שום מהפכה לא תבוא

טוויטר. "טכנולוגיה מרהיבה היא הדבר האחרון שיגרום למהפכה" איור: יונתן וקסמן

לנגדון ווינר מרוצה. אשתו גייל שלפה מהאימייל תמונה שהגיעה כרגע, ובה בנם הבכור מתיו מצולם לצד ביל קלינטון. "וואו, זה נפלא גייל", ווינר צוחק. "הפוליטיקה אצלנו בדם", פונה אליי הפרופסור למדעי המדינה ואחד מהוגי הדעות הפרובוקטיביים בעולם בחקר הקשר בין טכנולוגיה לחברה. "אני רק מקווה שהוא ירש את הספקנות הפוליטית שלי".

ואכן, ווינר הוא ספקן גדול. המילה "מהפכה" גורמת לו לזוע בכיסאו, והמושגים "מהפכה טכנולוגית", "מהפכת המחשוב" ו"מהפכת האינטרנט" מוציאים אותו ממש משלוותו.

"אל תאמין לשקר הזה", הוא אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "טכנולוגיה מלהיבה היא הדבר האחרון שיכול לגרום למהפכה במשהו. לפחות בדברים החשובים". ווינר מגיע בסוף השבוע לישראל ויישא את הנאום המרכזי בכנס בנושא תרבות דיגיטלית שייפתח ביום ראשון בשנקר, בית ספר גבוה להנדסה ועיצוב. 

הקשר בין טכנולוגיה לפוליטיקה הוא האובססיה של ווינר. הוא חקר את התחום במשך יותר מ־30 שנה באוניברסיטאות העילית MIT, UCLA ובמכון הפוליטכני במדינת ניו יורק, כתב עליו ארבעה ספרים ומרצה עליו בכל העולם. תחום המחקר הייחודי והצר הזה הפך אותו עם השנים למומחה נדיר, בעל תובנות מפתיעות ולעתים מטרידות, שאי אפשר לבטל בהינף יד ובתואנה שמשמיע אותן טכנופוב או בור בתולדות הטכנולוגיה.

והתובנה הנוגעת להשפעת הטכנולוגיה על כוחו של היחיד, הבנתו את העולם והתפתחות הדמוקרטיה מתמצה בשתי מילים: "אין כזו".

"אנחנו חיים בתחושה שכל טכנולוגיה 'מהפכנית' חדשה תקרב אותנו לעולם חופשי וטוב יותר", אומר ווינר. "זה קשקוש, הוא נולד בתחילת המאה ה־19, הופרך פעם אחר פעם, ובכל זאת אנחנו אוכלים אותו שוב ושוב.

"קח לדוגמה את הרדיו", אומר ווינר. "ב־1924 התפרסם בכתב העת 'רדיו ברודקאסט' מאמר של מארק סאליבן שטען ש'הרדיו יהפוך את המאזינים לשולטים בפועל'. סאליבן הסביר שהיכולת לשמוע את דיוני הקונגרס בשידור חי תאפשר מעורבות אזרחית ברמה חדשה. באותה השנה הרברט הובר, שהיה אז שר התעשייה האמריקאי, הילל את הרדיו ואמר ש'לראשונה בהיסטוריה אנו יכולים לתקשר בו־זמנית עם מיליוני אחינו בני האדם, להעניק חינוך ובידור ולהרחיב את הדיון הציבורי בבעיות ובאירועים הלאומיים'. נשמע לך מוכר? אלה אותן הציפיות שיש לנו מהאינטרנט. כן, הרדיו ללא ספק גרם לשינויים מרחיקי לכת בחברה ובעולם, אבל האם הוא גרם למהפכה ביחסי הכוחות בחברה? שינה את השיטה? חד־משמעית, לא".

אל תבנו על טוויטר

את העניין שלו בפוליטיקה חב ווינר בעיקר לשנות השישים. אז, כסטודנט באוניברסיטת ברקלי, הוא היה עד להיווצרות תנועת ההתנגדות למלחמת וייטנאם והתנועה לזכויות האזרח שסייעה להשיג שוויון זכויות לשחורים. שתי התנועות הללו, כמו גם תנועות משפיעות רבות אחרות מהתקופה, חוללו שינוי חברתי של ממש בלי אימייל ובלי טוויטר. "מהפכות אמיתיות תלויות אך ורק במכניזם אנושי, ולא זקוקות לטכנולוגיה כזרז", אומר ווינר.

לנגדון ווינר. "ידע הוא כוח, אבל רק עבור מי שממילא כבר חזק"

הופעת הטלגרף, הטלפון, המכונית, הרדיו, הטלוויזיה ושאר כלי החברה והתקשורת המודרנית לוותה תמיד בהצהרות נלהבות והבטחות, הוא אומר, והללו לעולם אינן מתגשמות. "ההבטחה הזהה היא תמיד לגישה גדולה יותר למשאבים, ליותר יכולת השפעה, ליותר הזדמנויות. שמענו את זה על העיתונות, על הטלוויזיה, עכשיו על טוויטר. אבל יש סיבה לכך שההבטחות אינן מתגשמות, והיא שהטכנולוגיה אמנם מסייעת לאנשים לתקשר, אך מרחיקה אותם פיזית זה מזה.

וההיסטוריה מלמדת שהקרבה הפיזית, פנים אל פנים, היא שגורמת לאנשים להתאחד סביב מטרות, ולעשות משהו.

"כשניהול חשבון הבנק שלך מתבצע רק דרך האינטרנט, אתה מאבד את יחסי האנוש שלך עם הפקיד או המנהל בסניף, אנשים שייתכן שתידרש לעזרתם באחד הימים. כשאתה עובד עם עמיתים דרך האינטרנט אתה מאבד את היכולות ליצור קשרי עבודה וידידות שיש להם ערך מוסף עסקי עצום. ואותו הדבר תקף לגבי מהפכות חברתיות.

מחקרים על ארגוני טרור כגון הבריגדות האדומות ואל־קאעידה מראים ש־70% מהמצטרפים לבריגדות האדומות מגיעים דרך חברים קרובים שכבר היו חברים בארגון. אותו הדבר נכון גם לגבי לוחמי המוג'אהדין באפגניסטן וארגוני ההתנגדות במזרח גרמניה. הקשרים האישיים משפיעים על החלטותיך ודרכך, ואת זה, לטובה ולרעה, הטכנולוגיה דווקא ממסמסת".

התיאוריה של ווינר החלה להיסדק בשנה שעברה, כאשר טוויטר התפרסם ככלי תקשורת מרכזי במחאות אזרחים שנערכו במולדובה, שם זכו הפגנות האזרחים לכינוי "מהפכת טוויטר", ובאיראן, שם טוויטר שימש את מתנגדי אחמדינג'אד באופן כה יעיל, עד כשמחלקת המדינה האמריקאית ביקשה מחברת טוויטר לדחות השבתה של האתר לצורך עבודות שדרוג, כדי שהמפגינים יוכלו להמשיך ולהתארגן בעזרתו. אלא שהמציאות בשטח, מסביר ווינר, שונה מהסיפורים בתקשורת.

ווינר מספר כי בדיקה שערך החוקר יבגני מורוזוב מסטנפורד גילה שבתקופת ההפגנות במולדובה, רק לקומץ תושבים במדינה היה חשבון טוויטר, ופרסומיהם הרבים של אותם תושבים מעולם לא הגיעו אל המפגינים האחרים. טענות דומות השמיעה הבלוגרית והכתבת ממוצא איראני גולנז אספאנדיארי, שלפי בדיקותיה רוב הציוצים שעלו לרשת בתקופת המהומות באיראן נכתבו מחוץ למדינה. "טוויטר עשה בעיקר יחסי ציבור", אומר ווינר.

ומה עם כמות המידע האדירה שזמינה לנו היום בזכות הטכנולוגיה? חלוקת תקציבי הממשלה שעולה לרשת, מסמכים שמתפרסמים באתר ההדלפות וויקיליקס - הם לא מחזקים את הדמוקרטיה?

"זה שהמידע קיים ונגיש לא אומר שיש לו השפעה כלשהי. כמה מהמידע הזה נכון וכמה ממנו מסולף? כמה אנשים באמת קוראים אותו? כמה פועלים? ההיסטוריה מלמדת אותנו שבסופו של דבר רק בעלי האמצעים, מוקדי הכוח, יכולים לקחת מידע כזה ולהפיק ממנו תועלת. ולרוב הם עושים זאת לתועלתם המצומצמת של ממשלות ותאגידים. ידע הוא כוח, אבל רק עבור מי שממילא כבר חזק.

"כתבתי על הנושא ספר ב־1986. כבר אז ציפו מהאינטרנט לשנות סדרי עולם חברתיים. קראתי לאנשים שמאמינים בזה 'רומנטיקנים של מחשבים', אנשים ששבויים ברעיון שטכנולוגיה מספקת מידע, שמידע נהפך לידע, שידע הוא כוח ושכוח מחזק את הדמוקרטיה. עברו 25 שנה והאינטרנט התפתח מעל ומעבר למצופה. האם בעלי השררה ובעלי ההון חזקים פחות? הם חזקים הרבה יותר. ואיפה אנחנו?".

פייסבוק. "למנהיגים ובעלי השררה נשאר אותו כוח"

הפוליטיקה של הדוממים

ווינר זכה לפרסום עולמי ב־1980 עם מאמר פורץ דרך בשם "האם לחפצים יש פוליטיקה", שבו בדק כיצד תכנון עירוני וסביבתי משפיע על קהילות. "כשפרסמתי את העבודה הזאת הסתכלו עליי כמו על מטורלל", הוא אומר. "היום, רק אחרי 20 שנה של חלחול להבנה האקדמית, מה שכתבתי נשמע מובן מאליו".

ווינר הראה במאמרו איך הנמכת מחלף שנבנה בכביש המוביל ללונג איילנד שבניו יורק הגבילה את מעבר האוטובוסים, וכך סילקה מחופי לונג איילנד מבקרים ממעמד כלכלי נמוך.

במקרה אחר הוא הראה כיצד חרמשי קציר מסוימים בידי פועלים נהפכו למכשיר של שליטה פוליטית על ידי מפקחי עבודה. חרמש עם ידית אחיזה ארוכה הראה בבירור מי מהעובדים עובד, בניגוד לחרמש קצר הידית שהסתיר את האבטלה הסמויה בקרב העובדים. את אותה לוגיקה הוא גם לקח אל העולם הטכנולוגי של היום. "קח את המקרה האחרון של פרשיות הצפנת הבלקברי בעולם ואת הדרישה של שירותים חשאיים לפתוח את ההצפנה הזו. אם מחשב או שבב מכילים דלת אחורית עבור שירותי הביטחון, או אם הם עושים זאת בגלוי על ידי דרישה מהיצרנית, זה ביטוי פוליטי של כוח, וזה רק אחד מהכלים שנוטלים מהמהפכה הטכנולוגית את כוחה.

"טכנולוגיה אינה חפה מפוליטיקה, אלא מקיימת עמה קשרי גומלין ומשמשת מכשיר בידי גורמים בעלי אינטרסים. בשל כך, חשוב לערב את כל הגורמים המושפעים מהמערכת, החפץ או הטכנולוגיה, כלומר קהילות ואנשים.

"בתחילת המאה ה־19 מערכת המסילות והרכבות באמריקה הוללה כמערכת תובלה שתוביל לדמוקרטיזציה של אמריקה על ידי הפיכתה של היבשת לנגישה יותר עבור האוכלוסייה", אומר ווינר. "אבל בעשורים המאוחרים יותר של אותה מאה היא נהפכה להתגשמות החומרית של כוחם המעצבן של הבנקים בחוף המזרחי ושל 'הברונים השודדים', ששלטו דרך יעדי המסילות בחוות, כפרים ואזורים שלמים, וגבו על הובלת מטענים ותוצרת חקלאית מחירים מופקעים שפגעו קשות ברווחים של עובדים ישרים, בעלי חוות ואפילו אילי נפט בהתהוות.

"אפשר להקביל את זה להתהוות של מוקדי כוח כיום ברשת וליחס המשתנה במהירות לגביהם: גוגל, פייסבוק וטוויטר - שנחשבו למופת של מהפכה טכנולוגית - הולכים וצוברים התנגדות עממית וחוסר שביעות רצון גם מצד המשתמשים שלהם וגם מצד קהילות אחרות. האם הם יהיו המקבילה של הברונים השודדים? אני חושב שבקרוב נדע".

מה דעתך על תנועת הקוד הפתוח? אולי דווקא שם יכולים לצמוח כוחות חדשים לשינוי.

"לתנועה הזו יש חיים לא קלים. הבעיה היא שגישת הקוד הפתוח נמצאת בקונפליקט עם כוחות חברתיים שמעדיפים אסטרטגיות שליטה מיושנות: היררכיה תאגידית, קניין רוחני מוגן ושמור, פרופגנדה פוליטית וכוח משטרתי. מדי יום אנו ניצבים לפני הבחירה להשתמש בקוד פתוח או בקוד סגור, גם בתחום התוכנה וגם בתחום החומרה, ובחירות אלו הן שיקבעו אם בעתיד נהפוך לחברה פתוחה, או לחברה סמכותנית, שבה מעטים שולטים בגישה של המונים למידע, ציבורי ופרטי.

"הרוח שעדיין שולטת באינטרנט היא זו של הקוד הפתוח. האינטרנט עצמו הומצא ככלי שמהר מאוד שינה את ייעודו המקורי ועבר לרשות ההמונים, הדפדפן הראשון היה נגיש עבור כל משתמש, חדרי צ'טים היו זמינים לכל מצ'וטט, ופרויקטים כמו ויקיפדיה ורשתות שיתוף קבצים המשיכו את המסורת. לכן מהרבה בחינות תנועת הקוד הפתוח ראתה הצלחה רבה. היום, כשהאינטרנט נהפך לריכוזי יותר וחברות ענק כמו אפל מצליחות להמציא לו אלטרנטיבות סגורות, גם המהפכה הזו הולכת ודועכת לטובת מה שטוב לתאגידים".

זו נשמעת כמו תחזית פסימית לצרכנים, למשתמשים וגם לאזרחים.

"יש גם נקודות אור. למשל באקדמיה, שבשנים האחרונות מנסה להעביר את השליטה בפרסומים מחקריים מקבוצות שעניינן רווח למודלים של קוד פתוח הזמינים לכל מתעניין. אנחנו גם עדים לשבירת מוסכמות בכל הנוגע לאמנות - מוזיקאים, יוצרי סרטים ואמנים עושים שימוש באינטרנט כדי לשבור את ההגמוניה המסחרית, ובחלק מהמקרים אף להציב את היצירות שלהם ברשת ללא תמורה. הייתי אומר שהקרב, שיימשך עוד כמה דורות, נמצא בעיצומו. הקרב בין המודל התעשייתי המוכר של צנטרליזציה של כוח ורווח, לבין המודל שמתרכז בפתיחות, בתשוקתם של אנשים לשתף פעולה, ביצירתיות ובייחודיות. אני לא אופטימי לגבי התוצאה, אבל אני מלא תקווה. אם לשפוט על פי ההיסטוריה הטכנולוגית, גם 'מהפכת הקוד הפתוח' דינה כדין כל המהפכות הטכנולוגיות. אני לא בטוח שתשרוד. אבל מי יודע, אולי הפעם זה יצליח. תמיד יש פעם ראשונה".