מתקפת הזומבים

התופעה מתרחבת והיא כבר מוכרת היטב. גם אלה שלא חוו אותם בביתם, מכירים שכן או קרוב שנפגע. מספרם אינו ידוע מאחר ועדיין אין סטטיסטיקה רשמית, גם הגדרתם אינה חד משמעית. התופעה אינה מוכרת כמו האלימות הסתמית המאפיינת נוער משועמם והיא מצטלמת פחות טוב, אך היא נפוצה יותר.

לעיתים

הזומבים, מתים חיים בגילאים שונים, החל מגיל 15, דרך גילאי שנות העשרים וחלקם דועך לתוך שנות השלושים והלאה.

זו תופעה חדשה מפני שבעבר לא היו תנאים לקיומה. לא היו ארבע מאות ערוצי טלוויזיה ולא שידרו את האח הגדול 24 שעות ביממה. רמת החיים היתה נמוכה יותר ותרבות העבודה גבוהה יותר. אנשים הלכו לעבוד, גם אם לא נהנו ממקום עבודתם.

ולעיתים פשוט הוכרחו על ידי בני משפחתם. העבודה היתה תנאי הכרחי על מנת לשרוד והסובלנות כלפי חוסר מעש ופאסיביות עמוקה של צעירים היתה קטנה. כיום שילוב של מדינת רווחה, הורים בעלי אמצעים ואפילו יחסית צנועים ותרבות שמקדשת רק דבר יחיד - פרסום אישי, מהווים תנאי הכרחי אם כי לא מספיק להיווצרות התופעה המתרחבת.

הזומבי הקלאסי, שוכב על הספה בבית הוריו, וכבר זכה לשיר פופולארי, של אהוד בנאי שהיטיב לתאר, אולי מנקודת מבט של זומבי שהתעורר לקריירה מוזיקלית: "הילד בן שלושים יש לו חום גבוה הוא מובטל מעבודה ומאהבה. כן, הוא בן שלושים, אבל עדיין לא יודע, מה יעשה כשיגמור את הצבא."

הסיבה המניעה להיווצרות הקבוצה הגדלה וההולכת של זומבים, היא החרדה. יותר ויותר צעירים חשים שאין ביכולתם להתמודד עם הלחץ התחרותי בחיים המודרניים. רבים חשים שאין להם את היכולת להתמודד במשרות התובעניות בקריירה, בהשגת משרה מכניסה שתאפשר זוגיות ומשפחה. הזומביות היא קודם כל דחייה מתוך תקווה ובמשך הזמן היא משתלטת על האדם.

לזומבי יש תקווה שאינה נובעת מתוכנית להתחיל לחיות חיים רגילים. מאחר והתרבות מקדשת פרסום, ואם אפשר, כזה שניתן להשיגו באפס מאמץ, לפחות כך נראה משפע תוכניות הריאליטי.

כוכבים בן לילה ששפתם עילגת שהתנהגותם גסה ובהמית, שלרמאות ולתככנות מהסוג הנמוך ביותר הם קוראים אסטרטגיה, הופכים להיות מודל לחיקוי.

לזומבי, השתתפות בתוכנית ריאליטי, לרוב מהסוג של האח הגדול, בה ללהיות זומבי מפורסם יש ערך סגולי, ההשתתפות בתוכנית כזו הופכת להיות משאת נפש ומפלט, אך כמובן כנגד כל אינסטנט-סלב שהגיח לתודעתנו לעשר דקות של תהילה, יש אלפי זומבים, הבוהים על הספה ומחכים ליומם.

לזומבי יש הכרה ותקווה, אבל אין לו אנרגיות ואין לו אחריות. הוא אינו מחויב לפרנס את עצמו, הוא מוכן לחיות מהקצבות מזדמנות של הוריו או אח רחום, להסתפק בשאריות מזון במקרר של הוריו. לעיתים יש בו די אנרגיה לקיים קשר רופף עם חברים שנמצאים במצבי צבירה דומים, אבל לרוב הוא יהיה מבודד. הוא נטל על סביבתו ויותר מכך הוא מדכא את הוריו ובני משפחתו. לעיתים הוא הופך להיות אלכוהוליסט, מסומם או מתמכר מסוג אחר.

ביל קוסבי: "אמרתי לבחור: 'תגיד לי, מה יש בדיוק בקוקאין שהופך אותו לכל כך נפלא?'. והוא אמר: 'טוב, זה מעצים את האישיות שלך'. אמרתי: 'כן, אבל מה אם אתה חרא?".

הזומביות היא מחלה חברתית שעוברת בהדבקה דרך הטלוויזיה והקודים החברתיים החדשים. צפוי שהנטל החברתי שלה יהיה גדול מדי. לעיתים היא מעוררת אלימות במשפחה בגלל הנטל והמועקה שהיא מטילה על החיים בסביבת הזומבים, אך יותר מכל היא סימפטום לחוסר היכולת של החברה המודרנית לספק עניין לאלפי בני אדם המתעופפים להם מתוך המעגל החברתי והיצרני אל שוליו.

החברה המודרנית חייבת למצוא פתרונות לא רק לקיום הפיסי כי אם גם ליצירת עניין בחיי אנשים. שוב אין מדובר רק בפרנסה אלא גם בתעסוקה בעלת עניין. העושר בחברה המודרנית פתר בעיות של רעב ומחסה. החברה יכולה היום לספק לבטלניה את כל הדרוש להם מהבחינה החומרית, אך היא מתקשה לספק לכולם טעם לחייהם ואתגרים בתחום יכולתם.

שתי תופעות אחיות: האלימות הנוצרת מתוך השעמום והזומביות מתוך החשש ותחושת חוסר האונים, מהווים אתגר גדול מאוד למנהיגי החברה. צמיחה כלכלית, שלום, בטחון, כל אלה מתחילים להיות האתגרים של אתמול. האתגרים החדשים נמצאים כבר כאן ומאיימים עלינו באופן ישיר.

*הכותב משמש כמנכ"ל החברות תבור כלכלה ופיננסים ודיבידנד השקעות www.tavor.biz