• תפריט
מוסף כלכליסט 3.2.11

אחרי שנסחפנו במערבולת וכמעט טבענו, אבא התחנן: "אל תספר לאמא, שלא תאסור עלינו להמשיך ללכת לים"

שמואל פרנקל, יו"ר בית ההשקעות אפסילון: "תמיד סיפרתי לילדיי על אהובתי הראשונה דפנה. עד שיום אחד פגשנו בסופר את דפנה המיתולוגית, וזה שבר להם את המיתוס. היא כבר לא צעירה"

נולדתי בתל אביב בשנת 1947 לצבי ואלה, שעלו לפני מלחמת העולם השנייה מפולין. שניהם באו מבתים דתיים אבל מרדו והלכו לשומר הצעיר, הכירו ועלו עם התנועה ארצה, התגוררו בקיבוץ עד שהתגלגלו לתל אביב, לבניין האחרון באבן גבירול ליד הירקון, שם גדלתי. זה היה בית צנוע, עם הורים שהדאגה לילדים היא מרכז החיים עבורם. אבי היה פקיד בבנק הפועלים ואמא תפרה להשלמת הכנסה. אף על פי שגרנו בצפון תל אביב ולמדתי בגימנסיה הרצליה, הרגשתי היטב את הצנע. זה אומר שאם רציתי סוודר לא היינו קונים, אלא אמא היתה סורגת. אופניים היו לוקסוס, שעון - רק בבר מצווה. אבל זאת היתה תקופה מאוד יפה.

"נושא האוכל היה מאוד דומיננטי אצל הוריי, והיה חשוב להם שנאכל טוב. לאבא היה חשוב שאוכל גזר, 'כי זה בריא לעיניים', והוא היה משלם לי על זה: 'אם תאכל גזר, תקבל כסף'. אמא היתה מכינה כל הזמן מרקים, ומרוב שהכריחה אותי לאכול מרק כל הזמן נהפכתי לשונא מרקים.

 

1948 - שמואל פרנקל בן שנתיים, אחותו אירית בת שש והוריהם צבי ואלה, תל אביב 1948 - שמואל פרנקל בן שנתיים, אחותו אירית בת שש והוריהם צבי ואלה, תל אביב

 

"התבגרתי באווירה של תקופת 'אסקימו לימון'. היינו רואים סרטים של אלביס, אוכלים גלידה מונטנה, שותים קולה עשויה מתמצית עם סודה - ומרגישים כמו באמריקה. לאהובה הראשונה שלי קראו דפנה. היו לה עיניים כחולות, ותמיד הייתי מספר עליה לילדים שלי. עד שיום אחד הלכנו לסופר ופגשנו את דפנה המיתולוגית, וזה שבר להם את המיתוס. היא כבר לא צעירה.

 

"אבי תמיד הדגיש את החשיבות של אמירת אמת. הוא נהג לומר: 'תהיה ישר. אסור לשקר כי תמיד השטן מקטרג', והיה מוסיף בהומור: 'רק מי שיש לו זיכרון מצוין יכול לשקר ולתמוך בגרסה השקרית כל הזמן'. אני חושב שהצלחתי להטמיע את זה בילדיי: תמיד הכי טוב להגיד את האמת, לטווח הארוך זה משתלם.

 

"בקיץ אבי היה מגיע הביתה בכל יום בשלוש ולוקח אותי לים. היינו שוחים ליד תחנת רדינג, במקום שלא היה בו מציל. יום אחד הגלים סחפו אותנו, ניסינו לחזור לחוף ולא הצלחנו, וראינו זה לזה את המוות בעינים, עד שלמזלנו הגיע גל חזק שנתן לנו דחיפה והצלחנו להתקרב לחוף. כשיצאנו מהמים, אבא היה נבוך מהעניין וביקש ממני: 'רק אל תספר לאמא'. הוא לא היה מסוגל לספר לה שלא שמר עליי מספיק טוב ולא רצה שהיא תאסור עלינו להמשיך ללכת לים.

 

"אבא העריץ כל דבר שאמא עשתה. כשתפרה היא היתה 'התופרת הכי טובה בעולם', וכשבישלה היא היתה 'המבשלת הכי טובה בעולם'. הוא פשוט העריץ אותה ברמות שלא רואים היום".

בטל שלח
    לכל התגובות