• תפריט
מוסף כלכליסט 20.5.10

איב סמית חושפת: כך התרסק העולם בגלל מניפולציה מכוונת של קרן גידור מרושעת

בראיון בלעדי למוסף "כלכליסט" מספקת איב סמית, הבלוגרית הפיננסית החשובה ביותר כיום, את הגרסה המצמררת שלה לדרך שבה נבנה באופן מחושב המשבר הפיננסי העולמי

אורי פסובסקי 10:1320.05.10

התחלה: איב סמית נחשפת

האשה שמעזה לכתוש את וול סטריט

 

"הדעה שלי לגבי וול סטריט נעשית שלילית יותר ויותר עם השנים", אומרת איב סמית. "מאז ומעולם אנשים לא הלכו לוול סטריט מפני שהם קדושים, אלא כי הם רצו לעשות כסף. אבל כשאני הייתי בוול סטריט, בשנות השמונים, היתה תחושה של הוגנות. אנשים הבינו שאתה לא הורג את האווזה שמטילה ביצי זהב. הם הבינו שגם אם אתה לוקח לעצמך קצת אקסטרה, אתה עושה את זה רק אם גם הלקוח מרוויח. זה לא היה משחק סכום אפס, שבו אתה מרוויח הרבה כסף ומשאיר את הלקוח במצב גרוע בהרבה. אבל ב־20 השנים האחרונות וול סטריט נהפכה ליותר ויותר טורפנית. בתי ההשקעות נהפכו בשנים האלה משותפויות לחברות ציבוריות, שמשחקות בכסף של אחרים. הם עברו ממודל עסקי שמתמקד בניהול השקעות או מיזוגים ורכישות, שם יש חשיבות רבה למוניטין שלך, לפעילות שבמרכזה מסחר בדברים כמו מניות ונגזרים. ומה שמאפיין סוחרים הוא שהם משחקים משחק סכום אפס. הם רוצים לעשות כסף, ולא אכפת להם מה קורה לצד השני. למעשה, אם הצד השני הוא טיפש, מה טוב. זה אומר שהם יכולים לנצל אותו כדי לגרוף רווחים גדולים יותר".

 

איב סמית איב סמית צילום: Mariusz Cichon

איב סמית הוא שם העט של סוזן וובר (52) האשה שעומדת מאחורי הבלוג החושף והנשכני Naked Capitalism. הבלוג שלה מדורג כיום שלישי מבחינת פופולריות בין הבלוגים הפיננסיים בעולם, אבל הוא המשפיע מכולם בזכות החשיפות והתחקירים שסמית עורכת ומרכזת בו. חשיבותו והשפעתו רק הלכו וגדלו מאז שסמית נהפכה לאחת המבקרות הבולטות ביותר של וול סטריט.

 

סמית היא האינסיידרית האולטימטיבית. היא בוגרת בית הספר למינהל עסקים של הרווארד שעבדה בשנות השמונים בלב מוקדי הכוח של וול סטריט, גולדמן זאקס ומקינזי, ואז זינקה לתפקיד הממונה על מיזוגים ורכישות בבנק סומיטומו היפני. כיום, בחייה כאשת העסקים וובר, היא עומדת בראש חברת הייעוץ הניו־יורקית האקסקלוסיבית אורורה. במקביל, בחייה האלטרנטיביים כ"איב סמית" צברה קהל מעריצים גלובלי שמכור לבלוג שלה, נהפכה למרואיינת מבוקשת ברשתות הטלוויזיה הכלכליות, ולאחרונה הוציאה את הספר "ECONned", הנחשב בעיני רבים לספר הטוב ביותר שנכתב על המשבר הפיננסי (נוריאל רוביני: "קריאת חובה בוול סטריט ובוושינגטון"). כותרת המשנה של הספר מבהירה מה היא חושבת על התעשייה שבה צמחה: "כיצד מניעים אנוכיים חשוכים חתרו תחת הדמוקרטיה והשחיתו את הקפיטליזם".

 

פרק א': אף אחד לא אשם

מאחורי עושר גדול עומד פשע שלא התגלה

 

באירופה מתקדרים בשבועות האחרונים ענני סערה, אבל בוול סטריט, בינתיים לפחות, השמש שוב זורחת. המאזנים עברו לרווח, והבונוסים שמנים. אמנם אחד מכל עשרה אמריקאים מובטל כרגע, אבל עבור בנקאי ההשקעות מניו יורק המשבר הגדול של 2008 נראה כרגע כמו חלום רע, אבל רחוק. מורגן סטנלי, למשל, הקציב 4.4 מיליארד דולר לבונוסים ברבעון הראשון של 2010. על האידיליה שלהם מעיב רק מטרד קטן, והוא העובדה שבנקאי וול סטריט נהפכו לאויבי העם האמריקאי, והסנאט מתעקש לכנס ישיבות חקירה ממושכות שבהן מתבקשים בכירי הבנקים להסביר מה בעצם קרה לכסף של כולנו. חנוטים בחליפות יוקרה, הם מתייצבים בוושינגטון עם קו הגנה אחיד: אף אחד לא יכול היה לחזות את המשבר.

 

הנה לדוגמה רוברט רובין, שר האוצר בממשל קלינטון, שכיהן לתקופה קצרה ב־2007 כיו"ר סיטיבנק: "כמעט כולנו במערכת הפיננסית, חברות השקעה, רגולטורים, סוכנויות דירוג, אנליסטים ופרשנים, וגם אני, פספסנו את השילוב רב העוצמה של הכוחות שהיו בפעולה, ואת הסיכוי למשבר מסיבי. כולנו אשמים שלא זיהינו את זה, ואני מצטער על כך". דברים דומים נשמעו מכיוונו של וורן באפט הנערץ, השקוע עד צווארו בהשקעות ובעסקים עם גולדמן זאקס, בראיון שהעניק בשבוע שעבר: "כשיש אשליה, אשליה המונית, אפשר להגיד שכולם אשמים". וכמובן, כשכולם אשמים - אף אחד לא אשם.

 

סמית היא הדוברת הבולטת ביותר של אלה הדוחים את ההסבר הזה, ומנסים לצייר תמונה שונה. מאחורי המשבר, הם אומרים, לא עמדה היד הנעלמה של השוק החופשי, אלא יד מכוונת היטב. ולא כל התעשייה לקתה בעיוורון קולקטיבי, יש אנשים שידעו לזהות את הבועה האדירה שהתפתחה בשוק הנדל"ן בארצות הברית, לצפות את האסון הממשמש ובא - ולצאת ממנו עם רווחים של מיליארדים. והאנשים האלה היו משקיעים מתוחכמים, שזכו לשיתוף פעולה מצד וול סטריט וגרמו להחרפה ניכרת של המשבר.

 

הוויכוח הזה על הגיבורים והנבלים האמיתיים של המשבר הפיננסי הוא בעצם מאבק על הניסיון לקבוע מהו האירוע שמחק עשרות טריליוני דולרים בכל העולם. האם מדובר באירוע נדיר ובלתי צפוי, "סערה מושלמת" שאיש אינו יכול לחזות, כפי שהגדיר את המשבר הנשיא אובמה לפני שנה, או שמא מדובר בסיפור אפל הרבה יותר, כזה שעליו כתב בלזק ב"אבא גוריו": "הסוד מאחורי עושר גדול הוא פשע שמעולם לא התגלה, משום שבוצע כראוי".

 

פרק ב': עסקאות אפלות במגנטאר

קרן אחת, רכישות ב־50 מיליארד דולר

 

הגרסה האפלה של סמית למשבר מוצאת ביטוי מזוקק בסיפורה של מגנטאר, קרן גידור מסתורית שמשרדיה נמצאים בפרברי שיקגו. מגנטאר, לפי סמית, מילאה תפקיד מרכזי במשבר אבל הצליחה, עד החודשים האחרונים, להישאר מחוץ לאור הזרקורים.

 

כדי להבין את מגנטאר ואת ההשפעה של פעולותיה על המשבר הכלכלי של 2008, צריך להבין את הדינמיקה של בועת הנדל"ן, ובמיוחד את האלכימיה הפיננסית שבאמצעותה נוצרו איגרות חוב מגובות משכנתאות סאב־פריים. בשיא הבועה יכלו אמריקאים ללא הכנסה וללא חסכונות, או במקרה הטוב עם עבודה ליד הגריל במקנדונלד'ס, לקבל משכנתאות ולרכוש לעצמם בתים, ללא כל הון עצמי. שכונות שלמות צצו בפלורידה בן לילה. משכנתאות הסאב־פריים נשאו לרוב ריבית מפולפלת, אבל הקונים שלקחו אותן האמינו שמחירי הנדל"ן ימשיכו לעלות ויחזירו מהר מאוד את ההשקעה.

 

לויד בלנקפיין, יו"ר גולדמן לויד בלנקפיין, יו"ר גולדמן צילום: בלומברג

 

אפשר להבין למה אנשים התפתו לקנות בית גדול, אבל פחות ברור, ממבט ראשון, למה הבנקים היו מוכנים לתת משכנתאות לאנשים שברור היה שלא יוכלו להחזיר את ההלוואה. התשובה הפשוטה היא שהבנקים מצאו דרך לגלגל את משכנתאות הסאב־פריים הלאה ולהניח את תפוח האדמה הלוהט הזה בחיקו של מישהו אחר. ראשית, הבנקים שנתנו את המשכנתאות ללווים מפוקפקים מיהרו למכור את המשכנתאות האלה לוול סטריט, וכך גזרו רווח קטן והסירו מעצמם את הסיכון. ואילו בוול סטריט, משכנתאות מכל רחבי ארצות הברית נכרכו יחד לתיקי איגרות חוב אדירי ממדים, שאותם מכרו בנקי ההשקעות למשקיעים מוסדיים מכל העולם. במהלך התהליך הזה קרה דבר פלאי. בפני עצמה, כל אחת ממשכנתאות הסאב־פריים נחשבה להשקעה מסוכנת ביותר, הראויה רק לדירוג אשראי נמוך. אבל כשאלפי משכנתאות כאלה קובצו יחד סוכנויות הדירוג היו מוכנות לתת לרוב איגרות החוב המבוססות עליהן דירוג גבוה. באופן זה נהפכו איגרות החוב מבוססות המשכנתאות להשקעה בטוחה, מהסוג אותו יכולים לקנות משקיעים סולידיים כמו קרנות פנסיה. זוהי, על קצה המזלג, השתלשלות האירועים שמסבירה כיצד תשלומי המשכנתה של פועל בניין בלי אשרת עבודה מקליפורניה היו אמורים לממן את תשלומי הפנסיה של גמלאים בהולנד.

 

עד כאן, מדובר בסיפור שכבר סופר. אבל מעטים זוכרים, לדברי סמית, שעוד ב־2005 החלה בועת הנדל"ן לדעוך. הריבית בארצות הברית החלה לעלות, ההשקעה בנדל"ן נהפכה לכדאית פחות, ורבים חשבו שהאוויר עתיד לצאת לאטו מהבועה. "בניגוד לתמונה שמציירת העיתונות, שלפיה כולם לקו בעיוורון", אומרת סמית, "באותה תקופה הרבה אנשים בתעשייה דווקא דיברו על כך שההשקעות בשוק הנדל"ן למגורים נעשו מסוכנות. היו פאנלים על הנושא הזה בכל כנס של תעשיית ההשקעות. אבל אז, בסוף 2005 ובתחילת 2006, קרה דבר משונה, והתעשייה החלה לנוע דווקא בכיוון הפוך מהצפוי. במקום שהביקוש להשקעות שקשורות בנדל"ן ידעך לאיטו, אחז בשוק מה שנראה אז כגל של אי־רציונליות והחלו להיווצר ביקושי ענק לאיגרות חוב המגובות במשכנתאות. כתוצאה מכך, הבנקים התחילו לרדוף אחר מלווים מהסוג הכי גרוע, כמו countrywide (חברת המשכנתאות הגדולה בארצות הברית, שהתרסקה ונרכשה על ידי בנק אוף אמריקה), והתחננו שיספקו להם משכנתאות מהדירוג הנמוך ביותר. זו היתה תחילת השלב 'הרעיל' של בועת הנדל"ן, והיה קשה מאוד להסביר אותו".

 

אילו בועת הנדל"ן היתה גוועת בסוף 2005, כנראה שהמשבר היה קל בהרבה. אבל זה לא מה שקרה. אז מה כן קרה בסוף 2005? התפתחות אחת היתה הופעת חידושים פיננסיים שאפשרו למשקיעים לבטח את עצמם בקלות נגד קריסת השקעות שכלל לא היו בבעלותם. זהו רעיון השקול לאפשרות לקנות ביטוח חיים שבו אתה מרוויח אם מישהו אחר מת, מה שעשוי לספק לך מניע לא רע לרצוח אותו. חוזי הביטוח האלה (cds) ימלאו תפקיד מכריע במשבר.

 

רוביני. קריאת חובה רוביני. קריאת חובה צילום: עמית שעל

אבל מה שעוד קרה באותו זמן הוא תחילת פעילותה של קרן גידור חדשה בשם מגנטאר קפיטל, שאותה הקים אלק ליטוביץ (Litowitz), אז בן 38, בכיר לשעבר בקרן הגידור האגדית סיטדל. ליטוביץ קיבץ סביבו צוות של מקצוענים סופר־מתוחכמים והחליט לנסות להרוויח מקריסתו הצפויה של שוק הנדל"ן על ידי הימור נגדו. אבל יותר מכך. ליטוביץ ואנשיו מצאו דרך לנפח את בועת ההשקעות בנדל"ן עוד יותר, רק כדי להמר על קריסתה. היקף הפעילות שלהם היה עוצר נשימה. לפי ההערכות של סמית ועמיתיה, מגנטאר עמדה מאחורי לא פחות מ־50% (!) מהביקוש לאג"ח מגובות משכנתאות סאב־פריים בשנים הרעילות של המשבר. במילים אחרות, קבוצה קטנה של אנשים, שפיתחו אסטרטגיית מסחר מבריקה ונטולת עכבות, הביאה את כלכלת העולם צעד אחד קרוב יותר לסף התהום.

 

האופן שבו החליטה מגנטאר להמר על קריסתו הצפויה של שוק הנדל"ן היה באמצעות התמקדות במכשירים פיננסיים בשם cdo, שהכילו את חבילות הענק של המשכנתאות שאותן מכרה וול סטריט לכל העולם, וגם נגזרים של משכנתאות כאלה. בכל חבילה כזאת היו משכנתאות מסוכנות יותר ומסוכנות פחות, שמוקמו בשכבות שונות של ה־cdo. השכבות העליונות של כל cdo הורכבו ממשכנתאות שנחשבו בטוחות יחסית, והן אלה שקיבלו דירוג גבוה ויכלו להימכר למשקיעים מוסדיים. לא היתה בעיה למצוא קונים לשכבות האלה. אבל השכבה התחתונה של ה־cdo היתה מורכבת ממשכנתאות מסוכנות שניתנו לקונים הכי גרועים. זו שכבה שמניבה ריבית גבוהה, אבל גם נושאת דירוג אשראי נמוך, שממנו מתרחקים משקיעים סולידיים.

 

כך נוצרה בעיה, שכן כדי ליצור cdo צריך היה למצוא קונים לכל השכבות שלו - והבנקים לא נהגו ליצור cdo בלי לוודא שיש להם קונים לחלקים הכי מסוכנים שלו. כאן נכנסה מגנטאר לתמונה: היא פנתה לבנקי השקעות בוול סטריט וביקשה מהם ליצור מכשירי cdo שבהם היא תשמש כרוכשת של השכבות התחתונות והמסוכנות. לכאורה, מגנטאר התנדבה לשמש כפראייר שמסכים לקנות את הזבל שאף אחד אחר לא מוכן לגעת בו. אבל במקביל, מגנטאר גם רכשה ביטוח (cds) שיגן עליה מפני קריסת כל ה־cdo, על כל שכבותיו, גם אלה הנהנות מדירוג גבוה. באופן טיפוסי, כדי לאפשר יצירת cdo בסכום של מיליארד דולר, מגנטאר היתה צריכה לרכוש רק את השכבה הגרועה ביותר שלו, בסכום של כ־50 מיליון דולר. אבל היא הימרה על זה שבעצם כל חלקי ה־cdo גרועים באותה מידה, ושמגדל הקלפים כולו יקרוס ויוכרז כחדל פירעון. אם ההימור מצליח, מגנטאר מפסידה 50 מיליון דולר על החלק שלה ב־cdo שקרס, אבל מרוויחה מאות מיליונים מהביטוח שרכשה על השכבות האחרות. ומגנטאר יכלה לחכות בסבלנות לרגע הקריסה: הריבית הגבוהה שקיבלה מהנתח המסוכן ב־cdo שבו החזיקה שימשה אותה למימון ההימור שלה נגד שאר החלקים.

 

אבל כיצד בעצם יכלה מגנטאר לדעת בוודאות שה־cdo שבו היא משקיעה יקרוס ויניב לה רווחי ענק? "באופן תיאורטי, למשקיעים אין השפעה על אילו משכתנאות נכנסות ל־cdo שבו הם מחזיקים", מסבירה סמית. "אבל בוול סטריט שורר מנהג לא פורמלי, שלפיו המשקיע בשכבה המסוכנת ביותר של ה־cdo מעורב בבחירת המשכנתאות. זה דבר מאוד הגיוני. מי שמשקיע בחלק הכי גרוע לוקח על עצמו המון סיכון, ויש לו אינטרס לדאוג לכך שייצא מוצר טוב שיחזיק מעמד. אבל במקרה של מגנטאר האסטרטגיה היתה הפוכה: הם בחרו משכנתאות מסוכנות במיוחד, וכך וידאו שייצא מוצר זבלי. הם בעצם השתמשו בבעלות שלהם על השכבה המסוכנת כסוס טרויאני שאפשר להם להפוך את כל ה־cdo לזבל".

 

השיטה של מגנטאר היתה חסינת כישלון, והם חזרו על העסקה שלהם שוב ושוב ושוב. המספרים שעליהם מדברת סמית מדהימים. "אנחנו הצלחנו לזהות באופן ודאי 29 עסקאות cdo שמגנטאר עמדה מאחוריהן, בסכום כולל של כ־50 מיליארד דולר", היא אומרת. "יש אנשים שטוענים שהמספר גדול יותר, לפחות 50 עסקאות, אבל מאחר שקרנות גידור אינן מחויבות לדווח על ההשקעות שלהן קשה מאוד לוודא את הנתונים האלה". לפי ההערכות, מגנטאר לבדה אחראית ליצירת כ־50% מהביקוש לאג"ח מבוססי משכנתאות סאב־פריים בוול סטריט בשנים 2006–2007 (היא עצמה קנתה רק חלק קטן, כמובן). והיא אחראית בעקיפין גם לחלק נוסף מהביקושים בשוק: בכמה מבתי ההשקעות הסוחרים הבינו מה מגנטאר עושה, והחלו לחקות אותה.

 

מגנטאר מכחישה מעורבות בבניית ה־cdo שבהם השקיעה, וטוענת גם שהאסטרטגיה שלה היתה ניטרלית. היא היתה מרוויחה בין אם מכשירי ה־cdo היו מצליחים ובין אם היו נכשלים. אבל בשורה התחתונה, הרוב המכריע של ה־cdo שיזמה הגיעו לחדלות פירעון. מגנטאר גרפה מיליארדים מההימור שלה נגד השוק, וליטוביץ לקח הביתה ב־2007 לבדה כ־280 מיליון דולר.

 

פרק ג': מי יכול היה לדעת

רק 75 איש בכל רחבי וול סטריט

 

מי בעצם הפסיד בעסקאות של מגנטאר? "בסופו של דבר, משלם המסים", אומרת סמית. "הרבה מה־cdo's שמגנטאר יצרה נותרו בידי הבנקים, והערך שלהם פשוט נמחק. ההפסדים שהבנקים ספגו על ניירות cdo היו אחד הטריגרים העיקריים למשבר, ומגנטאר היתה יצרנית cdo מאוד משמעותית. חשוב להבין כי בשלב הרעיל של הבועה, ההשקעות של גופים מוסדיים כמו קרנות פנסיה בניירות מגובי משכנתאות היו נמוכות יחסית, ומי שהחזיק בהם היו בעיקר הבנקים. אנשים לא מבינים עד כמה המערכת הפיננסית בעצם אכלה את מה שהיא בישלה בעצמה".

 

כשהיא מתבקשת להסביר איך קרה שהבנקים הם אלה שיצאו ניזוקים מהעסקאות שהם בעצמם עזרו למגנטאר לבשל, סמית פוצחת בהסבר מפורט של כללי חישוב הבונוסים תחת תקנות באזל 2. בשורה התחתונה, התמונה המצטיירת היא כזאת: סוחרים בבנקים יכלו לקבל מיידית בונוסים על הכנסות שצפויות לבנק שבע שנים קדימה מאיגרות חוב בדירוג גבוה. למשל, האיגרות שמקורן בשכבות העליונות של ה־cdo של מגנטאר. זה נתן להם מניע להשאיר בידי הבנק את החלקים הבטוחים לכאורה של ה־cdo, והרבה פעמים הם עשו זאת בלי לרכוש הגנה מספקת. התוצאה היתה שהסוחרים קיבלו בונוסים שמנים (סמית מספרת על כמה סוחרים שהרוויחו 35 מיליון דולר ביום אחד מעסקה עם מגנטאר), וכש־cdo קרסו, הבנקים מצאו את עצמם עם חור של מיליארדים במאזן. את החור הזה מילאו תוכניות סיוע החירום שהגישו הממשלות לבנקים, באדיבות משלם המסים.

 

ויש מפסידים נוספים, אומרת סמית. "אלה הם כמובן האנשים שלקחו הלוואות סאב־פריים ומצאו את עצמם בפשיטת רגל, וגם השכנים שלהם, שהערך של הבית שלהם ירד כי יש ברחוב שלהם בית בכינוס נכסים. הפעולות של מגנטאר ודומיה הן בדיוק מה שאפשר לחגיגת הסאב־פריים להימשך הרבה מעבר ל־2005".

 

אחד ההיבטים המטרידים ביותר בעסקאות של מגנטאר הוא העובדה שאף אחד לא עלה עליהן בזמן אמת. ה"וול סטריט ג'ורנל" אמנם פרסם בסוף 2007 כתבה על אחת מעסקאות מגנטאר, אבל הראשונה שחשפה את האסטרטגיה הכוללת של קרן הגידור היא סמית, בספרה שהתפרסם במרץ השנה. כמה שבועות לאחר מכן התפרסם תחקיר ענק שעליו עבדו במקביל לסמית עיתונאי פרו־פאבליקה, אתר תחקירים זוכה פוליצר. מעבר לכך, בכל השנים האחרונות מגנטאר זכתה לאזכורים ספורים בלבד בעיתונות. חלקם, במבט לאחור, נראים קומיים. ביניהם, למשל, כתבה ב"בינזסוויק" מ־2007 שתיארה את מגנטאר כאחת הקרנות שהצטרפו מאוחר מדי לחגיגה ועתידות להיגרס לגזרים.

המערכת הפיננסית בעצם אכלה את מה שהיא בישלה בעצמה המערכת הפיננסית בעצם אכלה את מה שהיא בישלה בעצמה צילום: אי פי אי

 

איך זה שאיש לא הבין מה התוכנית של מגנטאר?

"מגנטאר עשתה מאמצים גדולים כדי להישאר מתחת לרדאר. מצד אחד, היא פיזרה את העסקאות שלה בין מספר גדול של בנקים. ומצד שני, בכל בנק עבדו על הדברים האלה מעט מאוד אנשים. בגולדמן זאקס, למשל, רק חמישה אנשים טיפלו בעסקאות מהסוג הזה. ואם אתה מכפיל את זה ב־15 בנקים אתה מקבל 75 סוחרים שהיו מעורבים בעסקאות, ואולי עוד כ־300 עורכי דין ואנשים שטיפלו בניירת. אבל לאיש מהם לא היה מבט כולל על מה שבעצם מתרחש".

 

ובכל זאת, האנשים שטיפלו בכל אחת מהעסקאות הבינו כנראה מה מגנטאר מנסה לעשות. האם איש מהם לא חשב להתריע?

"לא ממש. למעשה, רק בנק אחד לא הסכים לעבוד עם מגנטאר, כיוון שההיבטים האתיים של העסקה לא מצאו חן בעיניו. לבנק הזה קראו בר סטרנס".

 

פרק ד': אובמה מעמיד פנים

והדמוקרטים מקבלים תרומות ממגנטאר

 

גם אם מגנטאר שיחקה חלק מרכזי במשבר, היא לא זו שגרמה לו. ליטוביץ ואנשיו זיהו נקודת תורפה במערכת וניצלו אותה עד תום. אבל הפעולות שלהם יכלו להתבצע רק על רקע קריסת מערכות של ממש: סוכנויות דירוג אשראי שמעלו בתפקידן, רגולטורים שנעלמו, בנקאים שחשבו רק על הבונוס האישי שלהם, משקיעים שקנו מכשירים פיננסיים שאינם מבינים, והרשימה עוד ארוכה. כדי לשנות את המצב הזה, נדרשת רפורמה אמיתית בוול סטריט.

 

ואכן, בשבועות האחרונים מתנהלים בגבעת הקפיטול דיונים סוערים על רפורמה בפיקוח על וול סטריט. הדמוקרטים, בהנהגת אובמה, תומכים ברפורמה, והרפובליקנים מתנגדים נמרצות. אובמה נשמע נחוש. בנאום מנהטן בחודש שעבר הוא הצהיר: "השוק החופשי אף פעם לא היה אמור להיות יד חופשית לקחת כמה שאתה יכול, בכל דרך שאתה יכול". אבל למעשה, אומרת סמית, הכל הצגה. "אובמה מעמיד פנים כאילו הוא עומד לעשות רפורמה, אבל למעשה אין לו שום רצון לעשות רפורמה אמיתית. הסיכוי היחיד לרפורמה היה בפברואר־מרץ 2009, מיד לאחר שהוא הושבע לנשיא. אבל אז הוא הוריד את הרגל שלו מהגרון של וול סטריט וקפץ איתם למיטה". מאז, היא אומרת, אובמה הציף את המערכת הבנקאית בכסף זול ומקדיש את מירב מאמציו לשכנוע הציבור שהמערכת הבנקאית יציבה ושהמשבר חלף.

 

המניע שלו, היא אומרת, הוא פשוט: "אובמה תלוי לחלוטין בתרומות של וול סטריט. לכן הסיכוי היחיד לכך שמשהו ישתנה באמת בוול סטריט הוא שתעבור רפורמה בחוקי מימון הבחירות בארצות הברית, וזה לא משהו שעומד לקרות". עד כמה הדמוקרטים אכן תלויים בתרומות של אנשי וול סטריט למימון מסעות הבחירות שלהם? עדות נסיבתית ואקראית בהחלט מתקבלת מרישומי התרומות הפוליטיות באילינוי שבהם נברו סמית עמיתיה. מתברר שבין השנים 2005–2007 תרם אלק ליטוביץ, ההוא ממגנטאר, לא פחות מ־70 אלף דולר למסעות הבחירות של הדמוקרטים. בין הגופים שלהם תרם: "עמותת ידידי רם עמנואל", לימים ראש סגל הבית הלבן תחת אובמה.

 

וול סטריט היא האלוהים, והבלוגרים הם הסיכוי היחיד לנצח אותה וול סטריט היא האלוהים, והבלוגרים הם הסיכוי היחיד לנצח אותה צילום: שחר עזרן

 

פרק ה': המניפולציה נמשכת

ויש מי שמריץ את הבורסה כבר שנה

 

בשבוע שבו אנו מדברים אירופה בוערת והאנליסטים מדברים על סופו המתקרב של גוש היורו. האם אנחנו בפתחו של משבר חדש? סמית חושבת שכן. "אף שמעולם לא כתבתי את זה בבלוג שלי, אני מחזיקה בדעה דובית לגבי ההתאוששות שראינו עד כה. יש אינדיקציות לכך שהראלי הגדול בשוק המניות, שהתחיל במרץ בשנה שעברה, היה מעושה".

 

למה הכוונה?

"הרבה אנשים מסכימים שבמרץ 2009 השוק היה במצב של מכירת יתר והוא היה צריך לעלות. אבל השאלה היא כמה מהראלי שהתרחש מאז השפל הזה הוא מוצדק, וכמה ממנו הוא משהו אחר. יש לנו ראלי שנמשך כבר יותר משנה ויש לו מאפיינים מאוד חריגים. בדרך כלל, כשמתחיל שוק שורי, הוא מאופיין בנפחי מסחר חזקים, שהולכים וגדלים. לעומת זאת בראלי הנוכחי נפח המסחר חלש להדהים. ואני שמעתי מכמה אנשים, שהם לא סוחרי יום מטורפים אלא אנשי מקצוע שעובדים בחברות גדולות ונמצאים בשוק הרבה שנים, שתבניות המסחר בראלי הזה מאוד חשודות. צריך לדעת שאף שבאקדמיה נוטים לזלזל במסחר טכני, רבים מהסוחרים נוהגים לעקוב אחרי פרמטרים טכניים ומביאים אותם בחשבון. ומה שהאנשים האלה סיפרו לי הוא על כמה מקרים שבהם כשהשוק ירד קרוב לרמות תמיכה משמעותיות, הוא הוחזק ברמת מחיר מאוד ספציפית. נוסף על כך, היו הרבה מאוד ימים שבהם היה ראלי בדקות האחרונות של המסחר, יותר ממה שסביר סטטיסטית. שמעתי דברים דומים מהרבה יותר מדי אנשים, שמאמינים שבשוק מתבצעת מניפולציה".

 

ומי עומד מאחוריה?

"לאחר נפילת המניות הגדולה ב־1987, הוקם צוות פדרלי, 'קבוצת העבודה הנשיאותית לשווקים הפיננסיים', המכונה באופן לא רשמיplunge protection team. יש אנשים שסבורים שהקבוצה הזאת היא שמבצעת מניפולציה בשוק (הקבוצה, הכוללת נציגים מרשויות פדרליות שונות, עדיין פעילה, ושחררה למשל הודעה מרגיעה לעיתונות בזמן המשבר ב־2008, א"פ). אני מודה שכל מי שמדבר על מעורבות שלהם בשוק נחשב למשוגע. מצד שני, אני שמעתי בשנת 2000 מסוחרים בבורסה בשיקגו שהבנק הפדרלי סחר שם אקטיבית במניות במדד S&P. עוד ראיה מבודדת שיש לי היא שיחה שקיים מכר שלי, שהוא מנהל כספים בכיר מאוד בתעשייה, עם פקיד בממשל. הוא העלה בפניו את הטענה שיש מניפולציות בשוק והפקיד השיב לו: 'אם הממשלה לא היתה מתערבת במשבר זה היה חסר אחריות'. ההקשר של ההערה הזאת היה בפירוש מסחר במניות. כך שיש דברים שגורמים לתיאוריה הזאת להישמע פחות מטורפת משהיינו רוצים לחשוב. לי אישית אין עמדה ברורה ואני לא יודעת במה להאמין. יש לי דיסוננס קוגניטיבי בנושא הזה".

 

אם יש מניפולציה, איזה אינטרס היא משרתת?

"להראות יציבות. אחד ההיבטים הקלאסיים של השפל הגדול במאה שעברה היה אובדן הביטחון. ולכן הממשל מצהיר שוב ושוב שהכלכלה משתפרת, למרות שיעורי אבטלה זוועתיים, וזה האינדיקטור היחיד שהוא יכול להצביע עליו. אפילו כשאובמה מדבר על איך שהכלכלה מתאוששת, הראיה היחידה שהוא יכול לספק היא שוק המניות.

 

"ואם לחזור לשאלה שלך, אני חושבת שייתכן שאנחנו על ספו של משבר חדש. הסיבה לכך היא שלא תיקנו שם דבר אחרי המשבר הקודם. הגורמים לקריסה נותרו בעינם, ולצערי אני לא רואה סיבה שזה לא יקרה שוב. יש עכשיו חזרה על אותו הדפוס שאפיין את המשבר הקודם: אשראי זול מדי שתדלק ספקולציה, אנשים שלוו כסף כנגד השקעות שהתבררו כגרועות, והכל מתפוצץ בפנים למערכת הבנקאות שהיא מטבעה מאוד ממונפת. אני שומעת דברים מאוד מדאיגים מאנשים בשוק. למשל, שמעתי מאנליסט על איגרות שקשורות לנדל"ן מסחרי, שירדו בזמן המשבר ל־30% מהערך המקורי שלהן, ועכשיו, כיוון שהפד הכניס כל כך הרבה נזילות לשוק, הן כבר עלו ל־90% ממנו. אבל לדעתו, לאור מה שקורה בשוק הנדל"ן המסחרי, הן עומדות לרדת חזרה ל־5% מהערך המקורי. וזה אדם שלא מדבר מפוזיציה. הבנקים פשוט יושבים עדיין על המון נכסים רעילים. זה מה שקרה בעשור האבוד ביפן: הבנקים לא הכירו בהפסדים שלהם. גם שם היו תקופות של עליות במניות, שלא העידו על שיפור אמיתי בכלכלה".

 

אובמה מקדיש את מירב מאמציו לשכנוע הציבור שהמערכת הבנקאית יציבה ושהמשבר חלף אובמה מקדיש את מירב מאמציו לשכנוע הציבור שהמערכת הבנקאית יציבה ושהמשבר חלף צילום: בלומברג

 

למחרת אחת השיחות שלנו אני מתבונן בהשתאות על מדד דאו ג'ונס, שנופל בצניחה חופשית ומאבד יותר מ־9%, דבר שלא קרה מאז יום שני השחור ב־1987. לשבריר שנייה, הדאו יורד מתחת לרמת עשרת אלפים נקודות, ואז קורה דבר מפתיע: המגמה מתהפכת בבת אחת. בתוך דקות ספורות הדאו מזנק בחזרה ב־4%, ואז מתייצב. בבוקר שאחרי הבורסה בניו יורק מדווחת כי מקור הנפילה בפקודות מכירה שגויות במערכת המסחר הממוחשבת, שהאפקט שלהן תוקן בתוך כמה דקות. בבלוג של סמית מדברים על קרן גידור ענקית שחיסלה בפתאומיות את השקעותיה. בראשית השבוע החשודה העיקרית כבר היתה חברת ההשקעות וודל אנד ריד, שמכרה כמויות ענק של חוזים עתידיים על מדדי מניות. הקרקע לקונספירציות פורה מתמיד.

 

סיום: וול סטריט היא האלוהים

והבלוגרים הם הסיכוי היחיד לנצח אותה

 

השעה בניו יורק היא ארבע בבוקר, וסמית מפנה את קוראיה לסיפור מהבי.בי.סי: מחקרים מראים שחוסר שינה גורם למוות מוקדם. סדר היום של סמית נע סביב הבלוג: היא מעדכנת אותו לאחר שכותרות העיתונים מתפרסמות בחצות, הולכת לישון לפנות בוקר, קמה ב־11 ואז מתיישבת לכתוב פוסטים המספקים ניתוחים מפורטים להדהים של המצב. הקוראים של סמית מסורים לא פחות ומספקים זרם בלתי פוסק של טוקבקים, הנעים בין דיונים טכניים בקרביים של עסקאות בנגזרים אקזוטיים לעצות אישיות לסמית: "הופעה מעולה בבלומברג - אבל אל תסתכלי ישר אל תוך המצלמה!".

 

הקוראים המסורים האלה הם אלה שסייעו לסמית לעלות על סיפורה של מגנטאר. פוסט שכתבה בניסיון להבין כיצד בנוי cdo גרם לבנקאי מאירופה לשלוח לה אימייל אנונימי המפנה לאזכור חולף בתקשורת של מגנטאר. הפוסט הבא שכתבה, על מגנטאר, הביא לפנייתו של מנהל חברת ביטוח שנכווה בעסקה איתם, ובסופו של דבר פנה אל סמית מקור שעבד בבניית כמה מהעסקאות עבור מגנטאר. בנקודה זו היא יכלה להתחיל להרכיב את הפאזל. התהליך הזה, היא אומרת, מצביע על היתרון המובנה של בלוגים כמו שלה. "בלוג שעוסק בנושא נישה יכול להגיע לקהל מאוד מוגדר שמפוזר בכל העולם, בעוד שהעיתונות הממוסדת צריכה לסקר תחומים מאוד רחבים, אבל פונה בדרך כלל לקהל באזור גיאוגרפי ספציפי".

 

אבל מעבר לכך, היא לא עושה לתקשורת הממוסדת הנחות, "מפני שהיא עדיין לא מציגה באופן מלא את הסיפור האמיתי של מה שקרה במשבר. היא עדיין מאוהבת בתמונה של משבר שאף אחד לא יכול היה לצפות אותו, והסיבה היא שזה מסיר ממנה את האחריות לכך שבמשך שנים היא תפקדה כלהקת מעודדות שעוזרת לנפח את הבועה". ולא רק התקשורת ממשיכה בשלה, אלא גם וול סטריט, שאותה סמית משווה לאדם נרקיסיסטי המרוכז בעצמו ומנותק לחלוטין ממה שקורה העולם.

 

אבל אם וול סטריט כל כך מרוכזת בעצמה, מיהם הקוראים שנרתמים בכזאת התלהבות לעמדה שאת מציגה בבלוג שלך?

"צריך להבין שתעשיית הפיננסים היא לא עולם מונוליתי, והיא לא רק וול סטריט. אנשים בחברות פיננסים קטנות מזועזעים ממה שהולך בוול סטריט. אנשים כמוני, שיצאו מוול סטריט ועכשיו עוסקים בייעוץ או בניהול כספים מזועזעים ממה שהולך שם, אפילו אנשים שעבדו שם עד לפני עשר שנים. וגם האנשים שעומדים מהצד השני, הלקוחות שעובדים עם וול סטריט, מזועזעים.

 

"אני חושבת שההצהרות שמגיעות מכיוונם של הבנקאים הם אחד הדברים הכי מחרידים במשבר הזה. כשאני הייתי צעירה בתעשייה, כולנו הבנו שאנחנו מספקים שירות הכרחי, כזה שיש רק מספר מוגבל של גופים שמספקים אותו, ושזו הסיבה שאנחנו יכולים לגבות עמלות גבוהות. אבל הרעיון היה שהשירותים שסיפקנו, למשל גיוס כסף, אכן מועילים לחברות שאותן שירתנו. כיום איכשהו הגענו למצב שבו התעשייה חושבת שיש לה זכות אלוהית להתקיים, שהשירותים שלה הם בעלי ערך בזכות עצמם, בלי קשר לתרומה שלהם לשאר הכלכלה. זה מופרע. צורת החשיבה בוול סטריט היא מופרעת!". בשלב הזה סמית עולה לטונים גבוהים. "ודרך אגב, כשהמצאתם מכשירים ושירותים חדשים כדי להטות את הביקושים של המשקיעים, עשיתם עבודה די גרועה והרסתם את הכלכלה. אבל את החלק הזה שכחתם".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x