רק העושר שצריך

"נדהמתי כמה הרבה נותן שינוי קטן בחשיבה"

לפני תשע שנים רקפת ברגר, היום בת 39 ואם לשניים, היתה מנהלת פרויקטים שאפתנית בקומברס. היא גרה בבית גדול, תמכה בבעלה הסטודנט וניהלה אורח חיים פזרני. "ואז נולדה בתי הראשונה", היא אומרת, יושבת בביתה השקט ביישוב לפיד ליד מכבים־רעות. "רציתי להאריך את חופשת הלידה, אבל לא יכולתי. הייתי מפרנסת יחידה, עם משכנתה, וראיתי לפניי רק מירוץ מטורף. ראיתי סביבי את האמהות־על־אוטומט, ולא רציתי אורח חיים כזה. הבנתי שאני צריכה להחליט מה חשוב לי.

גבור ורקפת ברגר עם ילדיהם תמר וחנוך והכלב אנריקו. רקפת: "לא התאהבתי בפשטות. אני עושה את זה כי זה נכון לי" צילום: עמית שעל

"הסוויץ' בראש בא כשהטלוויזיה התקלקלה לנו, והיינו כל כך עסוקים שלא היה לנו זמן לקנות חדשה", היא מספרת. "אחרי חודש הבנו שאיכות החיים שלנו השתפרה בצורה מדהימה. חסכנו, הפסקנו לראות פרסומות וקנינו פחות שטויות. הבנתי שעם תכנון אפשר לשנות הרבה יותר".

טיפים משפחתיים העצות של רקפת ברגר למינימליזם כלכלי הקטינו את הדירה, אל תאגרו אוכל, התחילו להתעמל באמת והיפטרו מפריטים שאינכם זקוקים להם דותן לוי, 2 תגובות לכתבה המלאה 

ברגר החליטה לנהל פרויקט אישי: היא הציבה לה משימה לראות אם היא יכולה לחיות עם משפחתה מ־4,500 שקל בחודש, לקראת שינוי אורח החיים וירידה לחצי משרה. "אני אדם של תוכניות, מאוד מעשית", היא אומרת בקול נעים. השלווה ניכרת בה. "העברתי הכל לטבלה באאוטלוק. מיד ראיתי שאני בעיקר צריכה להתחיל לחשוב אחרת על קניות. במקום מסעדות - ארוחות גורמה עם חברים בבית. במקום לקנות ספרים נרשמנו לספרייה. פתאום כבר לא זורקים אוכל כל שבוע אלא קונים כמה שבאמת צריך. דו"ח מע"מ אני מכינה בעצמי. עברנו לבית אחר ובגינה שלו אנחנו שותלים תבלינים וירקות בשביל הכיף, זה תענוג לעבוד בגינה, ופתאום אנחנו אוכלים ירקות הרבה יותר טובים, ופסיפלורה ולימונים, וגם חוסכים כסף. נדהמתי איך שינוי קטן במחשבה אפשר לי לחתוך כל כך הרבה בהוצאות. המשימה הקשה לא היתה לחיות כך, אלא להוביל במשפחה את שינוי ההרגלים הזה".

לפני כמה חודשים היקף המשרה של ברגר הופחת לשליש. "זו הבעיה בחיים מצומצמים, ששינוי בהכנסה דורש התארגנות מחדש. עברנו לבית קצת יותר קטן, החלטנו לוותר על רכב שני, אבל לא לוותר על בית הספר האנתרופוסופי של הבת. כך התארגנו".

המטרה היא עדיין המשפחה, או שהתאהבת בפשטות?

"המשפחה. המטרה היא להיות שם בגידול הילדים, ליהנות מקצב אחר. וגם גיליתי בעצמי יכולות חדשות, פיתחתי תחומים וכיוונים חדשים כגון ליווי אנשים בתכנון כלכלי, התחלתי יותר לשחות, להיפגש עם חברות. בהתחלה הפשטות היתה משימה. הייתי חושבת במין טירוף איך אפשר לעשות כל דבר בחצי. ולאט לאט הבנתי את השיטה, וראיתי שזה בסך הכל סיפור של להסתכל במראה ולומר לעצמך מה אתה באמת רוצה, ואיזה מחיר אתה מוכן לשלם בשביל זה. לכן, אם באמת יהיה לי צורך, אם ארצה, אחזור לעבוד בהייטק במשרה מלאה. בינתיים אני לא".

"קל לברוח מתרבות הצריכה כשביישוב אין אפילו מכולת"

בכל פעם שגלית ראב"ד, בת 46 ואם לשניים, נוסעת מביתה בכליל שבגליל המערבי לתל אביב, היא לוקחת תרמיל עם כלי רחצה, בגדים להחלפה וספרים. התרמיל גורם לה להיראות כמו מוצ'ילרית. "רק לא בעזריאלי, אני לא אעמוד בזה", היא מבקשת כשניסינו לתאם מקום מפגש לפני חזרתה הביתה. גם בית הקפה ברכבת מרכז שבו נפגשנו לא היה טוב יותר. כל רעש של רכבת חולפת גרם לה לעצור כדי לחדש את קו המחשבה.

עד לפני חצי שנה ראב"ד, עורכת לשון שבאחרונה פרסמה ספר שירים לפעוטות בשם "קטנטנה בגינה", חיה בתל אביב עם בן זוגה המוזיקאי אמיר זוסקוביץ' וילדיהם. "מה שמחוץ למרכז תל אביב היה חו"ל בשבילי. אחי גר בפלורנטין ולא הייתי רואה אותו. אבל העיר בחרה 'להעזיב' אותי, ואנשים כמוני. שכרנו דירה בארלוזורוב, וכששכר הדירה עלה ל־6,500 בחודש הבנו שזמננו בעיר תם.

"יצאתי מהמירוץ מלמטה. הייתי שמחה לצאת עם יותר כסף, אבל לא חייבים. אני עדיין מרגישה עשירה, ותחושת השפע הכלכלי היא רק עוד סוג של התמכרות" צילום: אבישג שאר ישוב

"המעבר לגליל נשמע לי בהתחלה כמו קלישאה שיהיה משונה להיהפך לחלק ממנה. אבל הרגשתי שאני רוצה פחות לעבוד כדי לממן רכוש, וללכת אחרי הרצונות שלי. למשל, רציתי לחנך את הילדים שלנו בבית. אז במקום לעבוד בעבודה הישגית ולהוציא את הכסף על חורבה במחיר 6,000 שקל ועל מסגרת פרטית לילדים עד ארבע אחרי הצהריים, החלטנו לשחרר, לחיות ממשכורת אחת, ולהשקיע בעצמנו ובילדים.

"בכליל ראינו כמה החיים זולים, וכמה הם שונים משל אנשים בתל אביב", היא מספרת. "שכר הדירה שלנו הוא 2,500 שקל, הירקות זולים יותר מבשוק הכרמל. טלוויזיה אנחנו בקושי רואים, ורק דרך המחשב. יש כיפים אחרים שהם לא לתת את השליטה במוח שלך למישהו אחר. ואני יותר מבשלת, אופה לחם והילדים נהנים ממנו. ה'אמא תקני לי' ירד לבד. אני חושבת שטוב להם יותר פה. רק החברים מתל אביב חסרים להם. הנסיעות ברכבת נהפכו להוצאה הגדולה ולטרטור העיקרי. ובכל פעם שלאמיר יש שתי הופעות הוא צריך לנסוע מהבית ליומיים.

"יצאתי מהמירוץ מלמטה. הייתי שמחה אם הייתי יוצאת עם יותר כסף, אבל לא חייבים כסף. אני מרגישה מאוד עשירה במובן שאני לא מכורה לכל הדברים המקובלים: בגדים, טלוויזיה, אוכל. יותר קל לא להיות חלק מתרבות הצריכה היכן שאין אפילו מכולת. כשגרנו בתל אביב אמרתי לעצמי 'אוקיי, תמיד יש AM:PM, טיב טעם, טבע קסטל, תמיד אפשר לקנות'. פה צריך להתאפק. פה תחושת השפע אבדה לרגע, אבל גילינו שכמו טלוויזיה, שפע הוא התמכרות מיותרת".

יש מיומנויות שפיתחת בחצי השנה הזאת?

"יש משהו שקשור לדיוק. ביום ההולדת של הבן שלי קניתי בדיוק את מה שידעתי שישמח אותו. הסתובבתי חצי יום בנהריה בשביל זה, אבל לא עלה בדעתי להתפתות לקנות משהו אחר. כשהייתי הולכת לקנות מתנות בתל אביב הייתי יוצאת עם כמויות לא הגיוניות של דברים שבסוף נתקעים איתם. קניות זה דבר מסובך, והמבחר של דברים שלא צריך רק מסבך אותו. באזור בלי חנויות זה הרבה פחות מסובך".

"הבנתי איך להיות מאושר כשרמת החיים יורדת"

עד לפני כשנה יריב גרוסמן (43) מנס ציונה, אב לארבעה, עבד כמנהל קבוצת פיתוח ברדויז'ן ונהנה ממשכורת של 30 אלף שקל בחודש. "זה אומר לא לחשבן כלום, לצאת לבלות ולהזמין בייביסיטר מתי שרוצים, סופי שבוע במלונות וצימרים, לתת לילדים מותגים בלי חשבון ובלי לחשוב לרגע", הוא מספר. "כששמו מעליי בוס חדש והבנתי שהקידום שלי נתקע, התחלתי לחשוב אם בכלל מעניין אותי להתקדם. ואז ראיתי שהבוס החדש שלי עובד הרבה יותר קשה ממני. התחלתי לחפש תחומי עניין חדשים. עשיתי קורס סקיפרים שקצת תדלק אותי, אחר כך עשיתי קורס בבית ספר למאמנים אישיים, יום בשבוע. באוקטובר 2009 הבנתי שאני לא רוצה להיות מוקף בהייטק, שאני רוצה לעבוד באחד על אחד, להיות מאמן אישי למשל.

"כשעבדתי בהייטק לא הבנתי איך אנשים שמרוויחים הרבה פחות ממני חיים טוב. כעת אני מבין. מגיל שמונה הבן שלי לא חיבק אותי. בגיל 12 הוא חזר לחבק" צילום: יובל חן

"הדאגה הראשונה היתה למשכורת שתיעלם. אבל אנחנו בלי משכנתה, היו לי קצת אופציות שמימשתי, קרן השתלמות, יש לנו אוטו. היה לנו אוויר לנשימה לשנה הקרובה. ופתאום הבנתי איך נראים החיים כשאתה עובד ארבעה ימים בשבוע, בעבודה רגועה. כשעבדתי הייתי יוצא מהבית ברבע לשש כדי לא להיתקע בפקקים. הייתי חוזר כשהילדים במיטות. כשהייתי צריך להוציא את הילד מהגן זה היה עם פלאפון על האוזן. הילדים שלי לא חוו אבא. פתאום אני רואה את הילדים, הם רואים אותי, אני ממש חי בבית. לוקח את הקטן ואת הגדולים לבית הספר, זה עולם אחר. הגישה שלי למילה 'שפע' השתנתה.

"ממש מהר גילינו כמה קל לצמצם את ההוצאות ל־5,000 שקל בחודש", אומר גרוסמן. "הצימרים וסופי השבוע בוטלו, המינוי למכון הכושר בוטל. כשעבדתי בהייטק הוצאתי כל חודש 400 שקל רק על כוסות קפה שהייתי שותה בעבודה. פתאום לא הייתי זקוק להן. גם בקניות, עברנו מלקנות כל יום לקנייה מסודרת של פעם בשבוע, ומעבר לזה קונים רק כשנגמר משהו. היום כשפותחים את המקרר כבר אין ארבעה טעמי גלידה, וזה גם לא חסר.

"ברור שאני מרגיש יותר טוב ככה", הוא אומר. "כשעבדתי בהייטק נהניתי מהכסף, אבל תמיד הפריע לי השעבוד לעבודה ומיעוט הזמן עם המשפחה. ראיתי שיש אנשים שחיים ברמת חיים נמוכה משמעותית משלי ועדיין חיים טוב, אבל אף פעם לא הבנתי איך הם עושים את זה. עכשיו אני מבין בדיוק. היה לי ילד שמגיל שמונה לא חיבק אותי. בגיל 12 הוא התחיל שוב לחבק אותי. החיים פשוט עובדים קצת אחרת ממה שחשבתי קודם, ועכשיו גיליתי איך הם עובדים. כסף צריך כדי לאכול. מעבר לזה הוא פשוט לא מעניין. כדי לבלות הולכים חמש דקות ומגיעים לגבעות הכורכר. עם פחדים ודאגות לומדים להתמודד, להתבונן בהם, ולראות עד כמה הדאגות שלנו בחיים אמיתיות ועד כמה הן נובעות מהרגל".