שולה מוקשים
איש לא האמין שמשהו טוב ייצא מהאובססיה של אבי בוזגלו־יורש למוקשים. הוריו הזהירו שאין בזה פרנסה, אשתו התחננה שימצא משהו פחות מסוכן, וגם בצה"ל זלזלו. אבל היום בוזגלו־יורש הוא השם הבינלאומי החם בענף ומי שהטכנולוגיה שפיתח עשויה אחת ולתמיד לנקות את הפלנטה ממאות מיליוני הפצצות שקבורות בה
אבי בוזגלו־יורש נכנס לאולם מטה האו"ם בז'נבה שעה לפני הזמן. הוא התיישב ליד חלון וממרום הקומה השישית הביט אל אגם ז'נבה. לבוש בחליפה, כפי שהתרגל לעשות בשלוש השנים האחרונות, הוא המתין להופעת הבכורה שלו. בוזגלו־יורש (46), יליד שכונה ד' מזרח בבאר שבע, קצין בקבע לשעבר וגיאולוג בהווה, הוא כרגע אחת ההבטחות הבולטות ביותר בתחום המסוכן, המתסכל והטרגי של פינוי אדמת כדור הארץ מ־200 מיליון המוקשים החיים הקבורים בה. את הכנס שבו השתתף לפני חודש וחצי ארגן מרכז ז'נבה לפירוק מוקשים המכוונים נגד בני אדם (GICHD).
בקהל ישבו ראשי פרויקטי פינוי המוקשים מטעם ממשלות וייטנאם, לאוס, קמבודיה, גינאה ביסאו וקרואטיה, נציגי הממשל האמריקאי, ובכירים בכל הארגונים הבינלאומיים שעוסקים בפינוי מוקשים ומממנים פעילות זאת. בוזגלו היה הדובר האחרון לפני הפסקת הצהריים, אבל הרצאתו גלשה עמוק אל תוך ההפסקה - זרם השאלות פשוט נמשך ונמשך, ומי שלא הספיקו לשאול ניגשו אליו מיד כשירד מהבמה. "לרגע הזה רציתי להגיע בשלוש השנים האחרונות", אומר בוזגלו־יורש בראיון ל"מוסף כלכליסט". "לעמוד מול כל הלקוחות הפוטנציאליים שלי, לענות על כל השאלות שנוגעות למידת הדיוק, לסטיות תקן ולמענה למצבים שונים, ואז להתחיל לקבוע פגישות".
הנוכחים התרגשו מכיוון ששדות המוקשים שמפוזרים בכ־45 מדינות בעולם, ובהן ישראל, הורגים מדי שנה כ־1,500 בני אדם, ועד כה פינוים היה משימה קטלנית ומייאשת. רובם אינם ממופים, ואיתורם מסובך כמו חיפוש אחר אוצרות טבע. בוזגלו־יורש הגיע אליהם ישר מהרפובליקה האפריקאית אנגולה, שם סיים בהצלחה פרויקט שבו איתר שדות מוקשים בתוך שטחים אדירי ממדים, ועשה זאת במהירות, בזול ובלי לסכן אף אדם ואף כלב גישוש. הוא עשה זאת באמצעות פטנט שפיתח, שמאפשר לאתר מוקשים בתצלומי אוויר שמצולמים במצלמה מיוחדת. התצלומים שהעביר לממשלת אנגולה הובילו אותה אל השדות הנסתרים, וזיכו את בוזגלו־יורש ב־200 אלף דולר, ובבקשה להעביר הצעת מחיר לאיתור כל המוקשים במדינה רחבת הידיים ומוכת מלחמות האזרחים.
בהרצאתו בז'נבה הוא הציג את הפטנט שלו וניתח בפרוטרוט את התצלומים מאנגולה, כמו גם סדרות תצלומים שמסמנים מוקשים באזרבייג'ן וליד קיבוץ שניר שבצפון רמת הגולן. "ויצאתי מהכנס הזה בדיוק עם מה שרציתי. פגישות בווייטנאם, פגישה עם אחראי פינוי המוקשים מטעם האו"ם כריס קלארק, ואפילו עם ישראל, שעד עכשיו בקושי התעניינה", הוא אומר - ומעיד שבינתיים זה בהחלט לא רע לחברה כל כך צעירה, כזאת שעד לפני חצי שנה איש כמעט לא הכיר ושגם עכשיו מייסדה הוא העובד היחיד בה.
1. המוקש משאיר עקבות: מוקשים חיים משחררים אטומי חנקן שמשפיעים על הרכבם הכימי של הצמחים שגדלים באדמה שמעליהם. 2. המטוס של אבי בוזגלו־יורש מצלם את האדמה והצמחייה באמצעות מצלמה רגישה במיוחד שתופסת תדרי אור שהעין האנושית אינה מסוגלת לקלוט. המצלמה מזהה את הצמחים שגדלים מעל מוקשים באמצעות תדרי אור מסוימים וזעירים שהם פולטים. 3. הרמזים מפוענחים: את התצלומים בוזגלו־יורש בוחן במעבדה, מאתר את תדרי האור החריגים ומפיק מפה שמציגה את האזורים החשודים. 4. צוותי פינוי מוקשים נעזרים במפה כדי למקד את חיפושיהם
"הרעיון הגיע מכלבי הגישוש"
העיסוק של בוזגלו במוקשים התחיל בגיל 18, כאשר התגייס ליחידת העילית 669, ובמשך חמש שנים הוא שירת כחייל וכקצין בצוותי חילוץ שהצילו מטיילים שנקלעו לשדות מוקשים בארץ וחיילים שנקלעו לשדות מוקשים בלבנון. "כל החברים שלי הלכו יחד לגרעין נח"ל, אבל יצא שדיברתי עם הרבה אנשים על סיירות, וזה מה שרציתי לעשות בצבא. לא כל כך ידעתי מה עושים ב־669, אבל ברגע שהעלו בפניי את האפשרות הלכתי עליה", הוא מספר.
ב־1992 השתחרר, נרשם לאוניברסיטה העברית והשלים בה תואר ראשון ושני בגיאולוגיה. "התעניינתי בגיאולוגיה עוד כמדריך בצופים. אבל כאשר סיפרתי להוריי שזה מה שאני הולך ללמוד הם אמרו לי, 'מה תעשה עם זה? אין בזה פרנסה'. עניתי להם משהו בסגנון של 'כשאתה עושה את מה שאתה אוהב, הדברים בסוף מסתדרים'. לא ידעתי כמה צדקתי".
באותן שנים גם התחתן עם הציירת ענבל יורש. ב־1997, עם תואר שני בגיאולוגיה אך בלי כיוון קריירה ברור, הוא חזר לצה"ל, ושימש במשך תשע שנים קצין מקצועי וגיאולוג, ובהמשך קצין מודיעין בפיקוד צפון. בשנים אלה חזר לעבוד בשדות מוקשים.
איך אשתך הגיבה לקו הקריירה החדש־ישן הזה?
"התחתנו כשהייתי גיאולוג באקדמיה, ובאמת היה לה בהתחלה קשה. אנשים בגיל של בעלה עבדו במשרד ובאו הביתה, ופתאום בעלה מתגייס לשירות קבע ונמצא במקומות מסוכנים. בסופו של דבר היא הבינה שאני לא לוקח סיכונים מיותרים גם כשאני בעבודה".
גם הסיכונים הלא מיותרים הם די נכבדים.
"אתה לומד לחיות עם הסיכון, ואתה לומד מה לעשות. אבל כן, הסכנה תמיד קיימת. ולראיה, אף חברה לא מוכנה לבטח אותנו".
בסיבוב השני שלו בצה"ל בוזגלו־יורש החל לחשוב יותר ויותר על בעיית המוקשים. "במשך רוב השירות שלי הייתי בטוח שאנחנו יודעים איפה בדיוק המוקשים שהנחנו", הוא מספר. תמיד חיינו בתחושה שאם נצטרך, נשלוף את המפות, נגיע אליהם ונוציא אותם. אבל כאשר יצאנו מלבנון בתחילת העשור והעברנו לאו"ם את מפות המוקשים ברצועת הביטחון, האו"ם החזיר לנו מפה אחרת, שונה לגמרי ממה שאנחנו הגשנו. לא האמנו. חשבנו שהחזבאללה עושים איזה תרגיל. החלטנו לבדוק בעצמנו וגילינו שהם צודקים. המפות שלנו לא היו מדויקות. היו טעויות, או שמוקשים זזו בסחף קרקעי. כך או אחרת, התברר שהעניין כבר לא כל כך פשוט, וששדות המוקשים שלנו הם בעיה בדיוק כמו בכל מדינה אחרת שנשארו בה פצצות בקרקע. לא יודעים איפה הן בדיוק, וזה יקר מאוד ומסוכן מאוד להתחיל לסרוק את האדמה, לחפש את הפצצות ולנטרל אותן.
"הרעיון לאתר מוקשים בדרך אחרת עלה לי במבצע גילוי מוקשים שהשתתפתי בו. הסתכלתי בכלבי הגישוש, ופתאום חשבתי לעצמי שאם כלב יכול להריח מוקשים, זה אומר שהם פולטים איזשהו חומר פיזי. משהו שנקלט בחיישן באף של הכלב. וכגיאולוג ידעתי שאם המוקשים משחררים חומר שאפשר להריח, חייבת להיות לו גם השפעה כלשהי על הקרקע". ב־2004 נתקל בוזגלו־יורש במחקר שהתפרסם באותה שנה בדנמרק, ובו התגלה שצמחי תודרנית לבנה מאדימים כאשר הם צומחים באדמה זרועת מוקשים, בשל גז החנקן שהמוקשים פולטים. הגילוי לא יכול היה לסייע באיתור שדות מוקשים, שכן הוא דרש זריעת פרחי תודרנית על פני מיליוני דונמים - שבחלקם טמונים מוקשים. אבל אצל בוזגלו־יורש נזרע רעיון אחר.
"התחלתי לאסוף תצלומי לוויין, ולהשתמש בידע שלי בגיאולוגיה כדי להשוות מצבים שונים של צמחיות שונות ולהצליב את זה עם מידע על גילוי מוקשים. התחלתי לראות סיגנלים שחוזרים על עצמם. התחלתי להתעניין בזה עוד ועוד ולבסוף פניתי למפא"ת (המינהל למחקר ופיתוח אמצעי לחימה ותשתיות טכנולוגיות). הם לא התעניינו".
באותן שנים בוזגלו־יורש זכה במחצית השנייה של שם משפחתו. "לפני שנים רציתי לשנות את שם המשפחה שלי לרודד, על שם נחל רודד בערבה, שאני מאוד אוהב. אבא שלי לא הסכים בשום אופן. הוא אמר לי שבוזגלו זה שם שלא משנים. הוספתי את 'יורש' שהוא שם משפחתה של אשתי ענבל".
אבי בוזגלו-יורש. "אתה לומד לחיות עם הסיכון" צילום: עמית שעל
הצמחייה יודעת הכי טוב
כבר ביום הראשון לחופשת השחרור שלו ב־2007 רכש בוזגלו־יורש אוסף גדול של תמונות לוויין של אזורים "נגועים" בישראל וזוג אופניים, והחל לנדוד בין מוצבים ושדות מוקשים ולאסוף אדמה וצמחים כדי לבדוק אותם. "התחלתי לבדוק עוד שדה ועוד שדה, עשרות שדות מוקשים, ותמיד מצאתי את אותן תופעות. זה תמיד היה מסובך ולקח הרבה זמן, אבל זה היה שם".
בוזגלו־יורש לא הצליח לגייס מימון למחקר. לא ממשקיעים חיצוניים, ולא מהאוניברסיטה העברית, שם השלים את התואר שלו בגיאולוגיה. "הם לא ידעו איך לאכול אותי", הוא אומר. אך כעבור כמה חודשים הגיעו ממצאיו החלקיים לידיו של ראש המכון הגיאולוגי ד"ר איתי גבריאלי, שהחליף שם את ראש המכון היוצא ד"ר בני בגין, כיום שר בלי תיק בממשלת נתניהו וחבר בקבינט הביטחוני. גבריאלי לקח חסות על המחקר. "ניתחנו במכון צמחים שנלקחו משדות מוקשים והשווינו אותם לצמחים רגילים. במחקר הדני קראנו שבצמחים שגדלו בשדות מוקשים אמור להיות תמהיל שונה של חנקן ופחמן מזה שבצמחים רגילים, אבל במעבדה לא מצאנו כלום. התמהילים היו זהים".
לבסוף התעלומה נפתרה, באמצעות השאלת טכניקת בדיקה מעולם הארכיאולוגיה. ארכיאולוגים מתארכים מאובנים בשיטה שנקראת "בדיקת פחמן 14". פחמן 14 הוא סוג של אטומי פחמן שמצויים בטבע בשיעור זעום - אך ששיעורם זהה בכל היצורים החיים ובכל הצמחים. טריליונית מהאטומים באוויר, בגופו של כל אדם ובכל עלה בטבע הם אטומי פחמן 14. כאשר יצור או צמח מתים, אטומי הפחמן 14 מתפרקים ונעלמים מהגוף המת בקצב קבוע ובתהליך אטי שנמשך אלפי שנים. כך, מדען שמוצא מאובן יכול לבדוק כמה פחמן 14 נשאר בו, להשוות את הכמות עם זו שהיתה אמורה להיות בגוף לו היה חי, ולפי ההפרש לקבוע כמה זמן חלף מאז שמת.
"אנחנו ידענו שהמוקשים פולטים לאדמה סוג מסוים של אטומי חנקן, חנקן 15, אז התחלנו לחפש פערים לא שגרתיים בשיעורי החנקן 15 בצמחים, לעומת שיעורי החנקן 14 בהם. ואז התחלנו לראות את ההבדלים", אומר בוזגלו־יורש. בני בגין עצמו, שנקרא על ידי גבריאלי לסייע בבדיקת הנתונים, אישר את הממצאים: יש מובהקות סטטיסטית של עודף חנקן 15 בצמחייה שגדלה בשדות מוקשים. בוזגלו־יורש החליט לבדוק אם פערי החנקן נקלטים בעדשה של מצלמות היפרספקטרליות - מצלמות משוכללות שחיישניהן קולטים מאות תדרי אור, ובהם גלי אור שעין אנושית אינה קולטת. שינויים כימיים קטנים משפיעים על גלי האור, ולכן מצלמות היפרספקטלריות משמשות מדענים כדי למדוד דברים כגון רמות זיהום האוויר, לחפש מחצבים או לבדוק את יציבותם של מבנים.
וזה עבד. הניסויים שבוזגלו־יורש ערך גילו שצמח שגדל באדמה שבה מוקשים טמונים יותר משנה סופח די חנקן 15 כדי להשפיע על גלי האור סביבו באופן שנקלט בעדשת מצלמה היפרספקטרלית. את הגילוי הזה בוזגלו־יורש כבר לא לקח לאוניברסיטה העברית, אלא לרשם הפטנטים. "ראיתי שההיכרות עם השינוי בצמח עוזרת לגלות מיד בצילומים היפרספקטלריים צמחייה שגדלה מעל מוקשים, והבנתי שיש פה פתרון מדף לתעשייה, איתור מוקשים מהאוויר. והבנתי שיצירת מפות כאלה ומכירה שלהן יכולה להיות עסק טוב, שיוזיל את העלויות של איתור המוקשים ביותר מ־90%, ויעלים את רוב הסיכון", הוא אומר.
למה פילים לא עולים על מוקש
בוזגלו־יורש שב ואימת את הנתונים עוד פעם אחת עם פרופ' איל בן דור, חוקר מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב ומומחה לחישה מרחוק בטכנולוגיות היפרספקטלריות. בן דור נתן את הגושפנקה, ובוזגלו־יורש החל להקים את הסטארט־אפ שלו, גאומיין (שילוב בין המילה "גיאולוגיה" למילה האנגלית ל"מוקש").
הוא מספר שבחר במודל עסקי רזה ויעיל. הוא החליט לא לפנות למשקיעים ולא להוציא כספים על שכירת עובדים ורכישת ציוד, אלא לפעול בכל פרויקט בנפרד. בכל פעם שתוזמן ממנו עבודה הוא יחכור מטוס, ישכור מצלמה היפרספקטרלית, ישכור שעות מאחת האוניברסיטאות, ושם יפיק את המוצר שהוא מוכר - המפות המבוארות שבהן הוא מסמן באילו שטחים גדלים צמחים ש"מפלילים" את האדמה שתחתיהם. המפות המבוארות עוברות לידי כוחות סילוק המוקשים שבשטח, ושם תפקידו של בוזגלו־יורש מסתיים. והמחיר: 20% מכלל התקציב שמוקדש לאותו פרויקט פינוי. בפרויקטים קטנים של חצי מיליון דולר הוא ידרוש 100 אלף דולר, וכאשר מדובר בפרויקט ענק של עשרות שדות מוקשים ועשרות מיליונים, חלקו יעלה בהתאם.
"במפא"ת עדיין לא התעניינו בי. אף על פי שכבר לא הייתי העוף המוזר מפיקוד צפון והיו לי אישורים אקדמיים ופטנט רשום, זה לא היה בסדר העדיפויות שלהם", אומר בוזגלו־יורש, "אבל מנכ"ל משרד הביטחון אודי שני אמר לי: 'למה שלא תיקח את הפרויקט שלך לעולם?'. אבל אמרתי לו שאני, אבי בוזגלו מבאר שבע, לא בנוי להסתובב בעולם ולשווק ולמכור, והוא בכל זאת עודד אותי להגיע לאנגולה".
אנגולה, מדינה ששטחה הוא כשליש משטח אירופה ואוכלוסייתה כשליש מאוכלוסיית ישראל, היא מהארצות האומללות בעולם. ב־2002 היא סיימה ארבעה עשורים של מלחמת אזרחים שהותירו באדמתה יותר מ־15 מיליון מוקשים. המוקשים הללו מפוזרים סביב יישובים, כבישים וגשרים, בפארקים לאומיים ולאורך הגבולות. "מוקש אחד נגד טנקים, שגם דריכת רגל אדם יכולה לפוצץ, מסוגל להרוג פיל", אומר בוזגלו־יורש. "אבל באורח פלא, פילים לא עולים על מוקשים. הם לא מתקרבים אליהם, ואל 70% משטח הארץ. כנראה גם הם מריחים משהו שונה".
הנסיכה דיאנה לצד נפגעי מוקשים באנגולה, 1997 צילום: אי פי אי
ממשלת אנגולה, שמאז 2008 נתרמו בעולם 22 מיליון דולר לפינויה ממוקשים, הסכימה לבדוק אם תצלומי האוויר של חברת גאומיין מסוגלים לחסוך זמן, כסף וסכנה. "הם נתנו לזה צ'אנס בין היתר כי למילים 'טכנולוגיה ישראלית' יש הרבה משקל בעולם", אומר בוזגלו־יורש.
"אחרי שהראיתי להם תצלומים לדוגמה מחיפושים שעשיתי ברמת הגולן, ושבהם צמצמתי שטחי חיפוש בכ־95%, הם אמרו לי שהם רוצים לבדוק אזור בצפון המדינה, קרוב לגבול עם קונגו, שהם רוצים להתחיל לפתח חקלאית. שכרנו מצלמה היפרספקטרלית שקולטת 125 תדרי אור, החכרנו בנמיביה מטוס ססנה 404, שמנו עליו את המצלמה ויצאנו לגיחות צילום. עם הצילומים טסתי לתל אביב, ובמעבדות של האוניברסיטה הרכבתי מפה אחת של 100 קמ"ר באזור. אלא מה? לא ראיתי שום דבר מיוחד, גם לא אחרי בדיקה חוזרת והרכבה מחדש של המפה. טסתי בחזרה ואמרתי לקצין שמולו עבדתי שלא הצלחתי למצוא מוקשים. והוא חייך. הוא אמר לי שעברתי את הבחינה. זה היה שטח שהממשלה רוקנה לפני כמה שנים, מהמעטים שסיימה לרוקן, וזו היתה הדרך היחידה שלהם לבחון אותי", הוא מספר.
הניסוי הבא כבר היה בשטח שבו מתבצעות פעולות פינוי. בוזגלו־יורש הטיס את הססנה שלו מעל העיר מלנג'ה בדרום, בעוד משלחת נורבגית סורקת את הקרקע. הוא ניתח את התצלומים וסימן את האזורים הנגועים, וכאשר שבו לשם עם מכשירי GPS התברר שהוא צדק בטווח של עשרות מטרים ספורים. בסך הכל הצליחו תצלומיו לצמצם את שטח החיפושים מכ־100 אלף קמ"ר - שטח הקרוב לשטח גוש דן - לכ־7,000 קמ"ר, כ־7% בלבד מהשטח העצום, צמצום שחסך חודשים רבים של עבודת גששי קרקע. הוא רואיין לשורת עיתונים באפריקה, וקיבל מראש פרויקט פינוי המוקשים באנגולה מכתב תודה והזמנה להרחיב משמעותית את פעילותו במדינה. ובתחום המסוים הזה, לצל"ש מרפובליקה אפריקאית מדממת יש הרבה משקל.
בוזגלו־יורש מספר כי בימים אלו הוא במשא ומתן עם ממשלותיהן של מדינות רבות בעולם השלישי, וגם עם כמה מדינות מפותחות יותר, בהן דרום קוריאה ("חברת סמסונג הביעה עניין בפיתוח, אבל מוקדם להרחיב", הוא אומר). "ממש עכשיו גם מפא"ת התקשרו ואמרו שרוצים לדבר על שיתוף פעולה. בעקבות הפציעה של הילד דניאל יובל
ממוקש בצפון הארץ כמה מסדרי העדיפויות השתנו". ממשרד הביטחון נמסר ל"מוסף כלכליסט": "לחברת גאומיין יש טכנולוגיה מרשימה בהיבט הביטחוני והאזרחי, שיכולה לחסוך בחיי אדם. נותר לבחון ולהתאים את סל המוצרים והיכולות של החברה לדורש המבצעי".
אתה באמת תשרוד כחברה של אדם אחד? יש בעולם הזה הרבה מוקשים והרבה תחרות.
"אני לא אשכור אנשים עד שממש אזדקק להם. עובדים זה לא רק עלויות, אלא גם אחריות כבדה מאוד. כרגע אני מצליח לעשות הכל בעצמי, ונעזר בעובדי פרילאנס ובשירותים חיצוניים שאני שוכר. כרגע אני מחכה לראות כמה פרויקטים אקבל, ואם אפתח עוד שירותים משלימים. נראה כמה עבודה מצטברת, לכמה השקעות אזדקק כדי להתפתח, ואז נחשוב".
