$
מוסף 23.12.10

בלונדון הז'קט יותר נוח

עיניו של החייט הוותיק מנחלת בנימין נדלקות כשאני מספר לו על שגשוג החייטות בנאפולי ובלונדון. הוא מתקשה להאמין שיש עוד צעירים שלומדים את המקצוע ואנשים שמשלמים 12 אלף שקל לחליפה בעבודת יד. אבל לצד פריחת חייטות העילית, גם באירופה העשירה חייטי המעמד הבינוני שכמוהו נעלמים. מסע בעקבות אומנות נכחדת

יוני רז פורטוגלי 10:3923.12.10
ניסיון להזמין חליפה בתפירה אישית מחייט מקומי מזמנת לצעיר הישראלי חוויה מוזרה. סמי, החייט שלי מרחוב טשרניחובסקי בתל אביב, הסתכל עליי בחשדנות ומיהר להפנות אותי לפולגת. "אין טעם להזמין אצלי חליפה", אמר החייט הוותיק, בן למשפחת חייטים ממרוקו, שהשתלם בשנות השישים בצרפת, "זה עולה יותר מדי, והחליפות של פולגת גם כן יפות". תגובה כמעט זהה קיבלתי גם מחייט החולצות היחיד כנראה שעדיין פועל בתל אביב, בכוך קטן ברחוב העלייה בעיר. את מרבית היום הוא מבלה בתיקון חולצות שמביאים לקוחותיו. רק לעתים נדירות הוא עוד תופר למישהו חולצה בהזמנה. לשאלתי, הודה בכנות כי החולצות שהוא מייצר אינן טובות בהרבה מאלה שאפשר לקנות ברשתות ההלבשה, רק שאצלו זה יעלה יותר. אפילו לעצמו, אמר לי, הוא כבר לא תופר את הבגדים. אין בשביל מה. הוא קונה באלנבי.

 

החייט סמי בחנותו ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב. "אין טעם להזמין אצלי חליפה. זה עולה יותר מדי והחליפות של פולגת גם יפות" החייט סמי בחנותו ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב. "אין טעם להזמין אצלי חליפה. זה עולה יותר מדי והחליפות של פולגת גם יפות" צילום: עמית שעל

 

כבר שנים שגוברים בעולם החששות מפני דעיכת אומנות התפירה היוקרתית, שהלבישה במשך מאות שנים מלכים, מדינאים, ידוענים וסתם גנדרנים. בעידן של ביגוד תעשייתי זול ונגיש, רשתות אופנה חובקות עולם וטעם מוחצן המתחלף במהרה, רבים אינם מאמינים ביכולתה של מלאכת החייטות היקרה, המותאמת אישית, לשרוד ולגייס לקוחות חדשים בקרב אנשים צעירים שגדלו על טהרת זארה ו־H&M. את החששות האלה ביטא היטב לפני כמה שנים גאי טלז, מחבר המסות המהולל שמרבה לפרסם ב"ניו יורק טיימס" וב"אסקוויר". טלז, אספן חליפות מחויטות ובעצמו בן לשושלת חייטים, הספיד ברשימת זיכרונות מיוחדת שכתב למגזין "וניטי פייר" את בתי החייטות המשפחתיים כמו בית המלאכה של אביו, שהולכים ונעלמים מן העולם ממש כמו זן הנמרים הבנגאליים. "בתקופה זו של גלובליזציה ומיקור חוץ, של הודעות קוליות וקניות באינטרנט", כתב, "יש מעט דברים מספקים יותר מעמידה באטלייה של חייט למדידות חוזרות, בפעם השנייה והשלישית, בידי בעל מקצוע מיומן שאוהב לגמרי את מה שהוא עושה". טלז ציין כי בכל פעם שהוא מזמין לעצמו חליפה חדשה בהרבה כסף, יותר מדי כסף, הוא מרגיע את עצמו בכך שהוא עוזר לשמר לעוד קצת זמן את המלאכה הנכחדת.

 

טלז אינו לבד במאמצי השימור האלה. בחודש מאי האחרון נערכה בניו יורק ועידה מטעם ענקית מותגי היוקרה הצרפתית לואי ויטון מואה הנסי (LVMH) ובית הספר פארסונס לעיצוב, שנושאה "בעלי מלאכה: עבר, הווה ועתיד". הוועידה בחנה את מצבם של בעלי המלאכות המסורתיות בעיר, ובמרכזן ענף החייטות, במטרה "להבטיח שלידע הייחודי הזה יהיה המשך בדור הבא". באנגליה, מולדת חליפות ה־Custom made היוקרתיות לגברים, פועל מועדון חברים וירטואלי בשם "לונדון לאונג'" (thelondonlounge.net/forum), ששם לו למטרה "לשמר את מסורת החליפות לפי מידה" על ידי יצירת רשימה מתגלגלת של מיטב החייטים שעדיין פועלים ברחבי העולם וארגון צרכנים להזמנות יזומות של בדים נדירים.

 

גישה רומנטית ונוסטלגית זאת משתקפת בסרט הדוקומנטרי "אנשי הבד", שמצלמת בימים אלה הבמאית ויקי וסילופולוס. הסרט מלווה את סיפורו של חייט אמריקאי ממוצא איטלקי, ג'ו סנטופאני, שמתקשה למצוא יורש שימשיך את בית המלאכה שלו בפנסילבניה. לעומתו, מלווה הסרט גם את סיפורם של שני חייטי עילית איטלקים, נינו קורבאטו וצ'צינו פוטיקולי, שמכשירים חייטים צעירים עבור פס הייצור של אחד מבתי האופנה האיטלקיים היוקרתיים בעולם, בריוני.

 

כוכבי "מד מן". הסדרה תרמה לחזרתה לאופנה של החליפה המחויטת כוכבי "מד מן". הסדרה תרמה לחזרתה לאופנה של החליפה המחויטת

 

כי במקביל לנבואות הכליון, עוד ועוד כתבות בעולם מבשרות בשנים האחרונות דווקא על "חזרת החליפה בתפירה האישית", בין היתר בהשראת סדרת הטלוויזיה האמריקאית המצליחה "מד מן". רק באוקטובר האחרון פרסם "הוול סטריט ג'ורנל" כתבה על "חזרתה של חליפת שלושת החלקים". בעיצומו של המשבר הכלכלי האחרון אמר מארק הנדרסון, יו"ר אגודת החייטים של סוויל רו, רחוב החייטים היוקרתי של לונדון, כי המכירות ברחוב לא סבלו מירידה וכי בעשור האחרון נרשמה דווקא עלייה במספר החליפות שמוזמנות בו. במאי האחרון אף החלה רשת גוצ'י להקים סדנאות זמניות של בעלי מלאכה בתוך חנויות הרשת ברחבי העולם, מתוך כוונה להבליט את האופי ה"ידני" וה"מסורתי" של מוצריה.

 

קל להבין את מה שעומד מאחורי בשורת ה"חזרה לחליפות בעבודת יד". יותר מכל זהו געגוע לקשר ישיר ואינטימי עם המוצר שאתה רוכש ועם בעל המלאכה שמייצר אותו, מגע עם תהליך העבודה - אלמנטים שנעלמו לחלוטין מחוויית הקנייה ב־20 השנים האחרונות. מרבית הבגדים שנמכרים ברשתות מיוצרים בכלל ביבשת אחרת, והמוכרים הצעירים מתחלפים מדי כמה חודשים ומובן שאינם יכולים להכיר אישית את המוני הלקוחות שפוקדים את החנות באקראי. החייט, לעומת זאת, עשוי ללוות לקוח לאורך החיים, ומחזיק בסדנתו תיקייה ובה הפרטים המדויקים של ממדי גופו והעדפותיו האופנתיות. העניין בחליפות מחויטות מביע, כמובן, גם ערגה לאינדיבידואליות, התאמות וטעם אישי שאינם נקבעים מראש על ידי מעצבי בית עלומים ודוגמנים חיוורים.

 

רוני פורר. מביא את חליפותיו מאיטליה רוני פורר. מביא את חליפותיו מאיטליה צילום: אריאל בשור

חברות היוקרה וחייטי העילית משתדלים לנצל את הערגה הזאת לטובת העסקים. ב־2009 שידרה רשת ה־BBC סדרה תיעודית בת שלושה חלקים בשם "סוויל רו" על הרחוב המפורסם, שבו נתפרו, בין היתר, חליפותיהם של ווינסטון צ'רצ'יל, נפוליאון השלישי, קארי גרנט ופרד אסטר. גם בני משפחת המלוכה הבריטית מזמינים עד היום את חליפותיהם מחייטים ברחוב. הסדרה ליוותה את מאבקם של חייטי סוויל רו נגד פתיחתה ברחוב של חנות רשת הבגדים אברקרומבי אנד פיץ', שבגדיה מיוצרים במפעלים ברחבי העולם.

 

המאבק הזה מוכיח כי החייטים הוותיקים אינם רק בעלי מלאכה נאיבים, כפי שרבים אוהבים להציגם. הם גם אנשי עסקים ממולחים, שיודעים לזהות את הנכס הגדול ביותר שלהם: המוניטין. הם יודעים שמה שמושך את עשירי העולם לסוויל רו הוא ההיסטוריה וההבטחה למוצר "בריטי טהור", ולכן כל פגיעה קלה בתדמיתו של הרחוב עלולה להיות הרת אסון.

 

קרב מוניטין דומה מתחולל בשנה האחרונה באיטליה בהנהגת יצרן הבדים האקסקלוסיבי לוצ'יאנו ברברה, שמספק בדים יוקרתיים למעצבי האופנה ארמאני, ראלף לורן וארמנגילדו זנגה. בראיון ל"ניו יורק טיימס" בסוף יולי האחרון, הסביר ברברה כי יותר ויותר יצרני בגדים איטלקיים מעבירים את מרבית תהליכי הייצור שלהם לסין או למזרח אירופה כדי להוזיל את העלויות, אך בכל זאת מצמידים לתוצרתם את התווית "תוצרת איטליה" - ובכך גורמים לזילות המותג "מיוצר באיטליה" ופוגעים ביצרנים מסורתיים כמוהו, שבאמת מייצרים בארץ המגף. ברברה דרש מהפרלמנט האיטלקי לחוקק חקיקה ברורה בנושא.

 

החייטים הוותיקים מסוויל רו אינם מצטיירים בסדרת ה־BBC כזן בהכחדה. להפך, הפרק השני של הסדרה חושף את הדרכים השונות שבהן מתחיל הרחוב להיפתח אל שווקים חובקי עולם - עם נציגויות בסין ובארצות הברית והקמת אתרי אינטרנט המשתמשים במותג ההיסטורי "סוויל רו" כדי למשוך לקוחות מיוחסים. חייטי הרחוב, שבמשך מאות שנים היו ידועים בחזיתות החנויות הלא מזמינות שלהם, ביחס קריר ובקבלת קליינטורה מפה לאוזן בלבד, כמו במועדון סגור, למדו בשנים האחרונות להתאים את עצמם אל תביעות המאה ה־21 בעזרת אנשי פרונט צעירים, חלונות ראווה ידידותיים יותר ושיתופי פעולה עם סדרות דוקומנטריות ועיתונאים. לכן, גם מובנות קריאות הקינה של לקוחות ותיקים בסגנון גאי טלז, שהורגלו לאווירה הסגורה בסגנון מסדר הבונים החופשיים. סביר להניח שגם במאה ה־19, כשהחלו חייטים להפריד בין מקום מגוריהם למקום עבודתם בניגוד למה שהיה נהוג קודם לכן, היו פובליציסטים שהתנגדו והתלוננו על הכחדת הענף.

 

אף שהדבר נשמע מוזר, נדמה כי הקינות על היכחדותה של מלאכת החייטות מחד וההכרזות על חזרתה לאופנה מאידך, אינן סותרות אלה את אלה. למעשה הן מתארות שני תהליכים שונים ונפרדים. כי מי שנמצאים בסכנה אינם בתי החייטות המפורסמים ועשירי המוניטין מסוויל רו, מילאנו וניו יורק. אלה כאמור דווקא הפכו בשנים האחרונות את המושג Bespoke (בגד בהזמנה אישית ובעבודת יד מלאה) למותג אריסטוקרטי חובק עולם, שמתחרה בכבוד עם מיטב בתי האופנה הצרפתיים והאיטלקיים ופוטנציאל העסקים שלו טוב מאי פעם. מי שהולכים ונעלמים מהנוף הם בתי העסק של החייטות ה"זעירה", בתי המלאכה הקטנים לתפירת חליפות לבני המעמד הבינוני. אלה נסגרים בניו יורק ובוורשה בדיוק כפי שהם נסגרים בתל אביב.

 

חייט בסוויל רו. חייטי הרחוב יודעים היטב שהנכס הגדול ביותר שלהם הוא המוניטין חייט בסוויל רו. חייטי הרחוב יודעים היטב שהנכס הגדול ביותר שלהם הוא המוניטין צילום: בלומברג

 

ספק אם מי מכותבי המאמרים המבכים את קץ המסורת היה מזמין חליפה שמייצרים החייטים הזעירים הללו, שעדיין מפוזרים, מעט פה מעט שם, אפילו בתל אביב. בבדיקה שערכתי בתל אביב בין החייטים שעדיין מוכנים לתפור ללקוח חליפות מלאות, לא מצאתי אפילו אחד שהיה עומד בקריטריונים המחמירים של סוויל רו כדי להיקרא בגד בעבודת יד. כולם עובדים היום בדרך מקוצרת כדי לקצץ בעלויות ובזמן העבודה. הם אינם יכולים להקפיד עוד על עבודה ידנית בלבד, ונאלצים על פי רוב "להפריט" בלית ברירה חלק מעבודות התפירה החוצה, מפני שאינם יכולים להחזיק עובדים במשרה.

 

החייטות בישראל מעולם לא היתה חייטות עילית במובן האירופי שלה. בראשית ימי היישוב היו מרבית החייטים המקומיים עולים ממזרח אירופה, שם סיפקו שירותי חייטות למעמדות היהודיים הנמוכים והבינוניים, הרחק ממסורת החייטות העילית של צרפת, איטליה ואנגליה. לאחר קום המדינה, הצטרפו אליהם גם חייטים ממרוקו ומארצות ערב אחרות, שם הושפעו מהתרבות הצרפתית או האנגלית. בארץ נאלצו כולם להתמודד לא רק עם תנאי הצנע והצמצום הכלכלי של רוב התושבים, אלא גם עם היחס הכפול של היישוב היהודי לביגוד האירופי המחויט: החליפה לא רק שלא היתה נוחה בחום הארץ־ישראלי, אלא גם זוהתה עם מנטליות עירונית גלותית, שלה התנגדו רבים מהמתיישבים החדשים. חלקם אף בחרו לאמץ סגנון לבוש מזרחי־עותמאני, כפי שאפשר לראות בתצלומים ישנים של נכבדי יפו היהודים, או של בני מושבות נלהבים שביקשו להתאקלם במרחב. בשורה התחתונה, כמו בתחומי חיים רבים אחרים ביישוב המתחדש, מילת המפתח היתה פונקציונליות. החליפות והחולצות שתפרו החייטים הפולנים, הגרמנים והמרוקאים בנחלת בנימין, בין אם בשנות השלושים או בשנות השישים, היו בדיוק כאלה - טובות ושימושיות, לא יוקרתיות ומוקפדות.

 

יוסי ילין מ"ילין בדים" בנחלת בנימין בתל אביב. "אין עתיד לענף הזה בישראל. בחו"ל מוכנים לשלם הרבה כסף בשביל האיכות. פה לא" יוסי ילין מ"ילין בדים" בנחלת בנימין בתל אביב. "אין עתיד לענף הזה בישראל. בחו"ל מוכנים לשלם הרבה כסף בשביל האיכות. פה לא" צילום: עמית שעל

 

בכלל, בישראל, שעשיריה מעולם לא השכילו לייצר תרבות עושר נבדלת - הם מסתופפים בגנקי עם עינת שרוף, הולכים למשחקים של מכבי בכדורסל ומעדיפים ג'ינס - חייטי עילית מעולם לא היו בנדרש. מיטב המתלבשים המקומיים, דוגמת פוקה הירש, סוחר נשק וגנדרן ישראלי נשכח, איש הטלוויזיה אלכס גלעדי עם מטפחות הכיס שלו, או אספן האמנות האקסצנטרי רוני פורר הצהירו לא פעם על חיבתם לחייטים אירופים מפורסמים. פורר מביא את חליפותיו מאיטליה, ופוקה הירש נהג לנסוע לצרפת פעם בשנה כדי לרענן את המלתחה. וחייטי נחלת בנימין ודומיהם ברחבי הארץ? ברגע שעבודתם הפסיקה להיות שימושית למעגל הלקוחות הוותיק שלהם - בעיקר עם כניסת רשתות בגדי הגברים הראשונות לארץ בשנות השמונים - הם הפסיקו כמעט לחלוטין לתפור חליפות לפי הזמנה. הלקוחות, בעיקר אנשי עסקים, עורכי דין ורואי חשבון, העבירו את עסקיהם לרשתות הקונפקציה בקניונים, שמציעות חליפות זולות יותר, ואת מרבית זמנם מאז מעבירים החייטים בתיקון בגדים. דור המשך אין להם.

 

יוסי ילין מחנות "ילין בדים", שקיימת כבר שלושה דורות באותו המקום בנחלת בנימין ושומרת על ניחוחות אלגנטיים של חו"ל, זוכר את התקופה שבה הרחוב שקק חייטים. "אין עתיד לענף הזה בישראל", הוא קובע. "פעם הייתי מוכר לחייטים בכל הארץ, זה היה רוב המסחר שלנו. היום חייטים הם כבר לא הלקוחות העיקריים שלנו. המכונות מייצרות בתוך דקות חליפה באיכות ששווה לאיכות של רוב החייטים הוותיקים, אם לא עולה עליה. כדי לנצח את המכונות צריך להיות באמת רב־אמן, זה לוקח המון זמן, ואין חייטים ישראלים שיכולים להגיע לרמה הזאת. אין לזה ביקוש. בחו"ל זה סיפור אחר, אנשים מוכנים לשלם הרבה כסף בשביל האיכויות, אז יש דור חדש של חייטים. פה אין".

 

אלכס גלעדי. הצהיר על חיבתו לחייטים האירופים אלכס גלעדי. הצהיר על חיבתו לחייטים האירופים צילום: ראובן שוורץ

 

שלומי ענתבי, בנו של החייט הוותיק יוסף ענתבי מנחלת בנימין, הוא אולי ממשיך הדרך היחיד בתל אביב, אבל גם הוא נטש את תחום התפירה לגברים ובחר להתמקד בבגדי נשים. "אם הייתי תופר חליפות גברים כמו אבא לא הייתי מצליח להתפרנס מזה. אין מספיק קהל בארץ ובדור הצעיר בכלל. עוד חמש שנים, עשר שנים, כבר לא יישארו חייטי גברים בישראל", הוא פוסק. האב, שעדיין עובד בחדר הסמוך, התלמד בחלב בסוריה, "אז כל ילד היה מקבל חליפה בהזמנה לבית הספר, זה לא היה רק לעשירים. גם אם לא היה לך כסף, היתה לך חליפה". לידו יושב יחזקאל, שעמו התלמד עוד בסוריה. החייטות היתה שם אחד משלושת המקצועות היהודיים, הם מספרים, לצד צורפות ומסחר. כשאני מספר להם על שגשוג הענף בנאפולי ובלונדון, עיניו של יחזקאל נדלקות. הוא לא מאמין שאנשים משלמים 12 אלף שקל לחליפה, שישנו מקום שבו אנשים צעירים הולכים ללמוד חייטות. הוא מהרהר במידע שלי כמה דקות, ובסיומן מחייך ושואל אם לדעתי יוכל לעבוד שם.

 

אפשר להצר על סגירתם של עסקים קטנים וותיקים כאלה, ובצדק, אבל הדבר קשור פחות להיכחדותה של מסורת החייטות הענפה בת מאות השנים, ויותר להיעלמותם מהנוף של עסקים קהילתיים קטנים מכל סוג שהוא, שאינם מסוגלים עוד להתחרות ברשתות הגדולות והזולות. כותבי המאמרים המודאגים, שרגילים להזמין חליפות באלפי דולרים, יכולים כנראה להפסיק לדאוג. המסורת העשירה של חייטות עילית תשתמר במיוחד בשבילם. האנשים שאין להם את אלפי הדולרים האלו הם שצריכים להתחיל לנופף לה לשלום.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x