$
מוסף 16.12.10

מפגש פסגה

דן אריאלי, מומחה הכלכלה ההתנהגותית מהמובילים בעולם, ומי שמגדיר מחדש את מה שמניע את ההחלטות שלנו, נפגש עם מלקולם גלדוול, המפענח האולטימטיבי של החיים המודרניים, מחבר רבי מכר מהפכניים, שהפך בעצמו לאייקון תרבותי

הביאה לדפוס: תמר גלזרמן, ניו יורק 11:0516.12.10

למשרד של מלקולם גלדוול נכנסים רק עם גרביים. זה די מקובל בניו יורק, שהרחובות שלה מלאים שלוליות ואנשים עם כלבים. ההסכמה השקטה בעיר היא שמה שלא נכנס דרך החלון לא מכניסים גם דרך הדלת. אבל המעבר לגרביים, יחד עם החמימות שבפנים, גם גורם לשיחה להשתחרר.

 

אני רוצה משרד כמו של גלדוול. ה"משרד" הזה הוא למעשה דירת שלושה חדרים ביתית. אין חדר שינה, ויש עוזר מחקר ופקידה, אבל פרט לכך ההרגשה היא של בית לכל דבר: חדר אחד הוא סלון מבולגן, לידו חדר עבודה שקט ולידם ספרייה מתפקעת. יש גם מטבח מודרני ונוצץ. גלדוול עובר בחדרים, חושב, קורא וכותב, ולפעמים קופץ לספרייה הציבורית של ניו יורק שבבריאנט פארק במנהטן, ממש מחוץ לחלון שלו. "הדירה שבה אני גר כל כך קטנה שהייתי חייב לשכור דירה נפרדת כדי לעבוד ממנה", הוא אומר. בשנות התשעים הוא ערך מסע בין בתי מלון וחיפש בהם, רק בשביל האתגר, חדר שיהיה קטן יותר מהדירה הניו־יורקית שבה גר באותן שנים.

 

מלקולם גלדוול הוא אלוף מספרי הסיפורים. כל אנקדוטה שלו משאירה רושם של מוסר השכל וכל הרצאה שלו נראית כמו מופע חד־פעמי. ארבעת רבי־המכר העולמיים שכתב נהפכו, הרבה בזכות הכישרון הסיפורי שלו, למילה האחרונה בתחומם. פוליטיקאים מצטטים את התיאוריות שלו בראיונות, תלמידים שלי מצטטים אותן בשיעורים, והשמות של ספריו מקבלים מעמד של מושגי יסוד במדעי החברה.

 

בעיניי, המהפכה הכי גדולה שחולל היא בעולם הכתיבה: לפני גלדוול, היה קשה למצוא ספרי מדע פופולרי שעסקו במדעי החברה. "נקודת המפנה" הפך את מדעי החברה, או "פענוח תעלומות היומיום", כפי שה"ניו יורק טיימס" כינה זאת, לאחד הז'אנרים הפוריים בעשור. גלדוול סלל את הדרך עבור אנשים רבים שמנסים להביא את המדע להמונים. גם עבורי.

 

"אני עובד על זה קשה", הוא אומר כשאנחנו יושבים בספרייה שלו. "את התודה שלי אני חייב למייקל לואיס (מחבר רב־המכר "מכונת הכסף"). הוא לדעתי מספר הסיפורים הטוב ביותר מדור הכותבים שלי, ובעשור האחרון אני בעיקר מנסה לחקות אותו".

 

איך אתה בוחר את הנושאים שלך?

"מתוך... ייאוש, אני מניח. אין לי תיאוריה או שיטה. אני מסתובב בספרייה, משוטט במאגרי מידע, קורא מאמר ומתחיל להיכנס לעומק הביבליוגרפיה שלו. לפעמים זה משהו מעניין שמישהו אומר או שקורה לי".

 

הנושאים בספרים "מצוינים" ו"ממבט ראשון" די דומים. שני הספרים עוסקים בגיבוש של מומחיות - האחד במצוינות מקצועית והשני בפיתוח אינטואיציה - ולשניהם יש מסר חיובי. מאיפה זה מגיע?

"אני נוטה להיות אופטימיסט. אני לא מעוניין להתעמק כל כך הרבה זמן ברעיונות שידכאו אותי, ואני חושב שגם רוב האנשים לא רוצים לקרוא דברים שהשורה התחתונה שלהם לא חיובית".

 

האדם מחפש משמעות מנומקת

 

"ממבט ראשון" ("Blink") שלך מוקדש כולו למה שמתרחש בתוך מוחותיהם של אנשים. מה למדת אתה על הפסיכולוגיה האנושית?

"למדתי משהו מעניין. אם אתה, ככותב, מדען או פוליטיקאי, מספר את הסיפור שלך כמו שצריך, אנשים ייפתחו לרעיונות שלך הרבה יותר ממה שתצפה. או, אם לנסח את זה באופן יותר מתוחכם, לאנשים יש הרבה ניסיון ומעט תיאוריה. הראש שלהם מכיל המון מידע וחוויות, אבל אורח החיים שלהם לא מאפשר להם לעבד אותו. הם עסוקים בלהיות עסוקים, ואין להם פנאי להישען לאחור ולהפוך את המידע בראש שלהם לפרספקטיבה חדשה. אם תעזור להם לעשות את זה, הם יהיו לגמרי פתוחים למה שיש לך לומר. אם תדע לנסח נכון את השאלות שלך תוכל לגשר מעל הבדלים אידאולוגיים".

 

"אני חושב שהעולם צריך פחות הורים, שמפארים את הילדים שלהם בפני אחרים" "אני חושב שהעולם צריך פחות הורים, שמפארים את הילדים שלהם בפני אחרים" צילום: שחר עזרן

 

עמית שלי ואני בדיוק השלמנו עכשיו ניסוי שמראה את אותו הדבר. נתנו לאמריקאים להגדיר מהי חברה צודקת, והתברר שגם רפובליקאים וגם דמוקרטים - 92% מהנשאלים - העדיפו את חלוקת העושר באוכלוסייה בשבדיה על פני זו שבארצות הברית. אבל כשזה הגיע לעמדות על סעיפי תקציבים ומיסוי, התחילו לעלות על בריקדות.

"כן, כשמדברים על רעיונות מוצאים פתיחות גדולה, והמחסומים נמצאים בוויכוח על העובדות. זה הסוד של תיאוריות ושל ספרים מצליחים בז'אנר שלנו. קודם כל מושכים את האנשים עם התיאוריה, ורק אז ממלאים את הפערים בדוגמאות. ככל שהחיים נהפכים למורכבים יותר, הצורך של אנשים בתיאוריות גדל. אם אתה יכול לספק להן אותן, ואם התיאוריות שתספק להם ייתנו להם סיבות טובות לאופטימיות, אתה תתקבל בברכה".

 

ואולי פשוט אנשים אוהבים שמחזקים את הדעות הקיימות שלהם?

"פה ההבדל בין ספר להרצאה או נאום. מניסיוני, בהרצאות אנשים הרבה פחות מעוניינים שיאתגרו אותם. הם רוצים להקשיב לך 45 דקות ולשמוע בסוף למה הם צודקים. אבל ספרים מספקים סביבה בטוחה יותר. היא פרטית ומתרחשת בתוך הראש. אתה תמיד יכול להניח את הספר וללכת, ולכן דווקא שם אני מרגיש שיש הרבה יותר פתיחות. אבל מה שחשוב לי זה לא לשכנע אנשים במשהו, אלא לגרום להם לדבר על משהו. בניגוד לקריאת רומנים, אנשים קוראים ספרים כמו שלנו כחומר לשיחה. הרבה קוראים אומרים לי: 'סיפרתי על זה לבעלי, התווכחתי על זה עם בני, כל המשפחה שלנו מדברת על זה' - וזה גורם לי להרגיש שעשיתי משהו נכון. כי החוויה לא נגמרת בעמוד האחרון. התיאוריה והאופן שבו אנחנו מעבירים אותה בסופו של דבר מזינים שיחה מתמשכת של אנשים על חייהם. לדעתי, חוויית הקריאה של ספרים כאלה היא הקדמה לחוויה משותפת והמשך חקירה אישית של אנשים את מה שמעניין אותם, וזה יפה בעיניי".

 

מתי מותר להכריח אנשים

 

אנחנו קצת כמו הזוג הזה מהסרטים הרומנטיים, מלקולם גלדוול ואני - שני האנשים שנפגשים באקראי, פעם אחר פעם, אבל איכשהו אף פעם לא זכו לזמן איכות יחד. קראתי את ספריו והוא קרא את שלי, ציטטנו זה את זה, נתקלנו זה בזה בכנסים ושמעתי אותו מרצה לא אחת. ואף על פי כן, עד היום לא יצא לנו לשוחח ממש. כנסים הם מקום די גרוע לזה. גם הפגישה הזאת כמעט ולא התקיימה. כמעט 50 תכתובות אימייל נדרשו כדי לקבוע את התאריך, המקום והשעה - בהתחלה אנשי "מוסף כלכליסט" תיווכו בין מזכירתו ומזכירתי, ואחרי שהתייאשו ביקשו מהן לסגור את זה ביניהן. זה נסגר אחרי יותר מ־35 שינויים, כמעט כולם מצדו. עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח שהוא יהיה שם לפתוח את הדלת. המזכירה שלו הסבירה את זה בלו"ז הבלתי אפשרי שלו, שכולל הרצאות, השתתפות בפאנלים וכנסים, ראיונות לתוכניות דוקומנטריות בנושאים שונים, פגישות ייעוץ ברחבי ארצות הברית, והסתגרות פתאומית בתוך הספרייה הציבורית של ניו יורק, שם לעולם אין להפריע לו.

 

איך ההתעמקות שלך בחברה האנושית שינתה את הדעות הפוליטיות שלך?

"בבסיס נשארתי מה שתמיד הייתי".

 

שזה קנדי?

"בדיוק. ובארצות הברית זה אומר שאני נמצא משמאל למרכז. אבל אני חושב שאחד הדברים שקרו לי הוא שנהפכתי לפחות מבוסס אידאולוגיה. יש לי פחות סבלנות לרעיון שמדיניות שמוכתבת מלמעלה יכולה להשפיע לאורך זמן. גיליתי שהמניעים הפסיכולוגיים של האנשים משמעותיים הרבה יותר, והתחלתי להבין בכך שרוב התוצאות הן משהו שאף אחד לא כיוון אליו".

 

וכלכלנים יודעים יותר מפוליטיקאים?

"היום אני מקשיב לכלכלנים ומוצא את עצמי מגלגל עיניים חצי מהזמן. פשוט אי אפשר לעמוד בעוני של תפיסת העולם שלהם. אני מקשיב למנהיגים צבאיים, בלי קשר לעמדתם הפוליטית, ותוהה, הם מעולם לא קראו שום דבר בפסיכולוגיה או סוציולוגיה? למה הם חושבים שיש רק תגובה אחת לאיום חיצוני, רק בום? וכך, אתה מתחיל להיכנס להלך מחשבה פסיכולוגי־סוציולוגי, ומתחיל להתעניין הרבה יותר בתופעות חברתיות קטנות ובהשפעות הלא צפויות שלהן. זו לדעתי הסיבה שאקדמאים צריכים להיות נוכחים בדיון הציבורי הרבה יותר ממה שהם נוכחים כרגע. בכמה תחומים יש לי הרבה יותר אמון בפרספקטיבה של הקהילה האקדמית מזה שיש לי בקהילה הפוליטית".

 

ומה ההשקפה שלך על ההתנהלות של הממשל האמריקאי? על השינויים שאובמה מנסה לעשות בתכנון מלמעלה?

"אני לא כל כך עוין להתנהלות הזאת, שיש כאלה שקוראים לה פטרנליזם. יש כמה נושאים סבוכים שבהם אתה לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שלאנשים יהיה קשה לנווט בהם. ביטוח הבריאות הוא דוגמה טובה. זו שערורייה לחשוב שאפשר להשליך אנשים לתוכו ולתת להם להחליט בעצמם. גם טיפול בכסף. כשהתחלתי לעבוד ב'וושינגטון פוסט' הייתי בן 24, והיתה להם שיטה שבה בכל חודש, אם שמת בצד סכום מסוים של כסף, הם היו משווים אותו במניות של העיתון. העורך שלי במדור הכלכלה אמר לי שברגע שאני מקבל את המניות אני צריך למכור אותן ולקנות קרנות נאמנות. כששאלתי אותו למה אני לא יכול להשקיע בחברה שאני עובד בה, הוא פשוט אמר לי שאני לא יכול וזהו. זה היה פטרנליסטי: הוא בעצם אמר לי לא להיעזר בשיקול הדעת שלי ולוותר על זכות הבחירה שלי. והוא צדק. הייתי בן 24 ולא ידעתי כלום. המעטתי בערך הבורות שלי ונתתי יותר מדי קרדיט לידע שלי, שזה מה שאתה עושה כשאתה בן 24. מובן שעכשיו 'הוושינגטון פוסט' במצב מאוד לא טוב וערך המניה נמוך בהרבה ממה שהוא היה אז. הייתי צריך את האיש הזה".

 

"מנסיוני, בהרצאות אנשים רוצים להקשיב לך 45 דקות, ולשמוע בסוף למה הם צודקים "מנסיוני, בהרצאות אנשים רוצים להקשיב לך 45 דקות, ולשמוע בסוף למה הם צודקים צילום: שחר עזרן

 

בדיוק הייתי בקנדה, וישבתי לדרינק עם כמה עובדים בבנק גדול מאוד. הם סיפרו לי שהם כל כך מתלהבים ממה שהבנק שלהם עושה שהם החליטו להשקיע את כל כספי הפנסיה שלהם במניות הבנק. וחשבתי, מה? לא למדתם כלום? זה פשוט מדהים.

"כן, זה נורא. ריצ'רד ניזבט, שהוא החוקר האהוב עליי, כבר מדבר שנים על כמה מכריעה ההשפעה של הסביבה עלינו, על האופי ושיקול הדעת. התפיסה שלי היא שכדי שאנשים יקבלו החלטות טובות צריך לבנות סביבות חיוביות. אתה לא אמור לנטוש אותם ולקרוא לזה 'חופש בחירה'. אף אחד מאיתנו לא מספיק טוב כדי לקבל החלטות לגמרי לבד".

 

נגיד שממשלת ישראל היתה מזמינה אותך לייעץ לה כמומחה בתהליכים חברתיים. מה היית מציע?

"אני חושב שאחת מנקודות הכשל בתדמית הישראלית היא לא ההסברה, אלא האופן, שתמיד מדהים אותי, שבו אנשים מחוץ לישראל מדברים עליה זה עם זה. אנשים מדברים על 'העמדה הישראלית' לגבי משהו. במיוחד בקנדה אני שומע את זה הרבה. זו טעות תפיסתית של אנשים בעולם והיא גורמת לכם הרבה נזק, כדאי לתקן אותה. מי שמבקר בישראל מבין מיד שאין דבר כזה 'העמדה הישראלית', ושהחברה בישראל מחולקת ומסוכסכת. והפער בין מגוון הדעות והמורכבות אצלכם לבין הישראל הדמיונית שחושבים עליה בעולם משפיע באופן קריטי על המעמד שלכם - הרבה יותר ממה שנדמה. אני חושב שאם לישראלים היתה דרך להבהיר לשאר העולם שמתנהל אצלכם דיון פעיל וסוער על אותם הדברים ששאר העולם מדבר עליהם, זה היה מועיל מאוד. יש לי חבר שכתב תסריט שיש בו חיילים ישראלים שעושים פטרולים בגדה המזרחית. לצורך הכתיבה הוא הצטרף לפטרול לילי כזה, שהיה אמור להיות שקט וחשאי, אבל החיילים לא הפסיקו להתווכח. אני חושב שזה בדיוק הסיפור שמערכת ההסברה שלכם צריכה לדאוג שיספרו על ישראל".

 

כן, מעט מאוד אנשים יודעים כמה הרבה ישראלים מסרבים לשרת בצבא. אבל זה מוזר. אני, למשל, הרבה יותר ביקורתי כלפי ממשלת ישראל כשאני בתוכה, וכשאני מסתובב בעולם אני נוטה יותר להגן עליה. שזה מוזר, כי ביקורת על הממשלה דווקא יותר פופולרית בעולם מאשר בבית. אולי הרעיון של 'לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ' הוא זה שגורם לתפיסה השגויה הזאת.

"יכול להיות. אני חושב שהאינטרס שלכם הוא שאנשים יפסיקו להשתמש במשפט 'הישראלים חושבים שאיקס'. צריך להעלים אותו מהתחביר העולמי".

 

אולי, כמו שאמרת קודם, אפשר להציג תיאוריה ושאלות נכונות, שיגרמו לאנשים להבין אחרת את הניסיון שלהם? הרי גם פה הוויכוח הוא על פרטים. אתה עשית ככה ואתה עשית ככה. אתה עשית קודם, לא, אתה עשית קודם.

"כשאני מבקר בישראל, בפעם האחרונה הייתי שם בקיץ, אני תמיד תוהה תהייה קצת משוגעת. כיום עמים ומדינות כבר לא כבולים גיאוגרפית. נניח, אם אני לוקח רחוב במדינת ניו יורק שקרוב לגבול ניו ג'רזי, אני יכול בקלות לשייך אותו לניו ג'רזי, ושניו ג'רזי תיקח ממני מסים ותחיל עליי את החוקים שלה. אנחנו מתוחכמים מספיק. התפיסה הישנה, הקדם־מודרנית, של ארגון חברתי, היא משהו שנראה לי שכבר אפשר לעקוף".

אריאלי בתחפושת. "אני הרבה יותר ביקורתי כלפי ישראל כשאני פיזית נמצא בה. כשאני מסתובב בעולם, אני נוטה להגן עליה" אריאלי בתחפושת. "אני הרבה יותר ביקורתי כלפי ישראל כשאני פיזית נמצא בה. כשאני מסתובב בעולם, אני נוטה להגן עליה" צילום: Duke Photography

 

שמע, מלקולם, אתה באמת מאוד אופטימי.

"אני מהגר. ובכל פעם שאני במעבר גבול אני מתעצבן על השארית הזאת מהמאה ה־19. אנחנו בצפון אמריקה ומעמידים פנים שאנחנו מחלקים את אירופה ב־1848, כשלמעשה אפשר לארגן את הדברים אחרת. אני מאמין באופטימיות ששיטות ארגון חדשות יפתרו הרבה בעיות ישנות".

 

המדע כמותחן

 

עד היום אני זוכר את חוויית הקריאה של "ממבט ראשון", ספרו השני של גלדוול והראשון שלו שקראתי. נדהמתי מיכולתו הפנומנלית לספר סיפור טוב, ולהפוך רעיונות מורכבים בפסיכולוגיה, סוציולוגיה וכלכלה למשהו שאנשים רגילים מדברים עליו בארוחת הערב. אבל גם נחרדתי ממשהו, והוא היה הפשטות שבה הציג את הדברים - לעתים כמה מהרעיונות הוצגו באופן חלקי כדי להיות בהירים יותר. ב"ממבט ראשון", כל מי שקרא את חלקו הראשון של הספר השתכנע מיד שהאינטואיציה האנושית עדיפה בהרבה על שיקול הדעת ושאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות. אני הכרתי מציאות אחרת. המחקרים שבהם הייתי מעורב לאורך השנים הוכיחו שוב ושוב שזה פשוט לא נכון - וודאי שלא באופן כה כוללני וגורף. גם גלדוול אמר שזה לא נכון באופן כוללני, אבל שמר את ההסתייגות הזאת לסוף הספר, המקום הנשכח ההוא שקוראים לא תמיד זוכים להגיע אליו, גם כאשר הספר נהדר. כאילו הוא הסיט לשם את הצד השני של המטבע כדי לא לפגוע בעוצמת הסיפורים שבתחילת הספר. עד היום סטודנטים אומרים לי "אבל גלדוול אמר", ואני שולח אותם, בזה אחר זה, לפרקים האחרונים.

 

ומשם נובע היחס האמביוולנטי שלי אליו - שלי, ושל הרבה חוקרים באקדמיה. מצד אחד אני מעריץ את הדרך שבה הפך את מדעי החברה לסקסיים. מצד שני אני חורק שיניים מהדברים שנופלים בדרך - הסתייגויות, ממצאים סותרים, ולפעמים חלק מהקרדיטים לחוקרים שהוא מסתמך עליהם. אף על פי שהוא מעניק להם שירות אחר, כאשר הוא מכניס את הממצאים שלהם למיליוני שיחות סלון בעולם.

 

המאמרים שלך ב"ניו יורקר" הם לפעמים מורכבים יותר, קודרים יותר וחד-משמעיים פחות מהספרים שלך.

"לכתוב ל'ניו יורקר' ולכתוב ספר הם שני דברים שונים, שפונים לשני קהלים שונים. כשאתה כותב ל'ניו יורקר' אתה כותב לקהל הכי מתוחכם בארצות הברית, אחד המתוחכמים בעולם. אתה עובד בתוך תכתיבי הכתיבה ה'ניו־יורקרית', עורכים אותך אנשי 'הניו יורקר', אתה מאמץ סוג מחשבה מסוים. זה ז'אנר כתיבה לכל דבר. זה קל יותר, כי אתה פחות צריך להסביר את עצמך, אבל זה קשה יותר כי הרף גבוה מאוד. הספרים שלי מיועדים לקהל רחב יותר. הם דורשים ממני לפשט יותר, ולהשקיע הרבה יותר באופן שבו אני מספר את הסיפור, אבל אני חושב שהם גם מייצגים יותר במדויק את הפילוסופיה האישית שלי".

 

אנשים שקוראים רק את החלק הראשון ב"ממבט ראשון" מפרשים את הספר לא נכון.

"כן. ניסיתי לעשות שם משהו שאם הייתי כותב אותו שוב בוודאי לא הייתי עושה: בניתי אותו כמו סיפור מתח, עם טוויסט. הספר מתחיל בלומר לך שהאינסטינקטים שלך נהדרים, ולאט לאט הוא מוריד אותך מהתפיסה הזאת. בסוף הספר הוא כבר אומר שבכמה מצבים האינסטינקטים שלך עלולים לגרום לאסון. חשבתי שאם אתחיל בלומר שהאינסטינקטים שלך נוראיים, אף אחד לא ירצה לקרוא את הספר והוא לא יהיה יעיל כסיפור. נראה לי הרבה יותר טוב למשוך את הקוראים פנימה, ובסוף לשבור להם את הלב. אבל הופתעתי מכמה מעט אנשים הבינו אותו כך. לקחתי סיכון, וייתכן שזה לא עבד".

 

נהוג לומר שבספרי עסקים, אנשים קוראים רק פרק אחד.

"אני אוהב מותחנים, ואני מורגל ברעיון שאתה מתחיל בלחשוב איקס ומסיים בלחשוב וויי. אבל אני חושב שבספרות עיונית אנשים מפרשים את כל הספר לפי הרושם הראשוני שקיבלו עליו. בסופו של דבר, ככותב אתה צריך לנטוש ספר אחרי שאתה מסיים אותו. כל ספר יכול להתפרש לא נכון על ידי קוראיו, זו בעיה, וזה גם היופי שבדבר".

מייקל לואיס, מחבר רב המכר "מכונת הכסף". גלדוול: עשר שנים אני עובד על לכתוב כמוהו מייקל לואיס, מחבר רב המכר "מכונת הכסף". גלדוול: עשר שנים אני עובד על לכתוב כמוהו צילום: בלומברג

 

וכשאתה מתבסס על מחקרים, איך אתה מחליט מה להשאיר בחוץ? הרי הם הרבה יותר מורכבים ומלאי סתירות ממה שמתפרסם לבסוף.

"זה משהו שאני נאבק איתו ללא הרף. הרי ברור שבספרים שלי או במאמרים ל'ניו יורקר' אי אפשר לשקף את מלוא המחקר האקדמי. אני מנסה להבהיר שהטיעון שלי הוא פרשנות למידע אקדמי, ושיכולות להיות פרשנויות אחרות. ב"מצוינים", לדוגמה, אני כותב על ההשפעה המצטברת של לימודים במהלך חופשת הקיץ, וזה נושא שנחקר המון. חלק מהממצאים מראים שללימוד בחופש יש אפקט עצום, אחרים מראים אפקט חלש יותר. לאקדמאי, המידה המדויקת של ההשפעה היא בעלת חשיבות עצומה. לי היא פחות חשובה. אותי מעניין להעלות את הרעיון שלחופשת קיץ נטולת קייטנות וחוגים, כמו זו שיש לילדים משכבות חלשות, יש השלכות על עתידם של הילדים האלה. מה עוצמתן המדויקת של ההשלכות? אני לא יודע, אבל זה נושא שכדאי להתחיל לדבר עליו, בעיקר במדינה שמנסה לשפר את מערכת החינוך שלה. אם מערכת החינוך הזו תוסיף שלושה שבועות של לימודים בקיץ, די ברור שיהיו לכך משמעויות שנוגעות לצמצום פערים. מההיבט הזה, הכניסה לפרטים הקטנים חשובה לי פחות".

 

אוקיי, אבל מה קורה כאשר הבעיה אינה הדיוק, אלא מסקנות שמבוססות על מעט מדי ממצאים? כשהלא ידוע כה רב, עד שמה שאתה מציג כמסקנה עשוי להתגלות בעתיד כמשתנה אקראי?

"אתה צודק, אפשר לספר רק את הסיפור על מה שידוע, גם כאשר זה מעט. אבל אני חושב שהקוראים יותר מתוחכמים ממה שאנחנו חושבים. אני לא חושב שמישהו קורא ספר כמו הספרים שלך או שלי, או 'פריקונומיקס', וחושב שהספר מסביר הכל. אני חושב שהקוראים משלבים את הידע החדש לתוך מערכת ההסברים הקיימת שלהם. ב'נקודת המפנה' אני מדבר על איך מיגרו את הפשע בניו יורק, אבל אני לא חושב שכל מי שקרא את זה התרשם שהפשע נעלם רק כי ניקו את הגרפיטי מתחנות הרכבת התחתית. ב'מצוינים' אני כותב על איך ילדים שנולדו בסוף השנה מושפעים מכך שהם בכיתה עם ילדים שנולדו כמעט שנה לפניהם, ומפותחים יותר מהם. האם ילד שנולד בדצמבר לא ילך לקולג'? לא. אבל זה נושא שחשוב להעלות כי הוא כל כך פשוט, מטומטם וקל לתיקון. לא יעלה לנו כלום לסדר כיתות מקבילות לפי חודשים - כיתה של ילידי ינואר עד אפריל, של ילידי מאי עד אוגוסט ושל ילידי ספטמבר עד דצמבר. אני לא מכתיב. אני רק אומר שקורה משהו ושצריך לדבר עליו".

 

דרך אגב, בבית הספר של הילדים שלי הורים רוצים להשאיר את ילידי דצמבר שנה נוספת בגן, כדי שלא יהיו הכי קטנים והכי פחות מפותחים בכיתות שלהם.

"כן, הרבה הורים מעורבים יתר־על־המידה מהמעמד הבינוני נוטים לקחת את זה ללב".

 

חונכנו להתלונן

 

סיימנו השבוע מחקר קטן ודי מעניין. מצאנו שם שכאשר אנשים נפגשים לדבר הם לרוב מתלוננים.

"טוב, אם אתה מציג את חייך כמעולים זה מאיים על האחר, לא? וחוץ מזה, אוצר המילים והרעיונות שנוגע לתלונות הרבה יותר עשיר מאוצר המילים שמשמש לחגוג את היתרונות וההצלחה שלנו".

 

מעבר לכך, אנחנו הרבה יותר טובים בלשאת סבל מאשר עונג. קל להיעלב. קשה להיות שמח באמת.

"גדלתי ברובע באונטריו שיש בו קהילה גדולה של מנוניטים, קבוצה תרבותית מאוד מעניינת שמבוססת על צניעות. השפה שלהם מאוד מעניינת. הם אף פעם לא יגידו שהם מאושרים. אבל כשהם לא אומרים שום דבר אחר, זה סימן לאושר. זה מראה שהם חיים חיים מאוזנים".

 

זה כמו ההורים שחושבים שאסור להשוויץ בילדים שלך באוזני אחרים?

"זה באמת משהו שאני חושב שהעולם צריך קצת פחות ממנו. פחות לפאר את הילדים שלך, זה כבר צעד קדימה".

 

יש לך ילדים?

"עוד לא. אבל כשיהיו, אתה יכול להיות בטוח שאשוויץ בהם".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x