חקר ביצועים: גיליון הערכה שבועי

הצרפתים מעוררים קנאה

ניקולה סרקוזי צילום: בלומברג

כמה קשה לגלות, אחרי 400 שנה של חיים נוחים ומבוססים, שבעצם אתה בכלל עני מרוד ופושט רגל. אחרי שההתגלות הזו היתה מנת חלקם של היוונים, הספרדים והפורטוגלים, התפשטה הבשורה גם לצרפת. כדי להתמודד עם גירעונות ענק בקרנות הפנסיה החליטה ממשלת סרקוזי להעלות את גיל הפרישה מ־60 ל־62, והצרפתים, כמו שכניהם בדרום אירופה, הזדעזעו מהמחשבה שיצטרכו לעבוד עוד שנתיים. כבר יותר משבוע צועדים מיליונים מהם ברחובות ומשביתים טיסות, רכבות, לימודים, את אספקת הדלק ואת איסוף הזבל. ההערכות הן כי במשחק השחמט הזה סרקוזי ינצח את האיגודים המקצועיים, פשוט כי אין לו כסף להיכנע, אבל עד אז לא נותר לנו אלא לקנא בצרפתים, שיודעים לא רק איך לחיות - אלא גם איך למחות.

גבי קסלר

גיל הזהב זה עכשיו

מחקר של סטנדרד אנד פור'ס קובע כי העלייה בתוחלת החיים מהווה סכנה של ממש להישרדותן הכלכלית של מדינות מפותחות. לפי המחקר, אריכות הימים תביא לכך שלמדינות פשוט לא יהיה מאיפה לממן את השירותים והקצבאות של הפנסיונרים, שנטייתם למות במועד כלשהו הולכת ונעלמת. מכאן כבר קל לחזות את העלאת גיל הפרישה והפגיעה בתנאי הפנסיה (ראו הטור על הצרפתים). אני הגבתי מיד ושאבתי מקרן התגמולים שלי סכום נזיל פטור ממס, שעד לא מזמן הבטחתי לעצמי שיישאר שם ליום פקודה. רגע לפני שאתם מטקבקים אותי כנמהר חסר אחריות, בואו נחשוב ביושר עד כמה ביטחון פיננסי אחרי הפרישה הוא עדיין מושג רלבנטי. ובמילים אחרות, גיל הזהב זה עכשיו.

אמיר זיו

בנות ברונפמן ותסמונת הדור השלישי

אדגר ברונפמן ג'וניור צילום: בלומברג

הבעיה עם קלישאות היא שלרוב הן נכונות. שושלת ברונפמן, למשל, מוכיחה שמה שאומרים על אימפריות משפחתיות נכון: הדור הראשון בונה, השני מפתח, השלישי הורס. סם ברונפמן הקים חברה קטנה, בניו אדגר וצ'רלס הפכו אותה לאימפריה, ואז באו הנכדים והנכדות והתחילו לשרוף את הכסף. רק שכאשר הנכדים עושים את זה קוראים לזה "עסקים" - מתיו הוביל את ההשקעה הלא מאוד מוצלחת בדיסקונט, אדגר ג'וניור איבד מיליארדים בתעשיית התקליטים - וכשהנכדות עושות את זה קוראים לזה "הסתבכות בכת". השבוע התברר כי קלייר ושרה ברונפמן בזבזו יותר מ־150 מיליון דולר מכספי המשפחה בפרשה שכוללת כת, העלמות מס, הלבנת הון, סחיטה ועוד ועוד תביעות. אם כבר לשרוף כסף, למה לא ללמוד מהדוד צ'רלס ומהאח אדם, שפשוט משקיעים את ההון המשפחתי בפילנתרופיה?

סופי שולמן

וויין רוני עושה בני פורמן

אחרי שחזינו בעלילות טייגר וודס, קובי בריאנט, מייקל ג'ורדן ועוד רבים וטובים, הגיע תורו של וויין רוני לבעוט בדלי. רוני, רק בן 24, בילה לא מעט ערבים עם נערת ליווי זוהרת, במקום עם אשתו ההריונית שחיכתה בבית. הפרשה נחשפה בחודש שעבר, וגררה ביטול של כמה חוזי פרסום במיליונים וגם יכולת משחק מדורדרת של שחקן־העל. עכשיו כבר מדברים על פרידה של רוני ממנצ'סטר יונייטד. ובסוף יישאר רק הטעם הרע, ועוד סיפור שמזכיר כמה שברירית התהילה, כמה מהר אפשר לחרב מותג מצליח וכמה רעב יכול להיות הרסני. כמו שאריק איינשטיין שר פעם, על גיבור "עיניים גדולות" של אורי זוהר: "זה סיפור על בני פורמן שתמיד הלך לו קלף. היה לו כל מה שאפשר לרצות, והוא רצה יותר".

עידן גרינבאום

דנקנר במלחמת קיום

נוחי דנקנר צילום: צביקה טישלר

מכירת מכתשים אגן היא לא מותרות עבור נוחי דנקנר, אלא צורך, אפילו הכרח. מכתשים עומדת לפני קשיים גדולים בתחרות מול הייצור הזול במזרח, והבור שעתיד להיפער בחברה בחודשים הקרובים בעקבות ההרעה בתוצאות הכספיות מדיר לא מעט שינה מעיניו של דנקנר. זו הסיבה שדנקנר ודאי יעשה הכל כדי שהמכירה לכימצ'יינה תצא בסופו של דבר לפועל. הדרך הקשה עוברת בוועד העובדים החזק של החברה, שחושש מסגירת הפעילות בישראל. יהיה מעניין לראות איך יתמודד דנקנר עם שתי החזיתות, מול העובדים ומול הסינים. מה שבטוח, את הקרב הדו־ראשי הזה הוא ינהל במו ידיו.

גולן חזני

דימון במשבר פרטי

ג'יימי דימון, מנכ"ל ג'יי.פי מורגן, מכר את אחוזתו בשיקגו תמורת 6.95 מיליון דולר. לא היינו מתעניינים בארנקו התפוח ממילא של מנכ"ל הבנק השני בגודלו באמריקה, אלמלא המחיר שקיבל היה רק מחצית מהמחיר שדרש. באפריל 2007, רגע לפני משבר

הסאב־פריים, דימון עוד האמין לאמירות שפיזרו בנקאים כמוהו, שהבטיחו ששוק הנדל"ן ימשיך לעלות, וסירב למכור בפחות מ־13.5 מיליון. ב־2009, מלקק את פצעי המשבר, חתך ל־10.5 מיליון, ואחר כך ל־9.5 מיליון. לבסוף סגר על חצי מהמחיר המקורי. דימון הרוויח מאז 2006 יותר מ־80 מיליון דולר, כך שהוא לא היה לחוץ על הכמה מיליונים האלה. מכאן שהוא חושב שהשוק ימשיך לרדת. מצד שני, לפני שלוש שנים הוא היה בטוח שהשוק ימשיך לעלות, והפסיד כ־7 מיליון דולר. מה המסקנות? למנהלי בנקים אין מושג טוב משלנו בנוגע לכיוון השוק. אבל הם לפחות יכולים להתנחם במשכורת שהם מקבלים על העצות שהם נותנים ללקוחות שלהם.

גלית חמי

אקוניס צריך ללכת

אופיר אקוניס צילום: טל שחר

אופיר אקוניס הוא לא ג'נטלמן, וזו רק אחת הסיבות שבעטיין הוא לא צריך להמשיך לכהן כיו"ר ועדת הכלכלה. אקוניס אמור היה לפנות את הכיסא, במסגרת הסכם שנוסח אחרי הבחירות, לחברו לסיעה כרמל שאמה. אבל אקוניס יודע שעם הפרידה מהכיסא הוא ייאלץ להיפרד מהכותרות, ולא מתפנה. ומילא היה מספק כותרות ראויות. מראשות ועדת הכלכלה הרי אפשר לזעוק חמס נגד הטייקונים, לקדם חקיקה צרכנית למרות האינטרסים של בעלי ההון. אבל אקוניס משום מה אוהב להשתמש בתפקיד בעיקר כדי לקדם אג'נדה פוליטית ימנית קיצונית, שלא ברור איך היא קשורה לפעילות הוועדה. אם שאמה מתבלט בענייניות שלו וביכולתו ללמוד את החומר ולהציע פתרונות מעניינים, הרי שאקוניס שטחי, מתלהם ותמוה. צריך להחליף אותו, ומהר.

שאול אמסטרדמסקי

שמיר בנוקאאוט מריר

מאיר שמיר היה צריך לבחור: 1.2 מיליארד שקל במזומן או אחזקת אחת מחברות המזון הגדולות בישראל. השבוע שמיר החליט לשים סוף לסאגת תנובה ובחר, כמה מפתיע, במזומן - לא לפני שהבטיח לעצמו תשואה פנומנלית של 300% בשלוש שנים. שמיר מבסוט: עכשיו הוא יכול להגשים חלום ולהתמודד על עסקאות גדולות עוד יותר (עם קצת עזרה מהבנקים). מי שצריכים להיות עצובים הם החברים של שמיר, הקיבוצניקים שמכרו לו 20% מהחברה בשווי מגוחך. כל מעריך שווי שהיה טורח לבדוק את העניין היה מגלה נכסים ששוויים גבוה לאין שיעור ממה שתפרו שמיר וזהבית כהן בעסקה ההיא. איש לא הוכרח למכור את חלקו בתנאים האלו, אבל חגיגת הנוקאאוט של שמיר וכהן על הקיבוצניקים והמושבניקים בכל זאת צובטת את הלב.

גולן פרידנפלד