סינגפור היא מופת תכנוני. ישראל היא ההיפך

מי שיגיע לסינגפור בסירה מדרום, מכיוון אינדונזיה, עלול לטעות ולחשוב שהוא נסע קדימה בזמן ונחת בעתיד. את פניו יקדמו שלושה מגדלים בגובה 200 מטר כל אחד, שאת גגותיהם מחברת טיילת שנראית כספינה אווירית טרופה. לצד המגדלים הוא יראה מבנה לבן בצורת פרח לוטוס ענקי, שכאילו צף על קו המים.

זהו Marina Bay Sands, פרויקט אדריכלי שאפתני שבהקמתו הושקעו 5.5 מיליארד דולר, שנחנך לפני פחות מחודשיים וכבר הוכתר כאחד הסמלים הלאומיים של עיר המדינה הדרום־אסייתית הקטנה. שלושת המגדלים הם מלון ביי סנדס, שמכיל כ־2,500 חדרים וסוויטות, קזינו עם יותר מ־600 שולחנות ו־1,500 מכונות מזל, קניוני ענק ושבע מסעדות של שפים מפורסמים. הטיילת מעל המגדלים מכונה סקיי פארק, וכוללת בריכה באורך כ־150 מטר שהשוחים בה יכולים להגיע ממש עד לקצה ולהתבונן על הנוף.

הפרויקט בסינגפור. קם בארבע שנים, בעבודה מסודרת של 18 אלף איש צילום: Marina Bay Sands

הפרח המשונה שעל שפת המים הוא גולת הכותרת של מרינה ביי סנדס: מוזיאון ArtScience החדש, שמאז שנפתח למבקרים כבר נהפך ל"מֶכה" של התיירים שמגיעים לאי הקטן. גם עבור ההוגה והמתכנן של המוזיאון, האדריכל הישראלי בעל השם העולמי משה ספדיה, בין היתר מתכנן היכל יד ושם בירושלים, טרמינל נתב"ג 2000, העיר מודיעין והמצבה על קבר יצחק רבין, מדובר בהישג מיוחד במינו.

"זה משהו עצום. מעולם לא תכננו במשרד פרויקט של מיליון מ"ר", הוא אומר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "80 אדריכלים במשרד שלי עבדו על התכנון שנתיים, עם עוד מאה אדריכלים בסינגפור, וכל הפרויקט קם בתוך ארבע שנים בלבד, בעבודה של 18 אלף אנשים. לא ראיתי מערכת תכנון מופתית כמו זו הסינגפורית. לא בארצות הברית ולא באירופה. מה שחבל לי הוא שמערכת התכנון שלנו היא קטסטרופה, גם מבחינת חוק התכנון וההליכים וגם מבחינת הארגון. בישראל היו מאבדים שליטה בשלב מוקדם".

למשה ספדיה (72), ככל הנראה האדריכל הישראלי המצליח בעולם, יש סיבה טובה להקניט את מערכת התכנון והבנייה בישראל לדורותיה. רוב הקריירה העולמית שלו היתה מה שקרה לו בזמן שהפרויקטים המקומיים שלו נתקעו בסחבת הישראלית.

משה ספדיה. "את ההשראה לביי סנדס לקחתי ממפה של ירושלים מהתקופה הרומית" צילום: אלכס קולומויסקי

בגיל 29, 14 שנה אחרי שהיגר עם הוריו מחיפה למונטריאול, קנדה, הוא הגיש כעבודת גמר לתואר שני באדריכלות את "הביטאט 67", תוכנית לבניית שכונה עירונית שנראית כמו שילוב בין כפר הבנוי על גבעה לכוורת דבורים שתלויה באוויר. הביטאט 67 נבחרה לככב בתערוכה הנחשבת אקספו 67 ונבנתה בתקציב מיוחד של 15 מיליון דולר. עד היום היא נחשבת לאבן דרך בארכיטקטורה של המאה ה־20 ולשכונת מגורים מהיוקרתיות בעולם. ומאז הפריצה המטאורית ספדיה רק נסק. הוא נודע כמומחה למבני ציבור גדולים ודרמטיים, ותכנן ברחבי ארצות הברית, קנדה ואירופה קמפוסים אוניברסיטאיים, בתי משפט, מוזיאונים, ספריות ענק, תיאטראות וקריות ממשלה.

בישראל זה פחות עבד לו. לתוכנית השאפתנית שיקום מתחם ממילא, שכונה שנמצאת בתפר בין מזרח ירושלים ומערבה, הוא הצטרף בראשית שנות השבעים, בתקופת הכהונה השנייה של ראש העיר הצעיר טדי קולק. המכרז נגרר כמעט שני עשורים, ובשני העשורים הבאים הממשלה עיכבה את העבודות שוב ושוב. הבנייה התחדשה רק בעשור הנוכחי. פרויקט נתב"ג 2000 שתוכנן להיחנך ביום העצמאות 1998 נגרר גם הוא, וטרמינל 3 שספדיה עיצב נפתח באיחור של שש שנים.

הפרויקט המתסכל ביותר, לפחות לדידו של ספדיה, הוא "תוכנית ספדיה" שנקראת על שמו: יוזמה להרחיב את ירושלים לכיוון מערב, כדי לעצור את בריחת הצעירים ממנה ולמשוך אליה אנשים שיכניסו חיים חדשים לעיר. התוכנית עברה עשור של עיכובים, טלטלות וויכוחים עד שהמועצה הארצית לתכנון ובנייה ביטלה אותה.

ספדיה, כאמור, מצא מה לעשות בינתיים, ועדיין מוצא. בספטמבר הקרוב ייחנך בנוכחות הנשיא אובמה מרכז השלום שתכנן בוושינגטון, וכן ייחנך מרכז קאופמן לאמנויות הבמה שתכנן בקנזס סיטי. כעבור חודשיים ייפתחו מוזיאון קריסטל ברידג' שתכנן בארקנסו ומרכז המורשת הסיקית שתכנן בפונג'ב, הודו. "כל הפרויקטים החדשים שלי הם במזרח הרחוק", הוא אומר. "במומבאי ובבנגלור יש לי פרויקטים של שכונות של 3,000 דירות בכל אחת מהן. בסין יש לי שני פרויקטים של מגורים ומסחר. במשרד הגענו לחמישייה האחרונה במכרז לתכנון המוזיאון הלאומי החדש של סין בבייג'ינג, במקום זה שבכיכר טיאננמן".

להיכנס לעור הסינגפורי

איך אדריכל ישראלי מגיע לתכנן פרויקט סינגפורי לאומי?

"הפרויקט הזה עמד למכרז מחמיר במיוחד", מספר ספדיה. "הסינגפורים קבעו מראש את מחיר הקרקע ל־800 מיליון דולר ולא ביקשו מהיזמים להציע מחירים גבוהים יותר. התחרות היתה אך ורק על איכות הפרויקט, והסינגפורים הגדירו מראש שהם מעוניינים שהפרויקט ייהפך לאייקון אדריכלי ולסמל של המדינה. אותי שכרה אחת מארבע החברות שהגיעו לשלב הסופי של המכרז. אני נכנסתי ארבעה חודשים לפני הגשת המכרז הסופי. התחרינו בשלוש קבועות גדולות, וההצעה שלנו ניצחה. עכשיו הם מכנים את זה 'הסמל של סינגפור'".

אבל איך נכנסים לעורו של עם אחר, רחוק כל כך, ויוצרים עבורו סמל לאומי?

"יש לי היסטוריה די ארוכה עם הסינגפורים, שהולכת 30 שנה אחורה. הבניין הראשון שלי בסינגפור נבנה ב־1981, ומאז כבר בניתי עוד פרויקט וייעצתי לממשלה בתכנון הערים החדשות שלהם. אני חושב שכאשר פנו אליי לא ידעו זאת.

"לא היה לי ספק שעליי לתת תשובה לקונטקסט התרבותי־אקלימי שלהם. סינגפור היא תרבות מזרחית שבבסיסה היא סינית. 70% מהסינגפורים הם סינים, ויש בה גם הודים, טמילים ומלזים. בסוף שידורי הטלוויזיה שלהם מנגנים את ההמנון ורואים קליפ עם ארבעה פרצופים, אחד לכל אחת מארבע הקבוצות האתניות. אבל היא גם רב־תרבותית, ומחברת מזרח ומערב. הסינגפורים חובבי גאדג'טים, והרגשתי שהם אוהבים לחשוב על עצמם כקאטינג אדג' של המדע. לכן רציתי לתת תחושה של פרויקט שמסתכל אל העתיד. מבחינת אקלים זה מקום טרופי, חם ולח. בלילה כולם יוצאים החוצה וביום כולם מתחבאים. אז ניגשתי לשם כאדריכל שלומד את ההקשרים התרבותיים. אם הייתי מתכנן את זה בקנדה זה היה נראה אחרת לגמרי.

"במוזיאון הסיקי, למשל, היה ויכוח גדול בהתחלה: מה פתאום שישראלי־יהודי־אמריקאי יתכנן עבורם? רק כשהצגנו את העיצוב דברים התחילו להשתנות. כדי להגיע לעיצוב הזה למדתי את התנ"ך שלהם, הסמלים שלהם, המוזיקה, ההיסטוריה. יש להם מסורת של מבצרים והגנה, ולכן שילבתי את התמה של מצודה מצד אחד, ובניין פתוח ומזמין מצד שני. הפרויקט נמצא בסמוך למקדשים שלהם, שגגותיהם צבועים בזהב, אז אני עשיתי בכסף. כלומר גם פתרון מאוד רדיקלי תמיד יתייחס למסורת".

מה תפקיד פרח הלוטוס בפרויקט בסינגפור?

"האמת היא שלא התכוונתי לעשות דווקא לוטוס. רציתי לתכנן משהו מרחף, שיש לו קלילות, משהו פורח, ומיד התחילו סביבי לתת לזה שמות. מישהו אמר שזה נראה כמו אשכול בננות. מישהו רצה לקרוא לזה "The Welcoming Hand", כי זה נראה כמו יד שמקדמת לשלום את הבאים מהים. למקומיים זה עשה אסוציאציה ללוטוס. אני לא אוהב לתת משמעות אחת. כל אחד יכול לחשוב על זה איך שהוא רוצה".

מוזיאון ArtScience בסינגפור. "לא התכוונתי לפרח לוטוס" צילום: Marina Bay Sands

ספדיה מספר שהוא זה שהציע לבנות מוזיאון למדע ואמנות. "היינו צריכים להכניס להצעה גם רעיון לתוכן של הפרויקט. התלבטנו על זה ארוכות, היות שכבר יש להם אולם קונצרטים, אקווריום, מוזיאון לאמנות ומוזיאון למדע, אז הצענו לעשות משהו חדש. כבר שנים אני מעוניין בשילוב של אמנות ומדע ובמכנה המשותף לשניהם. באוניברסיטת הרווארד יש חוג שעוסק בכך ושהייתי חלק ממנו. היום כבר רבים מאמינים שלשני התחומים האלה יש מהמשותף, והרבה יותר ממה שסברו בעבר. אז לצורך כך כינסנו כמה ישיבות עם הוגי דעות, מנהלי מוזיאונים, אמנים ומדענים כדי לבדוק את הפוטנציאל שיש למוזיאון כזה, ובסוף הצגנו את הרעיונות גם בפני ממשלת סינגפור, תחת השם ArtScience. הם מאוד אהבו את זה".

לא בטוח שהסינגפורים יודעים זאת, אך ההשראה של ספדיה לפרויקט המרינה ביי סנדס היתה מפה עתיקה של ירושלים. "הדגם שלי היה מפת הקארדו, הרחוב הראשי בירושלים בתקופה הרומית והביזנטית", הוא אומר. "הם רצו שנעשה טיילת במים, והחלטתי לבנות סביב הטיילת לופ סגור שהחלקים בו מתייחסים לאותו קארדו. גם הפיצול של המלון לשלושה מגדלים עם פתחים ביניהם הזכיר לי את הקארדו. הרגשתי שאלמלא הפיצול, 3,000 מ"ר של מלון ייצרו הפרדה בין הים לעיר. וכאשר נוצרה השאלה איפה נשים את הגנים ובריכות השחייה תכננתי גשר של 25 דונם מעל הבניינים".

הגשר עצמו, סקיי פארק, נפתח לפני כשנה, ומאז הוא אטרקציה תיירותית עם תורים אינסופיים. לדברי ספדיה, הסקיי פארק לבדו מכניס כ־25 מיליון דולר בשנה. "יש פה הרבה משחקים", הוא אומר. "למשל, התחתית עשויה מפאנלים של אלומיניום ונראית כמו תחתית של אונייה מרחפת. זה נתן לזה מין קלילות וקצת הומור".

ספדיה עם אלפרד אקירוב באירוע במרכז רבין לחקר ישראל, גם הוא בתכנונו של ספדיה. "אקירוב נדיר" צילום: שאול גולן

ירושלים שוברת את הלב

אתה נוהג למתוח ביקורת על מערכת התכנון הישראלית. האם בעקבות הפרויקט הזה הביקורת שלך התחזקה או נחלשה?

"התחזקה, ועוד איך. קחי למשל את המכרז. בישראל הממשלה לא היתה מעזה לתת את הקרקע במחיר קבוע ולהפוך את האיכות לנושא המכרז. היו נותנים את הקרקע למרבה במחיר, ואז מאבדים שליטה על האיכות. בסינגפור שיטת המכרזים הרווחת נקראת 'שיטת שתי המעטפות' - יזמים מגישים שתי מעטפות. באחת התכנון של הפרויקט ובשנייה הצעת מחיר על הקרקע. בשלב הראשון הממשלה בוחרת רק את הפרויקטים עם העיצוב הטוב, ומסננת החוצה את האחרים. רק בשלב השני הם פותחים את המעטפה השנייה ובוחרים ביזם שהרבה במחיר.

"באחרונה השתתפתי בפרויקט כזה. היו בו 18 הצעות. הסינגפורים סיננו החוצה 15 הצעות בגלל העיצוב, וערכו את המכרז על המחיר בקרב השלושה שנותרו. במרינה סנדס זו היתה ההחמרה הכי גדולה. המחיר הקבוע של הקרקע יצר מצב שבו התחרות היא אך ורק על האיכות.

"בסינגפור גם מצליחים להביא את האנשים הטובים ביותר לעבוד עם הממשלה. בארץ המצב הפוך. בישראל המשכורות בסקטור הציבורי הרבה יותר נמוכות מבפרטי. בסינגפור שר בממשלה מרוויח מיליון דולר בשנה, ואת לא שומעת על שחיתויות".

לדעתך זה מנע הקמה של פנינים ארכיטקטוניות ומבנים בעלי חשיבות עולמית בישראל?

"גם, אבל יש בעיה נוספת, והיא שיש מעט מאוד יזמים בעלי מעוף. לי היתה הזכות לעבוד עם אלפרד אקירוב, שהוא אחד היזמים היחידים פה שהם ברמה בינלאומית. אין הרבה כאלה. להרבה יזמים אין מעוף, לא מבחינת תכנון ולא מבחינת אחזקה".

בקיצור, לא נראה פה פרויקטים כמו בסינגפור.

"לא הייתי לוקח את זה לפסימיות כזו. ממילא סוף סוף פתוח לציבור, ולדעתי הוא שינה את פני העיר. אני מאושר מנתב"ג. אני מאושר מיד ושם. עוד יבואו דברים אחרים, אין מה לדאוג".

לספדיה יש תכונה יוצאת דופן: גם כשהוא משמיע ביקורת קשה, על סף של נבואת זעם, הוא לא מעורר אנטגוניזם. כשהוא מדבר על הרעות החולות בנוף האדריכלות הישראלי של 45 השנים האחרונות הוא מדבר בקול כמעט מדיטטיבי, ובלי להישמע מתלהם.

היכל יד ושם בירושלים. "אני מאושר ממנו, ויהיו עוד" צילום: עמית שאבי

"ב־40 שנות עבודתי בירושלים לא נתקלתי בשחיתות", הוא אומר. "אבל הבעיה היא לא שחיתות, אלא הכיעור בבנייה. בפרשת הולילנד, למשל, אם האישומים נכונים זה שובר את הלב. אבל לפני האישומים צריך לשאול למה בכלל אישרו לבנות בירושלים בניינים גבוהים. גובה וצפיפויות שלא מתאימים לעיר הזו. הלחץ של היזמים והמצ'ואיזם הלבנטיני שלנו, החשיבה שעיר צריכה להיות בנויה לגובה, אחרת היא לא עיר מודרנית, זו הבעיה".

לא במקרה ספדיה מתייחס למגדלי הולילנד. עבורו הם באמת לא מייצגים שחיתות, אלא את ההפסד האישי שלו בירושלים - את הבחירה הממשלתית לבנות בעיר בדרך הפוכה לזו שהוא עצמו הציע וקידם. ב"תוכנית ספדיה" שגיבש בסוף שנות התשעים הוא הציע לכסות את הר חרת ורכס לבן שממערב לעיר ב־26 אלף דונם של פרברים, שיגיעו עד קו הרכס.

התוכנית הותקפה מכל הכיוונים: ארגונים סביבתיים התנגדו לפגיעה בשטחי הטבע ולזיהום אוויר כתוצאה מתוספת של כבישים וכלי רכב, במקום בנייה צפופה ויעילה יותר בתוך העיר. ארגוני ימין דרשו להרחיב את ירושלים מזרחה במקום מערבה, ותוכניות חלופיות הוצגו רק כדי להראות שאת 20 אלף יחידות הדיור החדשות אפשר להוסיף בלי לצאת מגבולות העיר הבנויה. באוקטובר 2006 אורגנה הפגנת המונים שליוותה את ישיבת המועצה הארצית לתכנון ובנייה שעסקה בתוכנית. בנובמבר ראש העיר אורי לופוליאנסקי הסיר את תמיכתו בה. בראשית 2007 היא נדחתה, וגם מחליפו של לופוליאנסקי ניר ברקת אמר כי מבחינתו התוכנית לא תחזור לעמוד על הפרק. כיום המאבק בתוכנית ספדיה נזכר כמחאה אזרחית שהביאה לשמירת הנוף הטבעי סביב ירושלים.

אולי בנייה לגובה היא הדבר שהישראלים רוצים?

"אולי, אבל בארצות תרבותיות יודעים שאם יש נכס היסטורי, לא בונים לידו לגובה. בפירנצה לא בונים לגובה ובקורדובה לא בונים לגובה, וגם בוושינגטון, בלב לונדון ובלב פריז לא בונים לגובה. בינתיים אנחנו הורסים את העיר העתיקה ונותנים לה להתנוון. אנחנו לא דואגים לפתרונות חניה ולנגישות, הגגות מכוסים בשכבות של אנטנות משנות השישים ובצלחות לוויין משנות השמונים, בדודי שמש ובבנייה לא חוקית הרסנית. כל הדברים הכי מכוערים שיש. זה קורה במשמרת שלנו. יום אחד יבוא מישהו ויגיד 'ירושלים העתיקה נהרסה On Israel's watch'".

ומי לדעתך אחראי לכך? מי זה שנרדם בשמירה?

"רשויות התכנון והפיקוח, עיריית ירושלים. לאכוף את החוק על איזו שכונה שבנו מחוץ לעיר העתיקה הם יודעים, אבל לאכוף את החוק בעיר העתיקה עצמה הם לא יודעים. זה שובר את הלב, כי חלק מהנזק לא נוכל לתקן אחר כך".

אתה חושב שזה יכול להשתנות? אנחנו בעיצומה של רפורמה בתחום התכנון והבנייה.

"אנחנו צריכים להתקדם הרבה מאוד. בסינגפור, למשל, כשאתה בא לאתר אתה יודע בדיוק מה מותר ומה אסור. פה זה לא קיים. אין תוכניות־על מסודרות. היה לנו פעם חוק שימור קרקע חקלאית, ואריאל שרון נטרל אותו והיום קל לשנות ייעוד לקרקע חקלאית. ומהצד השני, כיוון שאין תוכניות מסודרות כל דבר נחשב לשינוי תב"ע (תוכנית בניין עיר), וכל שינוי תב"ע זה חגיגה לפוליטיקאים. ולמה אין לנו תוכניות מסודרות? כי תוכנית מסודרת הופכת את הפוליטיקאים לפחות חשובים, פתאום פחות צריכים אותם".

מה בנוגע ליחס לאדריכלים בארץ?

"בישראל המקצוע דפוק, אבל אני לא מאשים אף אחד. תרבות התשלומים פה דפוקה. כמעט לא קיימת פה ההבנה שתכנון נותן לך תוצר איכותי יותר, וצריך לשלם בשביל זה. גם חוק המכרזים לבחירת יועצים ואדריכלים, שבו נרמז שמי שמוריד את המחיר הכי נמוך מקבל את הפרויקט, פשוט מעוות".

יכול להיות שבגלל שברון הלב אתה מעדיף ליצור במקומות אחרים בעולם?

"להפך, אני חושב שהוכחתי את העקביות שלי. מפרויקט ממילא, למשל, מישהו אחר היה בורח כבר לפני 20 שנה. אני המשכתי לעבוד עליו גם כשלא היה מי שיקדם אותו. אני לא מדבר מתוך תסכול. הצלחתי במודיעין, בממילא, בנתב"ג. פשוט ירושלים מאוד יקרה לי, ומדיניות הבנייה לגובה בה היא הרסנית לטווח ארוך. אני שואל את עצמי, איפה ארץ ישראל היפה, איפה החבר'ה מהחברה להגנת הטבע, שעצרו אותי בממילא במשך 20 שנה? איפה הם היום? שלא לדבר על זה שכאשר חוצים את חומת ההפרדה ורואים איך אנחנו בונים בשטחים, שם כל הערכים נעלמים".

אז מה מחזיר אותך לפה? למה אתה לא אומר "עזבו אותי מהבלגן הזה" ועובד רק בחו"ל?

"זה הבית שלי".

מרכז השלום בוושינגטון שייחנך בספטמבר. "כרגע אני בעיקר עובד במזרח" צילום: בלומברג

מעדיף נייר ועיפרון

קומה שלמה במשרד הירושלמי של ספדיה מוקדשת למודלים גשמיים, שמשרדי אדריכלים רבים רואים אותם כמיותרים, בעיקר בעידן הדמיות המחשב.

למה לא עברת להדמיות מחשב?

"הצוות במשרד שלי בונה בניינים במיליארדים. אם לא היינו משתמשים במודלים זה היה מסוכן. מי שיודע להשתמש בתוכנות מחשב יכול להוציא דברים יפים, אבל יכול גם להטעות מאוד. כמי שהתחיל עם עיפרון ביד הבנתי שלפעמים מה שיפה במחשב מנותק מהמציאות, ומכבה את המחשבה. לפעמים אני מוצא את עצמי מחלק במשרד עטים ועפרונות ומבקש מהאדריכלים שעובדים אצלי 'עזבו את המחשב לחצי שעה, נסו לשרטט'".

אך בכל זאת, ניכר שספדיה כבר הצליח לעשות צעד וחצי לתוך העתיד. את הדקות האחרונות בראיון הוא מנצל כדי להשוויץ בבייבי החדש שלו - האייפד של אפל. "כאן", הוא מצביע על החלק הקדמי של המבנה שלו בסינגפור, "כל זה יהיה מכוסה בצמחים בסופו של דבר".

זה נראה כמו העתיד.

"כן, אבל האמת היא שזה ההווה".

גם להביטאט שלך משנות השישים יש עכשיו גרסאות עתידניות?

"הפרויקט הראשון שבניתי היה העתידני מכולם".

בשנות השמונים היתה לך תוכנית לבנות שני מגדלים בתוך הים של תל אביב. אולי זה העתיד?

"עד היום אני חושב שהתוכנית הזו צריכה לקרות. אולי בסוף זה עוד ייצא לפועל".

בהכנת הכתבה השתתף מעוז פרייס, אדריכל www.mp-arch.com