• תפריט
מוסף 17.6.10

טפטוף של מיליונים

כל טיפת מים שזורמת בטפטפת של נטפים בפינה כלשהי בעולם מזרימה טיפה של כסף לחשבונו של רפי מהודר. הזרם הנעים הזה הוא תולדה של החלטה אחת גורלית שקיבל בגיל 25, כשסירב להצעת עבודה במפעל והתעקש על הסכם תמלוגים עבור ההמצאה שלו. 40 שנה אחר כך, בראיון למוסף כלכליסט, הוא מספק שיעור מאלף בניהול קריירה

נעמה סיקולר 10:0717.06.10

סוף שנות השישים, רפי מהודר הוא מהנדס בן 25, בוגר העתודה האקדמית שהשתחרר לאחרונה משירות צבאי ומחלק את זמנו בין שתי משרות - האחת במכון התקנים, והשנייה במשרד המדען הראשי של משרד הביטחון. באחד הימים פונים אליו שני אנשים מקיבוץ חצרים בנגב ומציעים לו לבוא לעבוד בעבורם. ההצעה כוללת משרה נחשקת במפעל הקיבוצי החדש נטפים, תנאים מפנקים וביטחון כלכלי. אבל מהודר מקבל החלטה לא שגרתית, ודאי לאותם ימים: הוא מחליט לוותר על הנוחות הכלכלית ועל הביטחון התעסוקתי ולהישאר עצמאי. בימים שבהם כמעט איש בארץ עוד לא דיבר במושגים של קניין רוחני ופטנטים, הוא מעביר לקיבוץ חצרים מסר חד־משמעי - אתם רוצים שאפתח בעבורכם מוצרים? קנו ממני את הידע ושלמו לי תמלוגים. הקיבוץ מסכים.

 

אנחנו נפגשים עם מהודר בדיוק 40 שנה אחר כך. 40 שנה שבהן בכל פעם שטפטפת של נטפים השפריצה מים, בכל פינה בעולם, עוד כמה סנטים זרמו לחשבון הבנק שלו; 40 שנה שבהן החלטתו היחידה ההיא השתלמה לו במידה שספק אם אפילו העז לחלום עליה בזמנו. השיחה עמו היא בעצם שיחה על ניהול קריירה של יזם, של איש יצירתי. זהו שיעור מאלף בתורת המשחקים, בדרך הנכונה לניהול מוצלח של קריירה יזמית - כזו שבתוספת הכרחית של מזל עשויה להוביל, את מי שמעוניין בכך, לדירה מפוארת במרומי מגדלי אקירוב בתל אביב כמו זו שבה אנו נפגשים.

 

רפי מהודר בביתו. "בדרך כלל אני לא לבד" רפי מהודר בביתו. "בדרך כלל אני לא לבד" צילום: אוראל כהן

 

"כשהשתחררתי מהצבא והתחלתי לעבוד במכון התקנים, עבדתי על פיתוח של וסת לחץ להשקיה", הוא נזכר היום. "נטפים שמעו על וסת המים שלי ופנו אליי. בתור תל־אביבי טיפוסי שלא יודע מה זה קיבוץ ומה זו חקלאות, הפנייה באה לי בהפתעה גדולה, וגם התייחסתי אליה במידה רבה של ספקנות. אני חייב להודות שבאותם הימים לא היתה לי דעה יותר מדי טובה על הקיבוצים, וכשנסעתי להציג למייסדי המפעל את וסת הלחץ שפיתחתי בעיקר פחדתי שהם יגנבו לי את הרעיון, כי שמעתי שזה קרה בקיבוצים אחרים. לכן עטפתי את וסת המים בנייר כך שלא יוכלו לראות אותו, ואמרתי שאראה להם אותו רק אם יחתמו קודם על הסכם סודיות - וכך היה. מאוחר יותר, אחרי שהם ראו שווסתי המים שלי עובדים, ביקשו ממני מנהלי נטפים לפתח להם טפטפות. עניתי שאין לי מושג מה זה טפטפת, אבל שאני מוכן לנסות".

 

החשדנות של מהודר אולי לא היתה מוצדקת במקרה הספציפי ההוא, אבל אין ספק שבהמשך הדרך שירתה אותו היטב בהתעקשותו להגן על הפטנטים שלו מכל וכל. 40 שנה הוא ממשיך לעבוד עם נטפים על הטפטפות שלו, מקפיד להוציא בכל כמה שנים דגם משודרג, שעליו אפשר לרשום פטנט חדש, ונלחם משפטית בכל ניסיון העתקה. הוא הרי הקדים להבין יותר מכולם שאין לממציא דבר זולת הקניין הרוחני שלו.

 

"הראשון ליזום את רעיון ההשקיה בטפטוף היה שמחה בלאס, מהנדס שעבד עם קיבוץ חצרים והציע את זה לנטפים, אבל הוא לא הצליח ליישם את הרעיון. כאן אני נכנסתי לתמונה. בנטפים עבדו איתי כבר על וסתי הלחץ, והציעו לי לנסות לפתח בעבורם את הטפטפות. הסכמתי, אבל אמרתי שאני לא מוכן להיות שכיר ושאני רוצה להיות בעליו של הקניין הרוחני. אף על פי שאף אחד לא דיבר אז במונחים כאלה, היה לי חשוב שהזכויות והידע יישארו אצלי ולא הייתי מוכן להתפשר על זה. נטפים הסכימו שאפתח את המוצרים והם ישלמו לי תמלוגים, וזו כבר היתה הצעה שלא יכולתי לסרב לה. למעשה מאז ועד היום אנחנו עובדים לפי אותו ההסכם, בשינויים מאוד קלים".

 

הביטחון, התנאים הסוציאליים לא קרצו לך?

"אני לא חושב שיכולתי להיות שכיר של נטפים. זה היה משעמם אותי. היה גם יתרון גדול בכך שלא הייתי עובד של החברה ויכולתי להתמקד רק בפיתוחים ולא לעסוק בניהול השוטף.

 

הנוף ממרפסת הבית הנוף ממרפסת הבית צילום: אוראל כהן

 

"צריך לזכור שחצרים של סוף שנות השישים נמצאה בנקודת הכרעה קריטית. חברי הקיבוץ התפרנסו רק מחקלאות ורצו להוסיף לעצמם גם ענף תעשייתי, והם התלבטו בין ייצור של מיטות סוכנות לעולים חדשים לבין השקיה בטפטוף - וייצור המיטות היה דווקא ענף הייצור הרווחי והבטוח לטווח הקצר. אבל הם החליטו להמר על הטפטוף, וניצחו בגדול. נטפים מוכרת היום מיליארדי טפטפות בשנה בכ־300 מיליון דולר, מתוך מחזור כללי של כ־600 מיליון דולר בשנה. רק לשם המחשה: אורך שלוחות הטפטוף (צינור + טפטפת) שנטפים מייצרת בשנה ב־17 מפעליה יכול להקיף את כדור הארץ 70 פעם".

 

זאת אומרת שאם ההסכם שלך מולם הוא על 1% אתה מרוויח 3 מיליון דולר בשנה, כמעט מיליון שקל בחודש?

"אני לא מוכן לענות על זה", הוא משיב בחיוך.

 

אפשר להניח שאתה מקבל אפילו יותר מ־1%?

"אני שומר על זכות השתיקה", הוא עונה שוב, עדיין מחויך, אבל עיניו ואורח החיים שסיגל לעצמו מעידים כי יש סיכוי לא קטן שמדובר ביותר. "הם משלמים לי הרבה כסף", הוא מודה. "והאמת היא שתמיד חששתי שישאלו את עצמם אם זה כדאי, אבל רוב הזמן הם העריכו את הפיתוח והיו מוכנים לשלם. בכלל, אנשים מבינים שעשיתי את הוני מפיתוח, לא ירשתי מאף אחד, ודי מעריכים את זה.

 

"המתיחות היחידה נוצרה כאשר מחזור המכירות של נטפים עבר את רף 200 מיליון הדולרים בשנה, והם שכרו מנהל חיצוני, שאיני רוצה לציין את שמו. לדעתי הוא לא הבין בכלל את העסק ואפילו לא ידע איך מייצרים טפטפות, אבל הוא מיהר להכריז שהוא מצמצם בהוצאות, ובפועל הוא פגע מאוד בחברה. הוא ניסה לפגוע גם בהסכם איתי, ובתקופת כהונתו אכן ירד קצב פיתוח הפטנטים שלנו, אבל הוא לא הצליח. אני ונטפים זו חתונה קתולית - אנחנו תלויים זה בזה. לי לא כדאי ללכת ולהם לא כדאי לתת לי ללכת, וכשזה מצליח אין סיבה להתגרש".

 

אף שמהודר סירב לנקוב בשמו של המנהל שכמעט והביא לפירוק החבילה בינו לבין נטפים, עיון קצר בהיסטוריה של החברה מלמד שמדובר בארז מלצר, היום מנכ"ל גדות מיכליות שבשליטת יוסי מימן ולתקופה קצרה גם מנכ"ל אפריקה ישראל של לב לבייב. מהודר לא מכחיש. "האבסורד הוא שכמה שהוא דיבר על צמצום ורצה לחתוך בתשלומים לי ולאחרים, דווקא בתקופתו החברה התנהלה בחוסר יעילות, עם 18 סמנכ"לים, רובם מתחום ההייטק, שלא התמצאו ולא הבינו מה נטפים עושה. היום יש רק שני סמנכ"לים וזה עובד מצוין", הוא אומר בכאב גלוי.

 

"אני ונטפים זו חתונה קתולית" "אני ונטפים זו חתונה קתולית" צילום: תומי הרפז

 

הנוף מהדירה נותן השראה

 

שעת בוקר באחד מימות השבוע האחרון. דירתו של מהודר ממוקמת בקומה העליונה של מגדלי אקירוב בתל אביב. הנוף העירוני הנשקף מהדירה עוצר נשימה. אפילו מהודר מודה שלא ממש מתרגלים לתחושה שכל תל אביב פרוסה לפניך. למעשה, הוא מגדיר מחדש את אמירתו המפורסמת של זיגמונד פרויד "כאשר ההשראה לא באה אליי, אני יוצא ופוגש אותה בחצי הדרך", ושם עליה תג מחיר של עשרות מיליוני שקלים.

 

"לפני כן גרתי ברמת אביב ג'", הוא מספר, "והמעבדה שלי היתה בקריית עתידים, שם עבדתי מתחילת הדרך. כשאלפרד אקירוב התחיל לבנות את הפרויקט הזה התלבטתי אם לקנות את הדירה. עשיתי לעצמי טבלה של בעד ונגד עם הסתברויות לכל אחד מהתרחישים שכתבתי לעצמי, ובסוף הגעתי למסקנה שדירה כזו ונוף כזה יכולים רק לתרום לי מקצועית ולהגביר משמעותית את כושר ההמצאה שלי. אז הלכתי על זה, ואני חייב להודות שצדקתי. בשלוש השנים האחרונות אני עובד בעיקר מפינת העבודה הביתית והנוף הזה מאפשר לי לחשוב הרבה יותר טוב".

 

כך אתה מקבל החלטות בחיים? באמצעות טבלאות?

"עשיתי טבלאות כאלה בהרבה צמתים בחיים, ואני עדיין עושה. אבל אני גם חייב להודות שכאשר התוצאה יוצאת שונה ממה שהבטן שלי אומרת, אני משחק עם הדירוג הפנימי כך שייצא משהו שיתאים לרגשות שלי".

 

מהודר לא מתבייש בהיכל התהילה שבנה לעצמו במרומי המגדל ולא משחק אותה צנוע, מה שבאופן מפתיע דווקא עוזר לפרק את הרגשת האי־נוחות שעשויה להיגרם לאדם מן היישוב במפגש עם עושר קיצוני כזה. כמו ילד קטן הוא נהנה מסממני העושר שבהם הוא עוטף את עצמו - ועדיין הוא משדר ניחוח של עממיות, כמעט כאילו הקיבוצניקים שעמם הוא עובד מצעירותו השפיעו על עיצוב אישיותו.

 

"מרבית הדירות במגדלים כאלה מעוצבות בצורה מינימליסטית קרה, אבל הבית שלי מאוד שונה. הלכתי על צבעים כהים ועל שילובים מעץ כדי לייצר תחושה של חום", הוא מאבחן, אבל מעבר לעיצוב הוא מתגאה בעיקר בשפע הטריקים והפטנטים הקטנים שפיזר בבית - החל בתקרה נפתחת, דרך דלפק מטבח מתרומם ומזווה שנמצא בתוך ארון ויוצא החוצה בלחיצת כפתור, ועד לצגי מחשב הפזורים על קירות הבית, אפילו בשירותים, שדרכם אפשר לשלוט בתאורה, במיזוג האוויר ובמוזיקת הרקע.

 

מהודר קנה בזמנו את כל הקומה העליונה של מגדל אקירוב, אבל הדירה משתרעת רק על שלושה רבעים ממנה, לאחר שהגיע למסקנה שהשטח גדול מדי עבורו והשכיר רבע ממנו. לפני כעשור התגרש מאשתו, ובגיל 65 הוא מתגורר בבית הענקי לבדו, אבל זוכה לביקורים תכופים מנכדיו וילדיו. מעבר לשני סלונים גדולים, אחד עם מרפסת שמשקיפה אל פארק הירקון, חדר שינה גדול עבורו וחדר עבודה, הדירה כוללת גם חדר לבתו הקטנה תמר בת ה־7, פרי קשר זוגי שקיים מעט לאחר גירושיו. כמה פעמים בשבוע מגיעים לביקור גם שלושת ילדיו הבוגרים - עופרה (39), שמשלימה לימודי דוקטורט במדעי הרפואה, יעל (37), שעובדת כיועצת ארגונית, ואייל (28), שסיים לאחרונה לימודי ביואינפורמטיקה ופסיכולוגיה. לדבריו, הוא מקפיד לקיים מערכות יחסים טובות עם אשתו וחברותיו לשעבר, שמהאחרונה נפרד רק לאחרונה. "זה חשוב לי אז אני עובד על זה", הוא אומר.

 

שלוחת טפטפות שלוחת טפטפות cc by Jorlo

 

אתה לא מרגיש בודד כשאתה גר לבד בדירה כזו עצומה?

"בדרך כלל אני לא לבד", הוא עונה בקריצה.

 

"אני בן 65, אבל מה זה 65?", הוא עונה בתשובה לשאלה על מערכות היחסים המתחלפות בשנים האחרונות ועל האבהות המאוחרת. "אני מאמין שלי ולאנשים בגילי יש עוד 40 שנה לחיות, ולכן אני מנסה לנצל כל רגע. תחשבי על זה, אנשים בגילי כבר לא ימותו בשירות צבאי, גם עברנו את הגיל המסוכן לקבל התקף לב, כך שהסיכוי להגיע לשיבה טובה גדול. חוץ מזה, הרפואה מתקדמת כל הזמן, כך שאם תוחלת החיים הממוצעת היום היא 80, עד שאני אגיע לגיל 80 הרפואה כבר תאפשר לי להגיע לגיל 90. זה המוטו שלי וככה אני חי".

 

פטנט רשום גם באיראן

 

אחת התכונות שובות הלב ביותר של מהודר היא הפרופורציה הבריאה שבה הוא תופס את הצלחתו הכלכלית הכבירה. הוא מאמין בכישרון ההמצאה שלו, וגאה על התעקשותו לעבוד כעצמאי, אבל הוא גם הראשון להודות שחלק לא מבוטל מהצלחתו מקורו במזל גרידא.

 

"הבנתי בזמנו שאני לא יכול להיות מהנדס חברה כי זה ישעמם אותי, ואז או מנאיביות או ממזל אמרתי שאני רוצה להקים חברה עצמאית שתחזיק בידע - וזה היה הקלף המנצח. נכון שהבנתי משהו שלא הרבה אנשים הבינו באותה תקופה, על הפוטנציאל של קניין רוחני, והיתה גם הרבה עבודה סיזיפית וחזון, אבל היה גם הרבה מזל. היתה המון אקראיות בהחלטה שלי, ואני תמיד מזכיר את זה לעצמי ולאנשים מסביבי. כדי שפטנט יצליח צריך שילוב של גורמים שאי אפשר לחזות אותם מראש, וודאי שלא את השילוב שלהם".

 

אבל מהודר מעולם לא השאיר את המזל לעבוד לבד, וההצלחה הנמשכת שלו ושל נטפים נשענה בעיקר על הקפדתו החדשנית כבר בתחילת שנות השבעים לרשום באופן שיטתי את כל הפטנטים על הטפטפות על שמו. הוא גם הקפיד לשדרג כל הזמן את הטפטפות, כך שיוכל להוציא פטנטים חדשים במקומם של אלה שפגו לפי החוק אחרי 20 שנה.

 

"כשנכנסתי לעסקי ההשקיה רוב המערכות יוצרו על ידי קיבוצים, והיתה תרבות פרוצה, שבה כולם מעתיקים מוצרים מהאחרים. מאוד לא נראה לי שכל אחד יוכל להעתיק את ההמצאות שלי, אז התחלתי לרשום פטנטים. התחום היה בחיתוליו והיה צריך להגיש בקשה לרשם הפטנטים האמריקאי בוושינגטון בשלושה עותקים, אחד מהם על גבי קרטון.  כל חצי שנה הייתי אוסף את הרעיונות ונוסע לשם, נובר בארכיונים כדי לבדוק אם מישהו כבר רשם את הפטנטים שחשבתי עליהם. אפשר להגיד שכמעט כל הפטנטים בתחום ההשקיה היו חדשניים שלי. בתחומים אחרים גיליתי לא פעם שכבר רשמו לפניי פטנט.

 

"במקביל, נטפים אפשרה לי לשכור את שירותיו של עו"ד אמנון גולדנברג ז"ל, שהיה מומחה בתחום, והתחלנו לתבוע את כל מי שגנב ממני. ניהלנו אולי 25 הליכים, ובכולם זכינו. הזכייה לא עניינה אותנו לשם הכסף. כל מה שעניין אותנו היה להפסיק את הייצור של מוצרים על בסיס ידע גנוב, לגרום למתחרים לא לגנוב את הטכנולוגיות שלנו — וזה הצליח. בדיעבד אני יכול לומר בוודאות שההצלחה של נטפים לא היתה בסדרי הגודל הללו אם לא היתה לה מטריית הפטנטים. יש לי כיום 40 משפחות פטנטים בארצות שונות ובסך הכל 400 פטנטים בכל העולם. בשנות השבעים אפילו רשמנו פטנטים באיראן כי נטפים הקימה שם מפעל.

 

"אני הייתי מאוד דומיננטי בהליכים המשפטיים. הייתי מתכונן אליהם היטב ומגיע להעיד בעצמי. לא פעם הייתי מעמיס על המכונית ציוד והוכחות לכל שאלה שהערכתי שאני עשוי להישאל, כדי לא למצוא את עצמי לא מוכן. בהתחלה אמרו שזו בעיה שאני מעיד כי אני בעל אינטרס, אבל בהמשך הבינו שאולי יש לי אינטרס, אבל יש לי גם ידע ואמינות. בארצות הברית יש פחד מוות מהפרה של פטנט. בישראל התרבות קצת אחרת, אבל אחרי שכל היצרנים הישראלים נקלעו איתנו להליכים משפטיים, ההעתקות נפסקו. זה היה מדהים, ועוד יותר הדהימה אותי היכולת לקבל מונופול על פי חוק ובכל העולם למשך 20 שנה על ההמצאה שלך. לא הבנתי איך אחרים לא עושים בזה שימוש".

 

2009 היתה שנה לא טובה לנטפים. היא התחילה את השנה עם תוכניות גרנדיוזיות שלא עמדו במבחן המשבר הכלכלי, ונאלצה להצטמצם ולפטר עובדים. האם הנפקה עדיין על הפרק?

"נטפים אכן עמדה לפני גיוס לפי שווי של מיליארד דולר והוא כנראה יידחה בעוד כשנה, אבל אני מאמין שהנפקה בסדר הגודל הזה בארצות הברית עוד על הפרק. למרות המשבר נטפים היא חברה סקסית, מצליחה, שמייצרת אוכל לבני אדם במעט מאוד מים, ומכפילה את עצמה פעם בחמש שנים. יש עובדות שאי אפשר להתווכח איתן: הטפטוף מספק פתרונות אדירים. הוא מסוגל להפוך אדמות שלא היתה להן תוחלת חקלאית בגלל מליחות לרווחיות מאוד".

 

מפעל נטפים בקיבוץ חצרים. "זו חברה סקסית, מצליחה, שמייצרת אוכל לבני אדם במעט מאד מים" מפעל נטפים בקיבוץ חצרים. "זו חברה סקסית, מצליחה, שמייצרת אוכל לבני אדם במעט מאד מים" צילום: מאיר אזולאי

 

טוב לו עם הטפטפות

 

מהודר יכול להתהדר בשורה של תארים והגדרות - מהנדס מכונות, מומחה הידראוליקה, יזם של מוצרי השקיה, איש עסקים, מיליונר - אבל רק מילה אחת יכולה לתאר אותו באמת, והוא מקפיד להשתמש בה: ממציא.

 

"אני ממציא בנשמה. כבר מגיל צעיר מאוד השתתפתי בתחרויות שונות וניסיתי להמציא דברים", הוא אומר. "כנראה נולדתי עם תכונות כאלה, ולמעשה אני מאמין שירשתי את קו החשיבה הזה מאבא שלי. אלא שלו לא היתה ההשכלה הפורמלית לעשות עם זה משהו, ולי כבר היתה. אני רואה גם בבן שלי בן ה־28 ניצנים של אותו קו חשיבה המצאתי".

ואמנם, את הונו עשה מהודר מטפטפות, אבל שמו מתנוסס על עוד שורה של המצאות, בהן גם אחת שימושית ונפוצה מאוד בכמעט כל בית בישראל. גם היא - במקרה או שלא במקרה - קשורה למים: מכל ההדחה הדו־כמותי בשירותים.

 

היום הוא ממשיך מביתו, ובאמצעות ארבעה מהנדסים שהוא מעסיק במעבדה בקריית עתידים, לפתח את הדור החדש של הטפטפות של נטפים, ולא חולם אפילו על פנסיה ("מה פתאום פנסיה? זה נורא משעמם. אני לא ממליץ על זה לאף אחד"). בזמנו הפנוי הוא מייעץ לממציאים צעירים שמגיעים אליו. "אנשים מגיעים אליי מפה לאוזן, וזה נחמד. אני מסתכל על ההמצאה, מתרשם, מביע את דעתי אם זה יכול להצליח, ומסביר להם איך רושמים פטנט".

 

ואם תראה המצאה שתעניין אותך, תשקול להיכנס כמשקיע?

"אני לא חושב. אם ארצה לפתח משהו אחר לא חסרים לי רעיונות, ואלך כבר על מוצר חדש שלי. יש רק נושא אחד שאני משקיע בו - מיזם סרטן של פרופ' מולי בן ששון, שמפתח קוקטייל שיכול לעצור גידולים סרטניים מקומיים. אני משקיע בזה מיליונים כתרומתי לחקר הסרטן, ואני מקווה שזה יצליח".

 

אז לא נראה אותך מפתח מוצר אחר למטרות מסחריות?

"אני לא חושב. אני משתעשע בכל מיני רעיונות, אבל בעיקר עובד על פיתוח דור חדש של טפטפות. כל המצאה זה אותו תהליך, אותה צורת חשיבה לוגית: הגדרת הבעיה, הבנת הרקע ופיתוח פתרון. אני יכול לפתח מחר כל דבר, אבל אעבור בדרך את אותו תהליך המצאתי שעברתי עם הטפטפות, ולכן אין לי דחף לחפש המצאות חדשות. אני מצליח כבר כמעט 40 שנה להתחדש בתחום הטפטפות".

 

ומה אתה מייעץ ליזם צעיר שמגיע אליך?

"להפעיל הרבה איזונים. אסור לצעירים למשכן את הבית או להיכנס להשקעות שגדולות עליהם. גם כשהחלטתי להיות היצרן של וסתי המים שלי, עוד בתקופת מכון התקנים, מעולם לא סיכנתי מעבר לאחוז סביר מהיכולות שלי, ואני לא מציע ליזמים לסכן הרבה. צריך להישאר עם רגליים על הקרקע".

 

ואיזה חלום עוד נשאר לך?

"לסייע לאנשים צעירים ומוכשרים, שלא תמיד מוצאים את עצמם במערכת החינוך, כשם שאני לא מצאתי את עצמי. למדתי בתיכון עירוני א' בתל אביב כי זה נחשב בית ספר מצוין, אבל לא היו לי הכישורים ההומניים המתאימים ומאוד התקשיתי. מערכת החינוך לא בנויה לתלמידים חריגים מכל סוג שהוא כי היא צריכה להתאים לרוב, אבל דווקא בגלל זה צריך לייצר את המסגרות שמתאימות לחריגים. זה משהו שחשוב לי והייתי רוצה לתרום בו, בעיקר למי שבאים מהפריפריה. העתיד שלנו הוא בידע, והיה לנו מזל גדול שלא היה לנו נפט עד היום. המזל האישי שלי הוא שגם לא היו לנו הרבה מים".

 

 

לכתבות נוספות ממוסף כלכליסט - לחצו כאן

 

בטל שלח
    לכל התגובות