• תפריט
מוסף כלכליסט 11.3.10

דור ה-X בריבוע

מתחת לאף של מערכת החינוך המקרטעת גדלים אלפי ילדים מצטיינים במדעים, רובם דור ראשון לעלייה הרוסית של שנות התשעים. הם מחליפים את הפלייסטיישן בנדודים בין תחרויות מתמטיקה וחולמים על תואר ראשון בגיל 17. מוסף כלכליסט ליווה שלושה מהם במשך חודש בדרך לאולימפיאדת המתמטיקה, והתוודע לעולמו הפנימי של הסיכוי הכי טוב לעתיד של הראש היהודי

אור סופר 09:3111.03.10

ברחוב מסוים יש בתים בארבעה צבעים. כל הבתים ממוספרים. הבתים שמספרם מתחלק בשלוש הם כחולים. הבתים שמספרם מתחלק בחמש ירוקים. בית אחד ברחוב הוא אדום ומחצית מהבתים צהובים. כמה בתים יש ברחוב? יונתן קוגן, בן 14, תלמיד כתה ט' ואוטוטו סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, יושב בכיתת לימוד בבית הספר שבח מופת בתל אביב ובוהה בשאלה כשלוש דקות. בסופן הוא מרים את העט, כותב את התשובה ומיד אחריה את ההוכחה המתמטית, שמתפרשת על כחצי עמוד. הוא כותב בקדחתנות. הזמן אוזל, ויש לו עוד ארבע שאלות לפתור.

 

יונתן משתתף בחצי הגמר של אולימפיאדת המתמטיקה לנוער, שמאורגנת זו השנה העשירית ברציפות על ידי בית הספר התיכון שבח מופת. איתו מתמודדים עוד 400 ילדים בגילאי חטיבת ביניים, שפותרים משוואות בחמישה נעלמים ונדרשים לגלות אם מספר בן 13 ספרות הוא ראשוני. את התחרות החלו לפני כמה חודשים כ־35 אלף ילדים ישראלים, ובסך הכל, רק שישה יגיעו לגמר ויתמודדו על הפרס הראשון – 50 אלף שקל. זו הפעם הראשונה שבאולימפיאדה מוצע פרס כספי, ואף שרבים נרשמו לאולימפיאדה כדי לזכות בו, אחרים מתחרים כבר שנים, מאז שהתחרות היתה קטנה ומשוללת זוהר.

 

יונתן קוגן. "הייתי מתחרה גם אם הפרס היה ספר לימוד" יונתן קוגן. "הייתי מתחרה גם אם הפרס היה ספר לימוד" צילום: עמית שעל

 

בתום שלוש שעות הבחינה יונתן יוצא, ובמבט מושפל נכנס עם אמו לובה למכונית ונוסע הביתה להוד השרון. הוא לא הספיק לענות על השאלה החמישית. סיכוייו להגיע לגמר תלויים עכשיו בביצועים של ילדים אחרים, והוא לא אוהב את זה.

 

פרופסור אחד עולה לישראל. איזו עבודה ימצא?

 

1991. הפיזיקאי יעקב מוזגנוב אורז את מיטלטליו ועולה ממוסקבה לישראל. הוא מגיע חסר כל, אבל עם חלום: לייסד "ליציי" – תיכון לתרבות ומדעים שמקפיד על לימודים ברמה גבוהה. עבודה הוא מוצא כשומר בש בח, תיכון מקצועי בתל אביב שהציע מגמות כגון נגרות וחשמלאות. שנה חולפת עליו בקיטון השמירה הצר, אך הוא לא מוותר. הוא מבקש ממנהל בית הספר ללמד שיעורי ערב באחת מכיתות התיכון. המנהל מסכים. מוזגנוב מתחיל לתת שיעורים לילדי עולים, עד שהוא ממלא כמה כיתות ומביא עולים בעלי תארים מתקדמים לשמש כמורים.

 

השנים חולפות, הביקוש לבתי ספר מקצועיים פוחת, ושבח נהפך לתיכון עיוני רגיל. ניהול תוכנית הלימודים שלו נעשה בפועל בידי עמותת מפ"ת (ראשי תיבות של "מתמטיקה, פיזיקה ותרבות)" שבה חבר מוזגנוב, לצד אנשי חינוך אחרים שעלו מברית המועצות לשעבר ולא התקבלו למערכת החינוך הישראלית. במהרה, שבח מופת צובר מוניטין שמעמיד בצל את כל מערכת החינוך הישראלית. והיום, בגיל 70 פלוס ועדיין בלי לדעת מילה בעברית, יעקב מוזגנוב מכהן כיו"ר מפ"ת, וכיוזם והמנהל של אולימפיאדת המתמטיקה לנוער.

 

מוזגנוב העלה את הרעיון לתחרות בשנת 2000. באולימפיאדה הראשונה השתתפו 6,000 ילדים כמעט כולם ילדי עולים, והפרס הראשון היה כרטיס טיסה לחו"ל. לאולימפיאדה השנייה הגיעו 8,000 ילדים. כמות המשתתפים העצומה השנה היא שפיתתה את חברת פרטנר לקחת חסות על האולימפיאדה כחלק מפעילות השיווק שלה למגזר הרוסי, זאת אף שכמחצית מהמשתתפים אינם ילדי עולים.

 

השלבים הראשונים בתחרות מתקיימים באינטרנט, ופתוחים בפני כל המעוניין. בשבח מופת, הקרוב ללבו של מוזגנוב, השלב הראשון באולימפיאדה הוא חובה, וטופסי שאלות בחינת שמינית הגמר מחולקים כבוחן פתע במהלך שיעור, לכל תלמידי בית הספר מכיתה ז' עד י"ב. יש תלמידים שלא טורחים להחזיר את הטפסים. אחרים, כגון יונתן, מחכים להם מדי שנה. "יש גם משוגעים שמשתתפים בעוד הרבה תחרויות של מתמטיקה ושחמט שיש בארץ", אומר ל"מוסף כלכליסט" יעקב מוזגנוב.

 

למה?

"זה מעניין אותם. אדם צעיר הולך לאן שמעניין אותו. כשהוא מתבגר הוא הולך אחרי הכסף".

 

בן 14 נרשם לאוניברסיטת תל אביב ושני בני 15 כבר לומדים בה. באיזה גיל יתחילו תואר שני?

 

שלושה שבועות לפני חצי הגמר אני פוגשת בקומה העליונה של שבח מופת שלושה ילדים שמשתתפים בתחרות, ושלפי מנהלי התחרות ביצועיהם הופכים אותם לפייבוריטים לזכייה במקום הראשון.

 

אחד הוא זאב רויטברף, בן 15 ("תכתבי 16") מראשון לציון שלומד בכיתה י' בשבח מופת. זאב נולד בישראל להורים שעלו בשנות התשעים מחבר העמים. השני הוא חברו של זאב לכיתה, יבגני גרויסמן, בן 16 מפתח תקווה. יבגני עלה לארץ עם הוריו כשהיה בן 8. זאב משתתף באולימפיאדת המתמטיקה מאז שהיה בכיתה ד', וכשהיה בכיתה ה' זכה במקום הראשון במקצה לילדים. עד לפני שנתיים הוא השתתף בגמר מדי שנה. השנה חשוב לו לחזור לגמר, ולנצח. גם יבגני משתתף זה שנים באולימפיאדת המתמטיקה ומנסה גם להגיע לנבחרת ישראל בפיזיקה. אבל חשוב לו להדגיש שהוא לא משקיע הרבה, ושבאופן כללי הוא "לא חנון". הוא מרבה להתבדח ולזרוק הערות ציניות במבטא רוסי כבד, ומצניע את העובדה שגם הוא וגם זאב לא רק עושים בגרות בשבח מופת, אלא גם לומדים במקביל לתואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת תל אביב.

 

הנער השלישי הוא יונתן קוגן. במבט ראשון יונתן הוא נער רגיל. מעט גבוה לבן 14 וחצי, בלונדיני עם עיניים כחולות ממזריות. הוא שקט ומנומס. הוא בקושי מחייך, והחיוך שלו מקסים. לאורך רוב השיחה הוא מקשיב לזאב ויבגני, ולפעמים מפסיק להקשיב ובוהה באוויר. הוא חושב המון לפני שהוא עונה לשאלות, ואז עושה זאת ברהיטות ובמבטא רוסי קל.

 

גם הוא נולד וגדל בארץ, וכמו זאב ויבגני, הוא מדבר בבית רוסית, ועם החברים מכיתה ט' בשבח מופת הוא מדבר בשילוב של רוסית ועברית. לפני שנה המורה שלו למתמטיקה המליצה לו ללכת למורה פרטי שאיתו יוכל להתקדם מעבר לחומר שנלמד בכיתה, והמורה המליץ לו לנסות להירשם לאוניברסיטה. כעת הוא ממתין לתוצאות. הוא לא מכביר מלים. נדמה שהדבר היחידי שגורם לו להזדקף בכיסא ולדבר בשטף הוא שאלות על תחרויות - וגם אז, שאלות על הפסדים ואכזבות כאילו מזכירות לו היכן הוא נמצא, וגורמות לו להתכווץ בחזרה בכיסא.

 

זאב רויטרברף ויבגני גרוסמן. יבגני: "אני לא מוותר על כלום בשביל המתימטיקה. בגלל זה לא הולך לי במבחנים באוניברסיטה" זאב רויטרברף ויבגני גרוסמן. יבגני: "אני לא מוותר על כלום בשביל המתימטיקה. בגלל זה לא הולך לי במבחנים באוניברסיטה" צילום: אוראל כהן

 

יונתן, זאב ויבגני הם נציגיו של עולם מרתק שנסתר מעיניהם של רוב הישראלים. הם הילדים הצברים של עולי חבר העמים שבשנות התשעים התקשו להתאקלם בישראל והסתגרו בגטאות תרבותיים. ילדיהם גדלו בישראל העכשווית, כשהם מביאים מהבית מסורת רוסית שמקדשת את כובד הראש והשקדנות, חינוך למשמעת עצמית, וחיבה יוצאת דופן למתמטיקה שכאילו מלווה בכישרון מולד. הם שקטים, חרוצים וממוקדים, וחולקים עם חבריהם הווי של תחרויות במדעים ורדיפה אחר הישגים אקדמיים.

 

בשבועות הבאים אלווה את שלושת הנערים בין שלבי האולימפיאדה היוקרתית, שנחשבת לגולת הכותרת בתת־התרבות הצעירה הזאת, ואתוודע לעולם שלהם, ולעולם "שלי", הצברי, כפי שהוא נשקף מעיניהם.

 

יונתן, מה מעסיק אותך מלבד האולימפיאדה הזאת?

"אני משתתף גם באולימפיאדה של מכון ויצמן, ובתחרות ערים, שהיא באמת מאוד קשה. אין לי הרבה סיכויים בה. אבל אם מנצחים בה, זה הכי יוקרתי שיכול להיות". גם זאב ויבגני משתתפים ב"אולימפיאדת ערים", שהיא תחרות מתמטיקה בינלאומית שבישראל מרכזים אותה מתנדבים מקרב עולי חבר העמים, ובסיוע אוניברסיטת תל אביב. יבגני מספר שכיום הוא מדורג שלישי באולימפיאדת ערים.

 

וחוץ מתחרויות מתמטיקה?

יונתן: "קונג פו ומשחקי מחשב".

 

ההורים דוחפים אתכם להשתתף בתחרויות? יש לחץ?

זאב: "הם מתעניינים, שואלים אילו בעיות היו, מה פתרתי, מה לא. אם לא פתרתי משהו שטותי הם אומרים 'איזה בושות, איך לא פתרת את זה?'. מאז שזכיתי במקום הראשון בכיתה ה' הם מצפים שיהיה לי מה להראות".

 

יונתן: "זה לא שההורים מצפים ממני להתחרות ולהצליח, הם פשוט התרגלו להצלחה והם מכורים לה. הם אומרים בצחוק 'אתה חייב לזכות', אבל זה לא רציני. מצד שני, את מבחני הקבלה לאוניברסיטה הם לוקחים ברצינות".

 

מה זאת אומרת? אם לא תצליח להתקבל לתואר ראשון בכיתה ט' יכעסו עליך?

"אני אהיה מאוכזב, וגם ההורים יהיו מעוצבנים. אם לא עברתי זה אומר שלא עבדתי מספיק קשה. עברתי בקלות את A ואת B, אז אם אכשל ב־C זה אומר שלא השתדלתי מספיק. אבל אם זה לא יעבוד אני אגש שוב ושוב עד שאתקבל".

 

יונתן, אתה בן 14.

"כן, אבל בלי אוניברסיטה יהיה לי יותר קשה. אם אגיע עם תואר לצבא הכל יהיה הרבה יותר קל. ירצו לקבל אותי להרבה יחידות, ואחרי הצבא אתקבל ישר לעבודה ולתואר שני".

 

יונתן קוגן באולימפיאדת המתמטיקה לנוער יונתן קוגן באולימפיאדת המתמטיקה לנוער צילום: עמית שעל

 

מה עושה לכם המחשבה על הפרס הראשון? בעבר זה היה כרטיס טיסה או השתתפות במחנה קיץ. אבל 50 אלף שקל זה כבר סכום רציני.

יבגני: "זה הורס את האולימפיאדה. זה מביא לתחרות אנשים שרוצים רק לזכות בכסף במקום לחשוב. כשהפרסים היו פחות נוצצים היה יותר סבבה".

 

יונתן: "אני מוכן לקבל את הפרסים בשמחה, אבל אני בא בשביל האדרנלין והתחרות. בתחרות באוניברסיטת תל אביב הפרס הוא ספר לימוד, וגם אם פה זה יהיה ספר אני אבוא".

 

מאיפה הגישה הזאת לחיים? זה חינוך מהבית?

זאב: "כן. כשאני נוסע באוטובוס ורואה מישהו שם את הרגליים על הכיסא ממול ישר אני יודע שההורים שלו לא יודעים לחנך. ברוסיה גם האמינו שמדעים מדויקים חשובים יותר מספרות והיסטוריה".

 

יבגני: "בברית המועצות, כל עניין הפיזיקה־מתמטיקה היה מה שצריך ללמוד. ההורים שלי חיו את זה והם העבירו את זה גם אליי. מכיתה ב' עד כיתה ה' הם הכריחו אותי ללמוד מתמטיקה מספרים בבית, בלי קשר לחומר בבית הספר. אני מאמין שזה הדור האחרון שישקיע במדעים מדויקים. גם בשבח. לפני עשור נבחרת הפיזיקה של ישראל היתה מורכבת מ־60% תלמידי שבח. עכשיו אין בנבחרת אף אחד מפה".

 

למה?

"אופי העלייה השתנה. קודם הגיעו אנשים משכילים עם שאיפות, ועכשיו מגיעים אנשים שלא כל כך מסוגלים ללמוד. גם שבח מופת השתנה. ההורים שלי שמעו עליו עוד באוקראינה, וכבר שם הם ידעו שהם ירשמו אותי אליו כשנגיע לישראל. אבל עכשיו כבר לא מחייבים ללמוד בו רק מתמטיקה ופיזיקה וכימיה, יש הרבה אפשרויות. זה כבר לא בית הספר לרוסים שזה היה בהתחלה".

 

 

אתם בכלל מרגישים ישראלים?

יבגני: "זו שאלה מכשילה".

 

זאב: "אני לא מרגיש ישראלי. אני מרגיש יהודי".

 

יונתן: "בישראל אני רוסי. בחו"ל אני ישראלי".

 

טוב, הילדים שלכם כבר יהיו ישראלים לגמרי.

יונתן: "באופן בלתי נמנע, כן".

 

היית מעדיף שלא?

"הייתי מעדיף שהם יידעו רוסית ויכירו טוב את התרבות הרוסית. ככה אני גדלתי".

 

בכלל היית ברוסיה?

יונתן: "אוקראינה. ביקרנו שם פעם אחת. היה כיף. זה מקום יפה".

 

יש לכם בכיתה בשבח מופת ילדים ישראלים שאינם של עולים?

זאב: "כן, שלושה".

 

מתוך כמה ילדם בכיתה?

"28".

 

וכמה זה באחוזים?

זאב לא צוחק מהבדיחה שלי. "10.71".

 

 

 

 

שלושה גאונים מתכוננים אפס דקות לחצי גמר בתחרות מתמטיקה. כמה מהם יגיעו לגמר?

 

בשלושת השבועות הבאים זאב, יבגני ויונתן לא יתכוננו לחצי הגמר. אף מתמודד באולימפיאדה לא מתכונן, כי אין דרך לעשות זאת. לפי טאיה ורביצקי, סגנית מנהל שבח מופת, השאלות בתחרות יכולות להגיע מכל תחום, בכל סגנון ובכל רמת קושי. "אין חומר לבחינה. אפשר רק לקרוא, להבין ולהפעיל את הראש", היא אומרת.

 

התשובות הגיעו בטלפון אחרי שבוע. זאב ויבגני נשרו. יונתן עלה לגמר. מתברר שכמוהו, רוב המתמודדים הספיקו להשיב רק לארבע שאלות או פחות, ובסך הכל יונתן נמנה עם אחד מששת המתחרים שצברו את הניקוד הגבוה ביותר.

 

פגשתי את זאב כעבור כמה ימים בבית קפה. כבר ביום הבחינה הוא ידע שלא יגיע לגמר. הוא לא סיים להשיב אפילו לשאלה השלישית. כשכולם נסעו הביתה הוא נשאר לשבת על ספסל בשבח מופת, ובהה ברצפה כועס על הבלקאאוט שתקף אותו. אחרי שבוע וחצי הוא עדיין נראה מאוכזב.

 

מה קרה? זו עדיין האולימפיאדה?

"אה, לא. ברור שאני חושב 'וואי, אם היו לי עכשיו 50 אלף שקל זה היה טוב'. אבל זה כבר מאחוריי".

 

אז למה אתה עצוב?

אחרי כמה שאלות מנדנדות הוא מספר שקיבל 72 במבחן באוניברסיטה. שני הכישלונות ממש הרסו לו את השבוע.

 

תחשוב על משהו שמח.

הוא חושב. "כשזכיתי במקום שני בתחרות ערים. הייתי הכי שמח בעולם".

 

מה ההורים אמרו?

"לא התלהבו. פשוט אמרו 'כל הכבוד'".

 

איך לא התלהבו?

"יחסית להורים שלי אני לא כזה גאון מתמטי. אבא שלי הרבה יותר חזק ממני".

 

ומה, אם עכשיו יהיו עוד שנתיים שבהן לא תגיע לגמר, מה הם יגידו?

"לא נראה לי שיעברו שנתיים בלי שאזכה במקום ראשון באיזושהי תחרות".

 

תגיד, על מה אתה מוותר בשביל מתמטיקה?

"לפעמים אני מוותר על לצאת עם חברה שלי כי אין לי זמן. היא מבינה".

 

"אני לא ממש התבאסתי", אומר יבגני. "גם צילמו את הגמר לטלוויזיה, וזה סתם מיותר. בשנים קודמות לא היו שטויות תקשורתיות כאלה. גם דברים אחרים מעסיקים אותי. השבוע היה לי מבחן שיצאתי ממנו מבואס באוניברסיטה. בשבוע שעבר היה לי מבחן ממש טוב. אני מצפה למשהו קרוב למאה".

 

תגיד, יבגני, למה אתה עושה את זה? למה לא פשוט לעשות את התואר אחרי הצבא?

"דבר ראשון, כי אחרי הצבא המוח מתנוון ולא זוכרים כלום. דבר שני, למה לא?".

 

מה החברים שלך חושבים על זה?

"החברים שלי משבח מופת חושבים שזה טבעי. חברים שלי שהם לא משבח מופת הם כמוך, אומרים 'למה אתה הולך לאוניברסיטה, בוא לשחק כדורסל במקום'. אני באמת רואה אותם פחות".

 

זה לא חסר לך? אתה לא מרגיש שאתה מוותר על דברים?

"כרגע אני לא מוותר על דברים, ובגלל זה לא הולך לי במבחנים. אני עושה הרבה שטויות, ואם אעשה עוד שטויות זה כבר יהיה יותר מדי. אני חייב להתחיל ללמוד ברצינות. אני מסתמך יותר מדי על היכולות שלי ולא עובד מספיק קשה, וזה מתחיל להוות בעיה. בזמן האחרון אנשים שהיו הרבה פחות טובים ממני במתמטיקה מתחילים לעקוף אותי. וכן, יש רגעים שאני יושב ובוהה באינטרנט ושואל את עצמי למה אני צריך את זה בכלל, וכמה הרבה דברים יכולתי לעשות במקום. אבל בסך הכל טוב לי".

 

שלושה צברים, שני ילדי עולים ויונתן מתחרים על 50 אלף שקל. לאיזה מקום יגיע יונתן?

 

יום שלישי בשבוע שעבר, אולפני הרצליה, 12 בצהריים. מחוץ לאולפן יושבים כבר כמה שעות ששת המתמודדים: פיטר לביאנט מאשדוד, רון ריבצ'ין מכרכור, עמרי מתניה משוהם, תדהר סושרד מחיפה, ינון חורש מחולון ויונתן. לא רחוק מהם יושבים הוריהם ומשוחחים על גודל מסך הטלוויזיה שיקבלו שני הזוכים במקום השני ועל קונסולת ה־Wii שמובטחת לשלושת הזוכים במקום השלישי - כך מתחלקים המקומות בגמר. על המקום הראשון איש אינו מדבר. בעבר הפרס הראשון לא היה כסף, אלא טיול באחת מבירות אירופה. הכסף הגיע יחד עם החסות.

 

הילדים עצמם מדברים ביניהם בעברית וברוסית לסירוגין. שלושה ילדים הם צאצאים ליוצאי ברית המועצות לשעבר ושלושה נולדו בישראל. הילדים, מהשיחה שמתנהלת בהמתנה לפתיחת האולם, מתרשמים שהמועמד החזק ביניהם הוא פיטר, נער ג'ינג'י, תלמיד כיתה ט' במקיף ג' באשדוד. "אני מאמין שהוא ייקח את התחרות", אומר אלכס (21), צעיר השופטים ואחד ממחברי השאלות באולימפיאדה. אלכס זכה בעבר במקום הראשון באולימפיאדת המתמטיקה, ובתקופת הצבא חצה את הקווים והצטרף לצוות הניהול.

 

בשעה שלוש בצהריים הגמר מתחיל. האולפן מעוצב ככיתת לימוד ובה שלושה שולחנות מכל צד. דוברי הרוסית מתיישבים בצד אחד, ודוברי העברית בצד השני. ההוראות ניתנות לרוב ברוסית וזוכות לתרגום מיידי. בראש שולחן השופטים יושב יעקב מוזגנוב.

 

החלק הראשון מורכב משתי שאלות של ידע כללי בהיסטוריה של המתמטיקה והמדעים, ומשתי בעיות מתמטיות. על שאלות הידע הכללי עונים כולם למעט תדהר. הבעיות המתמטיות סבוכות יותר. ינון ורון לא מצליחים לענות על אף בעיה, תדהר, יונתן ועמרי פותרים בעיה אחת, ופיטר פותר את שתיהן.

 

גם הסיבוב השני כולל שתי בעיות. את הראשונה תדהר וינון פותרים, ואילו פיטר, רון, עמרי ויונתן טועים. כשיונתן רואה שלא קיבל נקודות הוא קם מכיסאו, ניגש לשופטים ומסביר להם את הפתרון שכתב. השופטים משתכנעים ומעניקים לו 5 נקודות מתוך 15. בתום הסיבוב פיטר מוביל עם 51 נקודות, אחריו ינון עם 37 נקודות ויונתן עם 33 נקודות, והיתר הרחק מאחוריהם.

 

אחרי הפסקה קצרה חוזרים הילדים לאולפן לפתירת "שאלת התזה", שאלה סבוכה ששוויה 72 נקודות. יש להם 40 דקות לעבוד עליה. אני מנצלת את הזמן כדי לבקר מאחורי הקלעים את לובה, אמו של יונתן. זיהיתי אותה מיד, עוד כשראיתי את ההורים מחוץ לאולפן. אותה הבעת פנים שקטה ואותן עיניים ממזריות. בניגוד לבנה, לובה מחייכת כל הזמן. אבל אחרי כמעט 19 שנים בארץ היא עדיין מתקשה בעברית, השיחה איתה נתקעת לא פעם ורואים שהיא מתאמצת למצוא את המילה שחיפשה.

 

מאיפה התחיל השיגעון של יונתן למתמטיקה?

"הוא תמיד היה טוב במתמטיקה. זה גם בית של מתמטיקאים. אני בכלל לא מצליחה להבין איך בן אדם יכול להיות חלש במתמטיקה. זה מאוד מוזר לי. איך אפשר לא להבין משהו במתמטיקה? איך אפשר לא לאהוב את זה? דבר ראשון זה מאוד פשוט ודבר שני, זה מאוד יפה".

 

ומה דעתך על זה שהוא רוצה לעשות תואר בגיל 14? זה לא יותר מדי לימודים?

"תראי, בבית הספר יש לו ציונים של 90 בכלל בלי מאמץ. הוא לא עושה שיעורים ולא מתכונן למבחנים. פשוט כלום.

מה כבר הוא יכול לעשות? לשחק במחשב כל הזמן? שילך לאוניברסיטה".

 

אם יונתן לא היה רוצה ללמוד בשבח מופת? הוא הרי נוסע כל יום מהוד השרון לתל אביב.

"אם יונתן היה מבקש ללמוד בבית ספר אחר לא היינו מתנגדים. זו בסוף הבחירה שלו. ואם לנסוע כל יום זה קשה קצת, אז מה? מי אמר שצריך להיות קל?".

 

יונתן (מימין, עם הגב למצלמה) בשלב הגמר של האולימפיאדה. רץ להתווכח עם השופטים יונתן (מימין, עם הגב למצלמה) בשלב הגמר של האולימפיאדה. רץ להתווכח עם השופטים צילום: עמית שעל

 

40 הדקות מסתיימות. על המסך מוצגות כמה שאלות היגיון פשוטות, שמעוררות צחוק אצל הילדים. הראשונה, ששווה שתי נקודות, היא: "לאבא של שרה חמש בנות. שמותיהן: יחידה, שנייה, רביעית ושביעית. איך קוראים לבת החמישית?". אמו של ינון פונה אליי, "פתרת?". "אני לא כאן כדי לפתור שאלות במתמטיקה", אני עונה. "זה לא שאלה במתמטיקה, זו שאלה למטומטמים", היא אומרת. "האמת", לוחש לי הצלם, "את השאלה הזאת גם אני פתרתי". אחר כך סיפרו לי. לבת של אבא של שרה קוראים שרה.

 

השאלות, מתברר, שימשו בעיקר כדי להעביר את הזמן כשבאולם הכינו את הזיקוקים לקראת ההכרזה על הזוכה. כעת המתמודדים נקראים להתכנס בקדמת הבמה, והשופטים מקריאים את שמות הזוכים. במקום הראשון ובצ'ק על סך 50 אלף שקל זוכה, באופן מפתיע, ינון חורש, נער צנום חובש כיפה מישיבה תיכונית בחולון, שלאורך התחרות דשדש מאחור – ועקף את כולם בשאלת התזה. פיטר החזק הגיע רק למקום השני יחד עם עמרי, ויונתן חלק את המקום השלישי עם רון ותדהר.

הזוכה, ינון חורש הזוכה, ינון חורש צילום: עמית שעל

 

הבמאי צועק "'קאט!", ואולימפיאדת המתמטיקה העשירית מסתיימת. מלבד עבור נער אחד. יונתן קוגן, שניגש לדוכן השופטים ומנהל איתם דין ודברים, שאלמלא פניו החתומות וקולו השקט והמנומס היה אפשר לתאר אותם כ"נסערים". אמו מחכה לו בצד. "אני לא מאוכזבת, אבל אני רואה שיונתן מאוכזב מאוד. נצטרך לנחם אותו". לבסוף עוזב יונתן את הדוכן והולך לאמא, מוכן לחזור להוד השרון.

 

יונתן, למה הלכת לשופטים?

"בשביל להבין מה עשיתי לא נכון".

 

מה היתה הבעיה?

"השגתי רק שמונה נקודות מתוך 72".

 

טוב, זו רק עוד תחרות. וגם הפרס נראה לא רע.

"מה זה בכלל הפרס הזה? מה לכל הרוחות אני אעשה עם Wii?"

 

לכתבות נוספות במוסף "כלכליסט" לחצו כאן

 

בטל שלח
    לכל התגובות