרופונים קולטים. כשכורוסט מקשיב לך, זה נראה כאילו הוא גם מקשיב לאיזשהו קול במעמקי ראשו. וזה בדיוק מה שהוא עושה.

דיבורו, כמי שסבל רוב חייו מחירשות כמעט מוחלטת, מעט עמום, מעט כבד. מבעד לרמקולים שלי הוא נשמע כמעט מתכתי. המיקרופונים באוזניו משווים לו מראה של סוכן חשאי, מאבטח בפמליית הנשיא. אלא שהוא כלל לא נראה הטיפוס. הוא נושא דמיון מוזר לוודי אלן.

"לפעמים חושבים שאני עובד בשירותי הביטחון. לרוב פשוט שואלים אותי: 'איזה טלפון זה? משהו חדש?'", הוא אומר ומגחך בכבדות. "לקח לי הרבה זמן להתרגל לשתלים האלה ולאיך שאני שומע בעזרתם. למוח שלי לקח זמן להתרגל לצלילים המעוותים. בהתחלה אתה צריך להקשיב בהמון תשומת לב כדי לפענח את מה שאתה שומע. אבל אחת מתכונותיו המפליאות של המוח היא יכולת ההסתגלות שלו. היום לא נדרש ממני מאמץ מודע. מבחינתי, אני שומע את סביבתי כרגיל. אבל עדיין נשאר אצלי ההרגל הזה של לקחת עוד עשירית שנייה כדי להקשיב למה ששמעתי".

העתידן ריי קורצווייל. חזה את החיבור עם מכונות עוד ב־1999 צילום: איי אף פי

אתה בעצם סייבורג?

"בעבר כיניתי את עצמי סייבורג אופטימי. אני רואה את עצמי כשילוב בין אדם למכונה, שילוב שמאפשר לי להעצים את החוויה האנושית שלי. זה גם מה שגרם לי לשאול את עצמי אם אפשר לקחת את המכונה שמדי שנייה שולחת לעצב השמיעה שלי מיליון ביט של מידע ולהשתמש בה גם באזורים אחרים בראש. זה מה שהניע אותי לצאת ולבדוק את הכיוונים האחרונים במחקר בנושא הזה, ולתת הסברים והדגמות להשלכות שלהם".

כמה מה"השלכות" שכורוסט מתאר נשמעות קצת מרחיקות לכת: בספרו הוא מעריך שעבודות התשתית וההתקנה של הטכנולוגיות המזעריות במוח יבוצעו בעתיד בידי וירוסים מלאכותיים, פתילי דנ"א שיתוכנתו במעבדות ויוחדרו אל מוחות האנשים דרך כדורים וגלולות. אך במקום להתרבות בתאי הגוף ולנצל את משאביהם כפי שנגיפים אמיתיים עושים, הווירוסים המלאכותיים יתוכנתו להגיע למוח, לבצע בו חיווטים והתאמות לקליטת שתלי תקשורת מתקדמים ולהתממשק איתם.

אבל טענותיו הנועזות מקבלת חיזוקים מכל כיוון: ריי קורצווייל, מאבות תעשיית ההייטק והעתידן שחזה את מהפכות האינטרנט, הסלולר והגאדג'טים, חזה ב־1999 בספרו "עידן המכונות החושבות" מהפכה בענף הננו־טכנולוגיה שתאפשר עתיד הדומה לזה שכורוסט מדבר עליו. השלבים הראשונים בתחזיתו מ־1999 כבר התממשו. בשנים האחרונות קורצווייל מדבר על התקרבות "נקודת הסינגולריות" - זינוק אדיר בטכנולוגיה, שבעקבותיו יחל באנושות עידן חדש שטכנולוגיות האינטרנט, התעופה והחשמל ייחשבו בו למיושנות כפי שמנועי הקיטור נחשבים למיושנים כיום. מייסד מיקרוסופט ביל גייטס השמיע דעה דומה ב־2007, כשפרסם במגזין "סיינטיפיק אמריקן" מאמר ובו טען שתחום הרובוטיקה נמצא כיום היכן שתחום המחשוב היה לפני 30 שנה. לדעת גייטס, בעשורים הבאים צפויה לרובוטיקה, לבינה המלאכותית ולחיבור בין אדם ומחשב פריחה יוצאת דופן שאת ממדיה קשה לשער. ובינתיים, עוד ועוד ניסויים מרתקים שמוכתרים בהצלחה מראים שמוח אנושי יכול להפעיל מכונה בדיוק כפי שהוא יכול להפעיל גוף חי, ושהמכשולים בדרך לניצול היכולת הזאת הם, כפי שכורוסט טוען, בעיקר אתגר למהנדסים.

קסדת הטלפתיה, דור 1

קסדת ה־BCI של אוניברסיטת ברלין צילום: איי אף פי

ניסוי מרתק ומוצלח אחד כזה הוא BCI, ראשי תיבות ל־BrainComputer Interface או ממשק מוח־מחשב: BCI נולדה כטכנולוגיה ניסיונית שבה אלקטרודות פולשניות מוחדרות למוחם של אנשים הסובלים משיתוק קשה המונע מהם לתקשר עם העולם. האלקטרודות מתחברות למחשב שמפענח את גלי המוח של המשותק ומתרגם אותם למסרים. המחשב מזהה דפוסים של תדרי הפעילות החשמלית במוח, לומד את דפוסיהם הייחודיים, ומאפשר למטופל ליצור, בעזרת מאמץ וריכוז, אותיות ומילים שמופיעות על המסך.

ד"ר פיליפ קנדי, חוקר מוח פורה העומד בראש חברת Neural Signals האמריקאית, נחשב לחלוץ בתחום. ב־2004 הוא הצליח לגרום למטופל שלו, צעיר בשם אריק רמזי שנפגע בתאונת דרכים ולקה בשיתוק שהפך אותו ל"לכוד בתוך גופו", לשוב ולדבר - דרך מחשב. קנדי השתיל אלקטרודות במוחו של רמזי, באזורים האחראים על הדיבור, ובתהליך של שנים לימד אותו "לכתוב" באמצעות מאמץ מוחי, שתורגם להוראות במערכת ה־BCI. עם השנים התוכנה פותחה עוד יותר ורמזי צבר יותר מיומנות, עד שהצליח לעבור מ"הקלדה מוחית" של אות אחר אות לשידור של מילים שלמות, ממוחו אל המסך. כיום סינתיסייזר מתרגם את המילים לקול. על ההישג הזה קנדי זכה ב־2004 בפרס מדען השנה של קרן אלפרד מאן, פרס יוקרתי שניתן על פריצות דרך במאבק בנכויות, ומאז מרכזי מחקר רבים ממשיכים לפתח טכנולוגיות BCI. באוניברסיטת ברלין, לדוגמה, פיתחו ב־2009 קסדת BCI לא פולשנית שמאפשרת לחובש אותה לשחק במשחקי מחשב פשוטים באמצעות ריכוז ומחשבה. בתצוגת התכלית הראשונה של הקסדה היא שימשה כדי לשחק בשולחן פינבול.

"אנחנו מבני המזל שהצליחו להפוך רעיונות של סופרי מדע בדיוני למכשירים שימושיים", אומר קנדי בראיון ל"מוסף כלכליסט" ממשרדי חברתו בג'ורג'יה, ארצות הברית. "אפשרנו לאריק לשלוט במחשב תוך שימוש באותות נוירולוגיים טהורים. זה לקח לנו 18 שנה, אבל מרגע שמצאנו את העיקרון הבסיסי אפשר לפתח אותו להרבה כיוונים. קח את האלקטרודות האלה ותשתיל אותן במרכזי חשיבה אחרים במוח, והן יוכלו לשדר לי ולך את מה שמתחולל באזורים האלה של המוח בכל רגע נתון".

קנדי מספר שכאשר היה נוירולוג צעיר בשנות השמונים, איש לא האמין לו שטכנולוגיה כזאת אפשרית. הוא נאלץ לרוץ מרתון כדי לגייס כספים למחקר שלו. כיום הוא אחד האנשים שעבודתם היא הבסיס לאופטימיות בחזונו של כורוסט. הוא עובד כיום עם שלושה מושתלים, שלושה סייבורגים שבמוחם פועמות אלקטרודות שמתרגמות את מחשבותיהם למילים בסיסיות. מזעור ושיפור הממשק, הוא מאמין, בהחלט יוכלו להפוך את הטכנולוגיה הזאת ממכשור רפואי נדיר לאמצעי עבור אנשים לתקשר זה עם זה במחשבותיהם בלבד. "יש לנו עוד דרך ארוכה מאוד, אבל את המכשול העיקרי, מציאת דרך לתרגם פעילות חשמלית במוח למילים, עברנו", הוא אומר.

אילו עוד טכנולוגיות סייבורג אתה רואה באופק?

"הדבר שמעניין אותי במיוחד הוא חיבור של המוח למאגרי מידע ואמצעי חישוב. יש התקן פשוט שמאיץ את יכולת החישוב האנושית ועולה עשרה דולר, המחשבון. הרעיון של התקן שמחובר למוח ומכיל שבב של מחשבון שאדם יוכל להפעיל במחשבותיו ולקבל אל מוחו את התוצאות, זה מדהים בעיניי. יש לזה גם צד מבהיל. קשה לי להאמין למשל שדבר כזה יקבל אישור מסחרי, כי הוא יעניק לאנשים שמסוגלים לרכוש אותו יתרון עצום על שאר החברה, וזה יכול להיות דבר מסוכן. בכלל, הפיתוחים האלה נמצאים בשלב כה מוקדם שהבעיות האתיות שסביבם כלל לא עלו לדיון רציני. האתיקה של טכנולוגיות סייבורג היא משהו שנצטרך להתמודד איתו בעתיד. מוחות מחוברים יכולים להיות דבר מופלא, אבל גם עם אינספור סכנות חדשות".

אנשים מסוג חדש

פרופ' לינס: "טכנולוגיה לתקשורת ישירה בין מוחות תאפשר לנו להיכנס לנעליו של האחר ולהבין את כאבו ותשוקתיו. זה יחולל מהפך בהיסטוריה האנושית" צילום: Rodolfo Llinas

מי שלא מתרגש מהסכנות הוא ד"ר רודולפו לינס (77), חוקר לבן שיער שאזכור שמו בקרב נוירולוגים גורם להם להתנהג כעדת מעריצות של ג'סטין ביבר. לינס, קולומביאני במוצאו, הוא ראש המחלקה למדעי הנוירולוגיה באוניברסיטת ניו יורק, לשעבר ראש חטיבת חקר טכנולוגיות המוח בסוכנות החלל האמריקאית נאסא, אקדמאי בעל שם עולמי בחקר האבולוציה של המוח ואחד מפורצי הדרך הראשונים בחקר הממשק בין אדם ומכונה. "הסייבורגיות יכולה להפוך אותנו לאנשים הרבה יותר טובים, במובן האנושי", אמר בראיון שהעניק באחרונה לרדיו הציבורי האמריקאי. "טכנולוגיה שתאפשר לנו לתקשר זה עם זה, ממוח למוח, תאפשר לנו גם להכניס את עצמנו לנעליו של האחר, ולהבין את כאבו, תשוקתיו ופחדיו טוב מכפי שאנו מבינים אותם כיום. תקשורת שהיא מעבר לשפה תוכל לגרום למהפך חברתי שאין דומה לו בהיסטוריה האנושית".

לינס עומד מאחורי המחקר המסעיר ביותר בתחום הנוירולוגיה כיום: מציאת פתרון לא פולשני "להתגנבות אל תוך המוח" וציתות לפעילות חלקיו השונים, ותרגום האותות למידע בלי לקדוח בגולגולת כפי שקנדי עושה, ובלי לחבר מכשירים מעשי ידי אדם אל החומר האפור במוח. ובינתיים, הוא הצליח לעשות זאת בעכברי מעבדה.

זה עובד כך: הוא החדיר למפשעת העכברים קתטר ובו אלפי ננו־כבלים אלקטרוניים זעירים, שעובי כולם יחד אינו עולה על זה של כלי דם צר. הכבלים הללו משתלבים בכלי הדם, ודרכם מגיעים לכניסות שבתחתית מוח העכברים, בלי לגעת במוח עצמו, אבל מספיק קרוב אליו כדי לקלוט את התדרים החשמליים העדינים שעוברים בנוירונים. אם לינס יצליח לנבא פעולות של העכברים דרך ניתוח המידע שייקלט במכשור הזעיר הזה - או יותר מכך, אם יצליח לשלוט באמצעות המכשור בפעולות העכברים - הוא ימוטט כמה מהגבולות הקיימים במחקר המוח.

"אם נצליח לגרות את כל אזורי המוח מבפנים נוכל לגרות את חוש הראייה, ליצור תנועה מוטורית, לגרות תשוקות, תחושות, רגשות. אם תרצה תוכל ליצור חוויה חושית טוטאלית של שכיבה בחוף בודד על אי טרופי, אך ורק באמצעים טכנולוגיים מלאכותיים. וכמובן, באופן תיאורטי, תוכל לשתף אנשים באופן ישיר במחשבות וברגשות שלך, להושיב אותם ממש בתוך ראשך, ולשבת בעצמך בתוך ראשם. תלוי אם תבחר לשתף או לא לשתף", הסביר. "אם זה ייושם ביחידות צבאיות, למשל, אפשר יהיה בעזרת הטכנולוגיה הזאת לפתח לקבוצת חיילים מודעות קולקטיבית כשל להקת זאבים. ואת כל ההשלכות אנחנו אפילו לא יכולים לדמיין. וכמובן יתלוו לכך דאגות חמורות", אמר כאשר נשאל בנושא. "הרי דבר בטכנולוגיה הזאת לא ימנע קריאה של מחשבות ודיווחן למישהו אחר, או חמור מכך, שליטה בהתנהגות של האדם באופן לא רצוני".

וכאשר נשאל בראיון שמא, נוכח הסכנות, עדיף לוותר על חקר האפשרויות האלה, השיב: "יתרון הטכנולוגיה הזאת הוא ביכולת ליצור הבנה והזדהות מושלמת. תאר לך עולם ללא מלחמות, שהאנשים בו מבינים זה את טוב מבעבר ומגיעים לפתרונות חדשים. חסרונה הוא אובדן האינדיבידואליות. מה שברור הוא שהיא תיצור אנשים מסוג חדש, עם התפתחות חברתית אחרת ועם תפיסה שונה לחלוטין של המציאות. איני יודע אם נשתמש בטכנולוגיה הזאת לטוב או לרע, אבל מה שאין לי ספק בו הוא שזה עומד להתרחש, במוקדם או במאוחר".

מייקל כורוסט מודה שבנבואותיו המפורטות לעתיד הסייבורגי לא הקדיש די מחשבה לבעיות שעלולות להיווצר מכך שמתן גישה למחשבות ולרגשות יהיה הליך טכני כמו מתן גישה לקיר בפייסבוק - או אף לזיכרון המחשב. "אני לא יודע אם אפל וגוגל יקראו לנו מחשבות או אם האקרים יוכלו לפרוץ לנו למוח", הוא אומר. "מה שאני כן יודע זה שמחשב שאינו נתון לסיכון של וירוסים או פריצה הוא מחשב שאינו מחובר לשום מחשב אחר, ולא לאינטרנט. זהו מחשב כמעט חסר תועלת במונחים של היום. גם אדם שאינו מקיים שום מגע אנושי מוגן הרבה יותר ממחלות מידבקות, בגידות ומעשי מרמה, אבל זהו אדם בודד. כל סוג של מגע וחשיפה מעניק כוחות חדשים ופגיעויות חדשות. כדי ליהנות מהפירות של חיבור עוצמתי משהיה לנו אי פעם בעבר, צריך ליטול גם את הסיכונים שכרוכים בכך.

"אני גם יודע שחלק גדול מהתפיסה האינדיבידואלית שלנו היא אשליה", הוא מוסיף. "אנחנו הרבה יותר תלויים באחר משנדמה לנו. כל התכנון שלנו כבני אדם הוא פתוח לתקשורת. אנחנו מוסרים על עצמנו מידע ללא הפסקה, דרך פרומונים, אותות חשמליים, ריח, מגע, שפת גוף ושפה. בעולם כבר עומד מעין קורפוס קולוסום וירטואלי של כל האנושות, קווים שמחברים את כולנו למוח אחד גדול מאוד, שהוא אמיתי ומוחשי בדיוק כמו התודעה האישית והקוהרנטית, כביכול, של כל אחד מאיתנו. ההבדל היחיד הוא שהמוח הכלל־אנושי מאוד מטושטש ומלא סתירות. השאלה שלנו היא זו: אם כל מה שעשינו לאורך ההיסטוריה נועד רק כדי לחזק את הקשר בינינו, אז למה לא להצליח בכך, אם כבר יש הזדמנות?".