הצייד: מרדף אחר האנשים הנחמדים שגנבו את הכלכלה האמריקאית
הוא היה מנהל סולידי בחברת ביטוח ענקית, איש זהיר ששומר על הכסף קרוב. עד שנתקל במנהלי ההשקעות המקסימים, עם החיוך והסיפורים על הילדים. הם מכרו לו עסקאות מופרכות, וגנבו מיליארדים מכספי המשקיעים בשביל עוד בונוסים. טום אדמס, האיש שלא ייתן לוול סטריט לשכוח ולמרוח, יוצא בעקבות הגנבים בחליפות
בברצלונה, 2007. במלון הפאר ארטס הנושק לים התכנסו מאות בנקאים, מנהלי השקעות, עורכי דין ומנהלי חברות ביטוח מרחבי העולם כדי לדון בפיתוחים פיננסיים ומכשירי השקעה חדשים. ההרצאות בכנס עסקו ב־CDS, MBS ו־CDO, ראשי תיבות עלומים שנשאו בחובם הבטחה לעושר גדול, והכנס כולו זכה לכותרת "שחר של עידן חדש". מדויק יותר היה לקרוא לו "ימי פומפיי האחרונים". חברת משכנתאות אחת כבר קרסה אז, אבל לחוגגים בברצלונה הגיעו ההדים רק מאוחר יותר. רבות מהחברות שנתנו חסות לאירוע קרסו בתוך שנה. ליהמן ברדרס פשטו רגל. ענקית המשכנתאות Countrywide התמוטטה. רויאל בנק אוף סקוטלנד הולאם. והרשימה עוד ארוכה.
בחדר המלון שלו בברצלונה, גם טום אדמס עוד לא ראה את זה מגיע. הוא היה אז מנהל בכיר בחברת הביטוח FGIC עם 20 שנות ניסיון בפיננסים וחוש זהירות מפותח. את הכנס הוא ניצל, כמו כולם, לנטוורקינג. באחד הערבים נפגש לארוחה עם תומס פריור - כוכב עולה בוול סטריט, אדם נאה עם כל הרכיבים הנכונים בקורות החיים (בקולג' הוא היה אפילו קוורטרבק נבחרת הפוטבול של הרווארד). "פריור היה אדם בטוח בעצמו, שדיבר בידענות על השוק ואפילו הוציא פטנטים על טכנולוגיות לבניית מודלים כלכליים", מספר אדמס ל"מוסף כלכליסט". גם היום, שלוש שנים אחרי, אדמס זוכר היטב את הארוחות של השניים, בברצלונה וגם בניו יורק. אלה היו פגישות עבודה שבהן ניסה אדמס לברר אם יוכל לסמוך על פריור ועל חברת ההשקעות שבראשה עמד. "היינו נפגשים עם האנשים האלה לארוחות של שלוש שעות", מספר אדמס, "והיה ממש נחמד יחד. דיברנו על הילדים שלנו, על השכונה, על כל הדברים שהיו לנו במשותף. ואז, למחרת בבוקר, הוא היה הולך וגונב מאיתנו".
לוקח אחריות על הטעויות שלי
טום אדמס (46) לא נראה שייך. נערי המשבר שהפילו את וול סטריט היו דור של סוחרים צעירים וחסרי מעצורים. מתמטיקאים מצטיינים בקרנות גידור, בוגרי MBA שעבדו בבנקי השקעות. אנשים ששיחקו בכסף של אחרים, לקחו סיכונים אדירים וגרפו בונוסים שמנים, הרוויחו מיליונים לפני גיל 30 ובדרך היו מוכנים לעשות הכל. אדמס היה ההפך מהם: עורך דין שמרן בשנות ה־40 לחייו עם ניסיון ארוך מאוד בוול סטריט והתמחות שכל כולה נועדה לשים מעצורים. לא לקחת סיכונים, אלא להימנע מהם.
טום אדמס בוול סטריט. "חשבתי שזה רק אני, שאני אנליסט גרוע, אבל עם הזמן הבנתי עד כמה כל השוק היה מעוות ומושחת" צילום: Allan Tannenbaum
זה גם מה שאדמס עשה ב־FGIC (Financial Guaranty Insurance). כממונה על השקעות מובנות, הוא חלש על חלק משמעותי מפעילות החברה והיה אחראי לביטוח איגרות חוב מגובות משכנתאות. הוא האיש שהניסיון והחושים שלו היו אמורים לאפשר לו לבחור עם מי לעבוד, על מי לסמוך.
ובתוך האופוריה הכללית של וול סטריט, אדמס טעה. השותפים שלו בימי הבועה העליזים התגלו כמנהלי השקעות נכלוליים, קרנות גידור חסרות מצפון ובנקאים דורסניים, שתומס פריור היה רק אחד מהם. מי שהולך לישון עם טיפוסים כאלה מתעורר עם חור בכיס: החברה של אדמס, שביטחה נכסים בשווי 260 מיליארד דולר, היתה אחת הראשונות שקרסו בחודשים הראשונים של 2008, ממש בתחילת המשבר.
שנתיים אחרי, אדמס נהפך מקורבן לצייד, לוחם צדק שמנסה לחשוף את הרמאים ולגרום להם לשלם. הוא עד מומחה בשלל התביעות המשפטיות שמציפות את עולם ההשקעות האמריקאי, מייעץ לוועדת החקירה הממלכתית למשבר, ויחד עם איב סמית, הבלוגרית הפיננסית המשפיעה בעולם, עורך תחקירי עומק על הפעלולנות של וול סטריט. בתרבות של וול סטריט, שבה התנערות מאחריות היא ערך עליון כמעט כמו להרוויח הון, אדמס הוא דמות חריגה, והוא יודע את זה: "אני מוכן להודות שעשיתי טעויות ושהיה לי תפקיד במשבר. אני מתחרט על הטעויות האלה ורוצה לעשות משהו בעניין, לא רק להעמיד פנים שזה מעולם לא קרה". אדמס הוא היום, לפיכך, אחד האנשים היחידים שבאמת יכולים לספק את התמונה המלאה ולספר, מבפנים, איך זה קרה.
כוח הטבע ששינה את וול סטריט
פעם הכל היה בטוח. במשך שנים רבות FGIC עסקה בתחום אפור למדי: ביטוח איגרות חוב. החטיבה שבראשה עמד אדמס התמחתה באיגרות חוב מגובות משכנתאות, אפיק השקעה שנחשב סולידי ומשך משקיעים שונאי סיכון. הבנק נותן הלוואות לבעלי בתים, ההלוואות נרכשות על ידי סוכנות משכנתאות, הסוכנות מוכרת אותן למשקיעים מוסדיים כאיגרות חוב, והמשקיעים נהנים מכסף בטוח שנכנס לקופה פעם בחודש, כמו שעון. מי שעדיין לא שקט יכול ללכת ל־FGIC ולקנות מאדמס ביטוח, שיפצה את המשקיעים אם נוטלי המשכנתאות במקרה מפסיקים לשלם. אדמס, מצדו, היה צריך רק לוודא שהוא מבטח הלוואות טובות ויציבות, שימשיכו לזרום כסדרן.
אבל אז הבועה התנפחה. האמריקאים התחילו "לגלגל בתים": קנו, שיפצו קלות, מכרו ברווח של עשרות או מאות אלפי דולרים. גם אנשים שבעבר לא חלמו לפנות לבנק קיבלו פתאום משכנתה בקלות (למשל זוג מכרים של כותב שורות אלה, סטודנט למדעי הרוח וסושפית מובטלת שקנו דירת קונדו מדוגמת, עם ג'קוזי). המשקיעים לא נשארו אדישים: איגרות חוב מגובות משכנתאות נהפכו לדבר החם ביותר בשוק, והניבו רווחים אדירים לתעשייה הפיננסית. וול סטריט שחתה בכסף, ב"ניו יורק טיימס" הכריזו על "העידן המוזהב החדש", ובמנהטן הגישו קוקטייל סאקה עם פתיתי זהב ב־70 דולר.
איב סמית. "הרגשתי שאין לי עתיד במקצוע אבל בעבודה איתה הבנתי שאני יכול להביא לשינויים בתעשייה" צילום: שחר עזרן
כל האופוריה הזאת יצרה כאב ראש רציני עבור אדמס והחברה שלו. חברת ביטוח קיימת כדי להגן על אנשים מפני סיכונים, וכדי שאנשים יקנו ביטוח - הם צריכים להרגיש שיש סיכון. "אם תפיסת הסיכון נעלמת, גם העסק שלנו נעלם", מסביר אדמס. "השוק התעלם מסיכונים, לא היה מוכן לשלם על הגנה, ואנחנו היינו מתוסכלים. בתחילת העשור יותר מחצי ממשכנתאות הסאב־פריים היו מבוטחות, ב־2005 רק 5%. עולם ההשקעות לא היה מודאג, ואנחנו נהפכנו למיותרים. היה גל ענק של כסף שחטף את האג"חים ברגע שהם נוצרו, וים הכסף הזה שחק את העסקים שלנו".
מה הרים את הגל הזה? מאיפה בא הכסף? גם לאדמס לקח זמן לזהות את כוח הטבע החדש בוול סטריט - ה־CDO. זהו אחד המכשירים הפיננסיים שעמדו במרכז כנס ההשקעות בברצלונה, מעין מעשה כשפים שהפך איגרות חוב מסוכנות להשקעות בטוחות. זהו בעצם מתכון להעלמת סיכונים: לוקחים חבילת ענק של איגרות חוב מבוססות משכנתאות, מקצצים, מערבבים ומחלקים לשכבות. העליונות מכילות משכנתאות בטוחות יחסית, נושאות ריבית נמוכה ודירוג גבוה, שאפשר למכור למשקיעים שמרנים. התחתונות מכילות משכנתאות מסוכנות יותר אבל כאלה שמניבות תשואה גבוהה ומיועדות למשקיעים הרפתקנים.
בדיעבד, ומבחוץ, זה לא נראה הגיוני. למה שהרבה השקעות מסוכנות שעורבבו יחד ייהפכו פתאום לבטוחות? היום ידוע שהנוסחה המתמטית שעליה נשען דירוג השכבות השונות ב־CDO היתה פגומה מיסודה, והתבססה על מדדים בעייתיים ועל מידע מוגבל. אבל בוול סטריט התאהבו בכלי הזה, שאפשר להם לקחת מספר עצום של איגרות חוב מסוכנות ולהטביע עליהן חותמת של דירוג מעולה. כל בנק השקעות שיצר CDO נהנה מעמלה שמנה. והם לא הפסיקו לייצר: בשנים 2007-2005 נוצרו CDO בשווי מצטבר של 1.1 טריליון דולר - 1,100 מיליארד דולר.
חשבנו שהיינו זהירים
המשקיעים הסולידיים שנהגו לקנות איגרות חוב מגובות משכנתאות ואז לבטח אותן אצל אדמס נעלמו. בנקאי ההשקעות הרעבים השתלטו על השוק האפרורי, וקנו את איגרות החוב כחומר גלם ל־CDO. החברה של אדמס נלחצה, נאלצה למצוא דרכים להסתגל למצב החדש ולחפש מקורות הכנסה חדשים. כניסה לעסקי ה־CDO נראתה כמו רעיון טוב - אם אתה לא יכול לנצח אותם, למה שלא תרוויח מזה קצת. אדמס, איש מקצוע מנוסה וזהיר, מונה לאחראי על התחום החדש.
מנכ"ל AIG אדוארד לידי צילום: MCT "זה זיכרון כואב עבורי", מספר אדמס, "חשבנו שאנחנו שמרנים כשנכנסנו ל־CDO: במקום לבטח איגרות סאב־פריים בדירוג bbb, נבטח CDO בדירוג aaa. הרווחנו פחות, אבל חשבנו שאנחנו לוקחים פחות סיכון". כן, בתוך הסחף, FGIC אפילו לא הרוויחה המון מביטוח המכשיר החדש, כי התמקדה בביטוח אותן שכבות גבוהות ובטוחות, בעמלות נמוכות (0.1%). במילים אחרות, כשהחברה ביטחה CDO ששוויו מיליארד דולר, כלומר לקחה על עצמה סיכון שתידרש לשלם מיליארד דולר, היא קיבלה בתמורה רק מיליון דולר בשנה. "זו עסקה שכדאי לעשות", מודה אדמס, "רק אם אתה חושב שלא תידרש לשלם".
אלא שאז התחילו הצרות. "בפברואר 2007 new century, מלוות הסאב־פריים השנייה בגודלה בארצות הברית, נכנסה לצרות והשוק נכנס לפאניקה", אומר אדמס. "החלו לצלצל אצלי פעמוני אזהרה, ומשם דברים הידרדרו במהירות. הטלפונים שלנו התחילו לצלצל המון, כי אנשים רצו לקנות הגנה, אבל אנחנו כבר לא הרגשנו נוח לפעול בשוק המשכנתאות. באורח טיפשי, טיפשי באופן מגוחך, חשבנו שיש מספיק הגנה בשוק ה־CDO, ועשינו עוד כמה עסקאות כאלו גם בהמשך.
"חשבנו שהיינו זהירים, אבל לא היינו זהירים מספיק. כשראינו את הסיכונים בשוק התגובה הנכונה היתה לצאת ממנו, ולא עשינו את זה. לא הבנו שהכל קשור - חשבנו שאנחנו מגנים על עצמנו בכך שאנחנו מתרחקים מאיגרות סאב־פריים, ולא הבנו שה־CDO חופפים להם. חשבנו שראשית הנפילה היא רק תיקון, לא שהשוק יקפא. ניסיתי להיות זהיר, אבל פספסתי את ההשלכות הרחבות יותר. חשתי שהשוק פגום, אבל לא התאמצתי מספיק להבין עד כמה. אני מאשים את עצמי באופן מוחלט בזה שהיו לי ניצנים של הבנה, אבל לא ניסיתי לפתח אותם מספיק".
בקיץ 2007 גם ב־FGIC כבר הבינו שהם בצרות. P&S הורידה את הדירוג של עסקאות סאב־פריים ובהמשך גם של CDO, והחברה של אדמס עמדה לפני מחיקות של מיליארדי דולרים. פאניקה. נדרשו עוד כמה חודשים עד שהבהלה הובילה לצעדים חד־משמעיים: כל המחלקות העסקיות של החברה נסגרו, כל העובדים פוטרו, הניהול עבר לידי הממשל, והחברה נבנית כעת מחדש. המבוטחים לא ראו ממנה דולר כבר יותר משנתיים.
אדמס נאכל תחושת כישלון ואשמה. "2008 היתה שנה נוראה", הוא מספר. "זו היתה שנה של התבוננות עצמית ברוטאלית. בסביבות פברואר הייתי משוכנע שיום הדין מגיע, וזו היתה הרגשה משונה מאוד, כי אף אחד לא היה שותף לדעתי. חיפשתי עבודה, פגשתי כל מיני חברות גדולות שהיו צריכות לדעת מה קורה, ואף אחד לא האמין לי כשאמרתי שהשמים עומדים ליפול. בנקודה מסוימת התחלתי לחשוב שאני משוגע ושכל השאר צודקים, שאני פשוט אנליסט גרוע שלא מגיע לו להיות בתעשייה יותר. עד ש־AIG וליהמן ברדרס נפלו, ואז הבנתי שהרבה מאוד אנשים עשו את אותן טעויות. הנחתי שהכישלונות האישיים שלי היו ייחודיים ושהם גרמו לנפילת החברה שלי והאנשים שהיו תלויים בנו. זה נכון לגביי וגם לגבי הרבה אנשים בתפקידים מקבילים לשלי, אבל עם הזמן גם גיליתי עד כמה אותו חלק מהתעשייה שעסק ב־CDO היה מושחת, עד כמה אנשים שפעלו שם גרמו לעיוות מוחלט של השוק והשתמשו ב־CDO כדי להמר נגד השוק".
אין ספור דרכים להרוויח מזבל
בבנקי ההשקעות של וול סטריט אהבו CDO. ליתר דיוק, הם אהבו לייצר ולמכור כמה שיותר CDO, ובעיקר אהבו את העמלה השמנה והבונוס שבצדו. ובשביל עמלה ובונוס צריך קונים. כשלא היה מספיק ביקוש, הבנקים מצאו פתרונות יצירתיים. אחד ההזויים שבהם הוא "CDO בריבוע" - קונים חלקים ממגוון CDO, מערבבים אותם שוב, יוצרים CDO חדש ומוכרים אותו. היופי ברור: אפשר למכור את אותו הדבר פעמיים - ולהרוויח עמלות פעמיים. התוצאה היתה מכשירים פיננסיים כל כך מסובכים, שאף אחד לא הצליח להבין מה הם מכילים, מה שכמובן היה נוח לבנקאים. שיטה אחרת נחשפה על ידי ועדת החקירה למשבר באפריל השנה, שגילתה שהסוחרים בסיטיבנק היו כל כך להוטים למכור עד שהתחייבו בפני לקוחותיהם לקנות מהם בחזרה את ה־CDO במחיר המקורי, אם ערכו יירד. זה אמנם קרה: סיטיבנק נאלץ לקנות בחזרה CDO בשווי כולל של 25 מיליארד דולר, והפסיד עליהם 14 מיליארד. במקרים אחרים הבנקים פשוט שמרו את השכבות העליונות של ה־CDO במאזנים שלהם בלי לרכוש ביטוח מתאים, וספגו הפסדים כבדים. הבונוסים, איכשהו, נותרו בעינם.
אבל היו גם מקרים אפלים יותר, שבהם נעשה שימוש במכשירים הפיננסיים החדשים לא כדרך להצטרף לחגיגת הנדל"ן - אלא כדרך להמר על כך שהחגיגה עומדת להסתיים והשוק עומד לקרוס. הבולט שבהם הוא הסיפור של מגנטאר, קרן הון סיכון משיקגו שבשיא הבועה יצרה בחשאי CDO בשווי עשרות מיליארדי דולרים; היא קנתה רק חלק קטן מהם, והימרה על קריסה של כל השאר. כדי להבטיח שההימור ישתלם, מגנטאר דאגה שה־CDO שבהם היא משקיעה יהיו מורכבים ממשכנתאות גרועות במיוחד.
טום אדמס, לצערו, מצא את עצמו בקלחת הזאת. בתחילת 2007 ביטחה החברה של אדמס את אחד ה־CDO של מגנטאר, שבתוך שנה מחק מיליארד וחצי דולר. "עצם הקיום של חברה כמו מגנטאר הוא מדהים", מודה היום אדמס, "וכך גם ההשפעה שלה על השוק". על פי החישובים שלו, ב־2006 מגנטאר היתה אחראית להכפלת הביקוש למשכנתאות סאב־פריים. כדי להשביע את התיאבון של החברה למשכנתאות גרועות, הבנקים היו צריכים לרדוף אחרי לווים גרועים, כאלה שאין להם עבודה וגם לא כסף בבנק, ולשכנע אותם לקנות בית. זמן לא רב אחר כך, כמה מפתיע, רבים מהאנשים האלה איבדו את הבית ונזרקו לרחוב.
מגנטאר היתה רק אחת. היא אמנם הקדימה לראות לאן השוק הולך ופיתחה שיטה מבריקה וחסרת מצפון להרוויח מכך, אבל כשהמשבר התחיל להתגלגל הבנקים שהשקיעו בשוק המשכנתאות הבינו שהם צפויים להפסדי ענק - והצטרפו להימור נגד השוק. הם השתמשו ב־CDO סינתטי, שאינו מכיל משכתנאות אמיתיות אלא רק עוקב אחרי אג"חים, ומהווה בעצם התערבות בין שני צדדים - צד אחד מהמר שהאג"חים ישמרו על ערכם, וצד שני מהמר שערכם יירד. והבנק תמיד יצא מנצח. תחקיר ענק של "פייננשל טיימס" שפורסם לפני חודש חשף את הקומבינה המשולבת, שבה הבנקים עזרו זה לזה להמר נגד השוק ולכסות את הפסדיהם. בנקים יצרו CDO סינתטיים גרועים במיוחד - בתכתובות פנימיות הם קראו להם "קיא" ו"זבל" - ודחפו אותם ללקוחות שלהם רק כדי שבנקים אחרים יוכלו להמר נגדם. גולדמן זאקס, למשל, יצר את ה־CDO הסינתטיים Abacus, שהושכרו לקרנות גידור שרצו להמר נגד השוק. אחת העסקאות האלה הובילה את רשות ניירות ערך האמריקאית להאשים את גולדמן בהונאה ונגמרה בשבוע שעבר בהסדר טיעון שבו ישלם גולדמן לרשות יותר מחצי מיליארד דולר.
כל הכלים האלה ניפחו תעשייה שלמה. כדי להרגיע לקוחות חשדניים, הבנקים גייסו צד שלישי, שסיפק מראית עין של אובייקטיביות - סוכנויות הדירוג. אבל הבנקים הם שמשלמים לסוכנויות, מה שהוביל לדירוגים נדיבים ל־CDO ולמכשירים מפוקפקים אחרים. עובד ב־S&P הגדיר זאת כך: "היינו צריכים לעסות את הסאב־פריים כדי לשמור על נתח השוק שלנו".
צד נוסף בעסקה, וזה שהקשה על חייו של אדמס יותר מכל, היה בתי ההשקעות הקטנים, אותם גופים שנשכרו על ידי הבנקים הגדולים כדי לנהל את ה־CDO בפועל ולבחור אילו אג"חים הם יכללו. בתי ההשקעות היו אמורים לפעול באופן עצמאי לחלוטין ולשאת באחריות כלפי הלקוחות בנוגע לאיכות ה־CDO שמכרו להם. את אדמס המחשבה הזו הרגיעה, הוא הרגיש שהוא יכול לסמוך על המנהלים שעבדו מולו. בפועל, התברר, כולם רימו אותו מכל הכיוונים.
משרדי גולדמן זאקס. שם עבד בעבר צילום: בלומברג שוק של סוציופתים
בתחילת 2007 אחד מעובדיו של אדמס הכיר לו את תומס פריור, מנהל ICP, בית השקעות בינוני. פריור הציע לאדמס לבטח את ה־CDO החדש שלו, טריאקס. "היינו כבר מודאגים מהסיכון בשוק המשכנתאות", משחזר אדמס, "והעסקה שפריור הציע היתה אמורה להתבסס רק על איגרות בדירוג מעולה. זה היה אמור לספק לנו הגנה, ופריור ואנשיו יצאו מגדרם כדי להרגיע אותנו: 'נעשה מה שתרצו, זו אמורה להיות העסקה הכי בטוחה שיש'. הם נתנו לנו זכות וטו על אילו איגרות ה־CDO יוכל לקנות, כך שנוכל להימנע מהמלווים הכי מסוכנים. ולא היה שום רכיב סינתטי בעסקה, רק משכנתאות. AIG כבר ביטחה את שני ה־CDO הקודמים באותה סדרה, כך שאפילו לא היה מדובר במשהו חדש לגמרי". אדמס קיבל את ההצעה, ופריור יצר CDO ענקי של כ־2 מיליארד דולר. זה הסכום הגבוה ביותר שהחברה של אדמס הסכימה לבטח, אבל הוא עצמו לא הרגיש שהוא הולך על הקצה. "פגשנו אותם, ביקרנו את המשרדים שלהם, דיברנו עם פריור, עם השותף שלו קרלוס מנדז, עם הסוחרים שלהם, ונראה היה שהם יודעים מה הם עושים". אדמס אינו היחיד שהתרשם כך: בסוף 2007 תיאר סגן נשיא ב־AIG את החברה של פריור כ"מנהלי ה־CDO הטובים ביותר". "בדיעבד", אומר אדמס, "אני יודע שהם פשוט העלו הופעה טובה עבורנו".
התפקיד של פריור ואנשיו, כמנהלי ה־CDO, היה לבחור איגרות טובות, ועם הזמן למכור את האיגרות שהתברררו כבעייתיות ולהחליף אותן במוצלחות יותר. בפועל, מה שהם עשו היה לחגוג על חשבון ה־CDO. כי במקביל לניהול שלו, החברה של פריור ניהלה קרן השקעות של 25 מיליארד דולר. זה, מן הסתם, היה החלק המשתלם יותר בעסקים שלה, בזכות העמלות הגבוהות. אבל ב־2007 פריור עשה כמה החלטות שגויות, שעלו למשקיעי הקרן הרבה מאוד כסף. למשל, הוא קנה מבר סטרנס תיק משכנתאות במחיר מנופח של 1.3 מיליארד דולר. איך נפטרים מהתיק הגרוע הזה? פריור פשוט מכר אותו ל־CDO שניהל. זה היה דפוס הפעולה לאורך רוב הדרך - פריור קנה מוצר רע ביד אחת, ואז מכר אותו ליד השנייה ביוקר. כך הוא גם נפטר, כביכול, מהשקעה גרועה - וגם קטף בדרך עמלות מצוינות. ובינתיים, ה־CDO התמלא בזבל במחירים מופקעים.
כל זה קרה, כמובן, מאחורי גבם של משקיעי הקרן, לקוחות ה־CDO וחברות הביטוח. התמונה המלאה על מעשיו של פריור התבררה רק לפני חודש, כשרשות ניירות ערך הגישה נגד פריור כתב אישום בגין הונאה. "כשהשוק התחיל ליפול", אומר אדמס, "חשבנו שערך ה־CDO שפריור ניהל ירד ב־15%. אבל אז התברר שמדובר ב־40%". על פי כתב האישום, הנזק שגרם פריור ל־FGIC ול־AIG נאמד ב־1.2 מיליארד דולר.
הסכום אדיר, המכשירים מתוחכמים, אך בסופו של דבר פריור מואשם בגניבה פשוטה. והוא לא היה היחיד, לפי אדמס. "אני חושב שהרבה מנהלי CDO עשו דברים כאלה ושזו היתה התנהגות רווחת מאוד, גם אם כולם דיברו על כמה הם שמרנים וכמה הם מודאגים מסיכון". כראיה הוא נותן את פטנאם, אחד מבתי ההשקעות המכובדים בארצות הברית, שיצר עבור קרן הגידור מגנטאר את ה־CDO שעליו הפסידה החברה של אדמס כמיליארד וחצי דולר. "בפטנאם אמרו שהם הולכים לנצל את הידע והניסיון רב השנים שלהם ובעצם יצרו עבור מגנטאר הזדמנות להמר נגד השוק בלי לגלות לנו שזה מה שהם עושים".
גם אם המשבר מזוהה עם המשכנתאות, אדמס מדגיש שעולם ה־CDO מלוכלך בהרבה. "שוק המשכנתאות היה פחות זוהר, פחות רווחי ויותר שמרני. נכון שהיו גם שם שחקנים מפוקפקים, אבל אם הצלחת לזהות אותם ולהימנע מלעשות איתם עסקים — היית בסדר. שוק ה־CDO היה הרבה יותר פרוע, והאנשים שפעלו בו רצו לעשות כסף מהיר. בשוק הזה אי אפשר היה להימנע מלעשות עסקים עם אנשים רעים, כי כולם היו רעים. אלה אנשים שהיו להם נטיות סוציופתיות. הם חשבו שהיתה להם שיטה טובה לעשות כסף, ולא היה אכפת להם מהתוצאות. זה היה כסף של אנשים אחרים וזה היה רק עסקים, שום דבר אישי".
הם עדיין כאן, הסוציופתים. אדמס ממשיך להיתקל בהם בוול סטריט. "מדהים שכל כך הרבה אנשים שהיו מעורבים בבניית הדברים האלה עדיין מועסקים, רק בבנקים אחרים, בקרנות גידור אחרות. אני מניח שהם אמרו שהכל היה אשמת מישהו אחר. ואולי העובדה שאין להם מצפון הופכת אותם לסוחרים מוצלחים".
חטא ללא עונש
המצפון של אדמס לא מניח לו. כיום הוא עסוק בעיקר בפוסט מורטם של המשבר, מעיד, מסביר, מייעץ, ולפעמים מרגיש די לבד עם כל העניין. הממשל אולי מפעיל שלל חקירות, אבל אדמס סבור שאינו מעוניין ברפורמה אמיתית בוול סטריט. "יש הרבה אנשים שהיו מעדיפים להמשיך הלאה ולהתמקד בשיפור המצב הכלכלי. הם מאמינים שצריך לתת לבנקים להמשיך באותו אופן, כי זה חיוני להתאוששות הכלכלית. הרבה אנשים במשרד האוצר הגיעו למסקנה הזאת: כל דבר שייצור יותר מדי רעש יפריע לכלכלה וצריך להמשיך הלאה. אבל להמשיך הלאה בלי להפיק את הלקחים מהמשבר זה מתכון ודאי לכך שהאירועים האלה יחזרו על עצמם, ובאופן חמור יותר. אם האנשים שנושאים באחריות למשבר לא ישלמו על כך, ההכחשה העצמית שלהם והשקרים שהם מספרים לאחרים רק יתגברו באופן משמעותי. זו בעצם צורה של הגנה על התנהגות טורפנית. זה מאפשר לאנשים להאמין שאם הם הצליחו להתחמק מעונש, אם הם לא נתפסו, הם בעצם צדקו. וזה רק יחזק אותם".
