איך אומרים CALCALIST באנגלית?

בקורות החיים של ג'ון מיקלת'וויט, העורך הראשי של "האקונומיסט" בארבע השנים האחרונות, מופיעים רק שני מקומות עבודה: "האקונומיסט", ובנק צ'ייס מנהטן (היום ג'יי. פי מורגן צ'ייס). מיקלת'וויט התאהב בעיתונות כשלמד היסטוריה באוניברסיטת אוקספורד, אך בסוף הלימודים, כשחבריו הלכו לעבוד בבי.בי.סי, ב"גרדיאן" וב"טלגרף", מיקלת'וויט התפתה להצעת העבודה הנדיבה שקיבל מהבנק. אחרי שנתיים הוא פרש, "כי לא הייתי בנקאי טוב", הוא אומר וצוחק.

כעבור 23 שנים מיקלת'וויט הוא מהאנשים המשפיעים ביותר בעיתונות הכלכלית העולמית. הוא שימש ככתב "האקונומיסט" ברחבי העולם, כעורך לענייני עסקים ולענייני ארצות הברית וכמנהל משרדי המערכת בניו יורק ובלוס אנג'לס. כעת, כעורך הראשי ה־16 של "האקונומיסט", הוא עומד בראש העיתון שזה שנים נחשב לנקרא בידי הכי הרבה נשיאים, ראשי ממשלות ומנכ"לים בעולם. מנכ"ל ענקית התוכנה אורקל לארי אליסון אמר על העיתון: "פעם הייתי חושב, היום אני קורא את 'האקונומיסט'", ואפילו שר החוץ המיתולוגי של ארצות הברית הנרי קיסינג'ר אמר בשעתו: "זה אחד העיתונים הבודדים שאני קורא בקביעות".

ג'ון מיקלת'וויט. "אנחנו לא מפחדים מהקוראים שלנו"

אנחנו משוחחים ביום חמישי, היום שבו "האקונומיסט" יורד לדפוס. ההמולה במשרדי העיתון בלונדון רבה. באותו יום התפרסם גם דו"ח 2,200 העמודים על קריסת בנק ההשקעות ליהמן ברדרס. הדו"ח, שהתמקם מיד בכותרות הראשיות של עיתוני העולם, חשף מערכת חשבונאית יצירתית ושיטתית שאפשרה לליהמן להגדיל את המינופים והסיכונים שהוא נוטל, ולהציג בדו"חותיו הכספיים תמונה הפוכה.

זו לא אחריות העיתונות הכלכלית לזהות מראש אירועים כאלה, של חשבונאות יצירתית ובועות אשראי מסוכנות?

"בהחלט, ואנחנו הצבענו על בועת האשראי בכמה וכמה שערים שדיברו על הנדל"ן שמוערך יתר על המידה, על החוב הרע, על שוק הדיור. הטעות של התקשורת הכלכלית היתה בכך שהיא לא הבינה את האופי המערכתי של המשבר".

ומה יקרה בעקבות הדו"ח על ליהמן?

"מוקדם לדעת אם הוא באמת יוביל לתביעות. ייתכן שחוקית אי אפשר יהיה להוכיח שהמנהלים הפרו את חובות הנאמנות שלהם. אבל הדו"ח נותן לנושים ולבעלי המניות של ליהמן עוד הרבה סיבות אחרות להרגיש אומללים ועשוקים. בדיעבד, זו הייתה טעות שהממשל האמריקאי לא חילץ את ליהמן".

לחלץ גם את ליהמן? אחרי כל הכסף שנשפך על חילוץ של הבנקים ועל תוכניות התמריצים?

"תכנית החילוץ היתה הכרחית. אני חושב שרוב המוסדות הפיננסיים למדו לקח עצום מהמשבר. קשה מאוד לדמיין שהם שוב ילוו כסף כמו בעבר".

מפוטר בליהמן ברדרס בעת קריסת הבנק. מיקלת'וויט: "הדו"ח החדש יתן לנושים הרבה סיבות חדשות להתלונן" צילום: אי פי אי

הם דווקא נראים כאילו הם מוכנים כבר היום לשוב ולקחת בונוסים בני שמונה ספרות, אם רק ירשו להם.

"במקרים רבים חלוקת הבונוסים באמת שגויה. אבל כעיקרון אנחנו נגד חוקים שמתנגדים במישרין לחלוקת הבונוסים. חברות שירצו לתת בונוסים על ביצוע עסקאות מסוכנות יצטרכו להעמיד כנגדן במאזן הון שלא ייעשה בו שימוש".

אתה מסכים עם הטענה שהמשבר הפיננסי מאחורינו?

"כמו שזה נראה כרגע הרע מכל מאחורינו, ואפשר לדבר בזהירות על התאוששות באזורים השונים בעולם. באיזה קצב? קשה לקבוע. מנכ"ל קרן האג"ח פימקו מוחמד אל־אריאן מדבר על 'הנורמלי החדש', ואומר שאנחנו צריכים לצפות לצמיחה בקצב נמוך יותר".

לא נותנים לקוראים את מה שהם רוצים

אי אפשר להקל ראש בעמדות שמשמיע העורך הראשי של "האקונומיסט", בעיקר כיוון שיותר ויותר אנשים מקשיבים להן. בעשור החולף עלתה תפוצתו של השבועון ב־97%, וכיום הוא מופץ ב־1.4 מיליון עותקים בכ־200 מדינות. כ־60% מהעותקים נמכרים בארצות הברית לקהל קוראים שנחשב מהאיכותיים והמשפיעים בעולם. הכתבות עצמן עוסקות במומבאי וירושלים לא פחות מאשר בניו יורק וברלין, וקשת הנושאים נעה מפוליטיקה וכלכלה ועד אמנות.

את העיתון הקים ב־1843 ג'יימס ווילסון, כובען סקוטי שהתעשר מייצור כובעים בלונדון, והחליט להשתמש בכסף שצבר כדי לפרסם ברבים את דעותיו הכלכליות. "האקונומיסט" נולד כשווילסון הנסער הרגיש שהוא חייב להגיב על יוזמת "חוקי התירס", שנועדה להגן על תעשיית התירס המקומית בבריטניה ואירלנד מפני תירס זול ומיובא – ההפך מהשוק החופשי שבו ווילסון האמין. הוא הפיץ מאמר שחיבר בנושא, ובמהרה נהפך למחבר מאמרים כלכליים דעתניים. את העיתון הקים כדי להפיץ בו את ערכיו ואת תמיכתו בשוק החופשי, בגלובליזציה ובהגירה חופשית, ולצדם תמיכתו בהוצאה ממשלתית על בריאות וחינוך ואף בסיוע ממשלתי למוסדות כלכליים בתקופות מאתגרות (נשמע מוכר). משמעות השם אינה "כלכלן", אלא לקוחה מהמושג Economism, התיאוריה הפוליטית שרואה בכלכלה את המרכיב העיקרי בחברה. לאקונומיסט יש גם עמדה חברתית נחרצת, ולאורך השנים הוא נאבק בעבדות ובעונש מוות, והביע תמיכה בלגליזציה של סמים ונישואים חד מיניים.

קריאה להצביע אובמה, ערב הבחירות בארה"ב, נובמבר 2008

הקו המערכתי של "האקונומיסט" נקבע ומלוטש על ידי כ־50 מאנשי המערכת, שנפגשים אחת לשבוע לישיבה במשרדי המערכת בלונדון, ובמשך שעות מתווכחים על סוגיות עכשוויות, וקובעים יחד את העמדה שתשתקף מהסיקור העיתונאי שלהן.

"אבל שיטת העבודה שלנו היא 'מלמטה־למעלה'", אומר מיקלת'וויט. "הכתבים והעורכים הם שבאים עם רעיונות בתחומים שבהם הם מתמחים. אני אף פעם לא אומר לכתוב על נושא מסוים. אני גם מצפה מהעיתונאים שלנו להביא סקופים, אף על פי שהרבה פעמים אנחנו לא מטפלים בסיפורים בלעדיים אלא מספרים אותם מהזווית שלנו".

ראיון עם מיקלת'וויט דומה לקריאה בעיתונו. הוא קולח ובהיר, ומדבר בשפה פשוטה גם על הנושאים הכבדים ביותר. הוא דעתן ויש לו תשובה נחרצת לכל שאלה, לא מתאמץ להיות נחמד, אבל מלא כריזמה.

אתם לא פוחדים להרגיז את הקוראים שלכם? אמריקאים רפובליקניים בטח לא אוהבים את התמיכה שלכם בנישואים חד־מיניים.

"אנחנו לא מפחדים מהקוראים שלנו. בארצות הברית הדמוקרטים אוהבים את התמיכה שלנו בנישואים חד־מיניים והרפובליקנים אוהבים את התמיכה שלנו בכלכלת שוק. תמיד יהיה מישהו שיאהב אותנו ומישהו שלא יאהב אותנו, וזה בסדר".

הרבה עיתונים היום מתלבטים אם לרצות את הקורא ולפרסם את מה שהיה רוצה לדעת, או לחנך אותו ולפרסם את מה שלדעתם הוא צריך לדעת.

"אנחנו ללא ספק בקטגוריה השנייה, ואני מאמין שלאורך זמן, עיתונים שינסו לתת לקורא את מה שהוא רוצה ייתקלו בקשיים. אנחנו מנסים לחשוף בפני הקורא שלנו דברים חדשים שמשפיעים על חייו ויעניינו אותו. ומלבד זאת, אנחנו עיתון גלובלי. הרי לעולם לא נוכל לרצות גם את הקוראים בג'קרטה, גם בלונדון וגם בלוס אנג'לס".

באיזו כתבת שער שפורסמה בתקופתך כעורך ראשי אתה גאה במיוחד?

"בכתבת השער שפורסמה לפני שבועיים, 'ג'נדרסייד'. זה סיפור מאוד חשוב. בהתחלה גם חשבנו לפרסם סיפור אחר ככתבת שער, אבל אחד העורכים טען שאם לא נפרסם את 'ג'נדרסייד' בשער, נצטער. אני מאוד שמח שהקשבנו לו". "ג'נדרסייד" הוא תחקיר של "האקונומיסט" שמגלה כי בשל ההעדפה לבנים זכרים באסיה, מאות מיליוני בנות מופלות כעוברים, נעלמות ומתות בגיל צעיר. הסיפור הזה הוא דוגמה לאופן שבו "האקונומיסט" מבצע תחקירי עומק בנושאים עולמיים, כפי שעיתונים ארציים עושים בנושאים פנים־מדינתיים.

ביקורת פרובוקטיבית על ריבוי המיזוגים בשנות ה-90. ספטמבר 1994

בלי להזכיר שמות, מי המתחרה הכי גדול שלכם?

"זמנם של האנשים. כשאנחנו לא בעבודה או עם הילדים אנחנו יכולים לראות את 'האח הגדול' בטלוויזיה, ללכת לקונצרט, לסרט, לקרוא עיתונים, מגזינים, ספרים, אינטרנט. התפקיד שלי הוא לייצר מוצר שהקוראים שלנו ירצו לקחת בסוף השבוע, להישען לאחור ולהקדיש עשרים דקות לקריאתו".

וללא ספק, מיקלת'וויט מצליח בזה. במחצית הראשונה של 2009, למשל, תפוצת העיתונים היומיים בעולם ירדה ביותר מ־10%, ועיתוני סוף השבוע איבדו כ־7.5%. אולם באותה השנה "האקונומיסט" הגדיל את תפוצתו ב־6%, והשלים 28 שנות צמיחה רצופות.

חשוב לזכור שלא מדובר בעיתון זול: "האקונומיסט" עולה 30%-40% יותר ממגזינים אחרים. המחיר הגבוה, אגב, הוא חלק מהאג'נדה המוצהרת של "האקונומיסט". "לעולם לא ניתן הנחה על התוכן שלנו", אמרו בעבר בעיתון.

ב־2008 גדלו הכנסות "האקונומיסט" מפרסום בכ־25%, על פי נתונים שמסר העיתון עצמו. באותה תקופה "ניוזוויק" ו"טיים", שנחשבים למתחריו הגדולים של "האקונומיסט" בארצות הברית, ראו את הכנסותיהם מפרסום צונחות ב־27% וב־14% בהתאמה. מיקלת'וויט אומר שבתחילת 2010 הכנסות "האקונומיסט" מפרסום ירדו, "כמו בכל השוק".

מה הסוד שלכם? איך הגדלתם תפוצה כשמגזינים אחרים נאבקים לשרוד?

"עזרו לנו שלושה דברים. הראשון הוא שאנחנו עיתון גלובלי. את יושבת בתל אביב, אבל את מושפעת ממה שקורה כרגע בסין או ממה שעושה איזה משוגע במערה באפגניסטן. לאנשים חשוב לקרוא מה קורה בעולם ואיך זה משפיע עליהם, וזה דבר ש'האקונומיסט' יודע לעשות כבר הרבה שנים. הדבר השני הוא המערך המסחרי המפותח שלנו. זכרי גם שאנחנו לא עיתון זול. אנחנו עולים בדוכנים 6.99 דולר, כי אנחנו דורשים את שווי המידע שאנחנו מייצרים. והסיבה השלישית היא שהנישה שלנו, של קוראים אינטליגנטיים שרוצים לקרוא ולדעת מה קורה בעולם, הולכת וגדלה".

זה קצת מפתיע. הטענות הן שרוב האנשים מעדיפים לקרוא תרבות פופולרית־חטיפית קלה, לא?

"אני חושב שהיום אנשים צורכים את כל סוגי התרבות ביחד. הם הולכים יום אחד לסרט קליל ולמחרת לסרט מזרח־גרמני. הם חוזרים מתערוכה ויושבים לראות 'לרקוד עם כוכבים'. אנשים היום צורכים הכל יחד".

עוד תכונה מיוחדת של "האקונומיסט" היא שהוא העיתון האחרון בעולם שלא נותן קרדיט לכותביו, אלא אם כן מדובר בכותבים־אורחים שהם דמויות מהשורה הראשונה בעולם, כגון קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל או ראש האופוזיציה בבריטניה דיוויד קמרון. קוראי העיתון, ובהם מקבלי החלטות בעולם, מושפעים מכותבים אנונימיים.

אזהרה מבועת הדיור, כמעט שנה לפני פרוץ המשבר, מרץ 2007

במקום העיתונאי שכתב את "ג'נדרסייד" הייתי מתוסכלת. אתה מפרסם תחקיר מדהים בשער ולא נותן קרדיט למי שהתאמץ להביא אותו.

"נכון. מדובר בכתב ותיק שלנו ששמו ג'ון פרקר. אני מניח שכמה כתבים שלנו מתוסכלים מזה שהם לא מקבלים קרדיט – אני יודע שאני הייתי מתוסכל ככתב. אבל אצלנו, הכתבות כמעט אף פעם אינן של כתב אחד מסוים, אלא נעשות בעבודת צוות. בכתבה הזו, למשל, כתב אחר הביא את הזווית של הודו. רוב הכתבות שלנו גם נערכות באופן מסיבי".

בטח איבדתם בגלל זה כותבים מוכשרים.

"אני מניח שנאלצנו להיפרד מכמה כתבים בגלל זה, אבל כך עובד 'האקונומיסט', וזה לא ישתנה".

בגלל הנוהג הזה, איש מקוראי "האקונומיסט" אינו יודע שכתבת השער שפורסמה ב־21 בינואר תחת הכותרת "!Stop", ושהזהירה מעליית כוחן של ממשלות ארצות הברית ובריטניה בעקבות המשבר, יצאה מהמקלדת של העורך הראשי מיקלת'וויט. בחודשים הקרובים מיקלת'וויט מתכנן אף לכתוב "דו"ח מיוחד" בנושא. "אני אוהב את העבודה הזו, הלוואי שהיה לי יותר זמן לכתוב. זמן – זו הבעיה", הוא אומר.

מה התכונה הכי חשובה מבחינתך אצל עיתונאי או עורך ב"אקונומיסט"?

"סקרנות. פרקר הגיע לסיפור על ג'נדרסייד כשקרא ידיעה קצרה על סין בעיתון. משהו שם תפס אותו, הוא התחיל לבדוק, לקרוא, התעמק בסטטיסטיקות, חזר עם המספרים המדהימים, ומשם נולדה הכתבה".

מה יקרה, למשל, אם הסקרנות של העיתונאי שלך תעלה אינפורמציה לא מחמיאה על בעלי המניות העיקריים של "האקונומיסט", משפחת רוטשילד ו"פייננשל טיימס" מקבוצת פירסון?

לראשונה מאז תחילת הראיון מיקלת'וויט עוצר לחשוב. הוא מתלבט, מנסח את תשובתו, ואז מנסח אותה שוב. "אנחנו כותבים על בעלי המניות שלנו בהרבה זהירות, כי אנשים עשויים לפרש לא נכון את מה שכתבנו. אם אנחנו כותבים, נניח, שקבוצת פירסון פרסמה תוצאות כספיות מצוינות, אנשים עשויים לחשוב שיש סיבה לכך שאנחנו נחמדים אליהם. ואם הכותרת רעה – הם יחשבו שזה משיקולים פנימיים. אך זה לא מונע מאיתנו לכתוב, ובכל מקרה, זה לא דבר שאני עוסק בו הרבה. אנחנו עיתון שמתמודד עם הרבה לחצים. המסוקרים שלנו הם מקבלי החלטות ובעלי הון עולמיים. הלחצים האלה מגיעים אליי, ואני מתמודד איתם. הם לעולם לא יופעלו על העורכים והכתבים. זה הדבר הכי חשוב".