המשיגנע של מאו
במלחמת העולם השנייה שלח צבא ארצות הברית את טוראי סידני שפירא ללמוד סינית - ומאז השתנו חייו לעד. ב־1947 הפליג מברוקלין לשנגחאי, הצטרף לכוחות המהפכניים של מאו, נשא אשה סינית ושינה את שמו לשה בולי. כיום הוא מבכה את הקפיטליזם המשתולל בסין, אבל עדיין משוכנע שאין ליהודי זקן מקום טוב יותר לסיים בו את חייו
בביתו בסמטה בלב הרובע ההיסטורי של בייג'ינג, שה בולי משחזר את אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלו: כיצד כילד בן ארבע נהג להשתחל בין סורגי השער הנעול של בית הכנסת הסמוך ולבדוק מקרוב את ארון הקודש והמושבים, וכיצד הוא וחבריו הפכו את מקדש המעט למגרש המשחקים שלהם, עד שהשמש באה וגירשה אותם בחזרה לרחוב.
זיכרון ילדות מעין זה הוא כנראה נדיר למדי בקרב שכניו של שה בולי, שעמם הוא מתרגל מדי בוקר טאי צ'י בפארק הסמוך, אבל שה הוא בעצמו אדם יוצא דופן למדי. הוא נולד ב־1915 בניו יורק בשם סידני שפירא, ובית הכנסת שהוא מתאר שוכן ברובע בורו פארק בברוקלין, שם גר עם משפחתו 0 פליטים יהודים ממזרח אירופה שנמלטו לארצות הברית מאימת הפוגרומים. הוא אף הספיק לשרת בצבא האמריקאי ולעבוד כעורך דין במנהטן לפני שהחליט לקחת פסק זמן מחיי הבורגנות המערבית כדי לחוות קצת מקסמי המזרח. זה היה ב־1947. מאז הוא כאן, התושב הזר הוותיק ביותר בסין.
היום, בגיל 95, שפירא/שה מתקשה בהליכה, אבל עדיין מתגאה בזיכרון משובח ובדיבור חד. הוא אינו מרבה לצאת מביתו, ששופץ לאחרונה, חוץ מאשר לביקורים אצל נכדתו. בארון מיוחד הוא שומר תמונות שלו עם כמה ממנהיגי סין: ראש הממשלה וון ג'יה־באו וראש הממשלה הקודם ג'ו רונגג'י מתועדים כשהם לוחצים את ידו של הקשיש, שמכהן כחבר במועצה המייעצת שלצד הפרלמנט הסיני - גוף חסר שיניים אך מכובד של אקדמאים, סלבריטאים ואנשי עסקים שאמור להגיש הצעות לממשלה. לצד התמונות האלה מתנוסס גם תצלום בשחור־לבן של מאו דזה דונג במבט מהורהר. "אני חושב שזה העותק היחיד של התמונה הזאת", אומר שפירא, שצילם אותה בכנס אגודת הסופרים הסינית ב־1950. "זה מראה צד אחר לגמרי של מאו - הצד של ההוגה והמשורר. הרבה אנשים ראו בו הרבה דברים שונים, אבל לא את זה", הוא אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט".
מהאחים מרקס לקארל מרקס
אכן, רוצח ההמונים נראה בתמונה כמו משורר חולמני - ושפירא עדיין מתעקש לראות בו את הצד הזה ולהעריך את המנהיג השנוי במחלוקת. "כמובן, הוא היה משיגנע", הוא אומר באנגלית שמעולם לא איבדה את הניחוח היידישאי שלה. "הוא עשה טעויות קשות מאוד שהובילו לטרגדיות איומות, אבל עד היום הוא היחיד שבאמת דיבר אל המוני העם הסינים בשפה שלהם, שבאמת הבין מה הם צריכים", אומר שפירא. "אני חושב שאם יוצאים מהערים הגדולות בסין, רוב האוכלוסייה עדיין מעריצה את מאו. הוא היה זה שבאמת ניתח את הבעיות של סין בשפה פשוטה ומחוברת למציאות, ובניגוד לשחיתות בהנהגה של היום, אני חושב שהרבה מתגעגעים אליו".
מההנהגה של היום שפירא אינו מרוצה, למרות התצלומים עם ראשי השלטון. דנג שיאופינג, הוא אומר, חשב בזמנו ששאלות של אתיקה, מוסר ואידיאולוגיה צריכות לחכות, והדבר החשוב הוא להאכיל את האוכלוסייה העצומה של סין, "אבל השאלות האלה לא יכולות לחכות יותר", הוא אומר. "אתה יכול להיות קפיטליסט או סוציאליסט, אבל צריך איזשהו סט של עקרונות וערכים שמנחים אותך, ולהנהגה הסינית היום אין כאלה. הם משלמים אולי מס שפתיים בכך שהם אומרים שהם פועלים בקונטקסט סוציאליסטי גם כשהם מאמצים דרכי פעולה קפיטליסטיות, אבל הם נכשלו בכך. הם טשטשו לגמרי את העובדה שיש, אחרי הכל, קונפליקט בין העשירים לעניים, ושהסוציאליזם נמצא בצד מסוים של המאבק הזה. מה שנקרא כאן פעם 'מחשבת מאו דזה דונג' נמחק לגמרי, ואין משהו אחר שיבוא במקומה".
הדברים נאמרים במרחק עשרות מטרים ספורים מאחד ממוקדי התיירות הגדולים של בייג'ינג, העיר שנטשה את מאו לטובת קפיטליזם פרוע. מחוץ לסמטה השקטה אפשר לשמוע את רעש המקדחים ופטישי האוויר, שנהפך לסימן ההיכר של העיר המשתנה במהירות. ההצהרות אולי מתאימות לתלמיד נאמן של המפלגה הקומוניסטית, שנטש את ניו יורק למען אידיאל השוויון, אבל שפירא ממהר להבהיר שלא האידיאולוגיה הביאה אותו לסין. "מרקסיזם זה משהו שלא הייתי מאוד מודע לו. אהבתי את צ'יקו, גראוצ'ו והארפו (האחים מרקס) הרבה לפני ששמעתי בכלל על קארל", הוא מפגין את מה שמתברר כשריד העיקרי של היהדות שלו - ההומור הברוקליני. הדרך של שפירא הצעיר לבייג'ינג התחילה ממקום אחר לגמרי, מביצה בניו ג'רזי.
מפציצים מעל ניו ג'רזי
"שירתי במלחמת העולם השנייה בצבא האמריקאי, והיתה אז דאגה שמפציצים גרמנים ינסו להפציץ את האזור, שהיה מלא במפעלים חיוניים למאמץ המלחמתי, אז הוצבנו שם. הייתי מסופח ליחידה של טילי נ"מ והיינו אמורים להוריד את המפציצים הגרמנים - שלמרבה המזל מעולם לא הופיעו, כי לא היתה לנו שום הכשרה לטפל בהם. הוצבנו בביצה שהיה אפשר לראות ממנה את קו הרקיע של מנהטן, אבל זה היה מקום מגעיל באמת, מלא יתושים ועכברים, ורק רציתי לצאת משם".
ההזדמנות הגיעה בדמות מבחני שפה: הצבא האמריקאי חיפש מתנדבים שיעבדו כמתורגמנים לשפות שונות ויישלחו עם הכוחות הלוחמים לאירופה ולאסיה. שפירא, שלמד מעט צרפתית בקולג', מיהר לעיר כדי לעבור את הבחינות לתוכנית המיוחדת.
"הודיעו לי שעברתי, אבל יש יותר מדי לומדי צרפתית, ושאלו מה דעתי ללמוד סינית. המלחמה ביפנים היתה בעיצומה, ודיברו אז על אפשרות של פלישה יבשתית לסין שבשליטת היפנים", הוא מספר. "היססתי. זה היה מוזר למדי, ולא ידעתי כלום על סין. כדי לשכנע אותי אחד הקצינים אמר שהלימודים יהיו בניו יורק ואוכל לבקר בבית מדי פעם, וכשהיססתי עוד קצת הוא גם הסגיר שהקולג' שבו נלמד יהיה 'קו־אד' (משותף לנשים וגברים). מובן שהסכמתי. זה היה הרבה יותר טוב מהביצה".
בקורס מרוכז של תשעה חודשים למד שפירא סינית בסיסית, אבל המלחמה שינתה בינתיים כיוון, והתוכניות לפלוש לסין בוטלו. אחד המפקדים החליט שלומדי הסינית הטריים יועילו למאמץ המלחמתי באמצעות פענוח שדרים ביפנית דווקא, בהנחה שהשפות דומות מספיק, ושפירא בילה את שארית המלחמה בבסיס פיקוד האוקיינוס השקט בהוואי, שם הצליח להשתתף בעוד שיעורים בסינית. הוא התאהב בשפה וניצל מענק שחרור כדי להמשיך בלימודי סינית קלאסית בקולומביה ובייל. "בשלב זה כבר הייתי בן יותר מ־30, לא רציתי לחזור להיות עורך דין ולא יכולתי להישאר סטודנט לנצח", הוא משחזר. "בייל היו אז לא מעט סטודנטים זרים מסין והתחברתי איתם. הם הציעו שאסע לשנגחאי ואנסה להשתלב שם במשהו. לא ראיתי אופציה טובה יותר, אז אמרתי: 'למה לא? נלך להעיף מבט'". וכך ב־1947, עם 200 דולר בכיס, שפירא עלה לאונייה שהובילה אותו לשנגחאי ולחיים אחרים לגמרי.
שנגחאי שאחרי מלחמת העולם היתה עיר מלהיבה ומלאה סתירות. היא נשלטה תיאורטית על ידי הגואומינדאנג, הממשלה הלאומנית בראשות צ'יאנג קאי־שק, שהיתה שקועה במלחמת אזרחים נגד הכוחות הקומוניסטיים של מאו. בפועל, בעלי עסקים זרים ואינטרסים של מדינות מערביות התחרו על שליטה בנתחים מ"פריז של המזרח". שפירא השתלב, מצא מגורים תמורת שיעורי אנגלית בבית המשפחה של אחד מחבריו מייל, ואחר כך התחיל לעבוד בחברה אמריקאית. "הייתי די הרוס מזה", הוא מספר. "נסעתי אלפי קילומטרים כי לא רציתי להיות עורך דין, והנה שוב אני מוצא את עצמי עוסק בעניינים המסחריים האלה. אבל הייתי צריך כסף".
האמא היהודייה לא התנגדה
בעיר רחשו כוחות מהפכניים שונים, ושפירא ביקש לקחת חלק בשינוי. ההזדמנות שלו באה בדמותה של פנג־זי, שחקנית תיאטרון וקומוניסטית נלהבת, שעשתה איתו עסקת חליפין: שיעורי סינית תמורת שיעורי אנגלית. ההסדר ביניהם התפתח עד מהרה לשותפות עמוקה יותר, ולנישואים שנמשכו כמעט 50 שנה, עד מותה של פנג־זי ב־1996. "היא היתה משהו מיוחד, הבחורה הזאת", הוא נאנח בנוסטלגיה, ומספר שהאמא היהודייה שלו הפתיעה כשלא התנגדה כלל לנישואים. "היא ראתה תמונות ששלחתי, ואמרה מיד: 'אם היא בחורה נחמדה, לך על זה. תתחתן איתה'". מאוחר הרבה יותר, לאחר ששפירא כבר נהפך לאזרח סיני, הגיעה האם לביקור כדי לראות את נכדתה, שנקראה יה־מיי — שילוב המילים "אסיה" ו"אמריקה" בסינית. זה היה בעיצומה של המלחמה הקרה, והסינים כופפו כמה חוקים כדי לאפשר את כניסתה למדינה. בצד האמריקאי נגמר העניין בחקירה קצרה של ה־CIA ובשלילת הדרכון שלה לכמה שנים.
הזוג התחתן בשנגחאי ב־1948 ונאלץ לעזוב זמן קצר אחר כך, מכיוון שהפעילות של פנג־זי - שהוציאה עיתון מחתרתי שהתנגד לממשלה - סיבכה אותה עם השלטונות. הם התחבאו בבייג'ינג וחיכו ל"שחרור", שהגיע לבסוף בתחילת 1949, עם כניסת הכוחות הקומוניסטיים לבירה הקיסרית. באוקטובר של אותה שנה, מעל שער טיינאנמן במרכז בייג'ינג, הכריז מאו על הקמת הרפובליקה העממית של סין. למרות הזוועות שבאו אחר כך, שהשפיעו עליו גם באופן אישי, שפירא זוכר את הימים האלה בנוסטלגיה, כעידן מלהיב של אפשרויות בלתי מוגבלות.
"היתה אופוריה שלא דעכה", הוא מספר. "זה הלך ונעשה מסובך יותר, אבל גם מלהיב יותר. הקומוניסטים היו במצב לא פשוט. הם הביסו את הגואומינדאנג, אבל לא היה להם כלום: לא כסף, לא ניסיון ניהולי, לא טכנולוגיה. העוני והפיגור היו נוראים, אבל היתה הרגשה ברורה שמכאן אין לאן להמשיך אלא למעלה, שהדברים רק ישתפרו מעכשיו".
הדברים אכן השתפרו באופן משמעותי - גם עבור שפירא, שקיבל עבודה בהוצאת הספרים הממשלתית כעורך וכמתרגם. אלא שאז חוו היחסים בין בני הזוג משבר, כאשר בראשית שנות החמישים הופיעה פנג־זי בפני הכוחות הסיניים הלוחמים בקוריאה וכמעט נהרגה בהתקפה אווירית אמריקאית. "היא האשימה אותי במידה מסוימת, אף שדווקא הממונים עליה במפלגה הקומוניסטית אמרו לה שהיא מתנהגת בחוסר היגיון". שפירא היה אז עדיין אזרח אמריקאי, והאפיזודה היתה אחד התמריצים שלו לוותר לבסוף על הדרכון ולאמץ ב־1963 אזרחות סינית. בכך נהפך שפירא לאחד מקומץ זעיר של זרים שהחליטו לא רק לגור בסין אלא לוותר על אזרחות זרה (סין אינה מאפשרת אזרחות כפולה) ולקשור את גורלם עם המדינה לתמיד.
מה גרם להחלטה הזאת?
"הייתי בסין כבר 15 שנה, נשוי לסינית ואב לילדה, אינטלקטואל ומתרגם, וחשבתי שהגיע הזמן להחליט אם אני נשאר פה לתמיד או לוקח את המשפחה ומנסה להתחיל מחדש בארצות הברית. לא ממש רציתי לחזור לארצות הברית. היה לי טוב פה; במיוחד האנשים היו טובים אליי. מאוד נדיבים, מאוד יהודים".
עשר השנים הקשות
שפירא טוען שמעולם לא התחרט על ההחלטה, אף שבשנים שבאו אחרי ההתאזרחות שלו בוודאי היו רגעים של לבטים. ב־1966 השיק מאו את מהפכת התרבות, וסין שקעה לעשר שנים של כאוס, טירוף ואלימות כמעט בלתי נתפסת. אשתו של שפירא, שבאותו זמן כבר היתה מרצה באוניברסיטה ומבקרת תיאטרון מפורסמת, נשלחה לחינוך מחדש ולעבודת פרך בכפר למשך שש שנים, שבמהלכן לא הורשה לבקרה. הוא נשאר בבייג'ינג עם בתם היחידה, והיה עד למאבקים עקובים מדם בין פלגים שונים שכל אחד מהם, לפי תיאורו, ניסה להוכיח שהוא "קדוש יותר ממאו" ונאמן יותר לקומוניזם. בשיא המהפכה נורו למוות מול עיניו כמה קולגות שלו בהוצאה לאור בידי קולגות אחרים. שפירא מספר שמה שהציל אותו אז ממצב מסוכן כיליד של מעצמה זרה ובן זוגה של מי שהוכרזה "ריאקציונרית" היה ספר — קלאסיקה סינית מהמאה ה־17 בשם "שווי חו ג'ואן" (שולי הביצות). שפירא תרגם לאנגלית את הספר (בשם "Outlaws of the Marsh"), שמתאר מאבק דמוי רובין הוד נגד עשירים ומושחתים. כל הפלגים היריבים רצו לקבל קרדיט על התרגום - ולכן שמרו על המתרגם מפני פגיעה
אחרי מותו של מאו, כשהטירוף המהפכני נרגע והזוג שב והתאחד בבייג'ינג, שוב עמדה בפניהם הבחירה אם להישאר או לעזוב. כמעט כל האזרחים הזרים שעדיין נותרו בסין עזבו בשלב זה, ברגע שיכלו, אבל שפירא החליט להישאר. עידן הרפורמה והפתיחות הציב בפניו הזדמנויות חדשות - לספר את סיפורו לעולם, לבקר במולדתו הישנה, לתרגם יותר ולארח זרים בביתו. הוא כתב אוטוביוגרפיה שיצאה בארצות הברית בשם "I chose China", ובמידה מסוימת התחבר מחדש ליהדותו כשכתב את המחקר המקיף ביותר על הקהילה העתיקה של יהודי סין, שהתפרסם בעברית בשם "בני ישראל בסין העתיקה" (הוצאת שיחור). בעקבות תרגום הספר נהפכו שפירא ופנג־זי ב־1989 לאזרחים הסינים הראשונים שביקרו בישראל, עוד לפני כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות.
"אני יהודי גסטרונומי"
"למעשה נאלצתי לכתוב את הספר. כשהתחלנו להיפתח והתחילו להגיע לכאן אנשים, כל מי שידע שאני יהודי התחיל לשאול אותי על הקהילה העתיקה, ואני לא ידעתי עליה שום דבר. האמת היא שאפילו לא התעניינתי בזה בהתחלה, אבל התחלתי לחקור את הסיפור ומצאתי כמה היסטוריונים סינים שעסקו בזה. הם הובילו אותי לעוד אנשים שהיו בידיהם מסמכים שתיעדו את הקהילה. חרשתי את סין ברכבות ובאוטובוסים והתחננתי למידע בכל מיני מקומות. אנשים היו נחמדים אליי, ואני חושב שגם שמחו שמישהו מתעניין, וככה הספר נולד".
למרות העבודה היסודית, שפירא לא גילה עניין בשמירה על קשר עם שרידי הקהילה שעדיין חיים בעיר קאי־פנג במרכז סין. הוא גם לא מגלה סנטימנטים גדולים ליהדות בכלל, כיאה למי שמצהיר עד היום שהדת היא אופיום להמונים. "אני יהודי גסטרונומי", הוא מצהיר, מודה שהוא עדיין מתגעגע לגפילטע פיש ומוכיח שהוא עדיין מסוגל לספק במבטא ברוקליני כבד תיאורים מרטיטים של בייגלס, בורשט ודגים מלוחים.
יש משהו שאתה מתגעגע אליו באמריקה?
"אני אוהב את ניו יורק כמו שילד תמיד ממשיך לאהוב את אמא. אני גם אוהב את הרוח העצמאית האמריקאית. זאת היתה בעיה בשבילי בתקופות מסוימות כאן, כי כאמריקאי מחנכים אותך להיות גלוי מאוד בדיבור שלך, לומר את דעתך וגם לדחוף את עצמך ולהציג לראווה את כישרונותיך. בסין זה בדיוק הפוך. אתה צריך להפגין צניעות וביטול עצמי. זה משהו שאני נאבק איתו עד היום, אבל טוב שהיום אנחנו יכולים ליהנות משני העולמות. היום כבר לא נוח לי לנסוע לארצות הברית, זה יותר מדי 'שלעפ', והאמת שהחיים שם נראים לי משעממים. החיים בסין תמיד היו ועדיין מסעירים. קורים כאן דברים גדולים.
אתה ביקורתי מאוד כלפי ההנהגה הנוכחית, כלפי דברים שקורים בסין. אתה חושב שיש סיכוי לשיפור כאן?
"לפחות מבחינה חומרית אלה זמנים טובים בהרבה, ולו רק מפני שיש די מזון. אבל חוץ מזה, אני חושב שהדור החדש שגדל היום בסין הוא נהדר: הם הרבה יותר חשופים למידע, הם ביקורתיים ומעזים לומר את דעתם. הם יזרימו דם חדש למערכת.
"מלבד זה", הוא מוסיף בחיוך ממזרי, "להיות יהודי זקן בסין זה נהדר. הם חושבים שיהודים הם חכמים, ויש להם רעיון מוטעה שככל שאתה מזדקן אתה נהיה חכם יותר - אז אנשים מעריכים אותי. זה מקום טוב לסיים בו את חיי".
