ישראל מתחברת לכלכלה
 

בארץ

מילון כלכליסט
דחיינות היא אחת ההפרעות הנפוצות במאה ה- 21
דחיינות היא אחת ההפרעות הנפוצות במאה ה- 21 
צילום: shutterstock
מניות קשורות לכתבה
    כתבות מוסף בכל סוף
    שבוע ישירות למייל שלך
     

     מאשר קבלת תוכן שיווקי

    דיוור נוסף
     

    עוד חמש דקות

    מטלה בעבודה, שיעורי בית או להחליף כבר את המצעים - כולם דוחים דברים חשובים למחר, גם כשההמתנה לרעתם. מחקרים חדשים בתחום מגלים שהדחיינות אינה פינוק אלא הפרעה התנהגותיות. ויש לה גם תרופה מקורית: לסלוח

    איתי להט

    11.11.10, 10:45
    45 תגובות
    המייל האדום | תגובה לכתבה | הדפסת כתבה | שלחו כתבה |
    שתף כתבה

    המחקר העדכני ביותר על תופעת הדַּחְיָנוּת - הנטייה לדחות ביצוע מטלות לזמן מאוחר יותר ולפעמים לא לבצען כלל - נפתח בעמוד מלא מאות ציטטות בנושא. אחת מהן קולעת למצבי: "דחיינות היא לקרוא את כל העמוד הזה כאשר יש לך משימה שאתה צריך להגיש מחר". נכון, כואב. אבל חצי הנחמה שלי היא הקוראים שיניחו בצד את הכתבה הזאת וידחו את קריאתה למחר.



    יש משהו מוזר בתופעה הזאת: היא מוכרת מאז תחילתה של ההיסטוריה האנושית; כולם, אבל כולם, סובלים ממנה, ואצל אחד מכל חמישה היא מהווה בעיה כרונית; קיסר רומא מרקוס אורליוס כתב עליה: "בהתנהלות של כל מעשה, ההשתהות היא מידה שנואה"; מימרתו של הלל הזקן "אם אין אני לי, מי לי" מסתיימת במילים "ואם לא עכשיו, אימתי?"; בודהה פסק: "עלינו להיות חרוצים היום. המחר מאוחר מדי. המוות אינו צפוי, ומי יישא וייתן איתו?". וגם הומוריסטים התבדחו על חשבון החולשה האנושית הזאת, בין אם זה מארק טוויין שכתב: "לעולם אל תדחה למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים", או דאגלס אדמס, שידוע בכך שעורכיו היו כולאים אותו כדי לאלצו לכתוב, שאמר: "אני אוהב דדליינים. בעיקר את צליל ה'ווש' שהם עושים כשהם עפים לי ליד הראש". את הנטייה האנושית המלבבת הזאת היטיב לסכם האלמוני מפיץ האמרה: "דחיינות היא כמו אוננות. בהתחלה זה נעים, אבל בסוף אתה רק מזיין את עצמך".

     

    היא גם גורמת נזק כלכלי - תושבי ארצות הברית משלמים מדי שנה כחצי מיליארד דולר בקנסות על איחורים בהגשת דו"חות מס שנתיים, ולפי הערכות כ־40% מפושטי הרגל לוקים בדחיינות כרונית. היא גורמת לנזק בריאותי - מחקר שנערך ב־2004 באוניברסיטת ווינדזור הקנדית קבע שאנשים שסובלים מדחיינות חולים יותר כיוון שהם דוחים בדיקות תקופתיות, התעמלות וביקורים אצל הרופא. ויש האומרים שמורשת האדם כולה יצאה נפסדת מהדחיינות. לאונרדו דה וינצ'י, למשל, היה ידוע כדחיין לא קטן. לדברי ההיסטוריון המדעי ג'ייקוב ברונובסקי, השלמת "מונה ליזה" לקחה ללאונרדו יותר מ־20 שנה, ואת "הסעודה האחרונה" השלים רק לאחר שפטרונו איים לנתק עמו את קשריו. והתוצאה: לאונרדו השלים בחייו רק כ־20 יצירות, פחות משליש ממה שהשלים בן תקופתו מיכאלאנג'לו.

     

    ובכל זאת, בעולם האמיתי הדחיינות כמעט אינה מקבלת כותרות. היא כמו סוד גלובלי. מגיפה שמוקפת בקשר של סלחנות ושתיקה, נזכרת מדי פעם בספר ניהול אקראי, ולא מקבלת יחס שראוי לבעיה שפתרונה ישנה את איכות חיי האנשים. אבל באחרונה הסכר נפרץ, והדחיינות נהפכה לנושא שיחה נפוץ על ספות מטפלים ולתחום מחקר חם באוניברסיטאות. כאילו החלטנו, סוף סוף, לפתור את הבעיה.

     

    כמו התמכרות להימורים

     

    "כולם דוחים", פוסק פרופ' טימותי פיצ'יל, חוקר פסיכולוגיה התנהגותית מאוניברסיטת קרלטון באוטווה, קנדה. "וזאת הסיבה שהרבה אנשים לא מבינים מה יש לחקור פה. פשוט מדובר בתופעה אנושית אוניברסלית". פיצ'יל הוא מומחה עולמי בחקר הדחיינות, והקדיש את שני העשורים האחרונים בקריירה שלו לשאלה מדוע אנו מחבלים בתוכניות שלנו עם השהיה מיותרת, ואיך נפטרים מההרגל המגונה הזה. את המסקנות פרסם לפני כמה חודשים בספרו השלישי שמוקדש לנושא, "The Procrastinator's Digest: A Concise Guide to Solving the Procrastination Puzzle" (בתרגום חופשי: המקראה לדחיין: מדריך מרוכז לפתרון חידת הדחיינות).

     

    "לא כל דחייה היא דחיינות", אומר פיצ'יל בראיון ל"מוסף כלכליסט". "ההבדל בין שתי הפעולות היא שדחייה היא פעולה רצונית ודחיינות לא. בדחיינות, אנחנו יודעים שכדאי לנו לפעול ושאנחנו יכולים לפעול, אבל מסיבה כאילו בלתי נשלטת אנחנו לא פועלים. ומאז שהתחילו לעקוב אחרי ההתנהגות הזאת בסוף שנות השבעים היא רק הולכת ומתפשטת.

     

    "הבעיה הזאת נחקרה מכמה כיוונים", ממשיך פיצ'יל. "מבחינה פסיכולוגית, היא קרובת משפחה של אכילה כפייתית והתמכרות להימורים, שגם הן קשורות באובדן השליטה העצמית. בפן שנוגע לחקר המוח, אנחנו מדברים על בעיה בתפקוד הקורטקס הקדם־מצחי, החלק הקדמי של האונה הקדמית, שאחראי על תכנון ודחיית סיפוקים. דחיינות היא מצב שבו אתה לא רוצה לעשות משהו, והמנגנון הניהולי במוח שאמור לעקוף את חוסר הרצון אינו מתפקד. אצל אנשים שסובלים מגידול או מפגיעת ראש בקורטקס הקדם־מצחי זה ניכר במיוחד. אנשים כאלה הם דחיינים פתולוגיים. בכלכלה התנהגותית מסבירים את הדחיינות בכך שאנשים, ככלל, מעדיפים תגמול בטווח הקצר וסיפוק מיידי, ומתקשים לתפוס את המשמעות והחשיבות של קצת איפוק וטרחה עכשיו למען העתיד".

     

    הקושי להיצמד להחלטות מחושבות לנוכח פיתויים בטווח הקצר מודגם בניסוי מפורסם, שמוזכר ב"The Thief of Time", ספר חדש שעוסק בדחיינות ושנכתב על ידי הפילוסופית קריזאולה אנדרו והכלכלן מארק ווייט. בניסוי ניתנה לקבוצת נסיינים הבחירה בין לקבל 100 דולר מיד לבין לקבל 110 דולר מחר. לקבוצה שנייה ניתנה הבחירה בין לקבל 100 דולר בעוד חודש לבין לקבל 110 דולר בעוד חודש ויום. בשני המקרים מדובר בעוד 10 דולר תמורת עוד יום המתנה. אבל בקבוצה הראשונה רוב הנסיינים העדיפו לקבל פחות עכשיו ובשנייה הרוב העדיף לחכות ולהרוויח. הקרבה להווה פגעה ברציונליות הכלכלית שלהם.

     

    בניסוי אחר שנזכר בספר הציע הכלכלן ג'ורג' לואינשטיין לנבדקים שני סרטי וידיאו חינם: אחד שיוכלו לצפות בו מיד ואחד שיצפו בו מתישהו בעתיד. באופן עקבי, הנבדקים בחרו לצפות מיד בקומדיות קלילות ובשוברי קופות, ולצפייה בעתיד הלא מוגדר בחרו בסרטי מופת אירופאים. אלא שכאשר תאריך היעד של הסרט הרציני התקרב, הבחירה השתנתה - לקומדיה דביקה או שובר קופות. הנבדקים דחו בשנית את "המשימה המרתיעה" של הצפייה בסרט הכבד והתובעני, אף על פי שידעו מה ערכו.

     

    "זה בדיוק העניין", מסביר פיצ'יל, "דחיינות היא המנגנון הרגשי שממש מכריח אותנו להעדיף את הסיפוק המיידי על פני העתידי, גם כאשר אנחנו יודעים שהדחייה מזיקה לנו".

     

    מי אשם? ההורים השתלטנים

     

    מי עושים את זה יותר?

    "מי שסובלים יותר מדחיינות הם לרוב אנשים שהדימוי העצמי שלהם נמוך, אנשים שבעיני עצמם הם לא יפים, לא מאורגנים, בעלי סיכוי נמוך להצליח. אלה האנשים שיותר מועדים לדחיינות כרונית. יש גם דחיינים שהם פרפקציוניסטים, אבל לרוב אלה אנשים שהרדיפה שלהם אחרי השלמות נובעת מהצורך באישור חיצוני, חברתי. עוד קבוצה בעלת סיכויים גבוהים לסבול מדחיינות היא זו של אנשים אימפולסיביים. פשוט כי הם מתקשים לדבוק במשימה אחת. ישנו גם האופן שבו אנשים מגדירים לעצמם מטרות - אם מה שחשוב להם הוא להימנע מכישלון או להשיג הצלחה. האנשים שמנסים להימנע מכישלון נוטים לסבול מדחיינות יותר מאלה שמטרתם להשיג הצלחה. וכמו בכל תכונה, יש גם עניין גנטי. להורים דחיינים יש סיכוי גבוה יותר לגדל ילדים דחיינים".

     

    גנטי, או שפשוט לומדים את זה בבית?

    "ישנה תיאוריה מעניינת לגבי דחיינות שלומדים בבית. הורים קשוחים ושתלטנים הרבה פעמים מגדלים ילדים שסובלים מדחיינות כרונית. סגנון ההורות המסרס שלהם פוגע ביכולת של הילד לפתח מנגנונים בריאים של ניהול עצמי. אם אתה הורה לילדים דחיינים, כדאי שבראש ובראשונה תבדוק את עצמך. ייתכן שאתה הסיבה לזה".

     

    אבל אם התכונה הזאת כל כך נפוצה, אולי זה פשוט חלק מהותי מהטבע האנושי? אולי התפתחנו אבולוציונית להיות דחיינים?

    "לחלוטין לא. אני מאמין שבעבר, בחברות ציידים־לקטים, לא היה מקום לדחיינות ולדחיינים. אם אתה לא יוצא לציד היום או שותל היום, לא היה לך ולשבט שלך מה לאכול מחר. זו הפרעה מודרנית. ושים לב שהדחיינות הכרונית הולכת ונפוצה ככל שהפיתויים המודרניים מתרבים סביבנו. סטודנטים אומרים 'אני רק אבדוק שנייה את הפייסבוק', וזה לוקח להם שלוש שעות. הצעירים שראשם קבור באייפונים ובלפטופים פשוט משעשעים עצמם למוות בדחיינות שלא נגמרת. אני חושב שבעתיד הקרוב זה ילך ויחמיר".

     

    עוד תכונה אנושית בעלת קשר הדוק לדחיינות כרונית היא המצפון. ככל שיש ממנו פחות, האדם דוחה יותר החלטות ופעולות. דוגמה לקשר בין דחיינות לקפיטליזם חמדני הציג כתב הרכב הוותיק וחבר מערכת המגזין "פורצ'ן" אלכס טיילור בספרו האחרון "Sixty to Zero", שסוקר את עלייתה והתרסקותה של חברת ג'נרל מוטורס. טיילור מאשים את מנהלי יצרנית הרכב המיתולוגית של אמריקה ב"דחיית קבלת ההחלטות הקשות עד לנקודה שבה זה היה מאוחר מדי עבור החברה".

     

    האשמות דומות נשמעו לגבי התנהלותם של מנהלים פיננסיים ערב המשבר הכלכלי של 2008, ובשבועות הראשונים לפריצתו. אותה הדחיינות מתאימה גם לפיתויים קטנים וגם לגדולים.

     

    למה דוחים גם תענוגות

     

    עוד תחום שמושפע מהדחיינות וחביב במיוחד על אקדמאים בשל זמינותו וקרבתו לחייהם הוא לימודים. כיום יותר מ־65% מהסטודנטים באמריקה חוששים שלא יעמדו בזמן במטלותיהם.

     

    המומחה העולמי לכלכלה התנהגותית ובעל טור בעיתון זה פרופ' דן אריאלי ערך ב־2002 ניסוי שמטרתו למצוא תרופה לדחיינות. הנבדקים בניסוי היו תלמידיו. אריאלי העניק לסטודנטים שלו את הבחירה בין להגיש את העבודות שלהם מתי שירצו עד היום האחרון בסמסטר, או לבחור לעצמם מראש תאריכי הגשה מוקדמים יותר. הוא הוסיף תנאי מקשה, שלפיו מי שלא יעמדו בתאריכים שהציבו לעצמם ייענשו בהורדת ציון. לכאורה, הבחירה ההגיונית והנוחה היתה לקחת את הזמן. אבל רוב הסטודנטים בחרו להקציב לעצמם דדליינים צפופים. תוצאת הניסוי: מי שהקציבו לעצמם דדליינים צפופים עמדו בהם וקיבלו את הציונים הגבוהים בקורס. אלה שדחו את מועדי ההגשה לסוף הסמסטר או שבחרו באפשרות להגיש עבודות ללא דדליין הגישו עבודות מרושלות וקיבלו ציונים נמוכים.

     

    והנה הדבר המוזר בדחיינות - היא מתקיימת גם כאשר מדובר בפעולה מענגת. חופשה, שתיית בקבוק יין שנשמר להזדמנות מיוחדת או מימוש של תלושי הנחה - כולם נופלים קורבן לדחיינות האנושית. תושבי ארצות הברית מוציאים מדי שנה 65 מיליארד דולר על תלושי שי, שמהם כ־7 מיליארד דולר לא ממומשים לעולם. גם חברות התעופה בעולם חוסכות מדי שנה מיליוני דולרים על בונוסים ונקודות נוסע מתמיד שמימושן נדחה עד שתוקפן פג.

     

    מחקר של הדוקטורנטיות סוזן שו ואיילת גניזי מאוניברסיטת קליפורניה מדגים את התופעה: השתיים גילו שתיירים שמבקרים לזמן קצר בעיר שיקגו רואים הרבה יותר אנדרטאות ושכיות חמדה מקומיות מכפי שרואים תושבי העיר במהלך כל חייהם, וזוכים לבקר במסעדות מפורסמות ובמוזיאונים ופארקים בעלי שם עולמי, שרבים מתושבי שיקגו חיים ומתים בה בלי לדרוך בהם פעם אחת. וגם רוב תושבי שיקגו שביקרו באתרים המפורסמים, מגלה המחקר, עשו זאת כאשר אירחו מבקרים מחוץ לעיר. הרגע שבו אחזה במקומיים קדחת סיורים ארכיטקטוניים או רצון עז לפקוד את גן החיות המקומי היה לפני שעברו לעיר אחרת, כאשר חרב הדדליין נשלפה מנדנה. הטיולים המקומיים נדחו כפי שנדחות משימות מציקות: בהיעדר תאריך סיום בלתי נמנע, החליטו תושבי שיקגו ללכת לגן החיות בסוף השבוע הבא, או בזה שאחריו, או לכל המאוחר בקיץ.

     

    שו וגניזי שחזרו את אותן המסקנות בניסוי אחר, שבו העניקו לשתי קבוצות של נסיינים תלושי מתנה שמקנים להם כרטיס חינם לסרט ומאפים צרפתיים. לקבוצה אחת חילקו תלושים שתוקפם עתיד לפוג בתוך שלושה שבועות, ולקבוצה השנייה תלושים שתוקפם פג כעבור שמונה שבועות. תוצאת הניסוי: הרבה יותר אנשים מקרב בעלי התלושים קצרי הטווח מימשו את תלושיהם לעומת בעלי התלושים ארוכי הטווח. מעגל הקסמים של הדחיינות פעל כמו בניסוי הסטודנטים ובמחקר על תושבי שיקגו: ככל שהאנשים קיבלו זמן ארוך יותר לממש את המשימה, וככל שתכננו "להפיק את המקסימום" מהמתנות שבידם, כך עלו סיכוייהם לדחות את המימוש עוד ועוד, עד אין קץ. המיקוד באידאל והשאיפה ליהנות כמה שיותר, כתבו שו וגניזי במסקנות מחקרן, הוא הקיצוניות השנייה והמזיקה של הכניעה לפיתויים מיידיים. שניהם מובילים לדחיינות ומשאירים אותך עם משימות ויעדים שלא הגשמת.

    פרופ' טימותי פיצ'יל: "דחיינות אינה פעולה רצונית. אנחנו יודעים שעדיף לנו להתחיל, אבל לא מצליחים. אובדן השליטה הזה דומה לזה שאצל אכלנים כפייתיים אכלנים כפייתיים, לא? ומכורים לקניות"
    פרופ' טימותי פיצ'יל: "דחיינות אינה פעולה רצונית. אנחנו יודעים שעדיף לנו להתחיל, אבל לא מצליחים. אובדן השליטה הזה דומה לזה שאצל אכלנים כפייתיים אכלנים כפייתיים, לא? ומכורים לקניות"

     

    הפתרון: קשיחות וסליחה

     

    המחקרים של גניזי ושו והניסוי של אריאליאין דרך של אריאלי... מציעים גם דרכים מעשיות להילחם בדחיינות, בין אם היא של משימות מציקות או מהנות. "פעולה מיידית וקצרת טווח היא שפותרת את הבעיה", אומרת גניזי ל"מוסף כלכליסט". "כאשר מדובר בתלוש מתנה, אפשר להחליט שהדרך להודות למעניק היא לממש את התלוש כמה שיותר מהר, ולזכור ששימוש לא מושלם עדיף על אי־מימוש. אם במקום לחכות להזדמנות ערטילאית תקבע לעצמך דדליין, תחליט לממש עוד הקיץ את הקילומטרים ממועדון הנוסע המתמיד, תחליט לארגן עד סוף השבוע מסיבה, יבוא מי שיבוא, ולחלוץ בה את הפקק מבקבוק היין, כך תיהנה יותר. במקום לחכות לרגעים, צור אותם".

     

    הפסיכולוג שיין אוונס מאוניברסיטת הופסטרה בלונג איילנד, ניו יורק הציע בסדרת מאמרים מ־2008 דרכים שיסייעו לדחיינים כרוניים להתמודד עם משימות מרתיעות ומשתקות. אוונס הציג ממצאים שלפיהם דחיינים כרוניים שפרטו משימות גדולות ומרתיעות לרשימה של סדרת פעולות קטנות ובנות ביצוע העלו פי שמונה את סיכוייהם להשלים את המשימה. את התהליך, שמופיע גם ברב־המכר לניהול זמן "לגרום לדברים לקרות", אוונס מכנה "כוונות יישום". "במקום לומר לעצמך 'אני חייב לטפל בבריאות שלי', אמור 'אני אלך מחר בשבע בבוקר למכון הכושר'", הסביר אוונס את מסקנותיו.

     

    עוד שיטה לנצח את הדחיינות היא להשתחרר. ד"ר מייקל וול מבית הספר לפסיכולוגיה של אוניברסיטת קרלטון בדק איך הכרה כנה בבעיית הדחיינות עוזרת להשתחרר ממנה. הוא ביקש מסטודנטים לדווח על היקפי הדחיינות שגילו בביצוע משימות אקדמיות ותיעד את דיווחיהם וביצועיהם לאורך שני סמסטרים. סטודנטים שסיפרו כי סבלו מדחיינות בסמסטר הראשון ו"ויתרו לעצמם", כדבריהם, סבלו מהתופעה פחות במהלך הסמסטר השני. לעומתם, אלה שסבלו מרגשות אשם התקשו להשתחרר מהדחיינות. "הנחת העבר מאחור מאפשרים לאדם להתרכז בעתיד ובאתגר הבא שמולו", הסביר וול את הממצאים.

     

    "צריך לזכור שאנחנו דוחים את מה שדוחה אותנו", מסביר פיצ'יל, "ולרוב אלה דברים שאנחנו לא מצליחים למצוא בהם משמעות עבורנו, ושאנחנו לא יודעים איך להתחיל אותם. ושני הדברים האלה קשורים זה בזה. המשמעות היא זו שמשפיעה על תחילת התהליך. המחקר שלנו בתחום הראה שמי שנחשבים לדחיינים ומקבלים משימה בעלת משמעות עבורם, מצליחים להתחיל אותה יותר בקלות מאשר אנשים שמקבלים משימה שלא אומרת להם כלום. יש מי שלא יודע איך להתחיל לפתור תרגיל בחשבון, ולא מוצא בכך כל משמעות לחייו, ומי שעבורו כתיבת טקסט היא קשה ומרתיעה עד שאינו מוצא סיבה להתחיל בה. ולכן, הפתרון הוא לרוב פשוט להתחיל. רוב הפחדים מביצוע משימה נמוגים ברגע שמתחילים בה", הוא אומר. "בניסויים שערכנו גילינו שהחשש מהמטלה והמשמעות שמוצאים או לא מוצאים בה משתנים לחלוטין כמה דקות אחרי שמתחילים לבצע אותה. והרבה פעמים אפילו נהנים מזה".

     


    45 תגובות ל ”עוד חמש דקות“

    (45 תגובות)
     
    נושאים
    בארץ רכב עסקי ספורט משפט קריירה קריקטוריסט אפליקציות נדלניסט עולם פנאי 2014 וידאו צרכנות דיגיטלית תעופה ותיירות מינויים חדשים ארכיון שערים טכנולוגי חינוך פיננסי פרסום ושיווק אינטרנט דעות אחריות וסביבה מיוחדים פוטו כלכליסט
     
    השוק
    מקור נתוני הבורסה: קו מנחה /   bizportal
     
    אודות
     
    כלים
    דיוור אלקטרוני Radware Connector Supersize - עיצוב אתרים YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציות