$
מוסף כלכליסט 13.1.11

אבא אמר: "אם אשמע ממך שחטפת מכות ולא החזרת, יהיה לך עסק איתי"

אהרון זאבי פרקש, מקים הסטארט-אפ FST21 וראש אמ"ן לשעבר: "בכל בוקר הרב היה עובר בשבילי הפנימייה וצועק: 'קינדערלך, קומו לעבודת הבורא'. זה היה כמו טירונות"

נולדתי ב־1948 בעיירה קטנה ליד טרנסילבניה להורים הונגרים דתיים ניצולי שואה, דב וחנה. רשמית האזור היה שייך לרומניה, אבל התרבות הדומיננטית היתה הונגרית. הייתי ילד יהודי ראשון שנולד באזור אחרי השואה, כשהניצולים עוד חשו שהגיע קץ העולם, אחרי המבול. הילדים שנולדו היו מין פלא, והרגשנו את זה ביחס אלינו. אני זוכר פעם אחת, כשהייתי בן שמונה, שהלכתי עם אבי לראות חמישה סרטים ביום אחד בעיר הגדולה. אבי ישב איתי ורשם את שעות ההקרנה של כל הסרטים ושרטט את הדרך הכי קצרה לעבור מבית קולנוע אחד לשני כדי שלא נלך סתם בסיבובים. זאת היתה הפעם הראשונה שלמדתי תכנון אסטרטגי.

 

"לאורך הילדות הלכתי לא פעם מכות עם הבן של הכומר והבן של מזכיר הכפר, כי הם כל הזמן צחקו עליי ופלטו הערות אנטישמיות. כשסיפרתי בבית אמא היתה אומרת: 'למה אנחנו צריכים את זה? אתה יודע שאסור לנו להסתבך', אבל אבא אמר: 'אם תחזור הביתה ותספר שחטפת מכות ולא החזרת, יהיה לך עסק איתי'. אז הייתי צריך לתמרן בין שני המשפטים האלה.

 

1950, אהרון זאבי פרקש, בן שנתיים, עם הוריו דב וחנה, טרנסילבניה 1950, אהרון זאבי פרקש, בן שנתיים, עם הוריו דב וחנה, טרנסילבניה

 

"פעם בשנה בחרו בבית הספר תלמידים מצטיינים בעבודות כמו איסוף זכוכית וסמרטוטים, ומזכיר תנועת החלוץ של המפלגה הקומוניסטית היה מגיע לכפר ומחלק סיכות מזהב ומכסף לזוכים. כשהייתי בן 12 ידעתי שאני צריך לקבל סיכת זהב כי הקבוצה שלי אספה הכי הרבה, אבל כשקראו את שמות התלמידים האחרים נשארתי עומד שם לבד, מושפל. רק את השם שלי לא קראו. הגעתי הביתה, ואבא אמר לי: 'מה אתה צריך את המדליות שלהם? תגיע לישראל, תתגייס לצבא ושם תקבל מדליות'.

 

"בכל לילה הלכנו לישון עם אותו משפט: 'לילה טוב, נשיקה ושנקבל כבר את הוויזה'. בסופו של דבר עלינו לארץ כשהייתי בן 14. שלחו אותנו לצפת, אבל להוריי היה חשוב שאמשיך לקבל חינוך דתי אז רשמו אותי לפנימייה בכפר הרוא"ה. בכל בוקר הרב עבר בשבילי הכפר וצעק: 'קינדערלך, קומו לעבודת הבורא'. קמנו בעשרה לשש בבוקר וסיימנו את היום בתשע. החיים היו קצת במתכונת של טירונות, אז בצבא אחר כך היה לי קל. אבל החוויה של השונות נמשכה. בחדר האוכל הושיבו אותנו בשולחן של עולים חדשים, וזה הרתיח אותי. אגרנו אוכל ליום־יומיים וסירבנו לבוא לחדר האוכל עד שאיחדו את כל השולחנות. כשצחקו על השפה שלי הגבתי פיזית, ואז זה פסק. הייתי מתורגל בזה מרומניה.

 

"בקיץ עבדתי בהרכבות הדרים והצלחתי לקנות להוריי מקרר חשמלי במקום מקרר הקרח. אחרי זה קניתי לאמי תנור, וכשחסכתי עוד כסף אבא אמר לי: 'תקנה לך מצלמה, מגיע לך'. אהבתי לצלם טבע ואנשים. אבל בעיקר הייתי גאה בכך שאני עוזר להורים שלי לבנות בית בארץ ישראל".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x