תמלוגים זה מוסרי

יו"ר המטות המשולבים במלחמת המפרץ הראשונה קולין פאוול כבש ב־1991 את כווית כמעט בן לילה בזכות טקטיקת

ה־Overwhelming Force: ריכוז עוצמה אדירה של כוח צבאי עודף, שאינו משאיר ליריב סיכוי. פאוול, למוד הטראומה של מלחמת וייטנאם, ניהל את הקרב מול הצבא הפולש של סדאם חוסיין באמצעות כוח גדול פי כמה וכמה מכל מה שהיה מקובל עד אז. והצליח.

את היישום העסקי של ה־Overwhelming Force שכללו בשבועות האחרונים יצחק תשובה ויתר שותפויות הגז וחברות האנרגיה. הם מיישמים את הטקטיקה בקפדנות צבאית ממש, בקרב האדיר שהם מנהלים על גובה התמלוגים שיצטרכו לשלם בגין תגליות הגז מול חופי ישראל. צבא עצום הוקם בן ליל, לקדם את פני האויב שזה מקרוב הוכרז: ועדת ששינסקי, שתבחן את שיעור התמלוגים שעל המדינה לגבות.

פלוגת הכלכלנים שגויסה מבוססת על גיבורי הקרבות המעוטרים פרופ' יצחק סוארי, פרופ' אמיר ברנע וד"ר יעקב שיינין. בחיפוי תמתין חוות דעת מטעם פירמת הייעוץ הכלכלי גיזה־זינגר־אבן. גייסות המשפטנים יכללו את פרופ' אייל בנבנישתי, פרופ' מיגל דויטש, פרופ' דוד גליקסברג ופרופ' יואב דותן. איגוף אנכי יוכל לספק במידת הצורך פרופ' אייב סופר, בעבר היועץ המשפטי של מחלקת המדינה בארצות הברית.

מסייעת הלוביסטים והיחצנים תנצל את הרתע שיוצרים רונן צור, עליזה גורן ותומר עמיר, אורלי בן שמאי, שעיה סגל, משה גל, אבי שוברט, משה דבי, זמיר דחב"ש ועמירם פליישר. החטיבה המשוריינת של עורכי הדין תתבסס על כוח האש של פיני רובין, רם כספי, צבי אגמון, עופר צור, אייל רוזובסקי ורובי בכר. לגיון הזרים יופעל תחת פיקודו של גנרל צ'אק דיווידסון, נשיא נובל אנרג'י. הנשק האפקטיבי ביותר של דיווידסון הוא "תותח מורת הרוח" האמריקאי, שבעת הצורך יכול להכריע אפילו ראשי ממשלה. הרמטכ"ל הוא יו"ר דלק אנרגיה יורם טורבוביץ', ובראש הכוחות המשולבים, גם אם ללא מינוי רשמי, עומד גנרל תשובה עצמו. האמת, מדהים לראות את המהפך שעבר תשובה מאז שהבין בכמה מיליארדים מדובר. תדמית טייקון העסקים הנתנייתי נעים הסבר נזנחה בן לילה ומדי המלחמה נלבשו. תשובה מנהל את קרב חייו.

תשובה. קרב חייו צילום: בלומברג

מדובר בקרב שתוצאתו ידועה מראש. לוועדת ששינסקי יהיה קשה להדוף את המתקפה. זו תכלית ה־Overwhelming Force: כניעה מיידית. מטרתו של הצבא האדיר שגויס היא להבהיר, באופן נחרץ, עד כמה העלאת התמלוגים, בוודאי רטרואקטיבית, אינה חוקית, חותרת תחת עיקרון הוודאות, מנוגדת לתפיסות היסוד של שיטת המיסוי ואף אינה כלכלית — כך שבסופו של דבר היא תייקר את הגז והחשמל למפעלים ולצרכנים הפרטיים.

מיותר לציין שמימון הצבא האדיר הזה הוא חתיכת תמלוג בפני עצמו. מיליוני שקלים נשפכים בימים אלה כדי לשמן את גלגלי מכונת המלחמה האימתנית של צבאות הגז. האמת, יכולת הגיוס האדירה הזו היא כשלעצמה בעייתית - אבל על זה בפעם אחרת. בינתיים, הנה עצה שיכולה לחסוך הון עתק לתשובה ולקודחים האחרים: ההוצאה הזו מיותרת. ניצחתם בקרב. רק שזה הקרב הלא נכון.

אכן, קיימת בעיה גדולה מאוד להחליט לגבות תמלוגים גבוהים מאלה שהוסכמו מראש. בוודאי רטרואקטיבית. עקרון יסוד הוא קבלת החלטות שמשפיעות לעתיד, לא לאחור. ההנחה העסקית של מחפשי הגז התבססה על הסכמים שנחתמו עמם, על שיעור המס הידוע באותו זמן ועל מידת הסיכון שניתן היה להעריך אותה כשיצאו לדרך. לכן יש ממש בטענה ששינוי גובה התשלום לאחר שהגז נמצא הוא בעייתי.

אלא שאז צריך להביט שוב במספרים. לזנוח לרגע את התיאוריה המשפטית והכלכלית ולראות באיזה עושר עצום מדובר. בקידוח תמר נמצאו כמעט 180 מיליארד מ"ק גז טבעי. יחד עם קידוח דלית, מדובר בגז שיספיק לצורכי ישראל ל־35-20 שנה, תלוי במידת הזהירות של המעריך. שווי הגז הזה הוא עשרות מיליארדי שקלים. לפי הערכה שמרנית של פסגות, השווי המהוון להיום של תמר ודלית - לאחר שמביאים בחשבון את ההשקעות ואת העובדה שמכירתו תיפרס על פני שנים - הוא 6 מיליארד דולר. 23 מיליארד שקל. ואז מגיעים לקידוח לווייתן. שם הממצאים מלמדים על סיכויים טובים לכמות כפולה של גז. אם כך יהיה, מדובר במאגר עצום בקנה מידה עולמי. כמות שיכולה להוביל לשינוי אסטרטגי אזורי.

עכשיו נעשה את זה אישי: במאגרי ים תטיס, תמר ולווייתן מחזיקה קבוצת דלק של תשובה 53%, 32% ו־46% בהתאמה. חלקו של תשובה עצמו, כבעל מניות בחברות הקבוצה, נע בין 10% ל־20%, תלוי במאגר. רוצה לומר: חלק לא מבוטל מהעושר העצום הזה ישולשל לכיסו הפרטי. זה הרגע שבו הוויכוח על גובה התמלוגים מקבל טוויסט חשוב.

הטענה שלי היא שעושר גדול מדי שייפול בחלקו של אדם או חברה הוא שיקול מרכזי בדיון. הטענה היא שהמדינה, כשהיא שוקלת כמה מהעושר תשאיר לעצמה, צריכה לשקול גם עד כמה צפוי אדם או גוף להיהפך לעשיר מדי. בוודאי כשמקור העושר הוא משאבים שלה עצמה.

זה אינו טיעון מתבקש במדינה דמוקרטית עם משטר כלכלי קפיטליסטי ליברלי. עושרו של אדם אינו אמור להיות שיקול, כל עוד הושג כחוק. ועדיין, אני סבור שמעל מדינת ישראל מתוח חוט דק, שקוף, חמקמק, שמגדיר מתי אדם נהפך לעשיר מדי. הגובה שבו מתוח החוט משתנה כל העת בהתאם לנסיבות, לזמן, לתנודות במרקם החברתי, למצב הכלכלי ולמצב הרוח הלאומי.

ועדיין, הוא מסמן גבול אתי, מוסרי, שוויתור עליו יערער את היסודות שעליהן המדינה הושתתה. קריעת החוט הזה היא מבחינה מסוימת בלתי מוסרית. אגב, זו בדיוק החוליה שחסרה בצבא שהקימו מחפשי הגז: איש מוסר.

לכן חייבים להתעקש על הגדלת התשלום שיועבר למדינה. צריך לעשות את זה מחוסר ברירה. בענווה. כהכרח מתבקש, לא כסיבה למסיבה. מתוך הכרה בכך שבמאזן הכוחות הפנים־ישראלי ובשיטת הניהול השלטוני כאן, לא התאפשרה חשיבה מוקדמת וארוכת טווח בנוגע לתגליות גז כה גדולות. ועכשיו אין ברירה, אלא לתקן.

Amir.Ziv@calcalist.co.il